פלוני נ' ריווא פארם בע"מ ואח'

 

נציגת ציבור (עובדים) גב' ורד קאופמן

נציג ציבור (מעסיקים) מר ברק נחשול

 

 

א.        מבוא וסקירת ההליך

1. מונחת לפנינו תביעתו של מר פלוני (להלן: "התובע"), אשר הוגשה כנגד הנתבעים הבאים: הנתבעת 1 – חברת ריווא פארם בע"מ, לשעבר מעסיקתו של התובע (להלן: "החברה"); הנתבעת 2 – גב' ריווא מופיד אבו עטא, בעלת השליטה והמנהלת של החברה (להלן: "הנתבעת"); הנתבע 3 – מר אחמד אבו עטא, בעלה של הנתבעת, ולפי הנטען מי שהינו מנהל נוסף בחברה (להלן: "הנתבע") (השניים האחרונים יכונו יחדיו: "הנתבעים האישיים", וכולם יחדיו יכונו: "הנתבעים").
2. התובע עבד בחברה בין חודש 8/2017 ליום 20.5.2018, שאז הוא עבר אירוע מוחי, שגרם לו לפי הנטען לאי-כושר עבודה, ולאחריו הוא גם לא חזר לעבודה בחברה (או לעבודה בכלל). תביעתו של התובע עיקרה בטענתו כי לא נערך לו על ידי הנתבעים הסדר פנסיוני כלשהו, וכי בשל כך נגרם לו נזק ממוני, שעל הנתבעים לפצותו בגינו. מנגד, הנתבעים התכחשו לכלל טענותיו של התובע, וטוענים כי יש לדחות את התביעה בכללותה.
3. יצוין כי התביעה הוגשה במקור גם כנגד חברת הראל ביטוח ופיננסים בע"מ (להלן: "חברת הראל"), שם נערך לטענת הנתבעים ההסדר הפנסיוני של התובע. אולם, התביעה כנגדה נמחקה ביום 31.5.2020, לבקשתה. גם בקשת הנתבעים להוספת סוכן הביטוח כצד בהליך, נזנחה ונמחקה. זאת, לאור החלטת בית הדין מיום 14.6.2020, ולאחר שבית הדין הסב את שימת ליבם של הנתבעים לפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, שמונעת את האפשרות לכך^[1].
4. ההליך נפתח תחילה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, והועבר לדיון בבית דין זה מטעמי היעדר סמכות מקומית. ביום 15.6.2020 נערך דיון מוקדם בפני אב"ד, במהלכו סוכם בין הצדדים לערוך הידברות משותפת כדי לנסות ולמנוע הכרעה שיפוטית. משעה שמאמצי הצדדים כשלו, ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית, וההליך נקבע לדיון הוכחות ביום 25.11.2020.
5. הדיון שנקבע דלעיל לא נערך לגופו של עניין, היות שבפתח הדיון הודיעה ב"כ הנתבעים, כי הנתבע קיבל הודעה דחופה ולפיה עליו להיכנס לבידוד מיידי, בשל חשיפה לחולה קורונה. בהמשך, ביום 14.12.2020 נערך דיון ההוכחות לגופו של עניין, במהלכו העידו העדים הבאים, כדלקמן: מטעם התובע – התובע, וכן אשתו, גב' פלונית פלוני (להלן: "פלונית"); מטעם הנתבעים – הנתבעת והנתבע.
6. דיון הוכחות שני ומסכם נקבע ליום 23.2.2021, במסגרתו היו אמורים להעיד עדים נוספים מטעם הצדדים, שהגישו בשמם חוות דעת:

מטעם התובע: ד"ר אודי פרישמן – יועץ לתחום הביטוח והחיתום הרפואי והסיעודי (להלן: "ד"ר פרישמן"). ועוד יצוין, כי לכתב התביעה אף צורפו שתי חוות דעת נוספות, שניתנו על ידי ד"ר חנא רואשדה – מומחה לנוירולוגיה (להלן: "ד"ר רואשדה"), ועל ידי ד"ר עוזי נווה – מומחה לרפואה תעסוקתית (להלן: "ד"ר נווה");

מטעם הנתבעים: ד"ר עודד שראל – מומחה לחיתום רפואי (להלן: "ד"ר שראל"), וכן ד"ר גיל סווירי – מומחה לנוירוכירורגיה (להלן: "ד"ר סווירי").

7. טרם הדיון הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על חקירות המומחים, אך מבלי לבקש את ביטול הדיון, שאכן נערך בסופו של דבר. במהלך הדיון נערך בהסכמת הצדדים דיון לא פורמלי, שבסיומו שוב הודיעו הצדדים על כוונתם לערוך הידברות הדדית. דא עקא, משעה שכשלו מאמצי ההידברות בפני המגשר שאליו הם פנו, ניתן צו לסיכומים. משאלה הוגשו, ההליך הועבר למתן הכרעה.

ב.         התשתית העובדתית

8. התשתית העובדתית המוסכמת בין הצדדים היא מועטה יחסית, ותפורט להלן:

-           אשר לנתבעים – החברה היא הבעלים והמפעילה של שני בתי מרקחת הנמצאים בעיר חדרה, שבאחד מהם עבד התובע כרוקח אחראי; הנתבעת היא רוקחת בהכשרתה, והיא הבעלים היחידה של החברה, ואף מכהנת כמנכ"לית של החברה; הנתבע הוא בעלה של הנתבעת, רואה חשבון בהכשרתו ועיסוקו, ואף משמש כרואה החשבון ומנהל החשבונות של החברה;

-           התובע הינו יליד 3.2.1968, ורוקח בהכשרתו;

-           התובע החל לעבוד בחברה בחודש 8/2017 כרוקח, בבית מרקחת שנמצא בחדרה;

-           ביום 20.5.2018 פנה התובע לטיפול בבית חולים "העמק" שבעפולה, שם הוא אושפז עד ליום 19.6.2018 בשל אירוע מוחי (להלן: "האירוע המוחי"). לאחר-מכן הוא החל שיקום בבית חולים לווינשטיין;

-           המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובע כמוגבל בניידות בשיעור 80%;

-           טרם תחילת עבודתו בחברה, לתובע לא היה הסדר פנסיוני תקף;

-           בחודש 1/2019 הגיש התובע תביעה לקצבת נכות לחברת הראל, שדחתה את התביעה ביום 7.2.2019^[2], תוך שנקבע כי התובע אינו מוגדר כמבוטח אצלה (וכפי שנראה להלן – בשל אי-העברת דמי תגמולים על ידי החברה טרם האירוע המוחי);

-           ההפקדה הראשונה שנעשתה על ידי החברה לזכות התובע, לחברת הראל, נערכה ביום 5.6.2018, לאחר האירוע המוחי.

ג.         טענות הצדדים

9. התובע טוען, כך:

-           לפי חוות דעתו של המומחה לנוירולוגיה ד"ר רואשדה הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור 100%;

-           לפי חוות דעתו של המומחה לרפואה תעסוקתית ד"ר נווה הוא אינו כשיר לחזור לעבודתו, והוא סובל מאובדן כושר עבודה מלא לעיסוקו, או לכל עיסוק סביר אחר, המתאים להשכלתו, כישורו וניסיונו;

-           בניגוד לחובה הקיימת בדין, הנתבעים לא העבירו את ההפרשות והניכויים עבורו לחברת הראל, והם שלחו יד בכספיו וגזלו אותם באופן בוטה ומתמשך, ויש לחייב את החברה בפיצויו בגין מחדל זה;

-           המדובר גם בעבירה פלילית, וכן בתרמית והפרת חובת האמון כלפיו;

-           הנתבעים עצמו את עיניהם ולא ביצעו את המתחייב מהם על פי דין;

-           אשר לנתבעת, היא כיהנה ומכהנת כמנהלת ונושאת משרה בחברה. אשר לנתבע, הוא משמש כרואה החשבון של החברה;

-           מעבר לחיוב שיש להשית על החברה, נסיבות המקרה גם יוצרות עילה מספקת ועצמאית להרמת מסך כנגד הנתבעים האישיים, ומשעה שהנתבעים האישיים, ובהיותם מנהלים ונושאי משרה של החברה, עצמו את עיניהם ולא עשו את המתחייב מהם על פי דין;

-           כאשר המדובר בחברה משפחתית, הרי שהכף נוטה לכיוון הרמת המסך. כמו כן, אי-העברת ניכויים שנוכו משכרו של עובד לקופת הגמל הוכרה על ידי בית הדין הארצי לעבודה כעילה מספקת להרמת מסך ההתאגדות;

-           יש גם מקום לחיוב אישי של הנתבעים האישיים, גם מכוח היותה של הנתבעת מעסיקה של התובע במישרין, וגם משעה שהנתבע הינו רואה החשבון של החברה ומי שהיה מעורב באופן ישיר בכל פעולות החברה;

-           הסעדים המבוקשים הינם פיצוי בגין הנפקת תלושי שכר שאינם תקינים, בסך של 50,000 ₪ (סעד שנשמט בסיכומי התובע), וכן תשלום פנסיית נכות רטרואקטיבית החל ממועד הפיכתו של התובע לנכה, ועד למועד הגשת התביעה בסך של 12,751 ₪ לכל חודש, ובמצטבר סך של 142,512 ₪ (לאחר ניכוי סכומים ששולמו לתובע על ידי הנתבעים לאחר הפגיעה), וכן מתן סעד הצהרתי לעתיד בגין זכאותו לפנסיית נכות עד הגיעו לגיל 67.

10. הנתבעים טוענים, כך:

-           כטענה מקדמית, הנתבעים טענו כי התביעה כנגד הנתבעים האישיים דינה להידחות, היות שהחברה יציבה מבחינה כלכלית, ואין כל עילה להרמת מסך. אשר לנתבעת, היא הבעלים היחיד של החברה, וגם משמשת כמנכ"ל שלה. אשר לנתבע, הוא מעולם לא היה מעסיקו של התובע, והוא גם אינו בעל מניות בחברה, ואף לא שימש בה כבעל תפקיד כלשהו. לנתבע היתה נגיעה מקרית ובלתי מחייבת לחברה, בהיותו מנהל החשבונות ורואה החשבון שלה;

-           אין כל עילה בדין לחיוב אישי של הנתבעים האישיים, ומשעה שהרמת מסך תיעשה רק במקרים קיצוניים, שהמקרה שבנדון אינו נמנה עליהם. הנתבעים גם צורפו לתביעה על ידי התובע רק כאמצעי-לחץ בלתי ראוי;

-           יש לדחות את התביעה כנגד כלל הנתבעים, בהיעדר כל פגם בהתנהלותם;

-           בעת תחילת עבודתו בחברה, התובע לא עדכן שיש לו הסדר פנסיוני תקף, והראיות מראות שאכן לא היה לו הסדר שכזה. משכך, היה על החברה, לפי הוראות הדין, לבצע הפרשה פנסיונית ראשונה לאחר השלמת חצי שנת עבודה, קרי – מיום 16.2.2018 ואילך;

-           בסמוך לפרק הזמן שבנדון, פנתה החברה לתובע וביקשה לערוך לו פוליסת ביטוח כדין. שני הצדדים פנו לסוכן הביטוח של החברה, מר סאמי פלוני (להלן: "סוכן הביטוח") שפעל מול התובע, וכבר ביום 27.12.2017 מילא התובע הצהרת בריאות;

-           התובע הוא זה שהתמהמה בהחלטה לגבי סוג הפוליסה שהוא ביקש לערוך, והתנהל ישירות מול סוכן הביטוח. נוסף לכך, התובע פנה לחברה וסיפר כי הוא הוכרז כפושט רגל, ולכן הוא אינו מעוניין לקבל שכר גבוה, ואף לא מעוניין בביצוען של הפרשות פנסיוניות. הנתבעים סירבו מצידם לכל מצג-שווא, ועמדו על תשלום שכר בתלוש שכר, ועל ביצוען של הפרשות פנסיוניות;

-           החברה מצידה השלימה את כל הפעולות הנדרשות ממנה כלפי התובע, כמעסיקתו, וכל מסמכי הפוליסה, לרבות הוראה לחיוב חשבון, נמסרו לסוכן הביטוח, שהיה אמור להעבירם לחברת הראל. החברה אף סמכה על סוכן הביטוח, כשלוח של חברת הראל, כי הוא יפעל לפתיחת הפוליסה;

-           היות שחברת הראל ו/או סוכן הביטוח לא מסרו לה כל הודעה, הרי שהחברה לא יכלה לדעת שלא נפתחה לתובע פוליסה בסופו של דבר, והם אלה שחייבים בנזק שנגרם לתובע, ככל שנגרם;

-           לאחר שהחברה נוכחה לדעת על מחלתו של התובע, היא היתה סמוכה ובטוחה שיש לו פוליסה קיימת, וכי היא אכן העבירה את התשלומים הנדרשים. חברת הראל אף נטלה את הסכומים לידה, והם לא הוחזרו לחברה, ויש בכך הודאה בדבר קיומה של הפוליסה;

-           התובע לא מיצה הליכים מול חברת הראל, והיה עליו לפנות אליה לפי ההליכים המפורטים בתקנון קרן הפנסיה, טרם הגשת תביעת הסרק כנגדה;

-           האירוע הנטען על ידי התובע אירע לו לטענתו ביום 20.5.2018. מכאן, שגם אם היה נערך לתובע הסדר פנסיוני, הוא ממילא לא היה עומד בתקופת האכשרה הנקובה בתקנון קרן הפנסיה;

-           חוות הדעת שהוגשו מטעם התובע מוכחשות, והתובע אף יכול ומסוגל לחזור לעבודתו ו/או לכל עבודה אחרת;

-           אשר לסכומים ששולמו לתובע לאחר האירוע המוחי, הרי שהם שולמו כמעשה חסד ולפנים משורת הדין, ועל התובע להחזיר סכומים אלה לידיהם.

ד.         הכרעת בית הדין - מבוא

11. בפתח הדברים נבהיר כי המחלוקות שבין הצדדים משתרעות על פני מספר תחומים – תחילה, חובת הביטוח הפנסיוני - האם היא חלה, ואם כן – על מי, והאם גורם כלשהו מלבד החברה אחראי כלפי התובע; לאחר מכן, מספר מישורים הנוגעים לסוגיית הביטוח הפנסיוני – המישור הגופני, הרפואי, החיתומי, התעסוקתי והממוני/אקטוארי. ביחס לחלק ניכר מהמחלוקות שבין הצדדים, אנו נכריע בהן כעת.
12. לגבי חלק אחר (המישור הממוני/אקטוארי, בלבד), אנו סבורים כי טרם הכרעה בהן, יש מקום למינוי מומחה מטעם בית הדין, והכל כפי המפורט בהמשך הדברים. לאור האמור לעיל, נבהיר כי המסמך הנוכחי – וכעולה מכותרתו, הינו פסק דין חלקי. קרי – ביחס לחלק מהמחלוקות, המסמך מהווה בגדר 'סוף-פסוק' ובהיותו פסק דין, ולגבי חלק אחר – ההכרעה הסופית תיעשה בהמשך ההליך, ובמסגרת פסק דין משלים.

ה.        הכרעת בית הדין לגבי ההסדר הפנסיוני

13. המחלוקת הראשונה - האם היתה לתובע זכות שייערך לו הסדר פנסיוני, וככל שכן - האם זכות זו הופרה – כזכור, הנתבעים טענו כי התובע לא עדכן שיש לו הסדר פנסיוני תקף, והראיות מראות שאכן לא היה הסדר שכזה. משכך, טוענים הנתבעים כי היה על החברה, לפי הוראות הדין, לבצע הפרשה פנסיונית ראשונה רק לאחר השלמת חצי שנת עבודה, קרי – מיום 16.2.2018 ואילך.
14. אשר לעמדתנו – בדיון המוקדם שנערך בהליך הודה ב"כ התובע בטענת הנתבעים, שכאשר התובע התקבל לעבודה בחברה, הוא לא היה מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו. משכך, ולפי הוראות הדין המחייבות^[3], עולה כי חובת הביטוח הפנסיוני אכן לא חלה על החברה מייד בתחילת עבודת התובע אצלה, כי אם לאחר שישה חודשי עבודה.
15. היות שהתובע החל לעבוד בחברה בחודש 8/2017, הרי שחובת הביטוח הפנסיוני חלה החל מחודש 2/2018, והנתבעים אף אינם כופרים בכך מצידם^[4]. ביחס לכך, נציין כי לפי נספח שצורף לכתב ההגנה, עולה כי ההפקדה הראשונה שנעשתה על ידי החברה לזכות התובע, לחברת הראל, נערכה רק ביום 5.6.2018, קרי – לאחר האירוע המוחי^[5].
16. סיכום-ביניים – התובע היה צריך להיות מבוטח בביטוח פנסיוני ביום 20.5.2018, בעת שאירע לו האירוע המוחי, ושהיה אמור להיעשות על ידי החברה. אולם, ביטוח שכזה נערך לו רק לאחר האירוע המוחי. על כן, לכאורה יש לקבוע, כי על החברה לפצות את התובע בגין אי-עריכת ההסדר הפנסיוני. נעבור עתה לדיון בשאלה הבאה – האם החברה (ו/או מי מטעמה) פטורים מחובתם שבנדון, לאור מחדליו הנטענים של התובע.
17. המחלוקת השניה - האם התובע התרשל ו/או סירב לעריכת ההסדר הפנסיוני – כזכור, הנתבעים טענו כי התובע הוא זה שהתמהמה בהחלטה לגבי סוג הפוליסה שהוא ביקש לערוך, והתנהל ישירות מול סוכן הביטוח. לשיטתם, התובע גם סיפר שהוא הוכרז כפושט רגל, ולכן הוא אינו מעוניין לקבל שכר גבוה, ואף לא מעוניין בביצוען של הפרשות פנסיוניות. במענה לכך, הם סירבו לכל מצג שווא, ועמדו על תשלום שכר בתלוש שכר, ועל ביצוען של הפרשות פנסיוניות.
18. אשר לעמדתנו – טענות הנתבעים דינן להידחות, הן בפן הנורמטיבי והן בפן העובדתי. תחילה, ואשר לפן הנורמטיבי, נזכיר כי הזכות להפרשות פנסיוניות היא בגדר זכות קוגנטית, שלא ניתן להתנות או לוותר עליה. כל זאת, שעה שלפי הוראות צו ההרחבה לפנסיה חובה, האחריות לבטח את העובדים הינה של המעסיק^[6]. לא בכדי, העבירו הנתבעים סך של 3,500 ₪ לתובע, בחודשים 8-10/2018, וסביר להניח כי העברות אלה נעשו בשל הבנתם כי נעשה מחדל על ידם.
19. כך הוא הנכון גם לגבי הפסיקה, אשר שבה וקבעה כי מימושה של זכות קוגנטית אינו תלוי בהסכמת העובד, "... באשר זכותו האמורה היתה מעוגנת בהסכם קיבוצי, ולפיכך אינה ניתנת לויתור, ומימושה אינו תלוי בהסכמת העובד"^[7]. כן ראו הדברים הבאים, שצוינו בעניין בניאס^[8]:

"החובה להפריש על פי צו ההרחבה הינה מוחלטת ואינה מותנית בהסכמתו או בהעדפותיו של העובד. מדובר בהוראה קוגנטית ואין תוקף להסכמה של עובד לוותר על זכותו מכוח צו ההרחבה. "כשם שהמעביד אינו מבקש את הסכמתו של העובד לנכות משכרו מס הכנסה או דמי ביטוח לאומי, כך אין רלוונטיות להסכמתו של העובד להעביר ניכויים לקרן הפנסיה על פי הוראות צו ההרחבה, ועל המעביד להעביר לקרן הפנסיה הן את חלקו והן את חלק העובד". (ראו: ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפרים ניתן ביום 12.11.08 דב"ע מ"ג/3-16 ישראל פרנק – מעוז חברה לביטוח בע"מ פד"ע י"ד 294). בנקודה זו, יובהר כי טענות השותפים המבקשים להטיל אחריות על המנוח שלא דאג לזכויותיו או על הקרנות שלא דאגו לתבוע את השותפים, ראויות להידחות. כאמור, חובתם של השותפים להפריש לקרן הפנסיה אינה תלוייה ברצון העובד או הקרן. על כן גם מחדל שלהם (כפי שנטען ע"י השותפים) אינו מחליש את חובת המעסיק להפריש לקרן הפנסיה."

