פס"ד בנוגע לשאלת מקום מגורים

פתח דבר:

ההליך

1. שני הורים, אזרחי ישראל וצרפת, עלו לישראל ביום 10.07.2016 (האב גם יליד ישראל), כך לפחות על-פי המסמכים שהונחו בפניי, ובתוך שהאב חתם בפני נוטריון בצרפת כי מסכים הוא לעליית האם והקטינים.

2. בנם של הצדדים, אזרח ישראלי אף הוא וכבן 16.5 שנים (להלן: "הבן").

הבן סובל מאוטיזם חמור, מוכר הוא כנכה בשיעור מלא וגם בצרפת מוכר הוא כנכה בשיעור מעל 80% (פרוטוקול הדיון מיום 11/12/2017, עמוד 6) וזוכה הוא לקצבה המשולמת כיום על-ידי הרשויות בצרפת, לידי האב.

3. אין עורר כי ערב עלייתם לישראל, היו ההורים במשבר משפחתי והאם אינה מכחישה כי חפצה כבר בשעתו להתגרש, אף בלשה והתחקתה לצורך כך אחר האב.

4. ביום 04.06.2017, לאמור כשנה לאחר עלייתם של הצדדים, נסע האב עם הבן ובן בגיר נוסף, לצרפת, וביום 11.06.2017 הודיע לאם כי לא ישוב עוד לישראל. מאז מסרב האב להיכנס לישראל (עדותו נגבתה באמצעות תוכנת ה"סקייפ"), בנימוק כי חושש הוא שיציאתו מישראל תעוכב.

5. לאחר הליך קודם שהתברר בפני וערעור שנתברר בבית המשפט המחוזי, נתאפשר לאם לעתור מחדש בסד הזמנים הקצוב לדיון, בהליך על-פי אמנת האג, בין השאר בהליך של "הביאס קורפוס".

6. אעיר עוד כי מצבו המנטלי של הבן הוא כזה שיחוס רצון בעל משקל לקטין שגילו מעל 16 שנה, כפי הנובע מאמנת האג, אינו רלוונטי לגביו של הבן ואילו יפנה אי מי, לעת בגרות הבן, ויבקש מינוי אפוטרופוס, אזי הדעת נותנת כי הבקשה תיענה מניה וביה.

7. אין עורר כי האם בחרה לתבוע סעד אחר (שאינו "הביאס קורפוס"), בהסבירה כי הסעד נחוץ לה על-מנת לממש זכויותיה כאם בהליכים נוספים בצרפת וסבורה היא, בהתבסס על חוות דעת משפטית שקיבלה ומכתב מאת מי המכהנת ברשויות החוק בצרפת, כי עתירה כזו בצרפת מחייבת את עתירתה בכאן.

8. וכך, עתרה האם בתביעתה, כדלקמן:

"זוהי עתירת התובעת לכבוד בימה"ש כי יעשה שימוש בסמכותו מכוח סעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"א-1995, ויקבע כך:

א.   כי מקום מגוריו הרגיל של בנה, XXXX הינו בישראל.

ב.    כי XXX הורחק ע"י הנתבע שלא כדין;

ג.    וכי אי החזרתו של XXX לישראל, לאלתר, נוגדת את זכויות התובעת על פי החוק הישראלי, עפ"י הוראה חוקית של ביהמ"ש ועפ"י כל דין."

טענות האם

9. האם, בהסתמכה על נספח ח', הוא מכתב מטעם משרד המשפטים הצרפתי, הסבירה נחיצות הנדרש לצורך הליך שלטעמה כבר מתנהל בצרפת.

10. האם טענה כי המשפחה קבעה מושבה בישראל בהסכמה. ומשלא ניתנה הסכמתה לנטילת הבן לצרפת דרך קבע, אזי הרחקתו מישראל אינה כדין.

11. האם טענה כי האב לא הוכיח שפעולתו נעשתה לטובת הבן או השיגה טובה זו, אף לא שיפור במצבו.

טענות האב

12. האב טען ראשית כי מהותית, להבדיל מטכנית, לא בעליה לישראל, אלא בבחינת האפשרות להשתקע בישראל. בחינה שלא תמה וכשלה.

