אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 32600-11-15 בית לוי יצחק ישיבת חב"ד ליובאוויטש נ' רקפת מפעלי פתוח בע"מ

ע"א 32600-11-15 בית לוי יצחק ישיבת חב"ד ליובאוויטש נ' רקפת מפעלי פתוח בע"מ

תאריך פרסום : 09/05/2016 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי נצרת כבית-משפט לערעורים אזרחיים
32600-11-15
03/05/2016
בפני השופטים:
1. בפני כב' השופט זיאד הווארי-סגן נשיא – אב"ד
2. כב' השופטת אסתר הלמן
3. כב' השופט ערפאת טאהא


- נגד -
מערערת:
בית לוי יצחק ישיבת חב"ד ליובאוויטש
עו"ד מרדכי בייץ ואח'
משיבים:
רקפת מפעלי פתוח בע"מ
עו"ד יורם חגבי ואח'
פסק דין
 

 

השופטת הבכירה אסתר הלמן:

 

  1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ר. גלפז-מוקדי), במסגרתו נדחתה בקשת המערערת לתיקון כתב הגנתה ונתקבלה בקשת המשיבה ליתן פסק דין, המורה למערערת להתפנות מנכס המצוי בבעלות המשיבה, הכל כפי שיפורט להלן.

 

רקע עובדתי:

 

  1. המשיבה הינה הבעלים של מקרקעין המצויים בעיר צפת וידועים כגוש 13081 חלקה 5 וכן כגוש 13053 חלקות 6 ו-8 (להלן: "המקרקעין"). על המקרקעין מצוי נכס, (להלן: "הנכס"), המשמש את הישיבה הדתית של חסידות חב"ד (להלן: "הישיבה" ו/או "המערערת"), מאז שנת 1984.

 

  1. בחודש מרץ 2007 פנתה המשיבה אל המערערת, בדרישה לפנות את הנכס, בנימוק כי ההיתר שניתן לה להחזיק בנכס, ככל שהיה, איננו עומד עוד. המשיבה התירה למערערת לעשות שימוש בנכס עד ליום 25/07/07. משזו לא נענתה לדרישתה, הוגשה כנגד המערערת התביעה קמא, שעניינה פינוי הישיבה מהמקרקעין (להלן: "התביעה קמא").

 

  1. התביעה קמא הוגשה בסדר דין מקוצר. לאחר שניתנה לה רשות להגן, בהסכמת המשיבה, עוכב הדיון בתובענה קמא לבקשת המערערת, עד להכרעה בתביעה שהגישה המערערת, לבית המשפט המחוזי בת"א (ת"א 1416/08) (להלן: "התובענה למתן סעד הצהרתי"), בה עתרה למתן סעד הצהרתי, בנוגע לזכויותיה בנכס. הליך זה הוכרע ביום 14/03/13, תוך דחיית כל טענות המערערת.

 

  1. פסק הדין בתובענה לסעד הצהרתי הפך לחלוט, לאחר שערעור שהגישה המערערת לבית המשפט העליון (ע"א 2994/12) נדחה.

 

  1. משהפך פסק הדין בתובענה למתן סעד הצהרתי לחלוט, עתרה המשיבה למתן פסק דין בתביעה קמא, ודרשה, כאמור, לפנות את הישיבה מהנכס. בתגובה עתרה המערערת לאפשר לה לתקן את כתב ההגנה שהוגש מטעמה.

 

  1. הבקשה לתיקון כתב ההגנה נועדה על מנת לאפשר למערערת להוסיף טענה בנוגע לקיומה של התחייבות מפורשת מצד בעל המניות במשיבה, מר יצחק גפני (להלן: "מר גפני"), שלא לפנותה בטרם ימצא לה דיור חלוף. לטענת המערערת, התברר לה כי מר גפני התחייב בכתב, בשנת 2006, בזמן המו"מ לרכישת המניות במשיבה מאת בעלת המניות הקודמת, חברת ממש, כי פינוי הנכס ייעשה אך ורק כחוק, תוך שיתוף פעולה מצד הישיבה.

המערערת טענה כי מסמך ההתחייבות אמנם איננו מצוי בידיה, אולם קיומה של ההתחייבות נודעה לה במהלך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי. לעמדת המערערת, התחייבות זו, שנטל מר גפני על עצמו כלפי בעל המניות הקודם, מהווה התחייבות לטובת צד ג', (המערערת).