20. טענה נוספת של הנתבעים (ובאופן ספציפי – של הנתבעת) היתה כי "אסור" היה לה להיות מעורבת בנושא שבנדון^[9]. טענה זו דינה להידחות בשתי ידיים. אם וככל שעסקינן בחופש הבחירה של העובד לגבי ההסדר הפנסיוני, וכפי שנקבע בפסיקה^[10], הרי שאין בכך כדי ללמד דבר לענייננו. נזכיר, כי הפסיקה קבעה כי למעסיק אין אפשרות להתערב בזהות המוצר הפנסיוני. אולם, פסיקה זו לא נתנה – ואף לא התכוונה ליתן – פטור כלשהו למעסיק מלמלא את חובותיו על פי דין לעריכת הסדר פנסיוני לעובדיו.
21. אשר לפן העובדתי, הרי שמלבד העלאת טענות לקוניות, הנתבעים לא הוכיחו דבר בהקשר שבנדון. אשר לנתבעת, היא טענה שלאחר שהתובע השלים חצי שנת עבודה בחברה, היא הפנתה אותו לטיפולו של סוכן הביטוח, ש"... למיטב ידיעתי פעל מולו למילוי המסמכים הנדרשים"^[11]. בעדותה ציינה הנתבעת ביחס למחלוקת הנוכחית, ש"מתברר שהתובע לא הגיש את המסמכים. פניתי לסוכן הביטוח וקישרתי אותו עם העובד שלי, ומכאן זה רץ ביניהם".
22. אולם, הנתבעת כלל לא הבהירה, מדוע היא לא פעלה כמעסיק סביר, כדי לוודא שהתובע אכן מילא את המסמכים הנדרשים^[12], ו/או כדי לוודא שהוא נפגש עם סוכן הביטוח. הנתבעת גם לא הבהירה מה היא עשתה (ככל שעשתה) אחרי אותה 'הפניה'. כלומר, גם אם התובע 'התעכב' (מה שלא קרה, כפי שנראה להלן), הרי שלא ברור מדוע הנתבעת לא זירזה אותו.
23. גם הטענה כי המדובר ב"סוכן הביטוח שלו"^[13] (של התובע), אין בה כל ממש. טענה זו הועלתה על ידי הנתבעים לראשונה, רק בשלב הסיכומים, ובכל מקרה היא לא הוכחה. הטענה הזאת גם סותרת את מה שטענו הנתבעים לאורך כל ההליך. כך למשל, הנתבע העיד ש"הסוכן ביטוח הוא קרוב משפחה רחוק שלה ואני יודע שדיברה איתו והפנתה את העובדים שלה".
24. גם הנתבעת העידה, בדומה, ש"אני קישרתי בינו לבין הסוכן...", וגם "אני קישרתי ביניהם שיחליפו מספרי טלפון, אני לא יודעת מה קרה אחר כך. אני יודעת שהם דיברו והוא הסביר לו מה צריך לעשות, אבל אני לא יודעת פרטים. אני יודעת את זה מהסוכן". כלומר, אין המדובר בסוכן ביטוח 'של התובע', אלא 'של הנתבעים'.
25. מכל מקום, כלל וכלל לא הוכחו רשלנות או עיכוב כלשהו מצידו של התובע, וכאשר העובדות מראות כי הוא עשה את כל מה שנדרש ממנו, ומילא את הטפסים, ואף שיתף פעולה עם החברה והנתבעת בכל דבר שהוא נדרש לעשותו. ב"כ התובע אף ציין, ש"לקראת סוף שנת 2017 התובע מילא הצהרת בריאות אני משיב בחיוב. הביאו לו את המסמך והוא חתם והחזיר".
26. גרסה דומה הועלתה בתצהירו של התובע^[14]. אשר לעדותו של התובע לפנינו, הרי שהוא כמעט שלא נשאל ביחס לנושא זה, וגרסתו שבנדון, לגבי אי-רשלנות ושיתוף פעולה מלא – לא נסתרה. נסכם איפוא ונציין, כי בכל הקשור לתובע עצמו, לא הוכחה רשלנות ו/או עיכוב, באשר הם.
27. אולם, לא רק שלא הוכחה רשלנות של התובע, כאמור לעיל, אלא שהוכח כי הנתבעת נהגה בצורה בלתי ראויה, לא רק כלפי התובע עצמו. כך למשל, מעדותו של הנתבע עלה כי לנתבעת עצמה לא היה ביטוח פנסיוני, והוא העיד ש"ביטוח פנסיוני לא היה לה". ואם לא די בכך, בעדותם 'זרקו' בני הזוג – הנתבעת והנתבע, את האחריות למחדל הביטוחי, האחת על השני, ולהפך.
28. כך, וכאשר הנתבעת נשאלה לגבי מעשיו של הנתבע, כרואה החשבון של החברה (טענה שהעלו הנתבעים עצמם, כזכור): "וכמה הוא צריך לנכות לפנסיה, את אומרת לו?", היא ענתה ש"אני לא אומרת לו, הוא עושה את זה לבד", וגם הוסיפה ש"בעלי הוא רואה החשבון והוא מטפל בכך", וגם ש"זה התפקיד של רואה החשבון. זה יורד בתלוש אוטומטית".
29. לעומת זאת, הנתבע אמר שדווקא הנתבעת היתה אחראית לנושא ההפרשות הפנסיוניות, וכאשר נשאל "אשתך מעולם לא אמרה לך שצריך להעביר להראל את הכסף שניכית מהתלוש שכר?", השיב ש"אתה שואל אותי? לא יודע. מה שאמרתי קודם. אתה שואל אותי שאלה שצריכה להיות מופנית אליה"^[15]. לשיטתנו, היות שהמדובר באחריות של המעסיק, ומשעה שרואה החשבון הינו גורם מסייע בלבד בחברה, הרי שהאחריות בעניין זה צריכה להיות מוטלת על הנתבעת, ולא על הנתבע.
30. טענה אחרונה של הנתבעים, שאף אותה יש לדחות, היא הטענה שהתובע סיפר שהוא הוכרז כפושט רגל, ולכן הוא אינו מעוניין לקבל שכר גבוה, ואף לא מעוניין בביצוען של הפרשות פנסיוניות. אולם, כלל לא הוכח מה הקשר בין גובה השכר להפרשות פנסיוניות, וכאשר הנתבעת נשאלה מה הקשר בין שני הנושאים, היא השיבה ש"אני לא מבינה את השאלה".
31. זאת ועוד, גם ביחס לנושא זה, התובע כמעט שלא נחקר, אם בכלל. אשר לגרסתו, הרי שהוא לא הכחיש את הימצאו בתהליך פש"ר בעת הרלוונטית, אך הוא עמד על היעדר הרלוונטיות בין הנושאים, כפי שצוין דלעיל. בדיון המוקדם ציין בא-כוחו בנושא שבנדון, ש"... אנו מכחישים מכל וכל רלוונטיות הנושא. תלושי השכר של התובע היו פומביים והם היו על שכר גבוה יחסית ובכך יש כדי לעקר טענת הנתבעים".
32. סיכום-ביניים – לא הוכחו התרשלות ו/או עיכוב כלשהו של התובע ביחס להשלמת הפרטים הנדרשים לשם עריכת הביטוח הפנסיוני, או במגעיו אל מול סוכן הביטוח של החברה. גם לא הוכח שהתובע ביקש שלא לערוך הסדר פנסיוני, ובכלל זה מפאת היותו בתהליך פש"ר באותה עת.
33. המחלוקת השלישית - טענות הנתבעים ביחס לאחריותו ומחדלו של סוכן הביטוח, וכן טענותיהם ביחס לחברת הראל – כזכור, הנתבעים טענו כי בשעתו, החברה השלימה מצידה את כל הפעולות הנדרשות ממנה, כמעסיקה, וכל מסמכי הפוליסה, לרבות הוראה לחיוב חשבון, נמסרו לסוכן הביטוח של החברה, שהיה אמור להעבירם לחברת הראל.
34. זאת ועוד, הנתבעים טענו כי החברה אף סמכה על סוכן הביטוח, כשלוח של חברת הראל, שהוא יפעל לפתיחת הפוליסה, וכי היות שחברת הראל ו/או סוכן הביטוח לא מסרו לה הודעה כלשהי לגבי החיסכון הפנסיוני, הרי שהחברה לא יכלה לדעת שלא נפתחה פוליסה בסופו של דבר, והם אלה שחייבים בנזק שנגרם לתובע, ככל שנגרם.
35. אשר לעמדתנו – טענות הנתבעים שבנדון נטענו בלקוניות רבה, ובמסגרת כתב ההגנה בלבד, ודינן להידחות. זאת ועוד, לאחר שלב כתב ההגנה, הנתבעים אף נמנעו מלחזור על טענות אלה במסגרת תצהירי העדות הראשית, ובוודאי שלא בפירוט רב. זאת ועוד, הטענות שבנדון ממילא לא הוכחו על ידי הנתבעים, ולו במקצת.
36. תחילה, נשוב ונזכיר כי התובע כמעט שלא נחקר ביחס לטענות אלה – לא באשר למה שהוא עשה או לא עשה, לכאורה, מול סוכן הביטוח, ו/או חברת הראל (למעשה, ביחס למחלוקת זו, הוא נשאל רק לגבי הצהרת הבריאות שהוא מילא – ולכך נתייחס בהמשך הדברים). הנתבעים אף נמנעו מהצגת ראיות ביחס למחלוקת הנוכחית.
37. כמו כן, ובצורה מתמיהה, הנתבעים גם לא זימנו לעדות את סוכן הביטוח ו/או גורמי חברת הראל. ודוק – האחריות בנושא זה היתה מוטלת עליהם, ולא על התובע. ביחס להתנהגות שכזאת, נפסק זה מכבר, כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו"^[16].
38. עוד נזכיר את ההלכה, ולפיה אי-הבאת עד ו/או ראיה רלוונטית פועלת לחובת הצד שנמנע מהצגתם, ואשר היה לו אינטרס לעשות כן. כך הוא הנכון לגבי מקרה זה. נפנה גם לדבריו של בית המשפט העליון, כדלקמן^[17]:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה."

39. אשר לחברת הראל, פרטנית, וממסמכים שהיא הגישה לתיק בית הדין^[18], עולה כי כלל ההתכתבויות מולה נעשו מצידה של החברה רק לאחר האירוע המוחי של התובע, וכי גורמי החברה פנו אליה רק לאחר-מעשה. כלומר, לא הוכחה פניה כלשהי טרם האירוע המוחי שעבר התובע.
40. הנתבעים טענו עוד, כי חברת הראל נטלה לידיה את הסכום שהועבר לה על ידם, ובכך יש הודאה בדבר קיומה של הפוליסה. אולם, שוב הועלה טיעון שגוי, והעובדות מראות כי הסכום כן הוחזר לחברה. במכתב שהגיש התובע לתיק בית הדין – מכתב שנשלח מבאת-כוחה של חברת הראל, צוין כי ביום 1.1.2019 הכספים הושבו לחברה^[19]. הנתבעים לא הכחישו ולא סתרו טענה זאת.
41. אשר לסוכן הביטוח, פרטנית, נציין כי למרות הטענות הקשות שהעלו הנתבעים כנגדו, הם לא זימנו אותו כעד מטעמם, וגם כאן הם לא הוכיחו כל טענה שנטענה ביחס אליו. גם בכך יש כדי לחזק את מסקנתנו בדבר כישלונם של הנתבעים להוכיח את הטענות כנגדו. בין היתר, כאשר נשאלה הנתבעת מדוע הוא לא הגיע להעיד, היא אמרה שהוא "לא הסכים להגיע. פנינו אליו".
42. עוד נדגיש, כי היעדר האפשרות (ולאור הפסיקה שצוינה בפתח פסק הדין), לצרף את סוכן הביטוח כצד להליך – בין אם כנתבע ישיר ובין אם כצד שלישי – בוודאי שלא מנעה את האפשרות לזמנו להעיד בהליך, ו/או לבקש ליתן צו להגשת מסמכים מצידו. לא בכדי, ציין הנתבע ש"בדיעבד נודע לנו שהיתה התרשלות וכל ההתנהלות לא היתה נכונה וזה מה שמביא אותנו לכאן. לשאלת בית הדין למה הוא לא הובא כעד אני משיב שאני לא יודע".
43. סיכום-ביניים – טענות הנתבעים ביחס לסוכן הביטוח ו/או לחברת הראל דינן להידחות במלואן, ולא הוכחה התרשלות ו/או מעשה בלתי ראוי מצידם כלפי הנתבעים.
44. המחלוקת הרביעית - הרמת מסך וחיוב אישי – בפתח הדברים ביחס למחלוקת הנוכחית, נפנה לתשתית הנורמטיבית ביחס להרמת מסך. סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") קובע את הכלל הבסיסי בדיני החברות, לפיו לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעליה, כאשר מושכלות יסוד הן כי "ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית"^[20].
45. עם זאת, בסעיף 6 לחוק החברות נקבע כי "במקרים חריגים" רשאית הערכאה השיפוטית "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה", באמצעות הרמת מסך ההתאגדות, וכקבוע להלן:

"(א)    (1)       בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)      באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)       באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)       לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב)       בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג)       בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

(ד)       בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה."

46. הסמכות להרים את מסך ההתאגדות היא סמכות בשיקול דעת, קרי "אם נכון וצודק לעשות כן". עם זאת, לא די בכך שהרמת המסך "נכונה וצודקת" והשימוש בשיקול הדעת האמור מותנה בשני תנאי סף, אשר בהתקיימם יש ליתן את הדעת לשלושה שיקולים שנקבעו בחקיקה.
47. שני תנאי הסף הקבועים בסעיף 6 להרמת מסך ההתאגדות, הם כדלקמן:

תנאי הסף הראשון, בדבר התקיימות המקרים החריגים המנויים בסעיף 6(א) לחוק החברות, כאשר המדובר בעיקר בניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. המדובר ברשימה סגורה של שני מקרים, אך אלה מנוסחים כמונחי שסתום (הונאה, קיפוח, פגיעה בתכלית החברה וסיכון בלתי סביר) וזאת על מנת לאפשר גמישות מסוימת בבחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

תנאי הסף השני הוא מודעות או למצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול כאמור באישיות הנפרדת של החברה.

48. מעבר לשני תנאי הסף האמורים, המחוקק אף קבע שלושה שיקולים שיש לתת לגביהם את הדעת עת נשקלת הרמת מסך ההתאגדות, והם:

ראשית, היקף האחזקות של בעל המניות, כשרכיב זה, כעולה מהצעת החוק, נועד להבטיח כי לבעל המניות היקף אחזקות "המאפשר פיקוח אפקטיבי על פעולות החברה";

שנית, המידה בה מילא בעל המניות חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 לחוק החברות;

שלישית, יכולת החברה לפרוע את חובותיה. לבסוף, בהתקיים שני תנאי הסף וככל ששקלול שלושת השיקולים המנויים בסעיף 6 לחוק מטה את הכף לצד הרמת המסך, הרי שעדיין מסור לבית הדין שיקול הדעת להחליט אם להרים את מסך ההתאגדות, קרי אם בנסיבות "צודק ונכון לעשות  כן" (כך למשל, יצוין כי בית הדין הארצי אישר את האפשרות להרמת מסך חלקית^[21]).

49. הכללים להרמת מסך ההתאגדות אף הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק^[22], כמו גם ממעמדם המיוחד של העובדים כנושים ולנוכח העובדה ש"העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת"^[23].
50. עוד יודגש, כי על פי ההלכה, אין צורך בהצטברות כל העילות והנסיבות שנזכרו לעיל, על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות. די בחלק מהן, ואף בהתקיימותה של אחת מהן^[24]. עם זאת, אין די מנגד בטענה להתנהלות בחוסר תום לב בעלמא, או הפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמן, כדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, ולייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי.
51. עיון בפסיקת בית הדין הארצי אף מלמד, כי העובדה שהיתה פגיעה בזכויותיו הסוציאליות של העובד, אינה מהווה לבדה עילה להרמת מסך ההתאגדות, ובמרביתם המכרעת של המקרים בהם נקבע כי יוּרם מסך ההתאגדות, מדובר היה בשילוב של פגיעה בזכויות מכוח משפט העבודה המגן לצד עירוב נכסים או ריקון החברה מתוכן והברחת נכסיה, או פעילות במרמה ובחוסר תום לב^[25].
52. פסיקתו העדכנית של בית הדין הארצי שבה והדגישה, כי נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. משעה שזוהי נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, נקבע גם שאין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך^[26].
53. ראו למשל בעניין וולצ'ק, שם נקבע כי אין מקום להרים את מסך ההתאגדות, חרף העובדה שזכויותיה של העובדת קופחו באופן בוטה ומתמשך^[27]. עם זאת, במקרים אחרים, שב והתייחס בית הדין הארצי בחומרה לנסיבות כגון העברת עובדים בין חברות 'כאילו היו אבן על לוח המשחק'^[28].
54. מנגד, וכאשר המדובר בחברה משפחתית, בית הדין הארצי קבע כי ניסיון החיים מלמד כי הסיכוי לעירוב נכסים וטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לטובת המשפחה הינו גדול יותר. בהתאם לכך, נקבע כי במקרה שבו עסקינן בחברות פרטיות משפחתיות קטנות, הלכה היא כי בית המשפט, לרבות בית הדין, יגלה פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך^[29].
55. עוד נקבע, שכאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות, נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות^[30]. בעניין בן אבו אף פסק בית המשפט העליון, כדלקמן^[31]:

"על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי 'פורמלי' לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: 'החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה'..."

56. אחריות אישית – אפשרות נוספת לחיוב אישי, ושונה מהדוקטרינה של הרמת מסך, היא מכוח ייחוס אחריות אישית לאורגן בחברה או בעל מניות. בעניין פטרמן הסביר בית הדין הארצי את ההבדל בין שתי הדוקטרינות^[32], תוך הפניה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין צוק אור, כדלקמן^[33]:

"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא איפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה אותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעיתים אורגן הוא בעל מניות. לעיתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי."

57. אשר לעמדתנו - התביעה כנגד הנתבעת – לאחר שמיעת העדים ושקילת טענות הצדדים ולאור הפסיקה הרווחת והעדכנית, אנו קובעים כי יש מקום להרים מסך כנגד הנתבעת, ולחייבה באופן אישי בחובותיה של החברה כלפי התובע, ולאור אי-ביצוע הפרשה פנסיונית על ידי החברה.
58. קיימים מספר נימוקים לכך, ונפרט אותם כעת. תחילה, נציין כי עדותו של התובע היתה מהימנה בעינינו, בעוד שעדות הנתבעים לא היתה כזאת. למשל, ראו הסתירה שצוינה דלעיל בין הגרסאות השונות של הנתבעים האישיים (הנתבעת מול הנתבע), ביחס לשאלה 'מי היה אחראי על ביצוע ההפרשה הפנסיונית'. נימוק נוסף הינו אי-הוכחת הטענות שהעלו הנתבעים כנגד התובע, ומשעה שלא הוכחה כל התרשלות שלו, ואף לא רשלנות כלשהי של סוכן הביטוח ו/או חברת הראל.
59. נוסף לאמור לעיל, ובגדר נימוק שלישי ומצטבר, וכבד-משקל, אנו גם נותנים דגש לכך שבתלושי השכר של התובע, החל מחודש 12/2017, צוין שכן נערך לו ניכוי לפנסיה (כולל ניכויי עובד על חשבון תגמולים), בעוד שברור כי המדובר בנתון שגוי. הנתבעים אף נמנעו מליתן הסבר לכך. גם בפסיקה הובהר, כך^[34]:

"בהלכה הפסוקה נקבע כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, עשויה להוות עילה להרמת מסך (ראו ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (19.1.03), להלן: עניין אדיב, וכן ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ - דליה ברגר (14.10.09) (לעיל: ענין ברגר). נבקש להדגיש כי העובדה שחסרונן של ההפקדות הפנסיוניות יורגש באופן מוחשי עם קרות ארוע הביטוח הפנסיוני תורמת לכך שעובדים רבים הרואים בתלוש השכר שבוצע ניכוי לקופת גמל אינם עוקבים בדקדקנות אחר כך שההפקדות הגיעו ליעדן, ומכאן החומרה היתרה שביצירת המצג בדבר ביצוע הניכוי כביכול. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, שליחת היד בכספי העובד ביחד עם הניסיון לטשטשה באמצעות רישום מטעה בתלוש השכר מהווה מעשה פסול שנועד להונות את העובד, ולכן היא עשויה להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות. עוד נדגיש כי לחסכון הפנסיוני משקל מיוחד בביטחונו הכלכלי של העובד, ומכאן גם חובת האמון המיוחדת בהקשר זה. לאור האמור, נקודת המוצא היא כי שליחת היד בכספים שיועדו להפקדה עבור בטחון פנסיוני לעובד עשויה להוות נסיבה משמעותית שעשויה ללמד על התקיימות התנאים שבסעיף 6 לחוק. אולם נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום, כשיש ליתן משקל גם למכלול נסיבות הענין."

60. בעניין שון, אשר הוכרע בשנת 2020, התייחס בית הדין הארצי לניכוי דמי תגמולים משכר העובד ואי-העברתם בפועל לקופת הגמל, וכן לסוגיית הרמת המסך, בציינו כך^[35]:

"לאחרונה הודגש כי "אין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות" הרמת מסך, אלא יש להפעיל שיקול דעת פרטני בהתאם לנסיבות כל מקרה - ובמסגרת זו לבחון גם את האפשרות להרמת מסך חלקית ולאו דווקא מלאה (עניין סטפנסקי). באותו עניין נדרש בית הדין לשאלת הרמת המסך במקרה בו החברה המעסיקה ניכתה משכרו של העובד את חלקו בדמי הגמולים אך לא העבירה אותו לקופת הגמל. בית הדין ציין כי הגם שנקבע בפסיקה קודמת כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם עשויה להוות עילה להרמת מסך (עניין אדיב) - גם ביחס לעילה זו יש להפעיל שיקול דעת ואין מדובר בקביעה אוטומטית. בלשונה של השופטת חני אופק גנדלר (ההדגשות אינן במקור):

"שליחת היד בכספי העובד ביחד עם הניסיון לטשטשה באמצעות רישום מטעה בתלוש השכר מהווה מעשה פסול שנועד להונות את העובד, ולכן היא עשויה להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות. עוד נדגיש כי לחסכון הפנסיוני משקל מיוחד בביטחונו הכלכלי של העובד, ומכאן גם חובת האמון המיוחדת בהקשר זה. לאור האמור, נקודת המוצא היא כי שליחת היד בכספים שיועדו להפקדה עבור בטחון פנסיוני לעובד עשויה להוות נסיבה משמעותית שעשויה ללמד על התקיימות התנאים שבסעיף 6 לחוק. אולם נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום, כשיש ליתן משקל גם למכלול נסיבות הענין.