13. האב הוסיף וטען כי הולך שולל על-ידי האם, ולו היה יודע כי עולה האם לישראל רק על-מנת להתגרש ממנו, לא היתה העליה באה לעולם כלל.

14. האב טען, כי למעשה לא הועתק מרכז חיי המשפחה מצרפת לישראל, וממילא לא יכולה היתה תקופת ה"בדיקה" האם להשתקע בישראל, להסתיים ללא הסכמתו, הסכמה שלא ניתנה.

15. האב טען כי טובת הבן להישאר בצרפת.

16. לבסוף טען האב, כי התובענה אינה אלא שימוש בהליכים המשפטיים לרעה, שכן לא מבוקש כל סעד אופרטיבי אלא רק סיוע בלבד להליך אשר כבר קיים בצרפת.

17. בשולי דבריו אף הוסיף האב, כי התנהגותה של האם הופכת אותה לכזו שאין ליתן לה סעד, בשל בואה שלא בניקיון כפיים, וודאי לטעמו, שאין ליתן סעד הצהרתי כאשר יכולה היתה האם לתבוע סעד אופרטיבי.

דיון והכרעה:

האם היתה הרחקתו של הבן מישראל כדין?

18. כאשר הופך אדם לאזרח ישראלי, מבצע עליה ונמצא בתחומי מדינת ישראל, הופך הוא כפוף לחוקי מדינת ישראל (וראה: בג"צ 2355/98 סטמקה נ' שר הפנים, נג(2) 728 {פמ"מ – 4/5/1999}).

19. למעשה, הנטל לטעון כי מדינת ישראל היא בבחינת פורום שאינו נוח, מוטל על המבקש ולא זו העתירה המונחת בפני. נטל זה לא פורט ואף לא הוכח.

20. בדין הישראלי קיימים שלושה כללים, היפים לענייננו, ואין הם תלויים זה בזה:

• א. כי בפעולתם למען קטין, חייבים הוריו לפעול בהסכמה, ובאין הסכמה, יכריע בית המשפט (וראה סעיף 19 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962).

• ב. כי על הורים חלה, ביחסיהם ההדדיים וביחסם לקטין, חובת תום לב מוגברת (וראה: תמ"ש (ת"א) 10955-04-10 י. פ. נ' א. מ. (חסוי) {פמ"מ – 30/1/2012}).

• ג. כי הגירתו של קטין מישראל, באין הסכמה, מחייבת הגשת תובענה וקבלת רשות מבית המשפט (וראה: רמ"ש (חי') 41149-06-16 פלונית נ' הקטינים {פמ"מ – 27/6/2016}).

21. במילים אחרות נאמר, כי לא ייתכן עורר בכך שהאב אמנם יצא מתחומי מדינת ישראל יחד עם הבן, בהסכמה לעניין היציאה מן הארץ, אך לא לעניין ההגירה של הבן.

וכן, תאמר כי השאלה האם בראי טובתו צריך הבן להתגורר בצרפת, שמא במדינת ישראל, צריכה היתה להיבחן כמו גם טיב שאלת העליה ומטרותיה, אגב אותה תובענה (שלא הוגשה), לאפשר הגירת הבן.

22. מאליו ברור כי האב עצמו רשאי היה לעזוב את מדינת ישראל, גם שלא לשוב אליה, ככל העולה על רוחו. השאלה היא האם זכאי היה ליטול עמו את הבן הקטין ובעל הצרכים המיוחדים?

23. אין עורר כאמור, שמחלוקת נטושה בין ההורים באשר לטובת הבן, אך מקום בירור השאלה מי מן השניים צודק, לא צריכה היתה להיפתר דרך עשיית הדין העצמית שוקט האב בהתעלם מרצונות האם.

24. קשה לי לקבל את טענת האב ולפיה בוצעה העליה לצורך "בדיקה" בלבד, שהרי יכולים היו הצדדים לשהות במדינת ישראל חודשים ושנים, אף ללא ביצוע עליה. הראיות מצביעות על ביצוע עליה, ומכאן גם ראיית הצדדים כמי שהם ככל אזרח ישראלי אחר.

