פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

1. התובע, מר פלוני (להלן: התובע), מבקש להכיר בויכוח שניהל במהלך עבודתו ביום 23.8.2018 (להלן: האירוע ו/או הויכוח) כאירוע חריג, ובאוטם שריר הלב שבו לקה באותו יום, כתאונת עבודה כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה -1995 (להלן: החוק או חוק הביטוח הלאומי).

תמצית הרקע העובדתי הדרוש להכרעה

2. התובע, יליד 1/1960, עבד כמנהל ביטחון ובטיחות (להלן לשם הנוחות: קב"ט), מטעם משרד החינוך בבית הספר הימי, כפר הנוער מבואות ים במכמורת (להלן: בית הספר ו/או כפר הנוער) בתקופה נשוא התביעה.
3. התובע טוען כי ביום 23.08.2018 נכנסה קבוצת מסתננים בני מיעוטים (להלן: קבוצת המסתננים או הקבוצה) לשטח בית הספר על אף שחל איסור על כניסתם של מי שאינם עובדים או לומדים במקום.

בהיותו קב"ט בית הספר קיבל התובע דיווח על כניסת הקבוצה וניגש למקום הימצאה, ובעת הגעתו התפתח בין הצדדים וויכוח קולני שהגיע לכדי איומים על חייו של התובע, שדרש מהקבוצה לעזוב את שטח בית הספר לאלתר. הויכוח הסתיים כהקבוצה ראתה שהתובע מחייג למשטרה ועזבה את המקום.

לאחר שווידא כי הקבוצה עוזבת את המקום החל התובע לחוש כאבים בחזה ולהזיע, ולכן פנה לביתו והזמין אמבולנס שפינה אותו לטיפול בבית החולים "לניאדו" שבנתניה, שם אובחן כסובל מאוטם חד של שריר הלב ועבר צנתור.

4. תביעת התובע להכרה באירוע כתאונת עבודה נדחתה על ידי פקיד התביעות של הנתבע בהחלטה מיום 3.10.2019, שלפיה לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי שאירע תוך וכדי עבודתו של התובע ואשר הביא לאוטם שריר הלב שבו לקה ביום 23.8.2018.
5. על החלטה זו הגיש התובע את התביעה שבכותרת, וביום 2.5.2022 התקיים דיון הוכחות ראשון שבמסגרתו העידו התובע ועדיו, מר רפי אילוז שעבד עמו (להלן: מר אילוז) וגב' פלונית, אשתו של התובע (להלן: גב' פלונית). ביום 22.6.2022 התקיים דיון הוכחות נוסף שבמסגרתו העידו עדים מטעם הנתבע- מר אשר קסו, מנהל בית הספר (להלן: מר קסו או מנהל ביה"ס) ומר אלון שחם, החוקר מטעם הנתבע (להלן: מר שחם או חוקר הנתבע).
6. בתום ההוכחות הצדדים סיכומו את טענותיהם בכתב.

תמצית טענות הצדדים

7. התובע טוען, כי הוויכוח מהווה אירוע חריג ולא שגרתי במסגרת עבודתו כקב"ט נוכח האיומים על חייו והאווירה האלימה והמאיימת ששררה בעת האירוע.

אשר לטענת השיהוי שהעלה הנתבע טוען התובע, כי העיכוב נבע מתקופת שיקום ומאילוצים הקשורים לייצוגו, ובהתייחס לטענה כי לא דיווח על האירוע לאנשי מגן דוד אדום שבאו לפנותו מסביר, כי היה בעיצמו של אירוע לבבי ולא יכול היה לנהל שיחה מפורטת, אך מדגיש כי אין בתיעוד הרפואי כל תיאור עובדתי הסותר את גרסתו.

אשר לעדי הנתבע טוען התובע, כי מעדותו של מר קסו עלה שאינו זוכר פרטים רבים שאירעו במהלך תפקידו, לרבות אירועים בתקופה הרלוונטית לתביעה, ואילו מר שחם, חוקר הנתבע, לא התנהל באופן המצופה והנדרש מעובד ציבור שעה שערך חקירה טלפונית ולא הבהיר כי מדובר בחקירה בעניינו של התובע, ואף לא הציג כל מסמך מזהה בפני הנחקרים. כמו כן טוען התובע, כי נוכח ההיכרות של  מר שחם והתובע, כעולה מעדותו, ומאחר שמר שחם אישר בעדותו כי נהג להגיע למתחם בית הספר על מנת לדוג, תוך שימוש בתג כניסה השייך לחמו, ולעיתים סורב על ידי התובע עד אשר פנה למר קסו כדי שיפציר בתובע לאשר את כניסתו. היכרות זו עם התובע ומר קסו מעידה לשיטת התובע, על כך שמר שחם מצוי בניגוד עניינים, ואף על פי כן לא עדכן את מי ממנהליו בנתבע על כך, לא כל שכן לנחקרים על ידו בעניין שלפנינו.