 

בין נימוקי הבקשה, נטען, כי בהליך בבית המשפט המחוזי לא התקיימו הליכי גילוי ועיון במסמכים, לכן העובדות הללו נודעו למערערת רק במהלך ניהול התביעה שם.

 

  1. בית המשפט קמא דחה, כאמור, את הבקשה לתיקון כתב ההגנה.

ראשית, הטענה כי לא התקיימו הליכים מקדמיים בהליך למתן סעד הצהרתי בבית המשפט המחוזי נדחתה, תוך שבית המשפט קמא הפנה לפרוטוקול הדיון בקדם המשפט שהתקיים שם, והוסיף כי למערערת הייתה אפשרות לעתור לקבלת המסמך, אם סברה כי הוא נחוץ לה, וזאת על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

 

עוד נקבע, כי נושא מסמך "ההתחייבות" עלה כבר בפרוטוקול הדיון מיום 06/07/10 בבית המשפט המחוזי, בעת חקירתו הנגדית של מר גפני. לא זו אף זו, מר גפני אישר את הדברים במלואם. לפי תשובותיו, הוא אכן שלח מכתב לחברת ממש, בה אמר כי פינוי הישיבה ייעשה אך ורק בשיתוף פעולה וכחוק.

 

בית המשפט קמא קבע, לפיכך, כי לא מדובר בעובדה או טענה חדשה שלא הונחה בפני בית המשפט המחוזי שדן בתובענה.

 

כך גם נדחתה טענת המערערת, כי בית המשפט המחוזי דן רק בטענות הקשורות לסוגית הבעלות ואילו טענות לגבי ההתחייבות למציאת דיור חלופי, לא הועלו בפניו. בית המשפט קמא הוסיף, כי המערערת מושתקת מלהעלות טענות שנדונו והוכרעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובערעור עליו, וקיים לגביהם מעשה בית דין.

 

  1. בהחלטתו לדחות את הבקשה לתיקון כתב ההגנה, שקל בית המשפט קמא האם התיקון דרוש להכרעה בשאלות שבמחלוקת, האם הגשת הבקשה לוקה בשיהוי והאם קבלתה תביא להכבדה ולהארכת הדיון.

 

בהקשר זה נקבע, כי בית המשפט המחוזי קבע, כי למערערת ניתנה רשות ללא תמורה להחזיק במקרקעין וזו ניתנת לביטול בכל עת, לפיכך אין כל הגנה של ממש בתוכן מסמך ההתחייבות, עליו מסתמכת המערערת, ולא יכול להיות בו כדי לבסס רשות בלתי הדירה להיוותר בנכס.

           

  1. לתגובת המשיבה לבקשה צורף המכתב המדובר, כך שתוכנו הונח בפני בית המשפט קמא, ולאחר שבחן אותו קבע בית המשפט קמא כי אין בו התחייבות של מר גפני או המשיבה, כלפי הישיבה. נקבע כי במכתב יש לכל היותר, כוונות טובות שלא לפנות את הישיבה, בדרך שתקשה עליה יתר על המידה, ומתוך כוונה לסייע לה למצוא נכס חלופי, וזאת לצד הבהרה חד משמעית כי בכוונתו של מר גפני להחריב את הנכס הקיים על המקרקעין ולהקים במקומו פרויקט בנייה למגורים.

 

בית המשפט קמא התייחס גם לכך שזכות לדיור חלוף, כמשמעותה, קיימת כאשר עסקינן בנכס המשמש למגורים, וזאת מתוך תפישה סוציאלית, שלא לפנות אדם מביתו באופן שיוותר ללא קורת גג. המערערת נקטה במונחים של "דיור חלוף" או "סידור חלופי", אולם דומה כי לא התכוונה למונח המשפטי, כמפורט לעיל. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי כיום בחלוף שנים כה רבות, קשה לקבל טיעוני המערערת כי יש להמשיך ולהמתין כדי שימצא לה מקום חלופי.