25. גם אם סובייקטיבית סבר האב כי אין מדובר בעליה, אלא בבדיקת היתכנות, עדיין, הסכמתו לעליית האם והקטינים, שניתנה בכתב ובמפורש, הותרת ילדים נוספים (קטינים) במדינת ישראל, מילוי מסמכי העליה, הנפקת תעודות זהות ישראליות לקטינים (נספחים א' וא1) לכתב התביעה), כל אלו אינם מאפשרים לאב לסבור כי אין נזקק הוא להוראות החוק במדינת ישראל והוא רשאי ליטול את הקטין ולהוציאו ממנה, שלא בדרך קבלת היתר מבית המשפט, או לחילופין הסכמה מפורשת של האם להגירה.

26. מעשי האב מוחמרים בשל נכותו של הבן וכך ובדין כתבה באת כוח האם, מסעיף 13 לכתב תביעתה, כדלקמן:

"

13. העובדה כי לXXX הוקנתה נכות בשיעור כולל של 100%+17% מלמדת על 'מיקומו' בקצה הספקטרום האוטיסטי, לכך יש להוסיף את העובדה כי קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל נעשתה ללא צורך בבדיקתו הרפואית שלXXX, קרי האבחונים שהוגשו לעיון הוועדה הספיקו דיים לקביעת הנכות שלXXX.

14. XXX הינו קטין חסר ישע:

חוק העונשין, (תיקון מס' 26), התש"ן-1989 מגדיר מיהו חסר ישע:

"מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו".

*ור' סימן ו'1, סעיף 368א.

15. מדינת ישראל חתומה על האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, אשר אומצה בעצרת הכללית של האו"מ, ב-13.12.2006 ואושררה ע"י משרד המשפטים ביום 9.1.2007:

16. כהגדרת האמנה בסעיף 1:

"אנשים עם מוגבלויות כוללים אנשים הסובלים מליקויים גופניים, נפשיים, שכליים או חושיים העלולים, לעכב את השתתפותם המלאה והיעילה בחברה על בסיס שווה ..".

17. סעיף 7 לאמנה דן ב'ילדים עם מוגבלויות':
18. מדינת שהן צדדים ינקטו בכל האמצעים הדרושים כדי להבטיח שילדים עם מוגבלויות ייהנו הנאה מלאה ושווה מכל זכויות האדם וחירויות היסוד על בסיס שווה ביחס לילדים אחרים.
19. בכל הפעולות הקשורות לילדים עם מוגבלויות טובת הילד תהיה השיקול העיקרי.

18. סעיף 1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח-1988, קובע עקרון יסוד לפיו:

"זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה הישראלית בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעיקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם בצלם ועל עקרון כבוד הבריות".

"

27. אם תרצה, תאמר שגם לעת היותו בגיר, ייתפס הבן כ"חסר ישע" ואין לראות בו כמי הכשיר לפעולות משפטיות והבעת רצון בהתאם לגילו ובהתעלם ממצבו.

אם תרצה, תוכל לראות בבן "קטין מוחלש" בדיוק כשם שהדין הישראלי מכיר באדם מבוגר שכוחותיו המנטליים נחלשים, כבאדם מוחלש (וראה: א"פ (ת"א) 40724-11-16 א. מ. נ' האפוטרופוס הכללי {פמ"מ – 6/6/2017}).

28. משסבור אני כי שאלות כגון טובתו של הבן, חוסר תום ליבם של שני הצדדים, זו ערב הגעתה של למדינת ישראל ביודעה כי פניה לגירושין (ואכן, כך שוכנעתי), וזה על דרך הוצאתו את הקטין בבחינת עשיית דין עצמית, מקומן בהליך אשר יבחן את ההגירה שלא בהסכמה ולא בכאן, מגיע אני למסקנה כי אכן, יש לקבוע בכמה:

• א. הבן עלה לישראל והוא אזרח ישראלי.
• ב. הבן הוצא ממדינת ישראל על-ידי אביו שלא על-מנת לשוב אליה, שלא בהסכמת אמו ושעה שמקום מגוריו הקבוע, מקום לימודיו, רווחתו וטיפולו הרפואי וכן הקצבאתי (מל"ל) היו בישראל. (שהרי אין עורר שערב הרחקתו מישראל, למד והיה רשום הקטין במוסד לימודי).