לאור כל האמור, ומאחר שהוכחה חריגותו של האירוע והנתבע לא הצליח לסתור את טענותיו טוען התובע, כי יש לראותו באוטם שריר הלב שבו לקה התובע בעקבות האירוע כתאונת עבודה.

8. מנגד טוען הנתבע, כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בהוכחת תביעתו, שכן לא הוכיח קיומו של אירוע תאונתי בכלל, וקיומו של אירוע חריג ביום 23.8.2018 בפרט.

לטענת הנתבע, במסגרת תפקידו כקב"ט אחראי התובע על המתרחש בשטחי כפר הנוער לרבות מניעת כניסתם של זרים, ומשכך אין מדובר באירוע חריג. זאת, בפרט נוכח עדותו של התובע כי האירוע נמשך דקות אחדות בלבד, והתובע לא ערך דוח אירוע לאחר המקרה ולא דיווח עליו לגורמים בכפר הנוער ואף לא לצוות הרפואי בעת שפונה לבית החולים.

בהקשר זה טוען הנתבע, כי טענת התובע כי דיווח על המקרה למר קסו נסתרה בעדותו של מר קסו, ואילו הטענה כי דיווח לאחות בית הספר שאינו חש בטוב לא הוכחה, והאחות לא זומנה על ידו לעדות.

כמו כן טוען הנתבע, כי העובדה שהתובע לא שוחח עם המשטרה בעת האירוע (משלא ניסה לחייג פעם נוספת לאחר שהשיחה נותקה,) מעידה על כך שלא היה איום ממשי על התובע, וככל שהיה איום כאמור, היה מתקשר למשטרה פעם נוספת. בעניין זה  מפנה הנתבע לסתירות בעדותו של התובע באשר לשיחתו עם המשטרה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

9. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר פגיעה בעבודה כתאונת עבודה או כמחלת מקצוע, ותאונת עבודה מוגדרת כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".
10. בהתאם להלכה הפסוקה, "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם"[1], ובמסגרת זו עליו להוכיח תחילה, שהתרחש אירוע אובייקטיבי בעבודתו, שניתן לאיתור בזמן ובמקום; בהמשך, עליו להוכיח קיומו ל אירוע חריג אצל התובע, שבא לידי ביטוי בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן; ולבסוף, על התובע להוכיח כי אותו אירוע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו הוא שגרם לו לדחק נפשי בלתי רגיל או למאמץ גופני יוצא דופן בסבירות העולה על 50%[2].
11. אשר לנטל ההוכחה נפסק, כי בתביעות בגין אוטם שריר הלב ייחשב האוטם כנזק שנגרם בתאונת עבודה "אם ניתן יהיה לקשור את היווצרותו לעבודה, על-ידי הוכחת "מאמץ מיוחד" או "אירוע חריג" בעבודה. כל הנדרש מן העובד, על-פי מבחן זה, הוא להביא 'ראשית ראיה' לכך שאירע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד, נפשי או גופני, והיה עלול לגרום לבוא האוטם או להחישו, הווי אומר: 'אירוע חריג' ביחס לנהוג ולרגיל באותו מקום עבודה, המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר... קנה המידה לבחינת אותו מאמץ הינו סובייקטיבי. כלומר, השפעתו של המאמץ הנבחן נשקלת לא ביחס למאן דהוא, אלא ביחס לנפגע עצמו, לפי מצבו בעת קרות האירוע"[3].
12. בחינה זו תיעשה על פי קנה מידה סובייקטיבי ביחס למבוטח הספציפי, אך נפסק כי על המבוטח להוכיח את המרכיב הסובייקטיבי של קרות האירוע החריג באמצעות ראיות אובייקטיביות[4].
13. אשר למקרים שבהם מתעורר ספק בדבר קיומו של אירוע חריג נקבע כי ככלל, במקרים אלה ראוי למנות מומחה רפואי "לבל תנעלנה דלתות בית הדין בפני המבוטח על הסף"[5], ובפרט כאשר קיימת סמיכות זמנים בין האירוע בעבודה לבין מועד בוא האוטם[6].