 

  1. הבקשה לתיקון כתב ההגנה נדחתה, אם כן, משנמצא כי אין בתיקון כדי לסייע בבירור פלוגתא כלשהי בתיק. מעבר לדרוש, קבע בית המשפט קמא, כי גם אילו היה במכתב כדי לסייע לישיבה בעיכוב פינויה, אזי, בהתנהלותה לאורך השנים, מנעה כל אפשרות לפינוי בשיתוף פעולה, והתנהלותה בהליכים המשפטיים אינה יכולה להצדיק מתן היתר לתיקון כתב ההגנה. המערערת ידעה כבר לפני שנים על קיומו של המכתב, למרות זאת לא טרחה לבקש להגישו, וניסיונה להביא לעיכוב סיומו של הסכסוך, בהסתמך על הבקשה לתיקון כתב ההגנה, מצביע על חוסר תום לב.

 

בית המשפט קמא דחה את טענת המערערת, כי חרף חלוף הזמן לא קרה דבר ולא חלה כל התקדמות. נקבע כי ההליך קמא עוכב לבקשתה של המערערת, עד להכרעה בתובענה שהגישה, ובעת שהוכרעה התביעה למתן סעד הצהרתי, חלה התקדמות משמעותית, והוכרעה כל המחלוקת העובדתית הנחוצה.

 

בית המשפט קמא הוסיף, כי היעתרות לבקשה תפגע קשות בצד שכנגד, אשר מתנהל כבר שנים מול המערערת ואף הוא זכאי כי ההליכים יגיעו לסיומם.

 

  1. בית המשפט קמא קבע, לעומת זאת, כי דין עתירתה של המשיבה ליתן פסק דין כמבוקש בתובענה, להיענות בחיוב, מאחר ובית המשפט המחוזי דן בכל טענותיה של המערערת, והכריע בהן עובדתית ומשפטית. אף שעילות התביעה בהליכים הנידונים הינן שונות, הפלוגתאות זהות וההכרעה בהן היא סופית. אשר על כן, ניתן כאמור, פסק דין, המורה על פינוי המערערת מן הנכס.

 

נימוקי הערעור:

 

  1. 13. במסגרת הערעור, מבקשת המערערת לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולהתיר לה לתקן הגנתה על ידי הוספת עילה להתחייבות להעמדת סידור חלוף. נימוקיה בתמצית הם כדלקמן:

 

א)         במהלך ניהול התביעה בבית המשפט המחוזי, למדה המערערת, מתוך מסמכים שהועברו אליה (שלא כללו את "מכתב ההתחייבות") ומחקירתו של מר גפני, על קיומה של התחייבות מצד מר גפני כלפי מר גוטניק, שהחזיק בעבר במניות המשיבה באמצעות חברת ממש, שלא לפנות את המערערת מן הנכס אלא לאחר שימצא לה מקום חילופי להמשיך להפעיל בו את הישיבה. התחייבות זו מהווה התחייבות לטובת המערערת, והיא קשורה קשר ישיר לסעד הפינוי, שהוא בסמכות בית משפט השלום בלבד.

 

ב)         הטענה לעיל איננה דנה בסוגיות שהוכרעו בבית המשפט המחוזי או שיכולות היו להיות מוכרעות שם, משום שהמכתב לא היה בידה, ובשל כך שהמכתב עוסק בסוגיה שהיא בסמכותו של בית המשפט קמא בלבד.

 

ג)          תיקון כתב ההגנה התבקש בשלב מוקדם יחסית של ההליך בבית המשפט קמא. אמנם כתבי הטענות הוגשו לבית המשפט קמא זה מכבר, אך מאז לא חלה כל התפתחות בהליך כיוון שהוא עוכב. לכן, בעת הגשת הבקשה לתיקון ההגנה, היה ההליך קמא בשלב מקדמי בו היה לפני שעוכב הדיון בו.

 

ד)         בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי מטרת המערערת היא להסתמך על המסמך בלבד, שכן בעקבות המכתב יש לחקור עדים, שיעידו על נסיבות מתן ההתחייבות לטובת המערערת. בית המשפט קמא שגה גם כאשר, קבע קביעות משפטיות ואף עובדתיות בהסתמך על המכתב בלבד.

 

ה)         טעה בית המשפט קמא כאשר קבע כי תוכן המכתב היה בפני המערערת כבר בזמן ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי, שכן המכתב הועבר לעיונה רק במסגרת תגובה שהעבירה המשיבה לבקשתה, ביום 15.2.15.