29. אמור לכן, בהינתן כל האמור לעיל, כי הקטין הוצא ממדינת ישראל שלא כדין.

האם מקום מגוריו הרגיל של הבן הוא בישראל?

30. משסבור אני, אף בהישעני מכוח אנלוגיה על חוק "אמנת האג", כי שאלת החזרת הקטין למדינת ישראל (כפי שניתן ללמוד גם מטענות האם, המכוונת תובענה זו להליכים שבצרפת) מסורה לסמכות בית המשפט בתחומו שוהה הבן (צרפת), כך גם שאלת טובתו של הבן וקשה לי להבין עתירתה של האם לעניין זה.

31. אין עורר כי הבן גר במדינת ישראל, מכוח עליה מיום 10.07.2016 ועד ליום 04.06.2017, כמעט כשנה.

32. אמרתי קודם כי האב אינו יכול להישען בהתנגדותו למבוקש על הטענה כי לא הוסכם להתגורר בישראל אלא לצורך "בדיקה", שסיומה לא הוגדר, ולא על הסתלקותו בפועל עם הבן לאחר כשנה של שהות בישראל.

33. בקלות יכול אני לסבור כפי שסובר האב, כי האם עלתה ארצה בהניחה כי סיום הנישואין קרוב לבוא; יכול אני להניח כי לא למען האינטרסים של האב יזמה האם עליה; יכול אני לקבל כי האב מעולם לא הסכים או פעל כך שמדינת ישראל תהא ביתו העיקרי, אך אין בכל אלה לשנות את העובדה כי מבחינת הקטין, הפכה מדינת ישראל למקום מגוריו הרגיל ולא לשטח "ניסוי" בלבד.

34. אולי מכלל הלא שומעים את ההן, שהרי כיצד יכול האב לטעון כי מדינת ישראל לא היתה מקום מגוריו הרגיל של הקטין, אך הפכה היא מקום המגורים הרגיל של שני ילדיו הקטינים הנוספים בשהותם במדינת ישראל? שהרי בכך אין הוא כופר.

35. בין סעיפים 5-9 לסיכומיו מסביר האב, כי מרכז חיי המשפחה הוא בצרפת, ולראיה לטעמו, לכך שלא דובר אלא בניסיון, הוא מביא חוזה שכירות קצר, בן אחד לטעמו לא בצע עליה אך נרשם כחייל בודד והמשך עסקי האב הם בצרפת.

       כל אלו, אין די בהם לקבוע שמרכז חיי המשפחה, להבדיל מן האב, הוא בישראל.

36. מנגד, עומד משך הזמן והעובדות שציינתי לעיל ובכלל זאת אף הפניה למל"ל.

37. כתב האב בסעיף 8 לסיכומיו, כך:

"

8. הבעל מבקש להפנות את בית המשפט לפסיקה לפיה בחינת מרכז חייה של משפחה מורכבת ממספר פרמטרים. ע"פ הפסיקה "מקום המגורים הרגיל של המשפחה יבחן ע"פ מטרת הנסיעה של ההורים. וראה לדוגמא: (בע"מ 7784/12 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 9). "... כמובן יש חשיבות לשיקולים אחרים כגון מטרת הנסיעה למדינה אחרת, תחימת הנסיעה בזמן ואף גילו של הילד. ודוק, יש לבחון לא את מקום מגוריו הרגיל על המשתמע מכך" וכן: (בע"מ 9802/09 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 14): "... מנגד, כאשר ברור על פניו שהנסיעה למדינה החדשה היא לתקופה קצובה ולמטרה מוגדרת כגון שנת שבתון, שליחות בשגרירות וכיו"ב, השהות במדינה החדשה, גם אם היא ארוכה בזמן, אינה הופכת את המדינה החדשה למקום המגורים הרגיל של הקטינים" הפסקה קבעה כי במבחן המטרה יובאו בחשבון גם "בחינת אפשרות השתקעות". וראה עמש (ת"א) 6666-06-16 פלונית נ' אלמוני (לקוח מהאתר נבו). במסגרת פסק דין פלונית אף נקבע כי בחינת האפשרות להשתקע בארץ נמשכת ע"פ תקופת זמן ויש לבחון האם שני הצדדים גיבשו את עמדתם בקשר למעבר. לעניין סיומה של תקופת הבדיקה קבעה כבוד השופטת שבח כי תקופה זו תסתיים רק בהחלטה משותפת של 2 הצדדים.