מן הכלל אל הפרט

14. נקדים ונציין, כי לאחר שבחנו את מכלול הטענות והראיות שהובאו בפנינו השתכנענו בקיומו של אירוע חריג במסגרת עבודתו של התובע המצדיק מינוי מומחה רפואי, מן הטעמים שיפורטו להלן.

• קרות אירוע אובייקטי במסגרת עבודתו של התובע

15. מן הראיות והעדויות שהובאו בפנינו השתכנענו, כי ביום 23.8.2018 התובע אכן הוזעק לטפל בקבוצת מסתננים שחדרו לשטח כפר הנוער ללא היתר[7], ואף מר קסו לא שלל את קיום האירוע אלא השיב כי אינו זוכר אותו, והסביר כי יכול להיות שאינו זוכר בגלל העומס הרב הכרוך בעבודתו[8].
16. טענה זו של התובע נטענה באופן מהימן ומשכנע לכל אורך ההליך ונתמכה כאמור, בתצהירו ובתצהירי עדיו שלא נסתרו, והנתבע אף לא הציג ראיות כלשהן במטרה לסתור את דבר התרחשותו.
17. משכך השתכנענו, כי התובע אכן הוכיח קיומו של אירוע אובייקטיבי ביום 23.8.2018 בשעות הצהריים, כפי שטען.

• היות הויכוח אירוע חריג שגרם לתובע דחק נפשי בלתי רגיל

18. לאורך ההליך טען התובע בעקביות, כי על אף שהתמודדות עם זרים המסתננים לשטח כפר הנוער היא חלק משגרת עבודתו ותפקידו כקב"ט, הרי שהאירוע הנדון היה חריג בעוצמתו וגרם לו תחושת לחץ בלתי רגיל ואיום. כך למשל, בהודעתו לחוקר הנתבע מיום 11.8.2019 תיאר התובע כי:

"בצהריים רפי אילוז אמר לי שיש בני מיעוטים במעגן שעושים מסיבה... ומפריעים לסדר הציבורי זה היה בערך בשעה 14:30 אני ניגשתי אליהם, אמרתי להם שהם בשטח פרטי וביקשתי מהם לעזוב את המקום, היו שם 8 אנשים בערך, אחד מהם ועוד שלושה התווכחו איתי, אחד מהם נראה שהוא מסוגל לפגוע בי, הוא התקרב אלי פיזית... הייתי בטוח שהולך להיות אלימות נגדי הם קיללו אותי, אני הייתי אחד והם היו ארבעה ונבהלתי וחששתי. אני גם הייתי עצבני וכעסתי שהם לא רוצים לעזוב את השטח"[9]

19. התובע שב על גרסה זו בסעיפים 3-4 לתצהירו והבהיר כי "זוהי איננה הפעם הראשונה בה נכנסים בני מיעוטים וזרים אחרים לכפר, ואולם העימות נשוא התביעה היה חריג מאוד, ומעולם לא הגעתי למצב בו חשתי סכנה לחיי, כמו שאירע באירוע מתאריך 23/08/18"[10].
20. גרסתו של התובע אושרה בחקירתו הנגדית שבה העיד באופן משכנע כי:

"לשאלת ביה"ד לגבי השיחה למוקד 100 של המשטרה, אני משיב שחייגתי וניתקתי. ברגע שחייגתי למשטרה, אחרי מס' צלצולים שהם לא ענו לי, הם קצת נבהלו ויצאו. אני מנתק את השיחה גם כדי למנוע התדרדרות במצב. אני כ"כ בקיא ומנוסה בקטע הזה, שעדיף לפעמים לנתק את השיחה אבל במקרה הזה הם לא ענו לי, הם הצליחו לצאת ונגמר האירוע. הלכתי אחריהם ונעלתי את השער אחריהם שלא יוכלו להיכנס חזרה. לשאלת ביה"ד אירוע כזה יכול להיות פעם בשנה, פעם בשנתיים, או פעם בשלושה חודשים. אני לא איש קטן ואני לא מפחד מעימותים אבל זה היה אירוע אלים במיוחד. בד"כ אני לא מערב את המשטרה, ומסביר להם שזה שטח פרטי ואנשים לא יכולים להיכנס לכאן ללא אישור היעדר עבירות מין, כל המאבטחים שלי בכפר הם בדואים מהצפון כך שזה לא עניין גזעני ואין ענין עם זה שהם  ערבים. אני יודע לטפל בזה בשקט בד"כ אבל המקרה הזה היה מאוד אלים. אני הרגשתי סכנה לחיי. שאני הולך לאכול אותה הפעם. אני אפילו לא באתי חמוש, יש לי רישיון לשני אקדחים אבל אני לא בא לאירועים כאלה חמוש כדי למנוע אסקלציה והתדרדרות במצב. במקרה הזה הרגשתי מאוד מאוים"[11]