שאלת היקפה של הרמת המסך מקום בו מוכחת שליחת יד בשל אי העברת כספי הניכויים - היא שאלה נפרדת. כאמור, אין לשלול כי במקרים מתאימים זו תביא להרמת מסך מלאה (כפי שנעשה בעניין אדיב, כמו גם פסקי דין נוספים) כשם שאין לשלול שבמקרים מתאימים - בהם לא הוכחה הצדקה להרמת מסך מלאה - היא תביא להרמת מסך חלקית, המוגבלת לעילה קונקרטית, וקיימת גם אפשרות כי אי העברת כספי הניכויים לא תצדיק הרמת מסך כלל (למשל - ככל שבית הדין ישתכנע שמדובר בתקלה טכנית נקודתית), כשכל מקרה יבחן בהתאם לנסיבותיו".

מכאן שלא די בהכרח באי העברת כספי הניכויים כעילה להרמת מסך, הגם שזו עשויה להיות נסיבה משמעותית. בנוסף, גם אם יימצא שקמה הצדקה להורות על הרמת מסך, תיתכן גם הרמת מסך חלקית ביחס לעילה קונקרטית בלבד. "

61. הנה כי כן, אי-העברת ניכויים משכר התובע לחברת הראל, עשויה להוות עילה להרמת מסך, אולם גם ביחס לעילה זו יש להפעיל שיקול דעת, ואין מדובר בקביעה אוטומטית. במקרה שלפנינו, אנו סבורים כי שיקול הדעת מוביל לכיוון הרמת המסך. זאת, בהתחשב בנזק הרב שנגרם לתובע, שנותר בעקבות האירוע המוחי כמי שהינו בעל נכות קשה, וכמי שסובל מאובדן כושר עבודה לצמיתות (ראו ההכרעות שיינתנו בהמשך פסק הדין).
62. יש להתחשב גם בנתונים הבאים: הנתבעת לא נתנה כל הסבר מספק לרשלנותה שבנדון – הן ביחס לציון המידע המוטעה בתלושי השכר, והן ביחס לאי-העברת הכספים; כלל טענותיה של הנתבעת ואשר בהן דנו עד כה, לא הוכחו ברמה העובדתית; לא הוכחה כל רשלנות או מעשה בלתי ראוי מצידו של התובע. מכאן, ששקלול כלל הנתונים דלעיל מוביל להרמת המסך כלפי הנתבעת, כאמור לעיל.
63. התביעה כנגד הנתבע – בפתח ההכרעה ביחס לנתבע נציין, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע מעולם לא כיהן כדירקטור או מנהל בחברה. כך למשך, בעדותו ציין הנתבע, כי הוא אינו ולא היה מורשה חתימה של החברה. הנתבע ציין עוד, כי הוא גם מעולם לא חתם על שיקים של החברה (דברים דומים מסרה הנתבעת בעדותה).
64. כאשר הוסבה שימת ליבו של ב"כ התובע לסוגיה זו, הוא ציין בדיון המוקדם, כך: "... וכאשר בית הדין מבקש ממני להתייחס לטענה המופיעה בכתב ההגנה כי אין כל עילת תביעה כנגד הנתבע 4 ומשעה שמדובר במי שהיה רואה חשבון ומנהל חשבונות של הנתבעת 2, אך אינו משמש בתפקיד רשמי בפועל של הנתבעת 2 אני משיב שאני ער לבעייתיות של נושא המשרה לעומת בעל שליטה בחברה".
65. עם זאת, עוד הוסיף ב"כ התובע וציין ביחס לנתבע, ש"... אני טוען שהוא כן קרוב והוא זה שניהל את העסק בפועל של הנתבעת בע"מ של החברה. הוא זה שניהל והחזיק, אמנם הרישום הוא על שם הנתבעת 3 אך מי שניהל בפועל הוא הנתבע מס' 4". דא עקא, שכפי שנבהיר להלן, טענתו הנקודתית של התובע לא הוכחה כלל, ולא הוכח שהנתבע ניהל בצורה כלשהי את החברה.
66. מעבר לכך, גם לא הוכח שהנתבע היה מעורב בחברה, מעבר למעורבות הגיונית ומינימלית למדי, בתור מי שהינו בעלה של הנתבעת, וגם משמש כרואה-החשבון של החברה. ראו למשל דברי ב"כ הנתבעים, המקובלים עלינו, שציינה בדיון המוקדם, כדלקמן:

"באשר לנתבע מס' 4 – לא רק שהוא אינו בעל מניות בחברה ולא בעל תפקיד, יש הבדל בין מי שממלא תפקיד חיצוני כמו עורך דין של חברה או רואה חשבון של חברה שאינו בעל תפקיד בחברה עצמה אלא קבלן חיצוני שנותן את השירותים איננו יכולים לצפות שכל רואה חשבון שנותן שירותי הנהלת חשבונות או עורך דין שנותן יעוץ משפטי חיצוני, היותו בעל תפקיד חיצוני שכזה בן זוג או קרוב משפחה של בעל המניות הראשי עדיין לא הופך אותו למי שיש לו אחריות בחברה."

67. נסביר כעת כיצד הגענו מסקנה זו. תחילה, נתייחס לטענת ב"כ התובע שצוטטה דלעיל, לגבי היותו של הנתבע 'מנהל בפועל'. יש לציין תחילה, כי טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה, והוא גם לא תוקן, לאחר הדברים שנאמרו על ידי ב"כ התובע בדיון המוקדם. מעבר לכך, נדגיש כי טענה לחיובו של מי ששלט בפועל בחברה, אינה טענה לקיומה של דוקטרינת הרמת המסך, כי אם בקשה לחיוב מכוח דיני השליחות.
68. ראו למשל הבהרתו של בית הדין הארצי בעניין גלידות הבירה^[36], שם צוין כך:

"ניתן לאמר כי המשיב היה השולט למעשה בחברה. והשאלה היא האם ניתן ל"הרים מסך" לגבי השולט למעשה. מסכמת את הדין בסוגיה זו ד"ר ה' בר-מור [9] "דיני חברות בישראל - להלכה ולמעשה" בסעיף 5.05: "'השולט למעשה' בחברה הוא אדם אשר הדירקטורים, מסיבות שונות, פועלים לפי הוראותיו אף-על-פי שאינו מחזיק במישרין או בעקיפין בהון המניות בחברה. אדם כזה מוגדר גם כ'דירקטור-צללים'. מעצם ההגדרה אנו למדים אפריורי, כי אין מסך בין החברה לבין השולט-למעשה משום שמלכתחילה אין ל'שולט-למעשה' זיקה כלשהי לחברה. לפיכך, הטלת זכויות וחובות של החברה על ה'שולט-למעשה' לא תוכל להתרחש באמצעות תיאורית 'הרמת המסך', מהעדר מסך שאפשר להרימו. דיני השליחות הם הכלי המתאים ליצירת הקשר בין 'השולט למעשה' לבין התוצאה המשפטית הרצויה. על דרך זו רומז בית המשפט המחוזי בענין קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' פלאטו שרון ואח' באמרו כי כאשר מתאגדים תאגידים מעיקרא כדי לשמש מכשיר בידי מקימם אשר משדך להם בעלי מניות ודירקטורים מדומים, ומשתמש בהם למטרות פסלות, אין לנו ענין בהרמת מסך. המדובר במעשה שליחות, ועם גילויו של השולח, המושך בחוטים, יעמוד הוא כבר-כבות מכוח היותו נותן ההרשאה שהחברה ונושאי כליה הם שלוחיו."

69. בפן העובדתי, לא הוכח על ידי התובע כי הנתבע היה בצורה כלשהי 'השלוח' של הנתבעת. גם מקובלת עלינו טענת הנתבעים, כי לאור תפקידו של הנתבע, כרואה חשבון וחשב מלווה של יישוב הנמצא בצפון הארץ, בעוד שהנתבעים גרים בכפר קרע – יישוב השוכן ליד חדרה, הרי שהנתבע היה צריך להקדיש זמן רב לעבודתו, וגם לנסיעות הלוך-חזור לעבודתו.
70. לאור נתון זה, הגיונית ונכונה בעינינו הטענה של הנתבעים, כי לא נותר לנתבע זמן כלשהו להיות מעורב כשותף או מנהל של החברה^[37]. הנתבע אף העיד כי הוא הגיע לבתי המרקחת של החברה (שניים במספר, כזכור), "... פעם בחודש או פעם בשבוע לפי הצורך. על פי המסמכים שיש ומה שאני צריך". הוא גם הוסיף ואמר, כי תדירות ההגעה שלו היתה "פעם אחת בחודש לאסוף את כל המסמכים".
71. זאת ועוד, כאשר הנתבע נשאל על ידי בית הדין, מדוע ולמה הוא נדרש להגיע פיזית לבית המרקחת, ומדוע הנתבעת לא הביאה לו את המסמכים הביתה, הוא השיב ש"... כי רציתי לעשות התאמות. יש להם מערכת ניהול מלאי, כמו כל בית מרקחת. רציתי לעשות התאמות וגם ספירות מלאי שזה מה שעושים רואי חשבון".
72. לעניין זה, ראו גם בעדות הנתבעת, שתמכה בטענת הנתבע, והוסיפה ואמרה, כך: "גם אם היה מגיע, לפעמים היה מגיע לצורכי עבודה, לגבי תדירות זה לא היה גבוה – הוא גם בעלי ולפעמים לוקח אותי להפסקה, או אוסף אותי, הוא גם בעלי וגם רואה החשבון".
73. תשובות הנתבעים שבנדון, בכלל, ושל הנתבע, בפרט, מקובלות עלינו. כמו כן, גם מקובלת עלינו טענתו הנוספת של הנתבע, כי בהתאם לחוק רואי החשבון, אסור לו להיות שותף עסקי של מי שאינו רואה חשבון^[38]. לכן, אסור לו להיות שותף של אשתו בחברה. גם בעדותו הוא ציין ש"כרואה חשבון ועל פי החוק אסור לרואה חשבון להיות שותף עסקי עם אף גוף אלא אם הוא רואה חשבון בעצמו".
74. מנגד, ואשר לתובע, הרי שבתצהירו הוא העלה טענות חדשות ביחס לנתבע, ושלא הועלו קודם לכן, במסגרת כתב התביעה, כאמור לעיל. אנו גם מביעים תמיהה הכיצד התובע נזכר בטענות אלה, רק באותו השלב. כל זאת, שעה שהתובע אף חזר בעדותו על הביטוי "אני לא זוכר"^[39], והוא גם אמר ש"כל שנת 2018 אני לא זוכר בכלל" (גם בחוות הדעת של ד"ר רואשדה מטעמו, צוין שיש לתובע בעיות זיכרון).
75. ממילא, טענותיו העובדתיות של התובע ביחס לנתבע לא הוכחו על ידו, ולא הוכח כאמור לעיל, כי הנתבע 'ניהל את החברה בפועל'. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי יש לדחות את התביעה כנגדו^[40]. וביתר פירוט:

-           אשר לטענה שכל פעולת חשבונאות שקשורה לחברה היתה נעשית על ידי הנתבע – מקובלת עלינו טענת הנתבעים כי פעילות זו נעשתה אך ורק מכוח תפקידו של הנתבע כרואה החשבון של החברה^[41].

בין היתר, הנתבע ציין בעדותו, ש"אני רואה חשבון עצמאי ומן הסתם יש לי לקוחות. אחד הלקוחות שלי זה בית המרקחת. אני עושה הנהלת חשבונות ודוחות כספיים". הוא גם ציין ש"אני הוצאתי תלושי שכר והנפקתי אותם, כמו לכל לקוח", וכן ש"גם לקוחות אחרים שלי מביאים לי שיקים נקיים ויש עליהם רק חתימה ואני רושם את הסכום של מע"מ ומס הכנסה וגם שכר עובדים. אני רושם לפעמים את השיקים בלי חתימה וגם בלי תאריך כי אסור לי. חתימה אסור לי. תאריך אולי".

            הנתבע אף הוסיף והדגיש, כי הוא כלל לא היה מעורב בסוגיה הפנסיונית, נשוא הליך זה, והוסיף ואמר כך: הוא מעולם לא שוחח עם התובע בעניין הפנסיה שלו; רק הנתבעת עסקה בנושא זה, ו"ריווא, רק היא ולא אני. אני בכלל לא"; הוא גם לא החתים את התובע על טופס ההצטרפות לקרן הפנסיה של חברת הראל; הוא גם לא קיבל מהתובע מסמכים כלשהם, ביחס להצטרפות לקרן הפנסיה, וגם לא מאשתו, הנתבעת; הוא בכלל לא היה קשור לאותו מהלך הצטרפות לקרן הפנסיה; אשר לנתון (השגוי, כזכור) שצוין בתלוש השכר של התובע, ביחס לניכוי משכר לקרן הפנסיה, הרי שהמידע נמסר לו על ידי אשתו, ו"המערכת ישר קופצת ונותנת הודעה שצריך לעשות ניכוי פנסיוני. שאלתי אותה למי ואיך לעשות לו אז אמרה לי כמו העובדת הקודמת, להראל", וגם ש"יש לי 50 לקוחות ולכל אחד 10 עובדים, אני לא יכול לעקוב שכל לקוח העביר ללקוחות שלו";

-           אשר לטענת התובע כי הנתבע נכח בריאיון העבודה שלו – התובע סתר את עצמו בנקודה זו. תחילה, הוא אמר ביחס לסוגיה הנוכחית, ש"עשינו שתי פגישות לפני העבודה לסכם את הכל וסיכמנו גם עם אחמד וגם עם ריווא, שניהם היו". גרסה זו סתרה את הנטען בתצהירו של התובע, שם נטען כי היה לו רק ריאיון אחד טרם תחילת עבודתו^[42].

רק לאחר מכן, וכאשר נוכח בטעותו, תיקן התובע את עצמו, ואמר "... ואם אני לא טועה אני חושב שבפעם הראשונה ריווא היתה לבד ובפעם השניה גם הוא היה". שינוי הגרסה תמוה בעינינו. בכל מקרה, התובע השתמש בשלב זה בלשון ספקולטיבית, כאשר ציין ש"אני חושב ששניהם ביחד סיכמו את זה איתי"^[43].

אשר לנתבעים, הם הכחישו מכל וכל את הטענה שהנתבע נכח בריאיון העבודה של התובע^[44], והכחשתם מקובלת עלינו. הנתבע אף ציין בעדותו, שככל שהוא דיבר עם התובע, זה היה רק לאחר תחילת עבודתו, ובנסיבות שאינן קשורות לריאיון עבודה: "ישבתי איתו הרבה-הרבה אחרי שהוא התקבל לעבודה. חודש אחרי שהתקבל. לשאלת בית הדין למה ישבתי איתו אני משיב שהצגתי עצמי כרואה החשבון ובעלה של ריווא ונעים מאוד";

-           אשר לטענת התובע כי הנתבע הגיע לבית המרקחת שבו עבד כדי לקחת את כספי הפידיון – גם טענה זו לא הוכחה – לא בעדות מהימנה ולא בראיה (ולמשל – אישורי ההפקדות), והכחשת הנתבעים מקובלת עלינו, גם כאן.

אשר לנתבע, הוא ציין בעדותו שהנתבעת היא זו שהיתה מפקידה את כספי הפדיון.

            גם הנתבעת אמרה דברים דומים, וציינה שהיא עצמה היתה מפקידה את כספי הפדיון בבנק. היא גם הוסיפה וציינה טענה, שאף היא הגיונית בעינינו, ועולה בקנה אחד עם השכל הישר: "התובע אמר בחקירה שלו שהוא עובד בבוקר, איך יכול להיות שבעלי יגיע באמצע היום לקחת את הקופה? אני מוסיפה שבעלי בתקופה הזאת עבד ברמת גן, והיה עובד בדלית אל כרמל, ובטייבה, ובטוח לא היה לו זמן ללכת לאסוף את הקופות וללכת לבנק להפקיד, יש לו סדר יום עמוס";

-           אשר לטענה כי הנתבע היה מעביר סחורות בין שני בתי המרקחת ששייכים לחברה, והנתבעת אף היתה פונה אליו בדרך-קבע בנושאים אלה – גם טענה זו לא הוכחה בצורה כלשהי. אשר לנתבע, הוא ציין בעדותו שפעם אחת בלבד אשתו נעזרה בו, ואמר ש"כשהייתי מגיע לאסוף את החומר הייתי מתקשר אליה ושואל אם היא צריכה משהו ואמרה לי תביא לי את זה או אוכל, כבעלה, אנחנו לא פורמליים בחיים. אנחנו זוג בחיים".

אשר לנתבעת, היא אמרה, בדומה, ש"במקרים אחדים, יש מצב. בגדול אני עושה את הכל לבד, אבל יכול להיות, אני לא זוכרת. פעם ב-.... אולי פעם בחודש, פעם בשלושה חודשים, שלושה שבועות, אם נופל עלי ואני צריכה טיפה עזרה, אז כן, לא בתדירות גבוהה, זה בטוח";

-           אשר לטענה כי הנתבע היה בעבר בעל מניות בחברה, ועל רקע מצב כלכלי קשה דאג "להסיר את שמו מהחברה" – טענה זו לא הוכחה בדרך כלשהי על ידי התובע, שאף לא גיבה אותה באסמכתאות כלשהן. הטענה אף הוכחשה על ידי הנתבעים, והכחשתם גובתה בראיות, לרבות על ידי תרשים מרשם החברות^[45];

-           אשר לטענת התובע שהנתבע היה מתמרץ אותו להרים את המכירות – המדובר בטענה כללית ולא מפורטת, שגם היא לא הוכחה על ידי התובע.

76. סיכום-ביניים – תביעתו של התובע כנגד הנתבעת והנתבע עצמם, ובהתבסס על עילת הרמת מסך, דינה להתקבל ביחס לנתבעת, ולהידחות ביחס לנתבע.

ו.          הכרעת בית הדין לגבי מחלוקות נוספות בין הצדדים - המישור הגופני, המישור הנוירולוגי, המישור החיתומי, המישור התעסוקתי והמישור הממוני