"

       אלא שמסקנתי היא, מעצם מילוי מסמכי עליה, שילוב הבן ואחרים במוסדות חינוך כאן, שירות בן אשר לא עלה ארצה בצבא וכו', היא שאין לקרוא על הצדדים הסכמה מפורשת לעריכת "ניסוי" בלבד. הנתבע אינו היחיד שמרכז חיי משפחתו במדינת ישראל והוא עובד בחו"ל, רבים כמותו.

38. מסיק אני כי מקום מגוריו הרגיל של הבן, ערב הרחקתו ישראל, היה ישראל, וכך אני קובע.

האם אי החזרת הבן נוגדת את זכויות התובעת?

39. ברמה הפשטנית, אזי משקבעתי כי מקום מגוריו הרגיל של הבן הינו בישראל וכי הוצאתו ממנה ללא הסכמת האם היא מעשה שאינו כדין, התשובה לשאלה היא בכן.

40. במבט מורכב יותר מתעמתת עתירה זו עם לא מעט מהגנות האב.

41. כתב האב בסעיף 20 לסיכומיו, כך:

"

20. עוד נקבע בפסיקה, כי בית משפט לא ייעתר לסעד הצהרתי שעה שהתובע יכול לתבוע סעד ממשי וראה ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר (לקוח מהאתר נבו): "מכוח סעיף 34 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 ותקנה 47 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, מוסמך בית המשפט להעניק לתובע סעד של הצהרה אפילו לא תבע את הסעד הממשי שבגררה. ... בנסיבות שבהן פיצול הסכסוך לתובענות שונות עשוי להוות שימוש לרעה בהליכי בית משפט מחד, והאינטרס של התובע, בנסיבות, המיוחדות של העניין הממשי הנדון, לקבל הצהרה בלבד באותו שלב. העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על השיקול האמור רק אם יש בכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר". ובענייננו הוכח לבית המשפט כי מחד יכולה האם לתבוע סעד אופרטיבי-השבתו של XXX לישראל בהליכי הביאס קורפוס אך לא עשתה זו. מאידך התובעת מודיעה לבית המשפט כי קיים פה פיצול ההליכים- כאשר את החלק השני היא מתכוונת ליישם בצרפת "ולקצר את ההליכים". דהיינו במקום לנהל הליך בצרפת שיעסוק בבקשתה של האם להחזיר את XXX לישראל, במצבו ובטובתו שלXXX, האם מנסה לקבל החלטה בישראל על מנת לאכוף אותה בצרפת "ולקצר את ההליך". במקרה מסוג זה "לא יזכה על נקלה בסעד הצהרתי" וראה בש"א 1729-05 גבת נ' פרחה בלה ואח' (לקוח מהאתר פסק דין).

"

הדין עמו.

42. הרי מה משמעות "הופרו זכויות התובעת" אם אין היא מבקשת צו "in personam" (אישי) כנגד האב להשיב הקטין? והרי ואכן, אפשר לה בית המשפט המחוזי לעשות כן.

43. לגבי עתירות א' ו- ב', מוכן אני לקבל כי זכאית האם לעתור לסעד הצהרתי שיש בו לסייע בבירור הליך משמורת בחוץ לארץ, אך מה הטעם בעתירה השלישית מבחינה אופרטיבית? ואם די לה לאם ברמה הדקלרטיבית, די לה בשתי העתירות להן נעניתי.