21. עדות זו של התובע נתמכה גם בצילום שיחות יוצאות ונכנסות ממכשיר הנייד שברשותו (להלן: צילום השיחות)[12], שלפיו יזם התובע ביום האירוע שיחת טלפון למוקד 100 אך השיחה בוטלה על ידו, ולאחר שיחה זו מתועדת שיחה יוצאת לרחל, האחות בכפר הנוער (להלן: רחל), ושתי שיחות נכנסות מרחל שלא נענו על ידי התובע.
22. רישומי שיחות אלה תואמים את גרסת התובע בתצהירו שלפיה "מיד לאחר שווידאתי כי החבורה עוזבת את הכפר, הלכתי הביתה והתחלתי להרגיש כאבים בחזה והזעה רצינית והקרנה ליד שמאל. התקשרתי לאחות בית ספר רחל שאמרה לי שהיא לא בכפר וכי אזמין אמבולנס דחוף. אשתי הזמינה אמבולנס...."[13]. הנתבע בחר שלא להפנות לתובע שאלות בחקירה נגדית על השתלשלות עובדתית זו ומשכך הרי שלא עלה בידיו לסתור אותה.
23. בהקשר זה נעיר, אשר לטענת הנתבע כי היה על התובע לזמן לעדות את רחל, כי משהתובע הציג ראיות לפנייתו הטלפונית לרחל הרי שעבר הנטל לנתבע לסתור טענה זו ולזמן את רחל לעדות על מנת לעשות כן. זאת, בפרט משנקבע מועד הוכחות נוסף לצורך שמיעת עדי הנתבע, ולמועד זה יכול היה הנתבע לבקש לזמנה.
24. לכך יש להוסיף, כי גם מר קסו העיד בפנינו שאירועים אלימים הם חריגים בכפר הנוער ואינם קורים באופן יום יומי[14], ומר אילוז השיב לחוקר הנתבע כי אירועים מסוג זה לא מתרחשים לעיתים תכופות[15], ועדויות אלה מחזקות את טענת התובע כי מדובר באירוע חריג היוצא משגרת עבודתו הרגילה כקב"ט.
25. אשר לטענות הנתבע, כי האירוע נמשך דקות אחדות בלבד והתובע אף לא הזעיק עזרה ולא דיווח למאבטח, הרי שחריגות האירוע אינה נמדדת על פי משכו אלא על פי המתרחש במהלכו, והתובע העיד בעקביות כי חש מאוים ונרתע מכמות המסתננים ומהאיומים שהשמיעו לעברו. אשר להיעדר קריאה לסיוע/דיווח הוכח כאמור, כי התובע החל לחייג למשטרה ובעקבות כך עזבה הקבוצה את המקום והבעיה נפתרה, ובעניין זה העיד בפנינו, כי "אם אני פותר את הבעיה אז סבה, ואם לא אני מזעיק את המאבטח"[16].
26. אשר לעדותו של מר אילוז נבהיר, כי לא נעלמו מעיננו טענות הנתבע באשר לסתירה שבין דבריו של מר אילוז לחוקר הנתבע בשיחתם הטלפונית, לבין האמור תצהירו, אלא שהסברו של מר אילוז בעניין זה, על כך שלא רצה לספק פרטים כי לא ידע עם מי הוא משוחח, היה מהימן בעניננו, ואף מתיישב עם תמליל השיחה שהוגש[17]. כך:

"התשובה שלי הקבועה היא שמאיפה אני יודע מי מדבר איתי? אני אף פעם לא עונה לשאלות כאלה בטלפון. אני עונה בציניות כי אני לא יודע מול מי אני עומד ומי מדבר איתי. זה שהצגת את עצמך שאתנה מביטוח לאומי זה אומר שאתה כזה? אני מאוד חשדן בדברים האלה, ואני בד"כ מבקש להגיע אליי ולהציג לי תעודה. זה גם סגנון התשובות שנתתי לו...תסתכל בכל מה שעניתי, אני עונה "כן ולא"... אם תשים לב כל התשובות שלי מאוד כלליות. שיחות טלפוניות אני משתדל לא לענות כי אני לא יודע מי מדבר איתי"[18]

27. לבסוף, בהתייחס לעדותו של מר קסו, הרי שתצהירו ועדותו אינם שוללים את גרסת התובע ומר קסו העיד כי אינו זוכר את פרטי האירוע והאם דווח עליו, והוסיף כי לא מדווחים לו על כל אירוע חריג המתרחש בכפר הנוער, וכלשונו: "יש אירועים שאני מדווח עליהם ויש שלא. אם למשל נניח שמישהו פגע בשער או תאונה, או הרמת ידיים או משטרה שהגיע למקום... השאלה מה רמת ההשתוללות. אם הגיעה לשם ניידת משטרה, אני אדע מזה"[19]. מר קסו אף לא ידע לאשר בעדותו כי התובע יצר עמו קשר טלפוני בערב האירוע, בעודו מאושפז בבית החולים[20], בעוד שעובדה זו אושרה בצילום השיחות ובתדפיס חברת הסלולר שהוגש בעקבותיו, ולא נסתר.

משכך איננו סבורים שיש בעדותו של מר קסו כדי לשנות ממסקנתנו.

28. לאור כל האמור, מאחר שבחינת חריגותו של האירוע נעשית על פי קנה מידה סובייקטיבי באמצעות ראיות אובייקטיביות שאכן הוצגו; ומאחר שבהתאם לפסיקה כל שנדרש התובע הוא להציג ראשית ראיה לכך שאירע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד (נפשי או גופני), שהיה עלול לגרום לבוא האוטם או להחישו; הרי שהתובע עומד בדרישה להוכיח קיומו של אירוע חריג שגרם לו דחק נפשי בלתי רגיל.
29. מסקנה זו מתחזקת נוכח סמיכות הזמנים שבין האירוע לבין המועד שבו לקה התובע באוטם לבבי ופונה בעקבותיו לבית החולים ועבר צינתור[21].
30. בהקשר זה נבהיר, בהתייחס לטענת הנתבע כי התובע לא ציין את קרות האירוע בתיעוד הרפואי הראשוני באופן הפועל לחובתו, בשים לב להלכה הפסוקה בענין משקלה של האנמנזה הראשונית, הרי שראשית, צוין בתיעוד הרפואי הראשוני כי "לאחר התרגשות הופיע לחץ בחזה עם הקרנה ליד שמאל, קוצר נשימה והעזה", ואין לשלול כי ההתרגשות מקורה באירוע; שנית, בהתאם להלכה הפסוקה, "ההלכה בענין משקלה של האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות, מתוך המכלול הכולל של הראות שבפני בית הדין. הנובע מכך שאין, ובכל תנאי, ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית תביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח-תובע במפורט ובמדויק, בהיותו בבית החולים, את אירועי העבודה"[22].
31. במקרה שלפנינו מדובר לכל היותר ב"אנמנזה שותקת", תוך שהוצגו ראיות אחרות התומכות בקיומו של אירוע חריג כמפורט לעיל, ואף הסברו של התובע בחקירתו הנגדית, לשאלה מדוע לא תיאר בפני הפרמדיק את האירוע, הניח את דעתנו. כך:

"ת. מגיע פרמדיק לטפל בבנאדם באירוע לב קשה, כמו שהוא מתאר אותו, מכניס אותי ישר לצנתור, אני אתחיל לספר לו את קורות חיי? ישבתי בטמפרטורה של 16 מעלות במזגן, הזעתי כולי, הורדתי את הטמפרטורה במזגן, הוא ישר נתן לי חמצן, לא חשבתי לספר לו על זה.

ש.אני רואה שצירפת סיכום מחלה מביה"ח לניאדו. יש לך תעודת חדר מיון?