77. הערת מבוא – בפתח ההכרעה ביחס לחוות הדעת שהגישו הצדדים, נזכיר כי הם ויתרו הדדית על חקירות נגדיות של המומחים. ביחס להחלטתם המשותפת, נזכיר כי הויתור על חקירה נגדית, משמעו בדרך-כלל כי אין בעל הדין חולק על תוכן תצהיר או חוות דעת מומחה המוגשים כראייה לבית המשפט^[46]. בהינתן 'הויתור ההדדי' על עדויות המומחים אנו נערוך כעת ניתוח של חוות הדעת, ונסביר איזה חלק בהן מקובל עלינו, ומדוע חלק אחר – דינו להידחות.
78. המחלוקת הראשונה - המחלוקות העובדתיות לגבי מצבו הגופני של התובע, והתרופות שאותן נטל – הנתבעים העלו מספר טענות לגבי מצבו הגופני של התובע, וכבסיס לטענת המומחה מטעמם לעניין החיתום, ד"ר שראל, כי חתם סביר היה דוחה את התובע מהצטרפות לביטוח פנסיית נכות. להלן נדון במחלוקות אלה כסדרן, ובהמשך הדברים אף נדון בחוות הדעת מטעם הצדדים.
79. אשר למשקלו של התובע – הנתבעת טענה שכאשר התובע הגיע לעבודה בחברה, הוא שקל 150 ק"ג. עוד היא טענה, כי במהלך העבודה בחברה, התובע אף החל בדיאטה "קיצונית וחריגה", במהלכה הוא עבר מספר סוגי דיאטות. לשיטתנו, טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעת, ואנו דוחים אותה. תחילה, נציין כי שני הצדדים הציגו תמונות של התובע ממועדים שונים, אולם לא ניתן להסתמך עליהן כדי לדעת מה היה משקלו המדויק של התובע, ואפילו לא בקירוב.
80. מכל מקום, הטענה לגבי היותו של התובע במשקל שצוין דלעיל על ידי הנתבעת – 150 ק"ג, הוכחשה על ידי התובע, שהעיד כך: "אני מאשר שהייתי במשקל עודף. המשקל שלי היה 108 ק"ג זה המקסימום שהגעתי אליו. לפני שהתחלתי את הדיאטה שלי בשנת 2017 המשקל שלי הגיע ל 108 ק"ג ולא יותר מזה. אני לקח לי כמעט שנה לרדת ל 86 ק"ג, אולי 85 ק"ג". כך גם העידה פלונית, אשתו. נתון נוסף שיש לציין בהקשר למשקל הוא המספר שנכתב על ידי התובע בהצהרת הבריאות של חברת הראל, שמולאה על ידו ביום 27.12.2017 – 88 ק"ג.
81. זאת ועוד, הנתבעת אף הודתה בעדותה, שהמספרים שצוינו על ידה אינם מדויקים, והם ננקבו כהערכה בלבד. בין היתר, היא העידה ש"אנחנו דיברנו על משקלים, אני לא זוכרת את המספרים, כאדם שבעצמו סובל מהשמנת יתר בעצמי, אז אני יכולה להעריך שבן אדם שמן". אולם, ברי כי המדובר בהערכה סובייקטיבית לחלוטין, שלא ניתן ללמוד ממנה דבר. נסכם ונציין, כי גרסת התובע באשר למשקלו במהלך העבודה בחברה, לא נסתרה.
82. אשר לטענת הנתבעת בדבר הירידה הדרסטית במשקלו של התובע, הרי שגם היא הוכחשה על ידו, שאמר "בסה"כ עשיתי סדר בדיאטה שלי. אכלתי פחות, זה הכל", וכן ".... לא שיניתי בהרכב התזונה שלי אלא כמויות האוכל שאכלתי היו פחותות...", וגם "... זה היה טבעי לחלוטין". התובע גם ציין שהוא ביצע הליכות רגליות וספורט. כלומר, גם טענה נוספת של הנתבעת – והיא הטענה ביחס לתהליך הקיצוני שבו התובע ירד במשקל – לא הוכחה לחלוטין.
83. עם זאת, אין חולק כי התובע לא השיב בצורה מדויקת על שאלון הבריאות שאותו הוא מילא עבור חברת הראל, עת ציין כי "לא חל שינוי במשקלך בשנתיים האחרונות". במהלך עדותו, התובע אף לא זכר מדוע הוא סימן כך. מכל מקום, לנתון זה התייחס המומחה החיתומי מטעם התובע, ד"ר פרישמן, ובהמשך הדברים גם אנו נתייחס בהרחבה אל חוות הדעת, ואל המחלוקת שבנדון.
84. אשר לעישון של התובע – הנתבעת טענה שהתובע היה מעשן כבד. אולם, גם כאן לא הוצגו ראיות ו/או עדויות מהימנות מצידה ביחס לטענה זו, וגם כאן היא הודתה בעדותה, כי המדובר בהערכה שלה, בלבד: "דיברנו על כך, לא מספרים, אבל אני יודעת שהוא היה מעשן כבד, אני גם ראיתי במסגרת העבודה שלו אצלי שהוא יוצא לעשן, לא ספרתי אבל הרבה"^[47].
85. אשר לתובע, הוא ציין בעדותו ש"אני עישנתי עד שנת 2010, אחרי זה הפסקתי 7 שנים...". עוד הוא אמר, כך: "... אח"כ כדי לקחת צ'מפיקס, כדי לקחת טיפול עשיתי קורס של 3 חודשים, 12 מפגשים כדי לקחת את הטיפול הזה כדי להפסיק לעשן. והפסקתי ב 2010 לעשן, ב 2017 חזרתי לעשן ועישנתי עוד כמה חודשים ובסוף 2017 לקחתי צ'מפיקס עוד הפעם. בגלל שעליתי קצת במשקל. ואז הפסקתי עוד פעם לעשן ועד עכשיו אני לא מעשן".
86. לשיטתנו, הנתון המדויק הוא עישון בתדירות יומית של 15 סיגריות, היות שזהו הנתון שצוין על ידי התובע בהצהרת הבריאות של חברת הראל, שמולאה על ידו ביום 27.12.2017 ("15 סיגריות ליום אני בתהליך גמילה"). גם במהלך עדותו הסכים התובע לכך. מכל מקום, גם לנתון זה התייחס המומחה החיתומי מטעם התובע, ד"ר פרישמן, ובהמשך הדברים גם אנו נתייחס אל חוות הדעת בהרחבה, כאמור לעיל.
87. אשר לנטילת תרופות על ידי התובע - תרופת הצ'מפיקס – הצדדים חלוקים לגבי המשמעות של נטילת תרופה זו, ולגבי השאלה האם 'מבטח סביר' היה מבטח את התובע, לו היה יודע שהתובע נוטל אותה. לשיטתנו, המדובר במחלוקת בתחום החיתום, וכפי שכבר צוין – בהמשך הדברים אנו נדון בה, ולאור חוות הדעת החיתומיות שהגישו הצדדים.
88. מכל מקום, ולגופו של עניין, התובע הודה בנטילת התרופה צ'מפיקס במהלך עדותו, וכך גם אשתו. בין היתר, הוא פירט ש"את הצ'מפיקס לקחתי דרך קופ"ח כללית". יתירה מכך, תרופה זו גם מוזכרת בחוות הדעת של ד"ר רואשדה, מטעם התובע. עם זאת, איננו מקבלים את טענת התובע כי הוא נטל את תרופת הצ'מפיקס למשך "חודשיים לא יותר", וכן טענתו שהוא הפסיק לקחת אותה "בסוף שנת 2017 או בתחילת 2018".
89. ביחס לנקודה זו, נבהיר תחילה כי אין המדובר בשאלה משמעותית לענייננו, היות שהשאלה החשובה היא האם 'מבטח סביר' היה מבטח את התובע בעת שהוא מילא את שאלון הבריאות, בשלהי שנת 2017. כלומר – אין חשיבות בשלב זה לכמויות של נטילת התרופה ביום 20.5.2018, בעת שאירע לתובע האירוע המוחי, אלא לאופן שבו ניטלה התרופה בשלב מוקדם יותר.
90. עם זאת, פטור בלא כלום אי-אפשר, ולגופו של עניין נבהיר, כי אנו דוחים את טענת התובע לגבי הפסקת נטילת התרופה, שלא נרשמה בתצהירו. טענה זו אף סותרת את המצוין בדו"ח חדר המיון של בית חולים "העמק" מיום האירוע המוחי (20.5.2018), שם צוין כי התובע נטל תרופה זו. קרי, הרישומים הרפואיים מעלים כי התובע המשיך לקחת את תרופת הצ'מפיקס, גם בעת האירוע המוחי.
91. אומנם, התובע שב והכחיש נטילת התרופה הנ"ל באותה העת, והוא אמר ש"בתקופה הזאת זה לא נכון. אני לא יודע למה זה נרשם", אבל טענה זו סותרת את הרישומים הרפואיים, שאותם אנו מעדיפים על פני גרסתו. נזכיר, כי לפי הפסיקה הנהוגה ביחס לחוק הביטוח הלאומי, יש לתת משקל מיוחד לאנמנזה הרפואית ולדברים כפי שנרשמים במסמכים הרפואיים מפי הנפגע ב'זמן-אמת'.
92. פסיקה זו מבוססת על ההנחה, כי הנפגע ימסור לגורמים המטפלים את העובדות הנכונות כדי לזכות בטיפול רפואי המתאים למצבו^[48]. כך הוא הנכון גם במקרה שלפנינו, ואנו מתקשים להאמין כי אותו מידע, שנמסר לצוות הרפואי על ידי התובע עצמו (שהיה בהכרה בעת הגעתו למיון, וכפי שעולה מעדות אשתו, שאף הודתה שהוא זה שדיבר עם הרופאים), יימסר על ידו, אם הוא היה לא נכון.
93. לאור קביעתנו שבנדון, עולה כי גם בנקודה זו, התובע לא השיב בצורה מדויקת על שאלון הבריאות, שאותו הוא מילא עבור חברת הראל. כל זאת, כאשר הוא לא ציין את נטילת התרופה שבנדון. במהלך עדותו התובע אף אמר, ש"אני לא חייב לציין את זה ואני לא זוכר למה", אולם ברי כי הדבר אינו מסור לשיקול דעתו. מכל מקום, גם לסוגיה זו התייחס המומחה החיתומי מטעם התובע, ד"ר פרישמן, ובהמשך הדברים אנו נתייחס לעמדתו בהרחבה, כפי שכבר צוין דלעיל.
94. אשר לנטילת תרופות נוספות על ידי התובע - תרופת הליפיטור ותרופת הלביטול – הנתבעת טענה שבמהלך עבודתו בבית המרקחת, התובע נטל תרופה בשם ליפיטור, באופן 'פירטי', וללא שקיבל מרשם לגביה. אשר לתובע, הוא הכחיש נטילת תרופה זאת. אומנם, הוא הודה, כי הוא יודע כרוקח שמדובר בתרופה שמסייעת להפחתת שומנים בדם, אבל הוא שב והכחיש שהוא עצמו נטל אותה.
95. הכחשת התובע מקובלת עלינו, ומנגד – טענת הנתבעת שבנדון לא הוכחה כלל. בעדותה אף הודתה הנתבעת, כי למרות שהתובע "... רכש את זה מבית המרקחת" (שלה עצמה, כזכור), הרי שלא הובאה על ידה אסמכתה ביחס לרכישת תרופת הליפיטור על ידי התובע. בהמשך, כאשר היא נשאלה "איפה המסמך על כך?", היא תירצה זאת, באומרה ש"רציתי להביא את המסמך, עברנו תוכנה ואין ביכולתי להוציא מסמכים אחורה".
96. אולם, הטענה לגבי 'מעבר תוכנה ומחיקת המידע הרלוונטי' לא נטענה על ידה בתצהירה, ואף איננו מקבלים את ההסבר, לגופו של עניין. מעבר לכך, נדגיש כי התרופה ליפיטור, כשלעצמה, אינה מוזכרת כלל בחוות הדעת של המומחה הרפואי מטעם הנתבעים עצמם – קרי, חוות הדעת של הנוירו-כירורג ד"ר סווירי. כלומר, ממילא אין המדובר בסוגיה משמעותית, מבחינת המומחה של הנתבעים.
97. כך הוא הנכון לגבי תרופה נוספת שנטען על ידי הנתבעת, שהתובע נטל אותה במהלך העבודה בחברה – לביטול. גם תרופה זו אינה מוזכרת בחוות הדעת של המומחה הנוסף מטעם הנתבעים, המומחה החיתומי ד"ר שראל. אשר ל-לביטול, הרי שהתובע אף אמר בעדותו – ודבריו לא נסתרו, כי "ה"לביטול" היה חלק מהטיפול בבית החולים".
98. נסכם ונציין, כי טענות הנתבעת לגבי נטילת תרופת הליפיטור על ידי התובע, ו/או הטענה הנוספת לגבי נטילת תרופת הלביטול על ידי התובע (טרם האירוע המוחי, ושלא כחלק מהטיפול עצמו), דינן להידחות.
99. אשר לנטילת ויאגרה על ידי התובע – התובע וגם אשתו הכחישו שהתובע נטל את התרופה ויאגרה במהלך העבודה בחברה. אולם, בגיליון חדר המיון מצוין בבירור ש"לא ניתן לתת איזוקיט – החולה קיבל ויאגרה לפני הגעתו". לאור פסיקת המל"ל שצוינה דלעיל, אנו מקבלים כממצא עובדתי שהתובע אכן נטל ויאגרה, במועד סמוך להגעתו לחדר המיון. עם זאת, גם כאן, ה-ויאגרה אינה מוזכרת כלל בחוות הדעת מטעם הנתבעים – לא של ד"ר סווירי, ולא של ד"ר שראל, ומשכך אין כל משמעות בפועל לקביעתנו דלעיל.
100. סיכום-ביניים – להלן סיכום של הממצאים העובדתיים ביחס למצבו של התובע, במועדים הרלוונטיים למילוי הצהרת הבריאות –

-           לגבי משקל – בשנת 2017 התובע היה במשקל 108 ק"ג, ואז הוא החל בדיאטה; הדיאטה של התובע היתה מאוזנת, וכללה אכילה פחותה מהעבר; לאחר שהחל בדיאטה, תוך מעט פחות משנה הוא הגיע למשקל 86-85 ק"ג; ביום 27.12.2017 התובע מילא שאלון בריאות, ובו ציין שהוא נמצא במשקל 88 ק"ג. המדובר בנתון מדויק; עם זאת, ולאור האמור לעיל, התובע לא דייק כאשר ציין בשאלון הבריאות ש"לא חל שינוי במשקלך בשנתיים האחרונות";

-           לגבי עישון – התובע עישן עד שנת 2010, ולאחר מכן הפסיק לעשן עד שנת 2017; בשנת 2017 התובע חזר לעשן; ביום 27.12.2017 התובע מילא שאלון בריאות, ובו ציין שהוא מעשן 15 סיגריות ליום. המדובר בנתון מדויק;

-           לגבי נטילת תרופות – בסוף שנת 2017 החל התובע לקחת את תרופת הצ'מפיקס, כחלק מתהליך הפסקת העישון; התובע המשיך ליטול את התרופה עד לאירוע המוחי, שאירע לו ביום 20.5.2018; התובע לא סבל מתופעות לוואי בשל נטילת התרופה; התובע לא ציין את נטילת התרופה הנ"ל בשאלון הבריאות;

-           טענות הנתבעים, שנדחות על ידינו – אנו דוחים כל טענה באשר לנטילת התרופות ליפיטור, לביטול ו-ויאגרה על ידי התובע.

101. המחלוקת השניה - התחום הנוירולוגי – מטעם הצדדים הוגשו שתי חוות דעת בתחום הנוירולוגי. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של המומחה לנוירולוגיה ד"ר רואשדה, שבה צוין כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 100%, עם המיפלגיה מצד ימין עם הפרעה בזיכרון, תוך כדי התניידות בכיסא גלגלים. היות שהנתבעים לא חלקו על נתון זה, כשלעצמו, אנו מקבלים את הטענה כי מצבו הרפואי-נוירולוגי של התובע אכן תואם לנכות בשיעור זה.
102. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של המומחה לנוירוכירורגיה ד"ר סווירי. בעיקרה, חוות הדעת הזאת מתייחסת לגורמי הסיכון, שלשיטת ד"ר סווירי גרמו לאירוע המוחי שאירע לתובע. לאחר עיון בחוות הדעת שבנדון (נשוב ונזכיר כי הצדדים ויתרו הדדית על חקירות נגדיות של המומחים מטעמו של כל צד), אנו דוחים את כלל הטענות הנטענות בחוות הדעת, מהסיבות שיפורטו על ידינו כעת.
103. תחילה, נציין כי לאור הנכתב בחוות הדעת של ד"ר סווירי, עולה כי היא נכתבה שלא על בסיס תיקו הרפואי המלא של התובע, ומצוין שהיא נכתבה "על פי חומר רפואי חלקי שעמד לרשותי". אולם, ד"ר סווירי לא הבהיר איזה חומר רפואי כן עמד לפניו; איזה חומר רפואי לא עמד לפניו; ומדוע חוות הדעת נכתבה כפי שנכתבה, ועל בסיס מידע רפואי חסר, כאמור לעיל. אנו סבורים כי כתיבת חוות דעת רפואית על בסיס מידע רפואי חלקי, שומטת במידה רבה את הבסיס לה.
104. לגופו של עניין, ד"ר סווירי קבע כי הוא לא מצא אצל התובע קיומם של גורמי סיכון וסקולריים לאירוע מוחי^[49]. עוד הוא קבע, כי באשפוז לאחר האירוע המוחי, נמצא כי התובע סובל מיתר לחץ דם קיצוני ויתר שומנים בדם – שניהם גורמי סיכון לאירוע מוחי. אולם, גם טענות אלה דינן להידחות על ידינו, כפי שיוסבר להלן.
105. אשר לעישון – ד"ר סווירי ציין כי לתובע יש עבר של עישון שמהווה גורם סיכון לאירוע מוחי. אולם, הוא כלל לא הבהיר, באיזה אחוזים ועד כמה העישון סיכן את מצבו של התובע. ד"ר סווירי אף לא ציין את הכמות המדויקת של סיגריות שאותן עישן התובע (15, כזכור), וכלל לא ברור האם הוא היה מודע לנתון נקודתי זה. ברי כי יש חשיבות לכמות המדויקת של הסיגריות שאותן עישן התובע.
106. עוד ציין ד"ר סווירי בחוות דעתו, כי לתובע יש עבר של שימוש בצ'מפיקס, שהוא ניקוטין שניתן לגמילה מעישון, והמשפיע על לחץ הדם והמערכת הוסקולרית. אולם, שוב לא הוסבר על ידו, עד כמה, אם בכלל, החריף / סיכן השימוש בתרופת הצ'מפיקס את מצבו של התובע, והאם יש הבדל למשך הזמן שבו השתמש התובע בתרופה זאת, המינון, וכיו"ב נתונים בעלי חשיבות.
107. ד"ר סווירי אף ציין בהקשר למשקל התובע, כי ישנם דיווחים שהוא ירד "בצורה דרסטית" במשקל הגוף, וכאשר גם השמנת-יתר וגם הרזיה מהירה עשויים לשנות מאזן מטבולי של הגוף, ומהווים גורם סיכון למחלה קרדיו-וסקולרית. אולם, שוב נעשה שימוש בביטויים כוללניים ולא ממוקדים, ולא ברור למה הכוונה בירידה "דרסטית", ולא צוין נתון אובייקטיבי כלשהו. נזכיר גם, כי טענות הנתבעים ביחס לאופן הירידה במשקל (שעליהן ככל הנראה הסתמכה חוות הדעת), נדחו על ידינו.
108. אשר ללחץ-דם – ד"ר סווירי ציין עוד, כי סוג האירוע המוחי שאותו עבר התובע, הוא סוג של אירוע שכיח במקרים של יתר לחץ דם. לשיטתו, ניתן להעריך בסבירות די גבוהה, כי התובע סבל מיתר לחץ דם גבוה וקיצוני בעת קבלתו למיון, מאחר שאוטם מורגי באזור הטלמוס שכיח במקרים של אנשים צעירים שלחץ הדם הגבוה שלהם אינו מטופל. עוד צוין, כי מדובר על אזור קלאסי לדימום מיתר לחץ-דם, ולא סביר כי דימום שכזה יתרחש באדם בגיל 50, ללא גורמי סיכון.
109. כמו כן, נטען כי יתר לחץ דם היא מחלה שקטה, שלרוב אינה מורגשת בגוף וניתן לאבחן אותה רק בביצוע בדיקות של לחץ הדם. זאת ועוד, מדובר על מחלה כרונית שמתפתחת במשך מספר עשורים, ולא נראה סביר כי התובע לא עבר במהלך חייו, או לפחות כמה שנים טרם האירוע, ולו מדידה אחת של לחץ דם, לא כל שכן כאשר המדובר באדם מלומד מתחום הרפואה, שהינו רוקח במקצועו, וניתן לצפות לאחריות אישית בעניין זה.
110. ד"ר סווירי סיכם וציין, כי התובע עשה שימוש בתחליף סיגריות המכיל ניקוטין, ושימוש לא נכון בו מעלה סיכון לאירוע מוחי. לכן, ישנה אחריות אישית של התובע, על כך שלא טופל ו/או אובחן, היות שהוא סבל מיתר לחץ דם, וכאשר מדובר על מחלה ממושכת הנמשכת מזה שנים, שגרמה בסבירות גבוהה לדימום במוח.
111. כלל טענותיו של ד"ר סווירי שבנדון, דינן להידחות בשתי ידיים. תחילה, שוגה ד"ר סווירי בפן העובדתי, עת הוא מציין ש'לא נראה סביר כי התובע לא עבר לפחות כמה שנים טרם האירוע, ולו מדידה אחת של לחץ דם', היות שאין חולק שכן קיימת לפחות בדיקה אחת של לחץ הדם של התובע, שנערכה במהלך שנת 2015.
112. ראו לעניין זה בחוות הדעת הנוספת מטעם הנתבעים עצמם, שנכתבה על ידי ד"ר שראל (ושבה נדון בהמשך הדברים), שם מתואר כי בחודש 5/2015 נרשם בתיק הרפואי, כך: "רופא משפחה - גובה 173; משקל 89; BMI 30. לחץ דם תקין [110/70]", וכן "כרטיס רפואי בין 2015 ועד 2018 – אין כל רישום משמעותי ויש מיעוט ביקורים". ד"ר שראל אף הוסיף וציין, כי בדיקת לחץ הדם האחרונה נעשתה בשנת 2017 (ערכיה המדויקים לא צוינו).
113. כלומר, יש לפחות שתי בדיקות לחץ דם שעבר התובע בשנים האחרונות, טרם האירוע המוחי, ובניגוד למה שכתב ד"ר סווירי. אנו מניחים כי ד"ר סווירי לא היה כותב את דבריו שבנדון, אם היה חשוף לכל הפחות לבדיקה משנת 2015, שהעידה כזכור על "לחץ דם תקין". אנו מניחים עוד, כי הנתבעים לא הביאו מידע זה לידיעתו, וחבל שכך. מנגד, לא מובן לנו כיצד נכתבה חוות דעת על בסיס תיק רפואי חסר, ונפנה לדברים שאותם ציינו בפתח התייחסותנו לחוות הדעת הנ"ל.
114. לבסוף, גם הטיעון הנוסף שהועלה בחוות הדעת של ד"ר סווירי, כי התובע עשה שימוש בתחליף סיגריות המכיל ניקוטין, ושימוש לא נכון בו מעלה סיכון לאירוע מוחי, אינו ברור לנו. כל זאת, היות שלא הובהר בחוות הדעת האם התובע אכן עשה שימוש 'לא נכון' בפועל, לשיטת ד"ר סווירי. גם כאן, חוות הדעת נקטה בלשון מעורפלת ובביטויים כלליים, שאינם מבססים טיעון שניתן להסתמך עליו כהלכה, אם בכלל.
115. אולם, מעבר לכך, טיעוניו של ד"ר סווירי דינם להידחות, גם בפן הנורמטיבי, ותמוה בעינינו הטיעון ש'כאשר המדובר באדם מלומד מתחום הרפואה, שהינו רוקח במקצועו, וניתן לצפות לאחריות אישית בעניין זה'. איננו סבורים כי הוכחה רשלנות תורמת כלשהי, או אשם תורם של התובע, ובכל הקשור לאופן נטילת תרופות כלשהן ו/או ביצוע בדיקות רפואיות, ונציין כי הנתבעים ממילא לא העלו כל טיעון עובדתי ו/או משפטי שכזה.
116. בכל מקרה, ברי כי גם חוות הדעת לא ביססה כראוי טיעון ביחס לרשלנות של התובע. שהרי, לד"ר סווירי אין כל ידיעה ו/או נגיעה עובדתית לתובע, ולא ברור לנו על בסיס מה הוא יכול לטעון כי התובע התרשל בדבר-מה, לרבות ביחס לנושא הספציפי של שמירת ומדידת ערכי לחץ הדם. המדובר גם בהעלאת טיעונים בפן שאינו רפואי, ושאינו רלוונטי לחוות דעת בתחום הנוירולוגי.
117. סיכום-ביניים – אנו דוחים את כלל טענות הנתבעים, וככל שהן מסתמכות על חוות דעתו של ד"ר סווירי, שאף ציין בעצמו, בהאי לישנה, כי לא נמצאו אצל התובע קיומם של גורמי סיכון וסקולריים לאירוע מוחי. כלומר, לא הוכח כי קיננה אצל התובע מחלה נוירולוגית כלשהי, טרם האירוע המוחי. מנגד, אנו מקבלים את הנטען בחוות דעתו של ד"ר רואשדה, מטעם התובע, כי מצבו הרפואי-נוירולוגי של התובע תואם לנכות בשיעור 100% לצמיתות.
118. המחלוקת השלישית - סוגיית החיתום – הצדדים הגישו חוות דעת בתחום החיתום. להלן נפרט את עיקריהן. תחילה, נפנה לחוות דעתו של ד"ר פרישמן, מומחה לחיתום רפואי, אשר הוגשה מטעם התובע, ובה נטען כך:

-           באופן כללי – לפי צו ההרחבה לפנסיה חובה יש חובה לבטח כל עובד בביטוח פנסיוני; עובד הזכאי לביטוח פנסיוני, רשאי לבחור את מסלולי הביטוח שבהם הוא יהיה מבוטח, וכן את הגוף שבו יהיה מבוטח; שיעורי ההפרשות על פי דין הועלו במהלך השנים; במהלך תהליך הקבלה לביטוח מנהלים ו/או לקרן פנסיה נדרש המבוטח לעבור הליך חיתום, במסגרתו עליו למלא הצהרת בריאות; להצהרת הבריאות ישנה חשיבות רבה עבור חברות הביטוח / קרנות הפנסיה, ובין היתר על מנת לאמוד את גובה הסיכון שהן נוטלות על עצמן; על סמך הצהרת הבריאות מחליט החתם של חברת הביטוח או קרן הפנסיה אם יש לקבל את המועמד/ת, ובאלו תנאים; במידה שהמועמד לביטוח סובל מליקוי בריאותי, מחלה קיימת או פגיעה כלשהי, ייתכן שהחתם יסרב לקבל אותו, או יתנה את קבלתו בהחרגות מסוימות, או תוספת פרמיה; החרגה משמעה הכנסה של סעיף שקובע שאם מבוטח/ת יאבד את כושר העבודה לעבוד בשל פגיעה שהיתה ידועה מראש, לא ישולמו תגמולי ביטוח כלל, או שישלמו לו תגמולים מופחתים; התגמולים המוסכמים ישולמו במלואם רק במידה שאובדן כושר העבודה יתקיים בשל פגיעה שאיננה קשורה למוזכר בהצהרת הבריאות;

-           ספציפית, ואשר לתובע - ירידה במשקל: בעת הרלוונטית לתובע היה עודף משקל קל בלבד, ומשקלו היה 88 ק"ג, בגובה 178 ס"מ, וכאשר מדד ה-BMI שלו היה 27.77; הירידה במשקל היתה במשך כשנה, ולפי דברי התובע נעשתה על ידי דיאטה ואורח חיים בריא; אין המדובר בירידה במשקל שאינה מוסברת ו/או ממקור לא ידוע ו/או כתוצאה ממחלה פתולוגית כלשהי; אין כל בסיס רפואי עדכני לטענה כי התובע נטל ליפיטור ללא מרשם, וכחתם – הוא לא היה נדרש לכך; לסיכום נושא המשקל וההרזיה, אם כלל המידע הנ"ל היה מובא בפניו, וכחתם סביר, הוא סבור שהתובע היה מתקבל לביטוח חיים ולביטוח נכות (אובדן כושר עבודה) בתנאים רגילים לחלוטין;

-           עישון – נכון למועד ההצטרפות התובע עישן 15 סיגריות ונעזר בתרופה לגמילה מעישון מסוג צ'מפיקס; אצל התובע לא היה ידוע על מחלות רקע נלוות לעישון, כמו מחלה ריאתית או יתר לחץ דם; טיפול בצ'מפיקס כדי להיגמל מעישון הינו טיפול שכיח ונחוץ, ובדרך-כלל מלווה בתופעות לוואי קלות בלבד; מדובר בתרופה בטוחה ויעילה המאושרת על ידי משרד הבריאות הישראלי, מינהל המזון והתרופות האמריקאי והסוכנות האירופית לתרופות; אין המדובר בתרופה הניטלת באופן כרוני, אלא לזמן קצוב של 14-12 שבועות בלבד; אם המידע על העישון והשימוש בצ'מפיקס היה מובא בפני חתם סביר, התובע היה מתקבל לביטוח אובדן כושר עבודה וביטוח ריסק בתנאים רגילים, או לכל היותר בתוספת רפואית של 25%;

-           לסיכום הנתונים הגופניים – אם התובע היה מבוטח על ידי מעסיקתו, החברה, בביטוח שאליו הוא ביקש להצטרף (קרן הפנסיה "הראל", מסלול "עתיר ביטוח") – הרי שבסופו של יום, ובהתחשב בכלל האמור לעיל –  ביחס למשקל, הירידה במשקל, העישון ותרופת הצ'מפיקס – הוא היה מתקבל לקרן בכפוף להצהרת בריאות שנתן, בתנאים רגילים לחלוטין;

-           טענות נוספות שהעלה ד"ר פרישמן – לא ידוע על יתר לחץ דם או שומנים בדם אצל התובע, לפני מועד ההצטרפות, כאמור לעיל; לא ניתן לקבוע מה הגורם לאירוע המוחי שממנו סבל התובע, והאם יש קשר בין יתר לחץ הדם והממצא של שומנים בדם, בהם התובע אובחן בעת האשפוז בשל האירוע המוחי, ו/או קשר לעישון ו/או לטיפול התרופתי בצ'מפיקס; המומחים מטעם הנתבעים מעלים השערות, על סמך "חוכמה בדיעבד", שאין להן מקום במסגרת הליך חיתום תקין; קביעת הנכות, ואם התובע זכאי לקצבת אובדן כושר עבודה / קצבת נכות, מסורה לועדה של הקרן;

119. בחוות דעתו של ד"ר שראל, מומחה לחיתום רפואי, אשר הוגשה מטעם הנתבעים, נטען כך:

-           עודף משקל – התובע סבל טרם מילוי הצהרת הבריאות מעודף משקל, ולפי התרשמות הנתבעת הוא ירד משקל רב בזמן קצר, וללא מעקב רפואי. ביחס להשמנה ועישון, "... ניתן להבין מדוע חתם סביר מגביל מאוד את תנאי הביטוח. לו כחתם, הייתי מודע לעישון כבד כרוני ועודף משקל [אותם נושאים עליהם הצהיר], הייתי מוסיף לפחות 100% עד 150% לפרמיה הנוגעת באי כושר עבודה. כלומר, גובה הכיסוי היה יורד למחצית, גם החיתום לביטוח החיים היה משתנה";

-           ירידה מהירה במשקל ללא בקרה רפואית – ד"ר שראל טען כי "...  [ש]האירוע יכול להיות קשור באופן ישיר או עקיף לדיאטה הקיצונית, או לתרופות שנטל ללא מרשם, שייתכן והוציאו את פלוני מאיזון"; התובע גם ענה בשלילה על השאלה האם משקלו השתנה בשנתיים האחרונות עובר למילוי הצהרת הבריאות;

-           עישון – טרם מילוי הצהרת הבריאות התובע עישן משמעותית;

-           נטילת תרופות – התובע נטל תרופת צ'מפיקס, שיש לה תופעות לוואי שונות; אם הוא היה מודע לכך שהתובע נוטל את תרופת הצ'מפיקס באופן קבוע, הוא היה נמנע כחתם מלאשר לו ביטוח אובדן כושר עבודה, בשל ריבוי תופעות הלוואי; לפי תצהירי הנתבעים התובע גם נטל את תרופת הליפיטור, ו"... אילו כחתם, הייתי מודע לנטילת תרופות ללא מרשם הייתי מהסס מלקבלו לביטוח חיים ולביטוח אי כושר עבודה, בשל התנהלותו בענייני בריאות וחולי";

-           לחץ דם – התובע מיעט לבקר בקופת חולים, ומדידת לחץ הדם האחרונה הינה משנת 2017; לפי אופי הדימום למוח, סביר להניח שהתובע סבל מיתר לחץ דם עובר לאירוע, כאשר ד"ר שראל הסתמך בעניין זה על חוות דעתו של ד"ר סווירי; אם כחתם היו לו אינדיקציות ליתר לחץ דם משמעותי, על רקע עודף משקל משמעותי, הוא היה מוסיף לפרמיה עוד 100%;

-           לסיכום – ד"ר שראל סיכם וציין, כי לאור כלל האמור והנטען בחוות הדעת, חתם סביר היה דוחה את התובע מהצטרפות לביטוח פנסיית נכות.

120. אשר לעמדתנו – לאחר שעיינו בחוות הדעת מטעם שני הצדדים, אנו מאמצים את האמור והנטען בחוות הדעת של ד"ר פרישמן מטעם התובע, שהינה חוות דעת מנומקת ומפורטת אשר מבוססת על נתוני-אמת, ומנגד – אנו דוחים את הנטען בחוות הדעת של ד"ר שראל, בהיותה כזאת שמבוססת על תשתית עובדתית שגויה.
121. אשר לחוות הדעת שנכתבה על ידי ד"ר פרישמן, הרי שהיא מבוססת על נתונים עובדתיים מדויקים, שכבר קבענו ביחס אליהם, כי יש לקבלם כחלק מהתשתית העובדתית. כך הוא הנכון לגבי משקלו של התובע בעת מילוי הצהרת הבריאות ביום 27.12.2017 – 88 ק"ג. כך הוא הנכון, גם כן, ביחס לתדירות העישון של התובע באותה עת – 15 סיגריות.
122. ודוק – אין חולק כי התובע לא ציין בשאלון הבריאות את הירידה במשקל לעומת שנים קודמות. עם זאת, ד"ר פרישמן ציין באופן הגיוני וסביר, כי הירידה במשקל של התובע היתה במשך כשנה, ולפי דברי התובע (המקובלים גם הם עלינו, כזכור) היא נעשתה על ידי דיאטה ואורח חיים בריא, ואין המדובר בירידה במשקל שאינה מוסברת ו/או ממקור לא ידוע ו/או כתוצאה ממחלה פתולוגית כלשהי.
123. זאת ועוד – כבר קבענו דלעיל, כי התובע גם לא ציין בשאלון הבריאות את נטילת תרופת הצ'מפיקס. עם זאת, גם כאן הסביר ד"ר פרישמן, באופן שלא נסתר על ידי הנתבעים, כי טיפול בצ'מפיקס כדי להיגמל מעישון הינו טיפול שכיח ונחוץ, ובדרך-כלל מלווה בתופעות לוואי קלות בלבד. עוד הוא קבע, שמדובר בתרופה בטוחה ויעילה המאושרת על ידי משרד הבריאות הישראלי, מינהל המזון והתרופות האמריקאי והסוכנות האירופית לתרופות.
124. לאור כלל האמור לעיל וביחס לחוות דעתו של ד"ר פרישמן, מקובלת עלינו במלואה קביעתו המסכמת, כי אם התובע היה מבוטח על ידי מעסיקתו, החברה, בביטוח שאליו הוא ביקש להצטרף – בקרן הפנסיה "הראל", מסלול "עתיר ביטוח" – הרי שבסופו של יום, ובהתחשב בכלל האמור לעיל – ביחס למשקל, הירידה במשקל, העישון ותרופת הצ'מפיקס – התובע היה מתקבל לקרן בכפוף להצהרת בריאות שנתן, בתנאים רגילים לחלוטין.
125. מנגד לדברים אלה, אנו דוחים מכל וכל את האמור והנטען בחוות הדעת של ד"ר שראל, שמבוססת – ובדומה לחוות דעתו של ד"ר סווירי, אף היא מטעם הנתבעים – על הנחות-יסוד עובדתיות שגויות, ועל קביעות כוללניות ביותר, כפי שנפרט כעת:

-           אשר לטיעונים ביחס למשקל, ד"ר שראל ציין כי התובע סבל מ"השמנת יתר מורבידית". אולם, הוא לא הסביר מהו הבסיס לאמירה סובייקטיבית שכזאת, ולא ברור מדוע הוא לא הפנה למדד המדויק של ה-BMI, הידוע לכל, או לכל מדד מדעי-אובייקטיבי רלוונטי אחר. גם הנתון שעליו הסתמכו הנתבעים – 150 ק"ג, לא הוכח, וכבר נדחה כזכור על ידינו, במהלך פסק הדין.

כמו כן, שוב הסתמך ד"ר שראל על נתון עובדתי שלא מקובל עלינו, עת הוא ציין כי "לפי התצהיר שנמסר לי של בעלת בית המרקחת, ירד בתוך כמה חודשים באופן דרסטי כ-30 ק"ג ממשקלו", וגם בכך שציין כי התובע ערך "דיאטה קיצונית". למעשה, המדובר ב-23 ק"ג שהתובע ירד במשך קרוב לשנה, ובאמצעות דיאטה מאוזנת;

-           אשר לטיעונים ביחס לתרופות, כללית, ד"ר שראל אף הסתמך על נתון עובדתי נוסף, שאינו מדויק, כאשר הוא כתב שהתובע נטל תרופות "ללא מרשם". כל זאת, שעה שהתובע העיד שהוא קיבל את תרופת הצ'מפיקס באמצעות קופת חולים כללית, וגרסתו לא נסתרה. גם הטיעון ולפיו "יכול להיות" וגם "ייתכן" שהדיאטה ו/או התרופות "הוציאו מאיזון" את התובע, הינו לכל היותר בגדר השערה שאינה מחייבת, ותו-לא;

-           אשר לטיעונים ביחס לתרופת ה-ליפיטור, פרטנית, ונטילת התרופה באופן פירטי וללא מרשם, הרי שטענה זו כבר נדחתה על ידינו ברמה העובדתית;

-           אשר לתרופת ה-צ'מפיקס, פרטנית, טען ד"ר שראל כי אם הוא היה מודע לכך שהתובע נוטל את תרופת הצ'מפיקס באופן קבוע, הוא היה נמנע מלאשר לו ביטוח אובדן כושר עבודה, בשל ריבוי תופעות הלוואי.

אולם, הטענה כי התובע נוטל תרופה זו "באופן קבוע", שוב שוגה בפן העובדתי, היות שכבר קבענו כזכור, כי רק בסוף שנת 2017 החל התובע לקחת את תרופת הצ'מפיקס, כחלק מתהליך הפסקת העישון. זהו גם המועד, פחות או יותר, שבו מולאה הצהרת הבריאות על ידי התובע. כלומר, לכל היותר, התובע החל בנטילת התרופה שבנדון, זמן קצר מאוד לפני מילוי השאלון.

עוד נזכיר, כי התובע העיד כי לא היו לו תופעות לוואי בעקבות נטילת התרופה. ודוק – גם ד"ר שראל כותב בעצמו, באשר לתופעות לוואי בגין לקיחת התרופה ושמחייבות פנייה מיידית לרופא, כי הן אינן שכיחות ולעתים אף נדירות.

כמו כן, נזכיר שוב את קביעת ד"ר פרישמן, שצוטטה דלעיל, כי טיפול בצ'מפיקס כדי להיגמל מעישון הינו טיפול שכיח ונחוץ, וכי לקיחת התרופה הנ"ל בדרך-כלל מלווה בתופעות לוואי קלות בלבד, וכזכור – לתובע ממילא לא היו תופעות שכאלה. עוד קבע ד"ר פרישמן, כי מדובר בתרופה בטוחה ויעילה המאושרת על ידי משרד הבריאות הישראלי, מינהל המזון והתרופות האמריקאי והסוכנות האירופית לתרופות – נתון נוסף שממנו התעלם ד"ר שראל לחלוטין במסגרת חוות דעתו;

-           אשר לעישון, הרי ששוב השתמש ד"ר שראל במונחים עמומים, וציין כי כמות העישון של התובע היא "משמעותית". אולם, הוא לא הבהיר למה כוונתו, ומהי הכמות הנדרשת לשם הגעה לאותו תואר סובייקטיבי.

כמו כן, ביחס לעישון (וביחד עם סוגיית ההשמנה), ציין ד"ר שראל כי הוא היה מוסיף לפחות 100% עד 150% לפרמיה הנוגעת לאי-הכושר (גובה הכיסוי היה יורד למחצית), וגם החיתום לביטוח החיים היה משתנה. קרי, ד"ר שראל לא היה נמנע כליל ממתן אישור לביטוחו של התובע (ראו אמירות הססניות נוספות שלו – "הייתי מהסס", ו-"ייתכן"), ובכל הקשור לעישון, ובכל מקרה – הוא אף לא הבהיר מהו קו הגבול, שממנו יש לערוך 'תוספת לפרמיה הרגילה'.

-           אשר ללחץ דם, ד"ר שראל טען כי התובע מיעט לבקר בקופת חולים, ומדידת לחץ הדם האחרונה הינה משנת 2017. אולם, ד"ר שראל לא ציין את הערך המדויק של בדיקה זו, ואין לנו אלא להניח כי היא היתה תקינה (כזכור, הוא גם ציין שמדידת ערכי לחץ הדם בשנת 2015 היתה תקינה).

            עוד הוסיף ד"ר שראל, כי אם כחתם היו לו אינדיקציות ליתר לחץ דם משמעותי, על רקע עודף משקל משמעותי, הוא היה מוסיף לפרמיה עוד 100%. דא עקא, שאין ולא הובאה כל אינדיקציה עובדתית ו/או רפואית מטעם הנתבעים, באשר היא, כי התובע סבל מיתר לחץ דם משמעותי לפני האירוע המוחי. למעשה, גם ד"ר שראל (וגם ד"ר סווירי, כזכור), הניחו הנחות-יסוד בעניין זה, שלא ברור לנו על מה הן מבוססות.

האמור לעיל מתמיה במיוחד, משעה שהבדיקות של התובע במועד שלפני האירוע המוחי, היו למעשה תקינות, וכפי שכבר צוין דלעיל. לשיטתנו, לא ניתן להניח, כטענת הנתבעים והמומחים מטעמם, כי לתובע היה "יתר לחץ דם משמעותי" – נתון שממילא לא הוסבר על ידי ד"ר שראל מבחינה אובייקטיבית, מבחינת 'חתם סביר'. שהרי, לא הוסבר מהו 'לחץ דם סביר' (כזכור, גם לא הוסבר מהו "עודף משקל משמעותי").

126. סיכום-ביניים – לסיכום כלל האמור לעיל, ומשעה שהבסיס העובדתי לחוות הדעת של ד"ר שראל, נשמט מניה וביה, ומשעה שהמדובר בחוות דעת שמשתמשת בהנחות-יסוד ספקולטיביות, ושאינן מקובלות עלינו, אנו דוחים את האמור והנטען בחוות הדעת החיתומית מטעם הנתבעים. מנגד, אנו מאמצים במלואה את חוות הדעת שנכתבה על ידי ד"ר פרישמן, מטעם התובע, ושלא נסתרה על ידי הנתבעים.
127. המחלוקת הרביעית - האם התובע איבד את כושר העבודה – התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה לרפואה תעסוקתית, ד"ר נווה, שם צוין כי התובע אינו כשיר לחזור לעבודתו, והוא סובל מאובדן כושר עבודה מלא לעיסוקו, או לכל עיסוק סביר אחר, המתאים להשכלתו, כישורו וניסיונו. הנתבעים כלל לא חלקו על טענה זו, ואנו מקבלים אותה. זאת, גם לאור קביעתנו דלעיל, לגבי אימוץ עמדת הנוירולוג ד"ר רואשדה, מטעם התובע, שטען כי דרגת הנכות של התובע היא 100% לצמיתות.
128. המחלוקת החמישית - מה גובה הנזק שנגרם לתובע – הצדדים לא הגישו חוות דעת בתחום האקטוארי, ולגבי ההפסד שנגרם לתובע כתוצאה מאי-ביטוחו הפנסיוני. לכן, יש מקום למינוי מומחה מטעם בית הדין בתחום זה, וכפי שנפרט בהמשך הדברים, ובהתאם להנחיות שניתן כעת.
129. אשר לגובה המשכורת הקובעת – בסיכומיהם טוענים הנתבעים, לראשונה, כי המשכורת הקובעת של התובע צריכה לעמוד על סך של 9,334 ₪, היות שנתון זה מצוין בטופס ההצטרפות של התובע^[50]. טענה זו דינה להידחות. תחילה, מהטעם שהמדובר בהרחבת חזית, ומשעה שטיעון זה לא הועלה על ידם קודם לכן. מעבר לכך, יש להעדיף את הנתון שמצוין בתלושי המשכורת של התובע תחת הכותרת "שכר יסוד".
130. תלושי השכר של התובע מעלים, כי בחודש 8/2017 הוא עבד באופן חלקי. לאחר מכן, בחודשים 9-12/2017 הוא עבד באופן מלא, ושכרו עמד על סך של 12,000 ₪ נטו (15,015 ₪ ברוטו). בחודשים 1-4/2018 התובע המשיך לעבוד באופן מלא, ושכרו עמד על סך של 15,241 ₪ ברוטו. ברי, כי אם התובע היה מבוטח בביטוח פנסיוני, החל מאמצע חודש 2/2018 ואילך – וכנדרש לפי הוראות הדין, שכרו המבוטח בקרן הפנסיה היה צריך לעמוד על סך של 15,241 ₪.
131. לכן, אין כל משמעות לנתון אקראי, שצוין מסיבה שאיננה ברורה, בטופס הנטען על ידי הנתבעים, ומשעה שטופס זה בכל מקרה לא הועבר לידי קרן הפנסיה. זאת ועוד, גם טענה נוספת של הנתבעים, ולפיה הם העבירו ביום 5.6.2018 סך של 8,790 ₪ לידי קרן הפנסיה^[51], אין בה כל ממש. נשוב ונדגיש, כי המדובר בהעברה שנעשתה לאחר האירוע המוחי. לכן, אין לה כל משמעות, וגם לא לגובה הסכומים שהועברו באותה עת.
132. לבסוף, כך הוא הנכון לגבי הטענה הנוספת של הנתבעים, כי 'בחודש וחצי לא היו נצברים ממילא לתובע מספיק כספים בקרן הפנסיה'. שהרי, אין המדובר בחודש וחצי – ההפרשה היתה צריכה להתבצע לכל המאוחר בחודש 3/2018 (לגבי משכורת חודש 2/2018), וממילא, גם טיעון זה הועלה על ידי הנתבעים רק בשלב הסיכומים.
133. טענה נוספת שהעלו הנתבעים, ושוב לראשונה רק בשלב הסיכומים, היא הטענה כי התובע לא הבהיר מהו המסלול הביטוחי שבו הוא ביקש להיות מבוטח, ויש להניח כי רכיב אובדן כושר העבודה שלו היה נמוך, בשל בחירתו במסלול עתיר ריסק^[52]. גם כאן, שוב העלו הנתבעים טענה שלא בא זכרה קודם לכן, והמדובר בהרחבת חזית.
134. כמו כן, התובע אף לא נחקר ביחס לסוגיה זו. לשיטתנו, אלא בהינתן הוכחה של ממש (שלא הובאה כלל), ברי כי יש לשבץ את התובע במסלול שאותו הוא סימן בטופס ההצטרפות – "עתיר ביטוח". משכך, כלל טענות הנתבעים שבנדון, דינן להידחות. נפרט כעת את ההנחיות ביחס להמשך ניהול ההליך, ובכל הקשור למינוי מומחה מטעם בית הדין והתשתית העובדתית שתפורט בפניו.