 

ו)          טעה בית המשפט קמא כאשר קבע כי בית המשפט המחוזי, שהיה ער להתחייבותו של מר גפני, לא ראה בה כמעניקה לישיבה זכות כלשהיא. העמדת דיור חלוף היא טענה המצויה בסמכותו של בית המשפט הדן בתביעת הפינוי. בפני בית המשפט המחוזי לא הועלתה טענה לגבי התחייבותו של מר גפני שלא לפנות את המערערת ללא דיור חלוף, משני טעמים: המסמך לא בידי המערערת ושנית, לא היה מקום לטעון בבית המשפט המחוזי כי יורה מראש לבית המשפט השלום כי אם יפסוק בעתיד כי הוא מקבל את תביעת הפינוי אזי יוסיף ויקבע כי יש להעמיד דיור חלוף. לפיכך, קביעות בית המשפט המחוזי אינן בגדר מעשה בית דין, המשתיק את הישיבה מלטעון לסידור חלוף.

 

ז)          טעה בית המשפט קמא כאשר קבע כי משלא הועלתה הטענה לדיור חלוף בפני בית המשפט המחוזי, מושתקת המערערת מלהעלותה כעת.

 

נימוקי המשיבה:

 

  1. 14. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור, המהווה לעמדתה, נדבך נוסף בניסיונה של המערערת להמשיך ולעשות שימוש בנכס, חינם אין כסף, במשך כ- 8 שנים, תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ובחוסר תום לב, לאחר שכל טענותיה נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. עיקר נימוקי המשיבה הם כדלקמן:

 

א)         המכתב עליו נסמכת המערערת איננו חוזה ובוודאי איננו חוזה לטובת צד שלישי. המכתב נשלח בתאריך 24.7.06. לאחריו נאלץ מר גפני להגיש תביעה למתן סעד הצהרתי כנגד מוכרת המניות ורק לאחר מכן ב – 30.11.06 נחתם הסכם המכר, בו הוסכם, בין היתר, כי הוא בא במקום כל מצג, הבטחה, או מסמך אחר שנעשו לפניו.

            עיון במכתב מראה בבירור כי אין בו כל הצעה ומטרתו הייתה ניסיון להגיע להסכמה על דרך מתן ארכה לפינוי הנכס. משנתנה המשיבה ארכה בת כחצי שנה ולא זכתה לשיתוף פעולה, הרי המשיבה עמדה בהצהרתה במכתב.

 

ב)         בית משפט קמא צדק כאשר קבע כי המערערת קוראת במכתב פרשנות בלתי אפשרית. כך גם צדק כאשר קבע כי המערערת ידעה על תוכן המכתב כבר בעת חקירתו הנגדית של מר גפני וגם בית המשפט המחוזי היה ער לתוכנו.

 

ג)          גם אם ניתן היה לראות במכתב התחייבות כלפי צד ג' הרי לא נתקיים שלב ההודעה למוטב על זכותו, הודעה שהיא קונסטיטוטיבית.

 

ד)         לא היה טעם בתיקון כתב ההגנה, מקום בו המערערת מושתקת במעשה בית דין ופלוגתא פסוקה. המשיבה מבקשת לקבוע כי בית המשפט המחוזי נדרש לטענות המערערת, גם בעניין החזקה בנכס ובהתאם להלכת הטפל והעיקר קנה בית המשפט המחוזי סמכות לדון ולהכריע בטענות אלה.

 

ה)         המערערת קיבלה את יומה בבית המשפט. בית המשפט קמא עיכב את ההליכים בפניו עד להכרעה בבית המשפט המחוזי, על סמך טענת המערערת כי שני ההליכים דנים בשאלות מהותיות זהות. בית המשפט המחוזי דחה את כל טענות המערערת, תוך כך שמתח עליה ביקורת.

 

ו)          המשיבה אכן ביקשה לשתף פעולה עם המערערת ובמכתב הפינוי ששלחה לה ניתנה לה ארכה לפינוי הנכס, עד סוף שנת הלימודים. טענת המערערת שהועלתה בשלב מאוחר של ההליך עולה בקנה אחד עם חוסר תום ליבה בניהול ההליך, כפי שקבע גם בבית המשפט קמא.