ת. לא הייתי בחדר מיון, הכניסו אותי ישר לצנתור מהאמבולנס. הזעיקו מצנתר מהבית ועשו לי את זה על המקום"[23]

לפני סיום – התייחסות לתמלולי השיחות עם חוקר הנתבע ועדותו

32. ראשית, מוצאים אנו טעם לפגם בכך שהנתבע לא העביר לעיונו של התובע את תמלולי השיחות בין חוקר הנתבע למר אילוז ובין חוקר הנתבע למר קסו טרם דיון ההוכחות, ולא ציין את דבר קיומם אלא לראשונה במעמד הדיון, ואף לא בפתחו, כי אם בעיצומה של חקירתו הנגדית של מר אילוז.
33. בהקשר זה כבר נפסק, כי "בהתחשב בכך שמדובר בגוף ציבורי האמון על יישום חוק בתחום הביטחון הסוציאלי ומחויב בשקיפות והגינות, ממילא אינו אמור הוא (לכאורה, ולמעט במקרים חריגים) להסתיר מהמבוטח את החומר שעמד בפני פקיד התביעות בעת קבלת החלטתו"[24], וכי מבלי "להתייחס לשאלה באיזו מידה מוקנית זכות לצד להליך אזרחי להפתיע את יריבו, ברור שזכות כזאת אינה מוקנית לגוף ממלכתי, ביחסיו עם האזרח התובע מימוש זכויות שבחוק[25].
34. שנית, אשר לחוקר הנתבע, אשר בעדותו עלה לראשונה דבר היכרותו עם התובע ועם מר קסו, הרי שאף אם לא מדובר ב"ניגוד עניינים" על פי נהלי הנתבע (וממילא איננו נדרשים להכריע בכך), ואף עם היכרותו של החוקר עם מר קסו היתה מאוחרת למועד החקירה אך מוקדמת למועד עדותו בפנינו, אין זה ראוי, לשון המעטה, כי דבר ההיכרות המוקדמת לא יובא בפני התובע ובפני בית הדין ביוזמת הנתבע ו/או חוקר הנתבע.
35. זאת, בפרט משהחוקר העיד כי הכיר את התובע לפני שחקר אותו (בשונה מהיכרותו עם מר קסו), ולאור התכתבות המסרונים בין חוקר הנתבע למר קסו, שהוצגה במעמד הדיון, ובה כתב החוקר למר קסו, לאחר שהתובע לא אישר לו להיכנס לדוג בשטח כפר הנוער, כי "ממש הכניסו אותי לדיכאון.... שאלתי את עמי [התובע] מה אני צריך להציג כדי להיכנס, אמר לי אישור כניסה מאושר חתום..."[26]; וראו גם בעדותו של החוקר:

"ש. הייתה לך איזה שהיא אינטראקציה עם התובע בשנים האלו, שהייתי נכנס עם התג של חמך?

ת. לא. לא שזכור לי.

ש. יכול להיות שכן?

ת. לא זכור לי. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. כשאני התקשרתי למר קסו, אני לא הכרתי את קסו. לשאלת בית הדין, האם הכרתי את התובע לפני החקירה, אני לא זוכר. יכול להיות שכן. סליחה, סביר להניח שכן"...

"ש. האם נכון שבשנתיים האחרונות רצית להיכנס לדוג במבואות ים, אבל סירבו לאפשר לך להיכנס?

ת. כן. נכון.

ש. והיית על כך בקשר עם התובע?

ת. כן, וגם עם אשר. ולאחר הטיפול בתיק, מצביע על התיק.

ש. זה היה סירוב קשה שממש הכניסו אותך לדיכאון? מציג לך את התכתבות עם מר קסו...

ת. אני מאשר את ההתכתבות. זה ייצוא מוואטסאפ"[27]

36. התנהלות מסוג זה אין מקומה בתביעה כנגד גוף ציבורי האמון על יישום חוק בתחום הביטחון הסוציאלי ומחויב בשקיפות ובחובת הגינות מוגברת, והגם שאין לכך השפעה על התוצאה שאליה הגענו, מצאנו לנכון להעיר זאת.