ז.         הנחיות לגבי המשך ההליך

135. בית הדין הארצי קבע בעניין סירקוביץ, כי טענה בדבר אובדנה של זכות פנסיונית כזו או אחרת, צריכה להיות מעוגנת בתשתית ראייתית הולמת, וכי רצוי כי לצורך זה תונח חוות דעת אקטוארית הולמת, המתייחסת למשתנים השונים המשפיעים על גובה הזכות^[53]. כך גם נקבע בעניין זובטוב, שם נקבע כי יש מקום למנות מומחה מטעם בית הדין, אלא אם כן הצדדים ישכילו להגיע להסכמה לגבי גובה הנזק^[54].
136. גם בעניין טורעני נקבע כי יש לשקול מינוי מומחה באקטואריה מטעם בית הדין, לחישוב נזקי העובד שלא בוטח בהסדר פנסיוני, במקרה שבו קיימים חילוקי דעות, תחשיביים או אחרים, שיש בהם כדי להצדיק מינוי מומחה מטעם בית הדין^[55]. ועוד נוסיף וביחס לנקבע בעניין זובטוב דלעיל, כי במקרה שלפנינו הצדדים לא הגיעו להסכמות בעניין הנזק.
137. כזכור, במהלך פסק הדין החלקי קיבלנו את טענותיו של התובע במישור העובדתי-גופני, הנוירולוגי, החיתומי ואובדן כושר העבודה. עם זאת, לא הוגשה חוות דעת אקטוארית על ידי הצדדים, לרבות לא על ידי התובע. משכך, יש מקום למינוי מומחה אקטוארי מטעם בית הדין, אשר יבחן את נזקיו של התובע כתוצאה מאי-ביטוחו בהסדר פנסיוני.
138. להלן ההנחות שתעמודנה בבסיס חוות הדעת^[56]:

א.        התובע יליד 3.2.1968;

ב.         התובע נשוי;

ג.         תחילת ביטוח – 16.2.2018;

ד.         לתובע לא היה הסדר פנסיוני תקף באותו המועד;

ה.        הביטוח היה אמור להיערך במסלול "עתיר ביטוח" של קרן הפנסיה המקיפה החדשה של הראל;

ו.         מועד אובדן מלא של כושר העבודה – 20.5.2018.

139. כמו כן, האקטואר יערוך חישובים בהנחות הבאות:

א.        משכורת מבוטחת – 15,241 ₪ (יצוין כי המדובר בשכרו של התובע מחודש 1/2018, ואין מחלוקת בין הצדדים ביחס לנתון זה);

ב.         לתובע יש אובדן כושר עבודה מלא עד גיל פרישה;

ג.         הפסד פנסיית הזקנה יחושב בהנחה שהתובע נשוי;

ד.         ריבית היוון: 3%;

ה.        לוחות תוחלת חיים בהתאם למקובל בקרנות הפנסיה, כמתחייב מהנחיות רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון.

140. אשר למומחה, הרי שביחס אליו/ה תינתן החלטה נפרדת, והעתק ממנה יישלח לצדדים. אשר לעלות חוות הדעת, הרי שבשלב הנוכחי יישאו בה החברה והנתבעת, ביחד ולחוד. במסגרת פסק הדין המשלים שיינתן בתיק, תינתן החלטה משלימה לעניין זה.
141. לבסוף, ואשר לסעד הנתבע בגין הנפקת תלושי שכר שאינם נכונים, הרי שנציין כי הוא נזנח בסיכומי התובע, ומשכך נשמט הצורך לדון בו.

ח.        סוף דבר

142. לסיכום – לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן:

א.        התובע היה צריך להיות מבוטח בביטוח פנסיוני ביום 20.5.2018, בעת שאירע לו האירוע המוחי, ושהיה אמור להיעשות על ידי החברה. החברה והנתבעת פעלו בצורה בלתי-ראויה ושלא כדין בעת שלא ביטחו את התובע, ועליהן לפצותו;

ב.         לא הוכחו התרשלות ו/או עיכוב כלשהו של התובע ביחס להשלמת הפרטים הנדרשים לשם עריכת הביטוח הפנסיוני, או במגעיו אל מול סוכן הביטוח של החברה. גם לא הוכח שהתובע ביקש שלא לערוך לו הסדר פנסיוני, ובכלל זה מפאת היותו בתהליך פש"ר באותה עת;

ג.         טענות הנתבעים ביחס לסוכן הביטוח ו/או לחברת הראל דינן להידחות במלואן, ולא הוכחה התרשלות ו/או מעשה בלתי ראוי מצידם כלפי הנתבעים;

ד.         תביעתו של התובע כנגד הנתבעת והנתבע עצמם, ובהתבסס על עילת הרמת מסך, דינה להתקבל ביחס לנתבעת, ולהידחות ביחס לנתבע, קרי – התביעה כנגד הנתבע נדחית כעת במלואה;

ה.        בכל הקשור למישור הנוירולוגי, אנו מאמצים את האמור והנטען בחוות הדעת מטעם התובע, אשר נכתבה על ידי ד"ר רואשדה, ודוחים את חוות הדעת מטעם הנתבעים, אשר נכתבה על ידי ד"ר סווירי;

ו.         בכל הקשור למישור החיתומי, אנו מאמצים את האמור והנטען בחוות הדעת מטעם התובע, אשר נכתבה על ידי ד"ר פרישמן, ודוחים את חוות הדעת מטעם הנתבעים, אשר נכתבה על ידי ד"ר שראל;

ז.         בכל הקשור למישור אובדן כושר העבודה, אנו מאמצים את האמור והנטען בחוות הדעת מטעם התובע, אשר נכתבה על ידי ד"ר נווה;

ח.        בכל הקשור למישור האקטוארי, ומשעה שלא הוגשו חוות דעת בתחום זה מטעם הצדדים, אנו קובעים בזאת כי ימונה מומחה מטעם בית הדין, שהחברה והנתבעת יישאו בשלב זה בשכר טרחתו, והכל כפי שמתואר בסעיפים 139-138 דלעיל. לאחר שתינתן חוות דעתו של המומחה, תוכרענה טענות הצדדים ביחס לגובה הפיצוי שיש להעניק לתובע, ובכלל זה לגבי אופן כימות התביעה^[57].

143. הוצאות – לעמדתנו יש לחייב את הנתבעים בהוצאות משמעותיות, היות שחלק ניכר מההתדיינות בתיק מוצה עד כה, ולמעשה נותרה בפנינו המחלוקת האקטוארית, בלבד. זאת ועוד, כמעט כלל טענותיו של התובע התקבלו (למעט התביעה כנגד הנתבע, שממילא יוצג על ידי אותה באת-כוח). לעומת זאת, כמעט כלל טענותיהם של הנתבעים נדחו על ידינו.
144. כמו כן, יש להתחשב בכך שדיון ההוכחות שהיה קבוע ליום 25.11.2020, בוטל בפתח הדיון, ולאור חשיפתו של הנתבע לחולה קורונה. כן יש להתחשב בארכות רבות שהתבקשו על ידי הנתבעים, ובאיחור בהגשת חוות הדעת מטעמם. ודוק – גם אם המדובר בהתרחשויות שאינן ב'אשמת' הנתבעים, לגבי חלק מהמקרים, הרי שברי כי התובע אינו צריך לשאת את המחיר הנובע מכך, ומשעה שהתרחשויות אלה הובילו להתארכות הדיון בהליך.
145. משכך ולאור כל האמור לעיל, וללא כל קשר לתוצאה שתינתן בפסק הדין המשלים, יישאו החברה והנתבעת, ביחד ולחוד, בהוצאות ושכר טרחת ב"כ התובע בסך של 12,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין החלקי, שאחרת הוא יישא בהפרשי הצמדה וריבית כדין. אין צו להוצאות ובכל הקשור לנתבע.
146. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין החלקי תוך 30 ימים מיום קבלתו, לבית הדין הארצי לעבודה שבירושלים.
147. הנחיות לגבי המשך ההליך – בזיקה לסעיפים 139-138 לפסק הדין החלקי, וכן סעיף 142ח, יוכלו הצדדים להגיע להסכמות ביחס לזהות המומחה/ית האקטוארי, וזאת עד ליום 1.12.2021. ככל שהם לא יגיעו להסכמות, כאמור לעיל, יחליט בית הדין בנושא זה בהתאם לשיקול דעתו.
148. מזכירות – לעיון אב"ד ביום 2.12.2021.

ניתן היום, ה' כסלו תשפ"ב (09 נובמבר 2021), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' ורד קאופמן נציגת ציבור (עובדים)		טל גולן  שופט		מר ברק נחשול נציג ציבור (מעסיקים)

 

 

 

[1]    ראו רע"א 7379/19 אליעזר נ' מגדל-מקפת בע"מ (ניתן ביום 3.2.2020), שם אישר בית המשפט העליון פיצול דיון בין תביעה כנגד סוכנות ביטוח (שתתברר בבית המשפט המחוזי) לבין תביעה  כנגד קרן הפנסיה (שתתברר בבית הדין לעבודה). כן ראו בר"ע (ארצי) 19168-07-19 שרובר – קורין-ארד (חקלאות) בע"מ (ניתן ביום 9.1.2020), שם נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי לבית הדין לעבודה לא מוקנית סמכות עניינית לדון בתביעות כנגד סוכן ביטוח בגין הפרת חובותיו הנטענות כסוכן ביטוח, בין אם התביעה מבוססת על עילת הרשלנות ובין אם התביעה מבוססת על עילה אחרת.

[2]    יצוין כי התביעה לקצבת נכות הוגשה כנגד חברת הראל ביטוח ופיננסים בע"מ, בעוד שדחיית תביעתו של התובע נעשתה על ידי אישיות משפטית אחרת – חברת הראל פנסיה וגמל בע"מ. משעה שחברת הראל נמחקה בכל מקרה מההליך, אין בכך כדי להעלות או להוריד לענייננו.

[3]    ראו סעיף 6(ה) לצו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה משנת 2011, שם נאמר כך: "בכפוף לאמור בסעיף קטן ו' להלן, העובד יהיה זכאי לביטוח הפנסיוני ולביצוע ההפרשות על פי צו זה, כמפורט בסעיף ד' לעיל, מיד בתום 6 חודשים מתחילת העבודה (להלן - תקופת המתנה). עובד שיתקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, יהיה זכאי לביצוע ההפרשות החל ביום הראשון לעבודתו בשיעורים שנקבעו בפסקה (ד) לעיל; ההפרשות יבוצעו לאחר 3 חודשי עבודה או בתום שנת המס - המועד המוקדם מביניהם, רטרואקטיבית ליום תחילת עבודתו אצל המעסיק ולא תחול לגביו תקופת ההמתנה האמורה".

[4]    ראו הסיפא לסעיף 24 לכתב ההגנה.

[5]    נספח ד' לכתב ההגנה.

[6]    ראו גם סעיף 6 לסיכומי התובע.

[7]    דב"ע (ארצי) נג/8-6 טלמור – מדינת ישראל (ניתן ביום 28.9.1994).

[8]    ע"ע (ארצי) 11910-05-11 בניאס – עיזבון המנוח אלכסנדר זובטוב ז"ל (ניתן ביום 25.6.2012), סעיפים 26-25 לפסק הדין.

[9]    סעיפים 12 ו-21 לתצהיר הנתבעת.

[10]   ע"ע (ארצי) 7243-10-15 לנדסברג – גל-רוב יועצים בע"מ (ניתן ביום 20.8.2018).

[11]   סעיף 11 לתצהיר הנתבעת.

[12]   סעיף 9 לסיכומי הנתבעים.

[13]   ראו הסיפא לסעיף 10 לסיכומי הנתבעים.

[14]   סעיף 18 לתצהיר התובע.

[15]   ראו גם סעיף 30 לסיכומי התובע.

[16]   ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (ניתן ביום 27.7.2008).

[17]   ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, בעמ' 760; יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1391, מהדורת 1999. ראו גם סעיפים 32-30 לסיכומי התובע.

[18]   המסמכים הוגשו לתיק בית הדין ביום 9.9.2020, לבקשת התובע ולאחר שניתן צו של בית הדין.

[19]   נספח ק' לתצהיר התובע.

[20]  ה' בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר גרוס 343, 345 (2015).

[21]   ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ – סטפנסקי (ניתן ביום 17.3.2020).

[22]  בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב (ניתן ביום 5.4.2017).

[23]  ע"ע (ארצי) 1201/00 זילברשטיין – ערב חדש עיתונות-אילת בע"מ (ניתן ביום 17.12.2002); ע"ע (ארצי) 129/10 זוננשיין – G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ (ניתן ביום 31.10.2011).

[24]  ע"ע (ארצי) 1137/02 יולס – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (ניתן ביום 19.1.2003).

[25]  ע"ע (ארצי) 1401/04 ברק – פרץ (ניתן ביום 5.9.2006).

[26]  ע"ע (ארצי) 26295-01-16 Tekel – ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (ניתן ביום 25.12.2017).

[27]   ע"ע (ארצי) 52949-05-10 וולצ'ק – ש. אלברט עבודות ציבוריות, שירותי ניקיון, אחזקה ופיתוח בע"מ (ניתן ביום 28.3.2012). באותו מקרה המעסיקה נמנעה מלשלם לעבודת שכר מינימום, דמי חופשה והבראה, דמי חג, דמי נסיעות ואף לא ביטחה את העובדת בקרן פנסיה לאורך כל תקופת עבודתה (56 חודשים).

[28]   ראו למשל ע"ע (ארצי) 41428-01-13 שחם – ביטון (ניתן ביום 10.5.2018).

[29]   ע"ע (ארצי) 1138/04 מאיר – ידגר (ניתן ביום 7.11.2005).

[30]   בג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 539; רע"א 161/67 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515.

[31]   ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (ניתן ביום 16.10.2005).

[32]   ע"ע (ארצי) 9912-04-14 פטרמן – רידמן בע"מ (ניתן ביום 29.9.2016). ראו גם בר"ע (ארצי) 49125-06-18 אוסלרנה – מלכה (ניתן ביום 4.10.2018).

[33]   ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ (ניתן ביום 25.10.1994).

[34]   ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ – סטפנסקי (ניתן ביום 17.3.2020).

[35]   ע"ע (ארצי) 21196-05-18 שון – קאהן-לינדר (ניתן ביום 7.8.2020).

[36]   דב"ע (ארצי) נג/205-3 וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345, בעמ' 350-349.

[37]   ראו: סעיף 5 לתצהיר הנתבעת; סעיף 7 לתצהיר הנתבע.

[38]   ראו: סעיף 9 לתצהיר הנתבע, וכן סעיף 6ז(א) לחוק רואי חשבון, תשט"ו-1955.

[39]   למעשה, במהלך עדות שאינה מאוד ארוכה, הוא חזר על הביטוי 8 פעמים.

[40]   למסקנה דומה בפסיקת בית הדין הארצי, כאשר לא הוכחה תביעה כנגד מי שנטען כנגדו שהוא שלט בחברה, הלכה למעשה, ראו ע"ע (ארצי) 1017/04 ענבר – בן מנשה (ניתן ביום 27.10.2005).

[41]   ראו: סעיף 9 לתצהיר הנתבעת; סעיף 12 לתצהיר הנתבע.

[42]   סעיף 3 לתצהיר התובע.

[43]   דגשים בציטוט – כאן ובהמשך פסק הדין – לא במקור, אלא אם צוין אחרת.

[44]   ראו: סעיף 3 לתצהיר הנתבעת; סעיף 6 לתצהיר הנתבע.

[45]   נספח א' לתצהירי הנתבעים.

[46]   רע"א 4722/07 גלילי נ' לדרר (ניתן ביום 14.11.2007); י' קדמי על הראיות הדין בראי הפסיקה, 1702-1709 (חלק שלישי, מהדורה 3 מורחבת, תשס"ד).

[47]   סעיפים 16-15 לסיכומי התובע.

[48]   ראו: עב"ל (ארצי) 696/08 ביזרמן – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 10.12.2009); עב"ל (ארצי) 80/10 יצחקי – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 6.7.2010); עב"ל (ארצי) 45989-06-10 המוסד לביטוח לאומי – יונאני (ניתן ביום 4.9.2012, פסקה 22 וההפניות שם).

[49]   ראו גם סעיף 12 לסיכומי התובע.

[50]   סעיף 3 לסיכומי הנתבעים.

[51]   סעיף 4 לסיכומי הנתבעים.

[52]   ראו הסיפא לסעיף 12 לסיכומי הנתבעים.

[53]   ע"ע (ארצי) 46288-10-15 סירקוביץ – שיא י.א. להנדסה ובניין בע"מ (ניתן ביום 26.10.2017), סעיף 25 לפסק הדין.

[54]   ע"ע (ארצי) 11910-05-11 בניאס – עזבון המנוח זובטוב ז"ל (ניתן ביום 25.6.2012).

[55]   ע"ע (ארצי) 201/09 טורעני – ראשד (ניתן ביום 19.12.2013), סעיף 27 לפסק הדין.

[56]   ראו ההנחיות שניתנו על ידי בית הדין הארצי במסגרת החלטתו בע"ע (ארצי) 21167-03-16 וולודרצ'יק – פרידמן (החלטה מיום 23.7.2017). כן ראו סע"ש (חי') 32854-06-12 קדר – שירותי בריאות כללית (ניתן ביום 3.7.2018), סעיף 137 לפסק הדין.

[57]   ראו סעיף 2 לסיכומי התובע, וכן סעיף 1 לסיכומי התגובה של התובע, אל מול סעיף 2 לסיכומי הנתבעים.