 

דיון והכרעה:

 

  1. מדובר בהליך שהוא דוגמא מובהקת לניצול לרעה של הליכי בית המשפט, על מנת לדחות את הקץ ולהימנע מפינוי נכס, בו מחזיקה המערערת שנים רבות, בניגוד לרצון בעליו על ידי העלאת טענות שווא.

 

  1. ראשיתו של הסכסוך, כפי שהובא לעיל, עוד בשנת 2007. ביום 8.3.07 פנתה המשיבה למערערת בדרישה לפנות הנכס. על פי מכתבה, המערערת מחזיקה בנכס ללא כל הרשאה וככל שהייתה לה הרשאה כזו, היא מבוטלת לפנים משורת הדין ניתנה למערערת רשות להמשיך ולהחזיק בנכס עד תום שנת הלימודים – 25.7.07. בתגובה סירבה המערערת לפנות את הנכס, בטענה שיש לה זכויות בו.

 

            בשלהי שנת 2007 הוגשה התביעה לבית המשפט קמא לפינויה של המערערת מן הנכס. לאחר שקיבלה רשות להגן, על סמך הנימוקים בתצהיר התומך בבקשתה למתן רשות להגן, עתרה המערערת לעכב את הדיון וההכרעה בתביעה עד לבירור טענותיה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב.

 

  1. המערערת טענה בבקשתה לעיכוב ההליכים, כי ההליכים שיתבררו בבית במשפט המחוזי בתביעת הבעלות מעוררים שאלות זהות לאלה שנדונות בהליך קמא. בית המשפט קמא (כב' השופט א. בולוס) בחן והשווה את עילות התביעה בתביעה למתן סעד הצהרתי אל עילות ההגנה של המערערת בהליך קמא, וקבע כי "קיימת התאמה מלאה הן באשר למסכת העובדתית, וגם דימיון מוחלט בכל הנוגע לשאלות המשפטיות שהוצגו בכתב ההגנה במעטה הגנתי, ואילו בתביעה היוו את חד החנית ההתקפי".

           

  1. זהות זו של הסוגיות הדרושות הכרעה בהליכים השונים, הביאה את בית המשפט קמא, בהחלטתו מיום 14.9.08 לעכב את ההליכים בתביעת המשיבה להביא לפינוי הנכס, ובעקבות החלטה זו, נתחדש הדיון בה רק כעבור כ- 5 שנים, משהוכרעו טענות המערערת, שהיוו בסיס למתן רשות להגן, על ידי דחייתן על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון שדן בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב.

 

  1. מתוך טיעוני המערערת ניתן להבין, כי אין מחלוקת, שהעילות על פיהן ביקשה להתגונן בפני התביעה בעבר, אינן עומדות לה עוד וכי מבלי שתתקבל בקשתה לתקן את הגנתה, אין בפיה נימוק המאפשר לה להתגונן מפני התביעה. משמע, המערערת עתרה בפני בית המשפט קמא, לתקן את הגנתה, על מנת להעלות נימוק הגנה חדש, שלא העלתה בעבר (ואשר ספק אם הוא מתיישב עם קו ההגנה בו נקטה בעבר), שהוא הנימוק היחיד שיש כיום בפיה, והיכול להצדיק אי מתן פסק דין כמבוקש בתביעה.

 

  1. סמכותו של בית המשפט להתיר תיקון כתבי טענות מעוגנת בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי:

           

"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות".  

 

  1. השאלה העיקרית שבה על בית המשפט להכריע, הינה האם התיקון דרוש לשם הכרעה בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. יחד עם זאת, למרות שבית המשפט מוסמך בכל עת להתיר תיקון כתבי טענות, ובדרך כלל ינהג באופן ליברלי כדי לאפשר לבעל דין להעלות את מלוא טיעוניו בפני בית המשפט, ישנם שיקולים נוספים, רלוונטיים, שעל בית המשפט לתת דעתו להם, כשהוא בוחן בקשה לתיקון כתבי טענות, כגון: המועד בו הועלתה הבקשה לראשונה, ההסבר לגבי הצורך בתיקון כתב הטענות או ההסבר לאי העלאת הבקשה במועד מוקדם יותר, כמו גם התנהלות המבקש (האם נהג בשיהוי רב או בחוסר תום לב), והנזק הנגרם לצד שכנגד כתוצאה מהתנהלותו. רע"א 1819/11 - עיריית חולון נ' אלינובק (11/05/2011)).