44. שלא כנתבע, אין אני סבור שהאם עושה "פורום שופינג" בכאן. די בראיות שצורפו לכתב התביעה ובטיעוני האם, לקבוע כי רואה היא (לעניין הבן) בצרפת, (כך גם האב), פורום עיקרי.

45. אומר, כי אגב שהות הבן כעת בצרפת ובהתייחס למבחן מירב הזיקות ולבג"צ 8745/00 (רון נ' בית הדין הרבני הגדול, נו(2) 625 {פמ"מ – 10/1/2002}"פרשת רון"), אף לדעתי הפורום הנכון לבדוק טובת הקטין הוא כעת בית המשפט שבצרפת, הוא גם זה אשר בפניו צריכה האם, אם רצונה בכך, לעתור להשבת הבן.

46. אקנח דבריי לעניין זה באמירה, כי גם אם עלתה האם למדינת ישראל על-מנת להתגרש; גם אם רומן היה לה עם אחר; גם אם הובילה היא בכחש את האב למדינת ישראל ולמגורים בה, אין הדבר מצדיק עשיית דין עצמית של האב, אשר הוציא את הבן מתחומי מדינת ישראל ללא הסכמת האם.

       משבר משפחתי לחוד, ופעולה בתום לב למען קטין לחוד. הרי אלמנט האשם בפירוק הנישואין אינו נושא המכריע סכסוכי משפחה, לא עניינים רכושיים ולא לעניין קטינים וחסרי ישע (וראה: בג"צ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, סג(1) 271 {פמ"מ – 8/10/2008)).

על חובת ההגינות

47. אמרתי בשעתו (וראה: ת"ע (ת"א) 17601-09-14 א. ע. נ' ס. ל. {פמ"מ – 27/11/2016}), כך:

"161.         עסקתי בעבר רבות במידת היושר וההגינות הנדרשת בין בני משפחה. דומה כי בעניינו הנתבע לא נהג כפי שהיה מצופה ממנו לנהוג בנסיבות העניין ואבהיר כוונתי להלן;

165. מאליו מובן כי התנהלות שכזו, על אחת כמה וכמה, תהא נוגדת בתכלית את מידת היושר וההגינות הנדרשת בין בני משפחה (וראה למשל פסק דיני בתמ"ש (ת"א) 33219-07-12 [לא פורסם] וכן ראה בע"מ 5939/04 [פורסם במאגרים המשפטיים [פורסם בנבו]]).

התנהלות הנתבע הייתה למעשה ניצול הסיטואציה אשר נוצרה לתועלתו.

166. אמרה נשיאת ביהמ"ש העליון (בדימוס), כב' השופטת ד' ביניש, בבג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני [פורסם בנבו]:

"תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל

תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון – תום הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים.

מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה על בעלי- הדין להפעיל את הזכויות

והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך 1993) (להלן: ברק- פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – 23) ב' 550 חידושים, תהליכים, ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי – הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 15.1.2007) פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)...

ככלל, התפיסה הנמחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל – דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת -  מידה אובייקטיבית – הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת – המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה".

167. כאמור, לא נסתר מעיני, בעניינו, הספק המתעורר באשר לדרך בה פעל הנתבע ובאשר לשאלה האם נהג כפי חובותיו הדיוניות; ביושר, תום לב ובהגינות דיונית. מהמתואר לעיל, נראה כי התנהלותו של הנתבע חסרה מידת סבירות והגינות עד כי יש בה כדי להשליך על המסקנה כי ייתכן ונעשה שימוש לרעה בהליכי משפט".

            המשמעות היא שיש לראות בפעולת האב מעשה נטול הגינות.

סוף דבר

48. אני קובע כי הבן הורחק ממדינת ישראל, מקום מגוריו הרגיל, שלא כדין ובכך נפגעו זכויות האם כהורה.

49. האב יישא בהוצאות האם בסך 10,000 ₪.

50. פסק דין זה מותר לפרסום, ללא ציון פרט מזהה כלשהו אודות המשפחה והצדדים.

51. המזכירות תסגור התיק.

ניתן היום,  כ"א טבת תשע"ח, 08 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.