לפני
כב' השופט טל גולן נציגת ציבור (עובדים) גב' ורד קאופמן נציג ציבור (מעסיקים) מר ברק נחשול
התובע:	פלוני ע"י ב"כ: עו"ד נקולא בולוס
-
הנתבעים:	1. ריווא פארם בע"מ 2. ריווא מופיד אבו עטא 3. אחמד אבו עטא ע"י ב"כ: עו"ד ארנית זוננברג

 

 

פ ס ק   ד י ן   ח ל ק י

 

א.        מבוא וסקירת ההליך

1. מונחת לפנינו תביעתו של מר פלוני (להלן: "התובע"), אשר הוגשה כנגד הנתבעים הבאים: הנתבעת 1 – חברת ריווא פארם בע"מ, לשעבר מעסיקתו של התובע (להלן: "החברה"); הנתבעת 2 – גב' ריווא מופיד אבו עטא, בעלת השליטה והמנהלת של החברה (להלן: "הנתבעת"); הנתבע 3 – מר אחמד אבו עטא, בעלה של הנתבעת, ולפי הנטען מי שהינו מנהל נוסף בחברה (להלן: "הנתבע") (השניים האחרונים יכונו יחדיו: "הנתבעים האישיים", וכולם יחדיו יכונו: "הנתבעים").
2. התובע עבד בחברה בין חודש 8/2017 ליום 20.5.2018, שאז הוא עבר אירוע מוחי, שגרם לו לפי הנטען לאי-כושר עבודה, ולאחריו הוא גם לא חזר לעבודה בחברה (או לעבודה בכלל). תביעתו של התובע עיקרה בטענתו כי לא נערך לו על ידי הנתבעים הסדר פנסיוני כלשהו, וכי בשל כך נגרם לו נזק ממוני, שעל הנתבעים לפצותו בגינו. מנגד, הנתבעים התכחשו לכלל טענותיו של התובע, וטוענים כי יש לדחות את התביעה בכללותה.
3. יצוין כי התביעה הוגשה במקור גם כנגד חברת הראל ביטוח ופיננסים בע"מ (להלן: "חברת הראל"), שם נערך לטענת הנתבעים ההסדר הפנסיוני של התובע. אולם, התביעה כנגדה נמחקה ביום 31.5.2020, לבקשתה. גם בקשת הנתבעים להוספת סוכן הביטוח כצד בהליך, נזנחה ונמחקה. זאת, לאור החלטת בית הדין מיום 14.6.2020, ולאחר שבית הדין הסב את שימת ליבם של הנתבעים לפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, שמונעת את האפשרות לכך^[1].
4. ההליך נפתח תחילה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, והועבר לדיון בבית דין זה מטעמי היעדר סמכות מקומית. ביום 15.6.2020 נערך דיון מוקדם בפני אב"ד, במהלכו סוכם בין הצדדים לערוך הידברות משותפת כדי לנסות ולמנוע הכרעה שיפוטית. משעה שמאמצי הצדדים כשלו, ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית, וההליך נקבע לדיון הוכחות ביום 25.11.2020.
5. הדיון שנקבע דלעיל לא נערך לגופו של עניין, היות שבפתח הדיון הודיעה ב"כ הנתבעים, כי הנתבע קיבל הודעה דחופה ולפיה עליו להיכנס לבידוד מיידי, בשל חשיפה לחולה קורונה. בהמשך, ביום 14.12.2020 נערך דיון ההוכחות לגופו של עניין, במהלכו העידו העדים הבאים, כדלקמן: מטעם התובע – התובע, וכן אשתו, גב' פלונית פלוני (להלן: "פלונית"); מטעם הנתבעים – הנתבעת והנתבע.
6. דיון הוכחות שני ומסכם נקבע ליום 23.2.2021, במסגרתו היו אמורים להעיד עדים נוספים מטעם הצדדים, שהגישו בשמם חוות דעת:

מטעם התובע: ד"ר אודי פרישמן – יועץ לתחום הביטוח והחיתום הרפואי והסיעודי (להלן: "ד"ר פרישמן"). ועוד יצוין, כי לכתב התביעה אף צורפו שתי חוות דעת נוספות, שניתנו על ידי ד"ר חנא רואשדה – מומחה לנוירולוגיה (להלן: "ד"ר רואשדה"), ועל ידי ד"ר עוזי נווה – מומחה לרפואה תעסוקתית (להלן: "ד"ר נווה");

מטעם הנתבעים: ד"ר עודד שראל – מומחה לחיתום רפואי (להלן: "ד"ר שראל"), וכן ד"ר גיל סווירי – מומחה לנוירוכירורגיה (להלן: "ד"ר סווירי").

7. טרם הדיון הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על חקירות המומחים, אך מבלי לבקש את ביטול הדיון, שאכן נערך בסופו של דבר. במהלך הדיון נערך בהסכמת הצדדים דיון לא פורמלי, שבסיומו שוב הודיעו הצדדים על כוונתם לערוך הידברות הדדית. דא עקא, משעה שכשלו מאמצי ההידברות בפני המגשר שאליו הם פנו, ניתן צו לסיכומים. משאלה הוגשו, ההליך הועבר למתן הכרעה.

ב.         התשתית העובדתית

8. התשתית העובדתית המוסכמת בין הצדדים היא מועטה יחסית, ותפורט להלן:

-           אשר לנתבעים – החברה היא הבעלים והמפעילה של שני בתי מרקחת הנמצאים בעיר חדרה, שבאחד מהם עבד התובע כרוקח אחראי; הנתבעת היא רוקחת בהכשרתה, והיא הבעלים היחידה של החברה, ואף מכהנת כמנכ"לית של החברה; הנתבע הוא בעלה של הנתבעת, רואה חשבון בהכשרתו ועיסוקו, ואף משמש כרואה החשבון ומנהל החשבונות של החברה;

-           התובע הינו יליד 3.2.1968, ורוקח בהכשרתו;

-           התובע החל לעבוד בחברה בחודש 8/2017 כרוקח, בבית מרקחת שנמצא בחדרה;

-           ביום 20.5.2018 פנה התובע לטיפול בבית חולים "העמק" שבעפולה, שם הוא אושפז עד ליום 19.6.2018 בשל אירוע מוחי (להלן: "האירוע המוחי"). לאחר-מכן הוא החל שיקום בבית חולים לווינשטיין;

-           המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובע כמוגבל בניידות בשיעור 80%;

-           טרם תחילת עבודתו בחברה, לתובע לא היה הסדר פנסיוני תקף;

-           בחודש 1/2019 הגיש התובע תביעה לקצבת נכות לחברת הראל, שדחתה את התביעה ביום 7.2.2019^[2], תוך שנקבע כי התובע אינו מוגדר כמבוטח אצלה (וכפי שנראה להלן – בשל אי-העברת דמי תגמולים על ידי החברה טרם האירוע המוחי);

-           ההפקדה הראשונה שנעשתה על ידי החברה לזכות התובע, לחברת הראל, נערכה ביום 5.6.2018, לאחר האירוע המוחי.

ג.         טענות הצדדים

9. התובע טוען, כך:

-           לפי חוות דעתו של המומחה לנוירולוגיה ד"ר רואשדה הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור 100%;

-           לפי חוות דעתו של המומחה לרפואה תעסוקתית ד"ר נווה הוא אינו כשיר לחזור לעבודתו, והוא סובל מאובדן כושר עבודה מלא לעיסוקו, או לכל עיסוק סביר אחר, המתאים להשכלתו, כישורו וניסיונו;

-           בניגוד לחובה הקיימת בדין, הנתבעים לא העבירו את ההפרשות והניכויים עבורו לחברת הראל, והם שלחו יד בכספיו וגזלו אותם באופן בוטה ומתמשך, ויש לחייב את החברה בפיצויו בגין מחדל זה;

-           המדובר גם בעבירה פלילית, וכן בתרמית והפרת חובת האמון כלפיו;

-           הנתבעים עצמו את עיניהם ולא ביצעו את המתחייב מהם על פי דין;

-           אשר לנתבעת, היא כיהנה ומכהנת כמנהלת ונושאת משרה בחברה. אשר לנתבע, הוא משמש כרואה החשבון של החברה;

-           מעבר לחיוב שיש להשית על החברה, נסיבות המקרה גם יוצרות עילה מספקת ועצמאית להרמת מסך כנגד הנתבעים האישיים, ומשעה שהנתבעים האישיים, ובהיותם מנהלים ונושאי משרה של החברה, עצמו את עיניהם ולא עשו את המתחייב מהם על פי דין;

-           כאשר המדובר בחברה משפחתית, הרי שהכף נוטה לכיוון הרמת המסך. כמו כן, אי-העברת ניכויים שנוכו משכרו של עובד לקופת הגמל הוכרה על ידי בית הדין הארצי לעבודה כעילה מספקת להרמת מסך ההתאגדות;

-           יש גם מקום לחיוב אישי של הנתבעים האישיים, גם מכוח היותה של הנתבעת מעסיקה של התובע במישרין, וגם משעה שהנתבע הינו רואה החשבון של החברה ומי שהיה מעורב באופן ישיר בכל פעולות החברה;

-           הסעדים המבוקשים הינם פיצוי בגין הנפקת תלושי שכר שאינם תקינים, בסך של 50,000 ₪ (סעד שנשמט בסיכומי התובע), וכן תשלום פנסיית נכות רטרואקטיבית החל ממועד הפיכתו של התובע לנכה, ועד למועד הגשת התביעה בסך של 12,751 ₪ לכל חודש, ובמצטבר סך של 142,512 ₪ (לאחר ניכוי סכומים ששולמו לתובע על ידי הנתבעים לאחר הפגיעה), וכן מתן סעד הצהרתי לעתיד בגין זכאותו לפנסיית נכות עד הגיעו לגיל 67.

10. הנתבעים טוענים, כך:

-           כטענה מקדמית, הנתבעים טענו כי התביעה כנגד הנתבעים האישיים דינה להידחות, היות שהחברה יציבה מבחינה כלכלית, ואין כל עילה להרמת מסך. אשר לנתבעת, היא הבעלים היחיד של החברה, וגם משמשת כמנכ"ל שלה. אשר לנתבע, הוא מעולם לא היה מעסיקו של התובע, והוא גם אינו בעל מניות בחברה, ואף לא שימש בה כבעל תפקיד כלשהו. לנתבע היתה נגיעה מקרית ובלתי מחייבת לחברה, בהיותו מנהל החשבונות ורואה החשבון שלה;

-           אין כל עילה בדין לחיוב אישי של הנתבעים האישיים, ומשעה שהרמת מסך תיעשה רק במקרים קיצוניים, שהמקרה שבנדון אינו נמנה עליהם. הנתבעים גם צורפו לתביעה על ידי התובע רק כאמצעי-לחץ בלתי ראוי;

-           יש לדחות את התביעה כנגד כלל הנתבעים, בהיעדר כל פגם בהתנהלותם;

-           בעת תחילת עבודתו בחברה, התובע לא עדכן שיש לו הסדר פנסיוני תקף, והראיות מראות שאכן לא היה לו הסדר שכזה. משכך, היה על החברה, לפי הוראות הדין, לבצע הפרשה פנסיונית ראשונה לאחר השלמת חצי שנת עבודה, קרי – מיום 16.2.2018 ואילך;

-           בסמוך לפרק הזמן שבנדון, פנתה החברה לתובע וביקשה לערוך לו פוליסת ביטוח כדין. שני הצדדים פנו לסוכן הביטוח של החברה, מר סאמי פלוני (להלן: "סוכן הביטוח") שפעל מול התובע, וכבר ביום 27.12.2017 מילא התובע הצהרת בריאות;

-           התובע הוא זה שהתמהמה בהחלטה לגבי סוג הפוליסה שהוא ביקש לערוך, והתנהל ישירות מול סוכן הביטוח. נוסף לכך, התובע פנה לחברה וסיפר כי הוא הוכרז כפושט רגל, ולכן הוא אינו מעוניין לקבל שכר גבוה, ואף לא מעוניין בביצוען של הפרשות פנסיוניות. הנתבעים סירבו מצידם לכל מצג-שווא, ועמדו על תשלום שכר בתלוש שכר, ועל ביצוען של הפרשות פנסיוניות;

-           החברה מצידה השלימה את כל הפעולות הנדרשות ממנה כלפי התובע, כמעסיקתו, וכל מסמכי הפוליסה, לרבות הוראה לחיוב חשבון, נמסרו לסוכן הביטוח, שהיה אמור להעבירם לחברת הראל. החברה אף סמכה על סוכן הביטוח, כשלוח של חברת הראל, כי הוא יפעל לפתיחת הפוליסה;

-           היות שחברת הראל ו/או סוכן הביטוח לא מסרו לה כל הודעה, הרי שהחברה לא יכלה לדעת שלא נפתחה לתובע פוליסה בסופו של דבר, והם אלה שחייבים בנזק שנגרם לתובע, ככל שנגרם;

-           לאחר שהחברה נוכחה לדעת על מחלתו של התובע, היא היתה סמוכה ובטוחה שיש לו פוליסה קיימת, וכי היא אכן העבירה את התשלומים הנדרשים. חברת הראל אף נטלה את הסכומים לידה, והם לא הוחזרו לחברה, ויש בכך הודאה בדבר קיומה של הפוליסה;

-           התובע לא מיצה הליכים מול חברת הראל, והיה עליו לפנות אליה לפי ההליכים המפורטים בתקנון קרן הפנסיה, טרם הגשת תביעת הסרק כנגדה;

-           האירוע הנטען על ידי התובע אירע לו לטענתו ביום 20.5.2018. מכאן, שגם אם היה נערך לתובע הסדר פנסיוני, הוא ממילא לא היה עומד בתקופת האכשרה הנקובה בתקנון קרן הפנסיה;

-           חוות הדעת שהוגשו מטעם התובע מוכחשות, והתובע אף יכול ומסוגל לחזור לעבודתו ו/או לכל עבודה אחרת;

-           אשר לסכומים ששולמו לתובע לאחר האירוע המוחי, הרי שהם שולמו כמעשה חסד ולפנים משורת הדין, ועל התובע להחזיר סכומים אלה לידיהם.

ד.         הכרעת בית הדין - מבוא

11. בפתח הדברים נבהיר כי המחלוקות שבין הצדדים משתרעות על פני מספר תחומים – תחילה, חובת הביטוח הפנסיוני - האם היא חלה, ואם כן – על מי, והאם גורם כלשהו מלבד החברה אחראי כלפי התובע; לאחר מכן, מספר מישורים הנוגעים לסוגיית הביטוח הפנסיוני – המישור הגופני, הרפואי, החיתומי, התעסוקתי והממוני/אקטוארי. ביחס לחלק ניכר מהמחלוקות שבין הצדדים, אנו נכריע בהן כעת.
12. לגבי חלק אחר (המישור הממוני/אקטוארי, בלבד), אנו סבורים כי טרם הכרעה בהן, יש מקום למינוי מומחה מטעם בית הדין, והכל כפי המפורט בהמשך הדברים. לאור האמור לעיל, נבהיר כי המסמך הנוכחי – וכעולה מכותרתו, הינו פסק דין חלקי. קרי – ביחס לחלק מהמחלוקות, המסמך מהווה בגדר 'סוף-פסוק' ובהיותו פסק דין, ולגבי חלק אחר – ההכרעה הסופית תיעשה בהמשך ההליך, ובמסגרת פסק דין משלים.

ה.        הכרעת בית הדין לגבי ההסדר הפנסיוני

13. המחלוקת הראשונה - האם היתה לתובע זכות שייערך לו הסדר פנסיוני, וככל שכן - האם זכות זו הופרה – כזכור, הנתבעים טענו כי התובע לא עדכן שיש לו הסדר פנסיוני תקף, והראיות מראות שאכן לא היה הסדר שכזה. משכך, טוענים הנתבעים כי היה על החברה, לפי הוראות הדין, לבצע הפרשה פנסיונית ראשונה רק לאחר השלמת חצי שנת עבודה, קרי – מיום 16.2.2018 ואילך.
14. אשר לעמדתנו – בדיון המוקדם שנערך בהליך הודה ב"כ התובע בטענת הנתבעים, שכאשר התובע התקבל לעבודה בחברה, הוא לא היה מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו. משכך, ולפי הוראות הדין המחייבות^[3], עולה כי חובת הביטוח הפנסיוני אכן לא חלה על החברה מייד בתחילת עבודת התובע אצלה, כי אם לאחר שישה חודשי עבודה.
15. היות שהתובע החל לעבוד בחברה בחודש 8/2017, הרי שחובת הביטוח הפנסיוני חלה החל מחודש 2/2018, והנתבעים אף אינם כופרים בכך מצידם^[4]. ביחס לכך, נציין כי לפי נספח שצורף לכתב ההגנה, עולה כי ההפקדה הראשונה שנעשתה על ידי החברה לזכות התובע, לחברת הראל, נערכה רק ביום 5.6.2018, קרי – לאחר האירוע המוחי^[5].
16. סיכום-ביניים – התובע היה צריך להיות מבוטח בביטוח פנסיוני ביום 20.5.2018, בעת שאירע לו האירוע המוחי, ושהיה אמור להיעשות על ידי החברה. אולם, ביטוח שכזה נערך לו רק לאחר האירוע המוחי. על כן, לכאורה יש לקבוע, כי על החברה לפצות את התובע בגין אי-עריכת ההסדר הפנסיוני. נעבור עתה לדיון בשאלה הבאה – האם החברה (ו/או מי מטעמה) פטורים מחובתם שבנדון, לאור מחדליו הנטענים של התובע.
17. המחלוקת השניה - האם התובע התרשל ו/או סירב לעריכת ההסדר הפנסיוני – כזכור, הנתבעים טענו כי התובע הוא זה שהתמהמה בהחלטה לגבי סוג הפוליסה שהוא ביקש לערוך, והתנהל ישירות מול סוכן הביטוח. לשיטתם, התובע גם סיפר שהוא הוכרז כפושט רגל, ולכן הוא אינו מעוניין לקבל שכר גבוה, ואף לא מעוניין בביצוען של הפרשות פנסיוניות. במענה לכך, הם סירבו לכל מצג שווא, ועמדו על תשלום שכר בתלוש שכר, ועל ביצוען של הפרשות פנסיוניות.
18. אשר לעמדתנו – טענות הנתבעים דינן להידחות, הן בפן הנורמטיבי והן בפן העובדתי. תחילה, ואשר לפן הנורמטיבי, נזכיר כי הזכות להפרשות פנסיוניות היא בגדר זכות קוגנטית, שלא ניתן להתנות או לוותר עליה. כל זאת, שעה שלפי הוראות צו ההרחבה לפנסיה חובה, האחריות לבטח את העובדים הינה של המעסיק^[6]. לא בכדי, העבירו הנתבעים סך של 3,500 ₪ לתובע, בחודשים 8-10/2018, וסביר להניח כי העברות אלה נעשו בשל הבנתם כי נעשה מחדל על ידם.
19. כך הוא הנכון גם לגבי הפסיקה, אשר שבה וקבעה כי מימושה של זכות קוגנטית אינו תלוי בהסכמת העובד, "... באשר זכותו האמורה היתה מעוגנת בהסכם קיבוצי, ולפיכך אינה ניתנת לויתור, ומימושה אינו תלוי בהסכמת העובד"^[7]. כן ראו הדברים הבאים, שצוינו בעניין בניאס^[8]:

"החובה להפריש על פי צו ההרחבה הינה מוחלטת ואינה מותנית בהסכמתו או בהעדפותיו של העובד. מדובר בהוראה קוגנטית ואין תוקף להסכמה של עובד לוותר על זכותו מכוח צו ההרחבה. "כשם שהמעביד אינו מבקש את הסכמתו של העובד לנכות משכרו מס הכנסה או דמי ביטוח לאומי, כך אין רלוונטיות להסכמתו של העובד להעביר ניכויים לקרן הפנסיה על פי הוראות צו ההרחבה, ועל המעביד להעביר לקרן הפנסיה הן את חלקו והן את חלק העובד". (ראו: ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפרים ניתן ביום 12.11.08 דב"ע מ"ג/3-16 ישראל פרנק – מעוז חברה לביטוח בע"מ פד"ע י"ד 294). בנקודה זו, יובהר כי טענות השותפים המבקשים להטיל אחריות על המנוח שלא דאג לזכויותיו או על הקרנות שלא דאגו לתבוע את השותפים, ראויות להידחות. כאמור, חובתם של השותפים להפריש לקרן הפנסיה אינה תלוייה ברצון העובד או הקרן. על כן גם מחדל שלהם (כפי שנטען ע"י השותפים) אינו מחליש את חובת המעסיק להפריש לקרן הפנסיה."