 

  1. ביחס לנתבע בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר וקיבל רשות להתגונן על פי תצהירו, שהפך לכתב הגנה, והמבקש לתקן הגנתו, נקבע בנסיבות דומות לענייננו, כי:

 

"... המבקש קיבל רשות להתגונן על סמך הטענות שפורטו בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן. עובדה זו, כעקרון, מציבה קושי ממשי במתן רשות לתיקון כתב ההגנה. ראשית, הרשות להתגונן ניתנה למבקש בהסכמת הבנק אך ורק ביחס לטענות ההגנה שהועלו בבקשת הרשות להתגונן. יש להניח כי הבנק הסכים למתן הרשות להתגונן מתוך ציפייה שהדיון יתנהל סביב טענות ההגנה שפורטו בתצהיר המבקש, ולא סביב טענות נוספות אשר אותן מבקש המבקש בדיעבד להוסיף לכתב הגנתו. שנית, על-פי תקנה 211 לתקנות, משמש התצהיר המצורף לבקשת הרשות להתגונן ככתב הגנה, וכתב הגנה נוסף אינו דרוש. בקשת המבקש לתיקון כתב ההגנה מהווה למעשה בקשה נוספת למתן רשות להתגונן, וזאת על סמך נימוקים חדשים. היענות לבקשת המבקש עשויה לסכל את מטרת בקשת הרשות להתגונן, אשר נועדה לתחוֹם את הדיון ולאפשר את הגנת הנתבע רק ביחס לטענות שעליהן ניתנה הרשות להתגונן. גם לא דומה מה שנטען בתצהיר שהפך לכתב הגנה, למה שנטען ב'סתם' כתב הגנה, ואין הצדקה לשמוט מן הבנק יתרון דיוני שזכה בו בדין". (רע"א 6760/12 לייזרוביץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, (30/11/2012)).

 

  1. בית המשפט קמא בחן כראוי את כל השיקולים הרלוונטיים ונימק כהלכה את החלטתו שלא להתיר תיקון כתב ההגנה, אשר על פני הדברים, אין בו לסייע בהכרעה בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. ההחלטה לדחות את הבקשה, בפרט נוכח יתר הנסיבות, כמו השיהוי הרב בהגשת הבקשה, אורך חייו של ההליך, שהדיון בו עוכב על פי בקשת המערערת, התנהלות המערערת ובחינת טענותיה בבית המשפט המחוזי, הינה החלטה נכונה שאין להתערב בה.

 

  1. בהקשר זה, אפנה לדברים מפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 79/13 - הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, (03/02/2013)), שם ציטט בית המשפט מספרו של כב' השופט בדימוס שלמה לוין , תורת הפרוצדורה האזרחית 139 (מהדורה שנייה, 2008)), כי בבחנו בקשה לתיקון כתב טענות, על בית המשפט להתחשב גם באינטרס הציבור "שמשפטים ידונו ביעילות ושאין להקצות שלא לצורך זמן שיפוטי מיותר לבעל דין שאינו מכלכל את ענייניו כהלכה" (שם, 138), והוסיף כי אין להתעלם מכך שמדובר בהליך תלוי ועומד מזה זמן,  "כשמדובר בתובענה שהוגשה לפני כשמונה שנים (!), יש מקום להקפיד עם בעלי הדין ולא לנהוג בגישה סלחנית ביחס למחדלים דיוניים שתיקונם עלול להאריך עוד את ההליך, שהרי בית המשפט מופקד על מילוי החובה לפעול ההליכים תוך פרק זמן סביר. חובה זו מוגברת כאשר עניין לנו בתובענה שהוגשה לפני שנים רבות, גם אם חלוף הזמן עד כה לא נזקף לחובת המבקשת דווקא".

 

  1. הדברים נכונים במיוחד לעניין שבפנינו, כאשר מדובר בהליך בו עתר בעל נכס לפינוי מחזיק. פינוי זה מתמשך לאורך שנים, בשל התנהלות המערערת, שביקשה לעכבו כדי לברר טענותיה, שנתגלו כלא מבוססות, ואשר העלתה לראשונה בקשתה לתיקון כתב ההגנה, רק בתגובה לבקשת המשיבה ליתן פסק דין כנגדה, לאחר שנדחו כל הטענות שהעלתה בבקשתה לרשות להגן.