סוף דבר

37. לאור כל המפורט לעיל השתכנענו, כי יש למנות מומחה רפואי לבחינת קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו של התובע מיום 23.8.2018, לבין אוטם שריר הלב שבו לקה ביום זה, על יסוד התשתית העובדתית שלהלן:
    1. התובע, יליד 1960, עבד כמנהל ביטחון ובטיחות (קב"ט), בבית הספר הימי כפר הנוער מבואות ים במכמורת;
    2. ביום 23.08.2018 קיבל התובע דיווח על כניסתם של קבוצת מסתננים זרים לשטח כפר הנוער, המשתוללים במקום, התובעניגש לטפל באירוע, פנה לקבוצה בדרישה כי יעזבו את המקום באופן מיידי ובין הצדדים התפתח ויכוח קולני וסוער שהגיע לכדי איומים על התובע. הקבוצה עזבה את המקום כשהבחינה בכך שהתובע מתקשר למשטרה;
    3. לאחר האירוע החל התובע להרגיש כאבים בחזה והזעה משמעותית, אשתו הזמינה אמבולנס לביתם שפינה שפינה את התובע לטיפול בבית חולים לניאדו בנתניה;
    4. בבית החולים אובחן התובע כסובל מאוטם חד של שריר הלב עם עליות ST בקיר לטרלי כביטוי ראשון למחלה כלילית. התובע אושפז למשך 4 ימים שבמהלכם עבר צנתור;
    5. מצבו הרפואי של התובע כעולה מהתיעוד הרפואי.
38. החלטה למומחה תינתן בנפרד וההוצאות תילקחנה בחשבון עם סיום ההליך.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשפ"ג (18 אפריל 2023), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.                                              

[1] עב"ל (ארצי) 502/09 משה סידה – המוסד לביטוח לאומי (21.10.2010), להלן: עניין סידה

[2] עב"ל (ארצי) 9465-07-20 משה פישר – המוסד לביטוח לאומי (5.8.2021); עב"ל (ארצי) 15135-05-18 אמיר מינפרד– המוסד לביטוח לאומי (4.12.2018), להלן: עניין מינפרד

[3] עניין מינפרד, שם, בסעיף 10 לפסק הדין והאסמכתאות שם

[4] עניין מינפרד, שם, בסעיף בסעיף 10 לפסק הדין וראו גם: עב"ל (ארצי) 34697-06-12 אלי פסח לאופולד - המוסד לביטוח לאומי (11.2.2014)

[5] עב"ל (ארצי) 481/99 המוסד לביטוח לאומי – מכלוביץ', פד"ע לח 461, 471

[6] עב"ל (ארצי) 23260-06-16 אבי ברנע – המוסד לביטוח לאומי (17.7.2017), להלן: עניין ברנע בסעיף 18 לפסק הדין

[7] סעיפים 3-4 לתצהיר התובע; סעיף 3 לתצהיר גב' פלונית; וסעיף 3 לתצהיר מר אילוז, שלא נסתרו

[8] עמ' 14 ש' 14-21

[9] ההודעה לחוקר הנתבע מיום 11.8.2019 צורפה כנספח לכתב ההגנה, להלן: ההודעה לחוקר הנתבע

[10] סעיף 7 לתצהיר התובע

[11] עמ' 3 ש' 34- עמ' 4 ש' 9

[12] צילום שאומת גם בתדפיס שיחות מחברת סלקום, שהוגש בעקבות החלטת בית הדין, ביום 17.5.2022

[13] סעיף 4 לתצהיר התובע

[14] עמ' 13 ש' 21-22 ועמ' 14 ש' 7-17

[15] תמלול שיחה טלפונית בין מר אילוז לחוקר הנתבע הוגש וסומן נת/1

[16] עמ' 4 ש' 13-15.

[17] נת/1

[18] עמ' 9 ש' 3-18

[19] עמ' 13 ש' 28- עמ' 14 ש' 1

[20]

[21] עניין ברנע, שם, בסעיף 18 לפסק הדין והאסמכתאות שם

[22] עב"ל (ארצי) 176/99 גרץ דניאל – המוסד לביטוח לאומי (16.7.2002)

[23] עמ' 4 ש' 25-32 וראו בעניין זה גם את תצהירה ועדותה של גב' פלונית וטופס בל/250 למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה שצורף כנספח א' לכתב התביעה  

[24] בר"ע (ארצי) 69274-07-19 המוסד לביטוח לאומי - רונן סורני (11.9.2019)

[25] דב"ע (ארצי) לא/8 – 0 פרלה נגד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב' 93 (6.1.1971); בר"ע (ארצי) 32115-09-20 אורי רוזן– המוסד לביטוח לאומי (5.4.2021)

[26] עמ' 15 ש' 31-34

[27] עמ' 22 ש' 10-23 ועמ' 23 ש' 8-16, ההדגשה הוספה