 

  1. דין טענותיה של המערערת כנגד קביעותיו של בית המשפט קמא ביחס למסמך, שממנו היא מבקשת ללמוד על התחייבות לטובתה, שלא לפנותה ללא סידור חלוף, להידחות.

 

בית המשפט קמא נימק היטב את קביעתו כי המערערת הייתה מודעת לקיומו של המסמך עוד בשנת 2010. מר גפני אף אישר את תוכנו של המסמך, ולא הכחיש את הנאמר בו.

למרות האמור, לא עשתה המערערת די על מנת להשיגו, ואף את בקשתה לתיקון כתב ההגנה, בהסתמך על האמור בו, הגישה מבלי שהיה בידה עותק ממנו. העתק המכתב צורף על ידי המשיבה, וכפי שקבע בית המשפט קמא, המערערת מנסה לקרוא בו את מה שאיננו קיים בו.

 

  1. כאמור לעיל, מדובר במסמך שהופנה לבעל המניות הקודם במשיבה, במסגרת המו"מ לרכישת המניות. במכתב מיום 14.7.06 הביע בא כוחו של מר גפני את כוונתו המפורשת והמוצהרת להביא לפינוי הישיבה מן הנכס על מנת להקים שם פרויקט בניה למגורים.

            בא כוחו של מר גפני הוסיף כי "כפי שהבהרתי לך בעבר ועל מנת להפיס דעתך הנני חוזר ומאשר בזאת כי בכוונת מרשי לפעול לפינוי המחזיקים בנכס כחוק ובשיתוף פעולה עמם ועם עריית צפת". בהמשך נאמר כי: "בבדיקות ראשוניות שעשה מרשי, נראה לו שניתן יהיה להגיע להסדר לפינוי המקום בדרך של משא ומתן ומציאת מקום חילופי לפעילות הישיבה וזאת תוך שיתוף פעולה עם ראשי הישיבה ועם עיריית צפת". בהמשך מבהיר בא כוחו של מר גפני, כי בכוונת מרשו לנהל משא ומתן אינטנסיבי, לאחר הרכישה, במטרה להביא לפינוי הנכס והסרת המטרד, מחד, ומציאת פתרון חילופי לפעילות הישיבה, מאידך.

 

  1. צדק בית המשפט קמא, כי לא ניתן למצוא במכתב, את שמבקשת למצוא בו המערערת. אין הוא כולל כל התחייבות שלא לפנות את הנכס, כל עוד לא ימצא פתרון לישיבה, אלא הוא כולל בחובו הצהרת כוונות שלא לפנות את הנכס מבלי לנהל קודם לכן משא ומתן ולנסות להביא לפינויו, בדרך מוסכמת, שתיקח בחשבון את צרכי הישיבה. מעבר לטענות המשיבה, לגבי תוקפה ומשמעותה של התחייבות זו, הרי גם בהנחה שמדובר בהתחייבות תקפה לטובת צד ג', הרי שהמשיבה פעלה ברוח זו, כאשר ביקשה מהישיבה לפנות את הנכס, תוך מתן ארכה להתארגנות. במקום לשתף פעולה עימה, הודיעה לה המערערת כי, לטענתה, היא הינה בעלת הזכויות בנכס וביקשה מהמשיבה לבטל את דרישתה. נוכח האמור, נאלצה המשיבה לפנות לבית המשפט בתביעתה קמא, לשם פינוי הנכס, וגם בתגובה לתביעה העלתה המערערת את טענותיה באשר לזכויות שיש לה, כביכול, בנכס. בגין טענות אלה ניהלה הליך ארוך בבית המשפט המחוזי עד שטענותיה נדחו. סופו של דבר, חלפו עד היום כ- 10 שנים, בהן יכולה הייתה הישיבה לפעול למציאת פתרון חלופי. לפיכך, אף אם הייתה התחייבות לנסות לפנות את הישיבה בדרך של משא ומתן, הרי המערערת דחתה את האפשרות לעשות כן, ובוודאי אין הצדקה ליתן לה רשות לתקן את הגנתה, על מנת לאפשר לה להביא לדיון את שאלת משמעותה של אותה התחייבות.

 

  1. בית המשפט קמא ניתח נכונה את משמעות ההתחייבות, וסיכויי ההגנה הלכאוריים העולים ממנה, ובאיזון בין הסיכוי הקלוש, שאותה "התחייבות" תקים הגנה למערערת מפני תביעת הפינוי, אל מול יתר השיקולים הרלוונטיים, נקבע כי אין הצדקה להתיר את התיקון. במסקנה זו לא נפל כל פגם.

 

  1. למען הבהירות אבהיר, כי בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו טענה המערערת כי הינה בעלת הזכויות בנכס, שכן זה נרכש עבורה בנאמנות ולחלופין, כי הינה בעלת רשות בלתי הדירה, לעשות שימוש בנכס לצורך קיום הישיבה במקום. טענה חלופית נוספת, הייתה כי הנכס הוקנה לה במתנה. התביעה הוגשה כנגד המשיבה כאן וכן כנגד מר גפני. בנוסף נתבעו שם חברת ממש, בעלת המניות הקודמת במשיבה ומנהלה, הרב גוטניק.

בית המשפט המחוזי שדחה את התביעה, קבע כי התביעה נעדרת כל בסיס ומתח ביקורת על המערערת, שבסיכומיה העלתה טענות חדשות, שלא הובא להן כל ביסוס. טענתה העיקרית, בנוגע לזכויותיה בנכס, שהוחזקו בנאמנות, עמדו בסתירה למכתבים ולדיווחים שלה עצמה, לאורך השנים שקדמו. במכתביה למר גפני ולחברת ממש או לרב גוטניק, לא טענה המערערת לזכויות בנכס, מעבר לטענה לגבי זכותה להחזיק בו.

טענתה החלופית של המערערת, בה דן בית המשפט המחוזי בהרחבה, ובניגוד לטענתה בבית המשפט קמא, עסקה בזכותה להחזיק בנכס. במסגרת זו, טענה המערערת כי הינה בת רשות בלתי הדירה בנכס וכי המשיבה איננה רשאית לפנותה. טענה זו נדחתה, בין היתר, על סמך הקביעה כי המערערת איננה משלמת כל תמורה עבור החזקה בנכס וטענתה כי השקיעה בו סכומי עתק, לא הוכחה.

 

הטענה כי מר גפני התחייב לפנות את הישיבה לאחר משא ומתן עימה, או לגישת המערערת, רק לאחר מציאת מקום חלופי, הייתה ידועה למערערת כבר משנת 2010, כפי שהובהר לעיל.  מר גפני גם אישר את הדברים, בעדותו בבית המשפט. אם בחרה המערערת שלא להסתמך על כך בבית המשפט המחוזי, לא היה זה, כטענתה, בשל כך שלא נדונה שם שאלת החזקה, אלא שההסתמכות עליה, איננה מתיישבת עם יתר הטענות שהעלתה שם. המערערת יכולה, לפיכך, להלין על עצמה, משבחרה להעלות טענות לא מבוססות לגבי בעלות בנכס או חזקה כבת רשות בלתי הדירה, במקום להתמודד עם האפשרות שניתנה לה להיערך לקראת פינוי הנכס, בדרך של הבנה.

 

  1. לאור האמור, לו תשמע דעתי, ידחה הערעור, תוך חיוב המערערת בשכר טרחת המשיבה, בסך של 40,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. הסכום ישולם בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

 

אסתר הלמן, שופטת בכירה

 

 

סגן הנשיא השופט זיאד הווארי – אב"ד:

מסכים.

 

זיאד הווארי, סגן נשיא

[אב"ד]

 

השופט ערפאת טאהא:

מסכים.

 

ערפאת טאהא ,שופט

 

הוחלט אפוא, פה אחד, כאמור בפסק דינה של כב' השופטת אסתר הלמן לדחות את הערעור, תוך חיוב המערערת בשכר טרחת המשיבה, בסך של 40,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. הסכום ישולם בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום,  כ"ה ניסן תשע"ו, 03 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

זיאד הווארי, סגן נשיא

            [אב"ד]

 

 

אסתר הלמן,

שופטת בכירה

 

ערפאת טאהא, שופט

 

 

 

הוקלד על ידי ערין בראנסה


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