20. טענה נוספת של הנתבעים (ובאופן ספציפי – של הנתבעת) היתה כי "אסור" היה לה להיות מעורבת בנושא שבנדון^[9]. טענה זו דינה להידחות בשתי ידיים. אם וככל שעסקינן בחופש הבחירה של העובד לגבי ההסדר הפנסיוני, וכפי שנקבע בפסיקה^[10], הרי שאין בכך כדי ללמד דבר לענייננו. נזכיר, כי הפסיקה קבעה כי למעסיק אין אפשרות להתערב בזהות המוצר הפנסיוני. אולם, פסיקה זו לא נתנה – ואף לא התכוונה ליתן – פטור כלשהו למעסיק מלמלא את חובותיו על פי דין לעריכת הסדר פנסיוני לעובדיו.
21. אשר לפן העובדתי, הרי שמלבד העלאת טענות לקוניות, הנתבעים לא הוכיחו דבר בהקשר שבנדון. אשר לנתבעת, היא טענה שלאחר שהתובע השלים חצי שנת עבודה בחברה, היא הפנתה אותו לטיפולו של סוכן הביטוח, ש"... למיטב ידיעתי פעל מולו למילוי המסמכים הנדרשים"^[11]. בעדותה ציינה הנתבעת ביחס למחלוקת הנוכחית, ש"מתברר שהתובע לא הגיש את המסמכים. פניתי לסוכן הביטוח וקישרתי אותו עם העובד שלי, ומכאן זה רץ ביניהם".
22. אולם, הנתבעת כלל לא הבהירה, מדוע היא לא פעלה כמעסיק סביר, כדי לוודא שהתובע אכן מילא את המסמכים הנדרשים^[12], ו/או כדי לוודא שהוא נפגש עם סוכן הביטוח. הנתבעת גם לא הבהירה מה היא עשתה (ככל שעשתה) אחרי אותה 'הפניה'. כלומר, גם אם התובע 'התעכב' (מה שלא קרה, כפי שנראה להלן), הרי שלא ברור מדוע הנתבעת לא זירזה אותו.
23. גם הטענה כי המדובר ב"סוכן הביטוח שלו"^[13] (של התובע), אין בה כל ממש. טענה זו הועלתה על ידי הנתבעים לראשונה, רק בשלב הסיכומים, ובכל מקרה היא לא הוכחה. הטענה הזאת גם סותרת את מה שטענו הנתבעים לאורך כל ההליך. כך למשל, הנתבע העיד ש"הסוכן ביטוח הוא קרוב משפחה רחוק שלה ואני יודע שדיברה איתו והפנתה את העובדים שלה".
24. גם הנתבעת העידה, בדומה, ש"אני קישרתי בינו לבין הסוכן...", וגם "אני קישרתי ביניהם שיחליפו מספרי טלפון, אני לא יודעת מה קרה אחר כך. אני יודעת שהם דיברו והוא הסביר לו מה צריך לעשות, אבל אני לא יודעת פרטים. אני יודעת את זה מהסוכן". כלומר, אין המדובר בסוכן ביטוח 'של התובע', אלא 'של הנתבעים'.
25. מכל מקום, כלל וכלל לא הוכחו רשלנות או עיכוב כלשהו מצידו של התובע, וכאשר העובדות מראות כי הוא עשה את כל מה שנדרש ממנו, ומילא את הטפסים, ואף שיתף פעולה עם החברה והנתבעת בכל דבר שהוא נדרש לעשותו. ב"כ התובע אף ציין, ש"לקראת סוף שנת 2017 התובע מילא הצהרת בריאות אני משיב בחיוב. הביאו לו את המסמך והוא חתם והחזיר".
26. גרסה דומה הועלתה בתצהירו של התובע^[14]. אשר לעדותו של התובע לפנינו, הרי שהוא כמעט שלא נשאל ביחס לנושא זה, וגרסתו שבנדון, לגבי אי-רשלנות ושיתוף פעולה מלא – לא נסתרה. נסכם איפוא ונציין, כי בכל הקשור לתובע עצמו, לא הוכחה רשלנות ו/או עיכוב, באשר הם.
27. אולם, לא רק שלא הוכחה רשלנות של התובע, כאמור לעיל, אלא שהוכח כי הנתבעת נהגה בצורה בלתי ראויה, לא רק כלפי התובע עצמו. כך למשל, מעדותו של הנתבע עלה כי לנתבעת עצמה לא היה ביטוח פנסיוני, והוא העיד ש"ביטוח פנסיוני לא היה לה". ואם לא די בכך, בעדותם 'זרקו' בני הזוג – הנתבעת והנתבע, את האחריות למחדל הביטוחי, האחת על השני, ולהפך.
28. כך, וכאשר הנתבעת נשאלה לגבי מעשיו של הנתבע, כרואה החשבון של החברה (טענה שהעלו הנתבעים עצמם, כזכור): "וכמה הוא צריך לנכות לפנסיה, את אומרת לו?", היא ענתה ש"אני לא אומרת לו, הוא עושה את זה לבד", וגם הוסיפה ש"בעלי הוא רואה החשבון והוא מטפל בכך", וגם ש"זה התפקיד של רואה החשבון. זה יורד בתלוש אוטומטית".
29. לעומת זאת, הנתבע אמר שדווקא הנתבעת היתה אחראית לנושא ההפרשות הפנסיוניות, וכאשר נשאל "אשתך מעולם לא אמרה לך שצריך להעביר להראל את הכסף שניכית מהתלוש שכר?", השיב ש"אתה שואל אותי? לא יודע. מה שאמרתי קודם. אתה שואל אותי שאלה שצריכה להיות מופנית אליה"^[15]. לשיטתנו, היות שהמדובר באחריות של המעסיק, ומשעה שרואה החשבון הינו גורם מסייע בלבד בחברה, הרי שהאחריות בעניין זה צריכה להיות מוטלת על הנתבעת, ולא על הנתבע.
30. טענה אחרונה של הנתבעים, שאף אותה יש לדחות, היא הטענה שהתובע סיפר שהוא הוכרז כפושט רגל, ולכן הוא אינו מעוניין לקבל שכר גבוה, ואף לא מעוניין בביצוען של הפרשות פנסיוניות. אולם, כלל לא הוכח מה הקשר בין גובה השכר להפרשות פנסיוניות, וכאשר הנתבעת נשאלה מה הקשר בין שני הנושאים, היא השיבה ש"אני לא מבינה את השאלה".
31. זאת ועוד, גם ביחס לנושא זה, התובע כמעט שלא נחקר, אם בכלל. אשר לגרסתו, הרי שהוא לא הכחיש את הימצאו בתהליך פש"ר בעת הרלוונטית, אך הוא עמד על היעדר הרלוונטיות בין הנושאים, כפי שצוין דלעיל. בדיון המוקדם ציין בא-כוחו בנושא שבנדון, ש"... אנו מכחישים מכל וכל רלוונטיות הנושא. תלושי השכר של התובע היו פומביים והם היו על שכר גבוה יחסית ובכך יש כדי לעקר טענת הנתבעים".
32. סיכום-ביניים – לא הוכחו התרשלות ו/או עיכוב כלשהו של התובע ביחס להשלמת הפרטים הנדרשים לשם עריכת הביטוח הפנסיוני, או במגעיו אל מול סוכן הביטוח של החברה. גם לא הוכח שהתובע ביקש שלא לערוך הסדר פנסיוני, ובכלל זה מפאת היותו בתהליך פש"ר באותה עת.
33. המחלוקת השלישית - טענות הנתבעים ביחס לאחריותו ומחדלו של סוכן הביטוח, וכן טענותיהם ביחס לחברת הראל – כזכור, הנתבעים טענו כי בשעתו, החברה השלימה מצידה את כל הפעולות הנדרשות ממנה, כמעסיקה, וכל מסמכי הפוליסה, לרבות הוראה לחיוב חשבון, נמסרו לסוכן הביטוח של החברה, שהיה אמור להעבירם לחברת הראל.
34. זאת ועוד, הנתבעים טענו כי החברה אף סמכה על סוכן הביטוח, כשלוח של חברת הראל, שהוא יפעל לפתיחת הפוליסה, וכי היות שחברת הראל ו/או סוכן הביטוח לא מסרו לה הודעה כלשהי לגבי החיסכון הפנסיוני, הרי שהחברה לא יכלה לדעת שלא נפתחה פוליסה בסופו של דבר, והם אלה שחייבים בנזק שנגרם לתובע, ככל שנגרם.
35. אשר לעמדתנו – טענות הנתבעים שבנדון נטענו בלקוניות רבה, ובמסגרת כתב ההגנה בלבד, ודינן להידחות. זאת ועוד, לאחר שלב כתב ההגנה, הנתבעים אף נמנעו מלחזור על טענות אלה במסגרת תצהירי העדות הראשית, ובוודאי שלא בפירוט רב. זאת ועוד, הטענות שבנדון ממילא לא הוכחו על ידי הנתבעים, ולו במקצת.
36. תחילה, נשוב ונזכיר כי התובע כמעט שלא נחקר ביחס לטענות אלה – לא באשר למה שהוא עשה או לא עשה, לכאורה, מול סוכן הביטוח, ו/או חברת הראל (למעשה, ביחס למחלוקת זו, הוא נשאל רק לגבי הצהרת הבריאות שהוא מילא – ולכך נתייחס בהמשך הדברים). הנתבעים אף נמנעו מהצגת ראיות ביחס למחלוקת הנוכחית.
37. כמו כן, ובצורה מתמיהה, הנתבעים גם לא זימנו לעדות את סוכן הביטוח ו/או גורמי חברת הראל. ודוק – האחריות בנושא זה היתה מוטלת עליהם, ולא על התובע. ביחס להתנהגות שכזאת, נפסק זה מכבר, כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו"^[16].
38. עוד נזכיר את ההלכה, ולפיה אי-הבאת עד ו/או ראיה רלוונטית פועלת לחובת הצד שנמנע מהצגתם, ואשר היה לו אינטרס לעשות כן. כך הוא הנכון לגבי מקרה זה. נפנה גם לדבריו של בית המשפט העליון, כדלקמן^[17]:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה."

39. אשר לחברת הראל, פרטנית, וממסמכים שהיא הגישה לתיק בית הדין^[18], עולה כי כלל ההתכתבויות מולה נעשו מצידה של החברה רק לאחר האירוע המוחי של התובע, וכי גורמי החברה פנו אליה רק לאחר-מעשה. כלומר, לא הוכחה פניה כלשהי טרם האירוע המוחי שעבר התובע.
40. הנתבעים טענו עוד, כי חברת הראל נטלה לידיה את הסכום שהועבר לה על ידם, ובכך יש הודאה בדבר קיומה של הפוליסה. אולם, שוב הועלה טיעון שגוי, והעובדות מראות כי הסכום כן הוחזר לחברה. במכתב שהגיש התובע לתיק בית הדין – מכתב שנשלח מבאת-כוחה של חברת הראל, צוין כי ביום 1.1.2019 הכספים הושבו לחברה^[19]. הנתבעים לא הכחישו ולא סתרו טענה זאת.
41. אשר לסוכן הביטוח, פרטנית, נציין כי למרות הטענות הקשות שהעלו הנתבעים כנגדו, הם לא זימנו אותו כעד מטעמם, וגם כאן הם לא הוכיחו כל טענה שנטענה ביחס אליו. גם בכך יש כדי לחזק את מסקנתנו בדבר כישלונם של הנתבעים להוכיח את הטענות כנגדו. בין היתר, כאשר נשאלה הנתבעת מדוע הוא לא הגיע להעיד, היא אמרה שהוא "לא הסכים להגיע. פנינו אליו".
42. עוד נדגיש, כי היעדר האפשרות (ולאור הפסיקה שצוינה בפתח פסק הדין), לצרף את סוכן הביטוח כצד להליך – בין אם כנתבע ישיר ובין אם כצד שלישי – בוודאי שלא מנעה את האפשרות לזמנו להעיד בהליך, ו/או לבקש ליתן צו להגשת מסמכים מצידו. לא בכדי, ציין הנתבע ש"בדיעבד נודע לנו שהיתה התרשלות וכל ההתנהלות לא היתה נכונה וזה מה שמביא אותנו לכאן. לשאלת בית הדין למה הוא לא הובא כעד אני משיב שאני לא יודע".
43. סיכום-ביניים – טענות הנתבעים ביחס לסוכן הביטוח ו/או לחברת הראל דינן להידחות במלואן, ולא הוכחה התרשלות ו/או מעשה בלתי ראוי מצידם כלפי הנתבעים.
44. המחלוקת הרביעית - הרמת מסך וחיוב אישי – בפתח הדברים ביחס למחלוקת הנוכחית, נפנה לתשתית הנורמטיבית ביחס להרמת מסך. סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") קובע את הכלל הבסיסי בדיני החברות, לפיו לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעליה, כאשר מושכלות יסוד הן כי "ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית"^[20].
45. עם זאת, בסעיף 6 לחוק החברות נקבע כי "במקרים חריגים" רשאית הערכאה השיפוטית "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה", באמצעות הרמת מסך ההתאגדות, וכקבוע להלן:

"(א)    (1)       בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)      באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)       באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)       לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב)       בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג)       בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

(ד)       בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה."

46. הסמכות להרים את מסך ההתאגדות היא סמכות בשיקול דעת, קרי "אם נכון וצודק לעשות כן". עם זאת, לא די בכך שהרמת המסך "נכונה וצודקת" והשימוש בשיקול הדעת האמור מותנה בשני תנאי סף, אשר בהתקיימם יש ליתן את הדעת לשלושה שיקולים שנקבעו בחקיקה.
47. שני תנאי הסף הקבועים בסעיף 6 להרמת מסך ההתאגדות, הם כדלקמן:

תנאי הסף הראשון, בדבר התקיימות המקרים החריגים המנויים בסעיף 6(א) לחוק החברות, כאשר המדובר בעיקר בניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. המדובר ברשימה סגורה של שני מקרים, אך אלה מנוסחים כמונחי שסתום (הונאה, קיפוח, פגיעה בתכלית החברה וסיכון בלתי סביר) וזאת על מנת לאפשר גמישות מסוימת בבחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

תנאי הסף השני הוא מודעות או למצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול כאמור באישיות הנפרדת של החברה.

48. מעבר לשני תנאי הסף האמורים, המחוקק אף קבע שלושה שיקולים שיש לתת לגביהם את הדעת עת נשקלת הרמת מסך ההתאגדות, והם:

ראשית, היקף האחזקות של בעל המניות, כשרכיב זה, כעולה מהצעת החוק, נועד להבטיח כי לבעל המניות היקף אחזקות "המאפשר פיקוח אפקטיבי על פעולות החברה";

שנית, המידה בה מילא בעל המניות חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 לחוק החברות;

שלישית, יכולת החברה לפרוע את חובותיה. לבסוף, בהתקיים שני תנאי הסף וככל ששקלול שלושת השיקולים המנויים בסעיף 6 לחוק מטה את הכף לצד הרמת המסך, הרי שעדיין מסור לבית הדין שיקול הדעת להחליט אם להרים את מסך ההתאגדות, קרי אם בנסיבות "צודק ונכון לעשות  כן" (כך למשל, יצוין כי בית הדין הארצי אישר את האפשרות להרמת מסך חלקית^[21]).

49. הכללים להרמת מסך ההתאגדות אף הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק^[22], כמו גם ממעמדם המיוחד של העובדים כנושים ולנוכח העובדה ש"העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת"^[23].
50. עוד יודגש, כי על פי ההלכה, אין צורך בהצטברות כל העילות והנסיבות שנזכרו לעיל, על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות. די בחלק מהן, ואף בהתקיימותה של אחת מהן^[24]. עם זאת, אין די מנגד בטענה להתנהלות בחוסר תום לב בעלמא, או הפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמן, כדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, ולייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי.
51. עיון בפסיקת בית הדין הארצי אף מלמד, כי העובדה שהיתה פגיעה בזכויותיו הסוציאליות של העובד, אינה מהווה לבדה עילה להרמת מסך ההתאגדות, ובמרביתם המכרעת של המקרים בהם נקבע כי יוּרם מסך ההתאגדות, מדובר היה בשילוב של פגיעה בזכויות מכוח משפט העבודה המגן לצד עירוב נכסים או ריקון החברה מתוכן והברחת נכסיה, או פעילות במרמה ובחוסר תום לב^[25].
52. פסיקתו העדכנית של בית הדין הארצי שבה והדגישה, כי נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. משעה שזוהי נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, נקבע גם שאין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך^[26].
53. ראו למשל בעניין וולצ'ק, שם נקבע כי אין מקום להרים את מסך ההתאגדות, חרף העובדה שזכויותיה של העובדת קופחו באופן בוטה ומתמשך^[27]. עם זאת, במקרים אחרים, שב והתייחס בית הדין הארצי בחומרה לנסיבות כגון העברת עובדים בין חברות 'כאילו היו אבן על לוח המשחק'^[28].
54. מנגד, וכאשר המדובר בחברה משפחתית, בית הדין הארצי קבע כי ניסיון החיים מלמד כי הסיכוי לעירוב נכסים וטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לטובת המשפחה הינו גדול יותר. בהתאם לכך, נקבע כי במקרה שבו עסקינן בחברות פרטיות משפחתיות קטנות, הלכה היא כי בית המשפט, לרבות בית הדין, יגלה פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך^[29].
55. עוד נקבע, שכאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות, נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות^[30]. בעניין בן אבו אף פסק בית המשפט העליון, כדלקמן^[31]:

"על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי 'פורמלי' לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: 'החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה'..."

56. אחריות אישית – אפשרות נוספת לחיוב אישי, ושונה מהדוקטרינה של הרמת מסך, היא מכוח ייחוס אחריות אישית לאורגן בחברה או בעל מניות. בעניין פטרמן הסביר בית הדין הארצי את ההבדל בין שתי הדוקטרינות^[32], תוך הפניה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין צוק אור, כדלקמן^[33]:

"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא איפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה אותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעיתים אורגן הוא בעל מניות. לעיתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי."

57. אשר לעמדתנו - התביעה כנגד הנתבעת – לאחר שמיעת העדים ושקילת טענות הצדדים ולאור הפסיקה הרווחת והעדכנית, אנו קובעים כי יש מקום להרים מסך כנגד הנתבעת, ולחייבה באופן אישי בחובותיה של החברה כלפי התובע, ולאור אי-ביצוע הפרשה פנסיונית על ידי החברה.
58. קיימים מספר נימוקים לכך, ונפרט אותם כעת. תחילה, נציין כי עדותו של התובע היתה מהימנה בעינינו, בעוד שעדות הנתבעים לא היתה כזאת. למשל, ראו הסתירה שצוינה דלעיל בין הגרסאות השונות של הנתבעים האישיים (הנתבעת מול הנתבע), ביחס לשאלה 'מי היה אחראי על ביצוע ההפרשה הפנסיונית'. נימוק נוסף הינו אי-הוכחת הטענות שהעלו הנתבעים כנגד התובע, ומשעה שלא הוכחה כל התרשלות שלו, ואף לא רשלנות כלשהי של סוכן הביטוח ו/או חברת הראל.
59. נוסף לאמור לעיל, ובגדר נימוק שלישי ומצטבר, וכבד-משקל, אנו גם נותנים דגש לכך שבתלושי השכר של התובע, החל מחודש 12/2017, צוין שכן נערך לו ניכוי לפנסיה (כולל ניכויי עובד על חשבון תגמולים), בעוד שברור כי המדובר בנתון שגוי. הנתבעים אף נמנעו מליתן הסבר לכך. גם בפסיקה הובהר, כך^[34]:

"בהלכה הפסוקה נקבע כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, עשויה להוות עילה להרמת מסך (ראו ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (19.1.03), להלן: עניין אדיב, וכן ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ - דליה ברגר (14.10.09) (לעיל: ענין ברגר). נבקש להדגיש כי העובדה שחסרונן של ההפקדות הפנסיוניות יורגש באופן מוחשי עם קרות ארוע הביטוח הפנסיוני תורמת לכך שעובדים רבים הרואים בתלוש השכר שבוצע ניכוי לקופת גמל אינם עוקבים בדקדקנות אחר כך שההפקדות הגיעו ליעדן, ומכאן החומרה היתרה שביצירת המצג בדבר ביצוע הניכוי כביכול. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, שליחת היד בכספי העובד ביחד עם הניסיון לטשטשה באמצעות רישום מטעה בתלוש השכר מהווה מעשה פסול שנועד להונות את העובד, ולכן היא עשויה להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות. עוד נדגיש כי לחסכון הפנסיוני משקל מיוחד בביטחונו הכלכלי של העובד, ומכאן גם חובת האמון המיוחדת בהקשר זה. לאור האמור, נקודת המוצא היא כי שליחת היד בכספים שיועדו להפקדה עבור בטחון פנסיוני לעובד עשויה להוות נסיבה משמעותית שעשויה ללמד על התקיימות התנאים שבסעיף 6 לחוק. אולם נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום, כשיש ליתן משקל גם למכלול נסיבות הענין."

60. בעניין שון, אשר הוכרע בשנת 2020, התייחס בית הדין הארצי לניכוי דמי תגמולים משכר העובד ואי-העברתם בפועל לקופת הגמל, וכן לסוגיית הרמת המסך, בציינו כך^[35]:

"לאחרונה הודגש כי "אין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות" הרמת מסך, אלא יש להפעיל שיקול דעת פרטני בהתאם לנסיבות כל מקרה - ובמסגרת זו לבחון גם את האפשרות להרמת מסך חלקית ולאו דווקא מלאה (עניין סטפנסקי). באותו עניין נדרש בית הדין לשאלת הרמת המסך במקרה בו החברה המעסיקה ניכתה משכרו של העובד את חלקו בדמי הגמולים אך לא העבירה אותו לקופת הגמל. בית הדין ציין כי הגם שנקבע בפסיקה קודמת כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם עשויה להוות עילה להרמת מסך (עניין אדיב) - גם ביחס לעילה זו יש להפעיל שיקול דעת ואין מדובר בקביעה אוטומטית. בלשונה של השופטת חני אופק גנדלר (ההדגשות אינן במקור):

"שליחת היד בכספי העובד ביחד עם הניסיון לטשטשה באמצעות רישום מטעה בתלוש השכר מהווה מעשה פסול שנועד להונות את העובד, ולכן היא עשויה להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות. עוד נדגיש כי לחסכון הפנסיוני משקל מיוחד בביטחונו הכלכלי של העובד, ומכאן גם חובת האמון המיוחדת בהקשר זה. לאור האמור, נקודת המוצא היא כי שליחת היד בכספים שיועדו להפקדה עבור בטחון פנסיוני לעובד עשויה להוות נסיבה משמעותית שעשויה ללמד על התקיימות התנאים שבסעיף 6 לחוק. אולם נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום, כשיש ליתן משקל גם למכלול נסיבות הענין.

שאלת היקפה של הרמת המסך מקום בו מוכחת שליחת יד בשל אי העברת כספי הניכויים - היא שאלה נפרדת. כאמור, אין לשלול כי במקרים מתאימים זו תביא להרמת מסך מלאה (כפי שנעשה בעניין אדיב, כמו גם פסקי דין נוספים) כשם שאין לשלול שבמקרים מתאימים - בהם לא הוכחה הצדקה להרמת מסך מלאה - היא תביא להרמת מסך חלקית, המוגבלת לעילה קונקרטית, וקיימת גם אפשרות כי אי העברת כספי הניכויים לא תצדיק הרמת מסך כלל (למשל - ככל שבית הדין ישתכנע שמדובר בתקלה טכנית נקודתית), כשכל מקרה יבחן בהתאם לנסיבותיו".

מכאן שלא די בהכרח באי העברת כספי הניכויים כעילה להרמת מסך, הגם שזו עשויה להיות נסיבה משמעותית. בנוסף, גם אם יימצא שקמה הצדקה להורות על הרמת מסך, תיתכן גם הרמת מסך חלקית ביחס לעילה קונקרטית בלבד. "

61. הנה כי כן, אי-העברת ניכויים משכר התובע לחברת הראל, עשויה להוות עילה להרמת מסך, אולם גם ביחס לעילה זו יש להפעיל שיקול דעת, ואין מדובר בקביעה אוטומטית. במקרה שלפנינו, אנו סבורים כי שיקול הדעת מוביל לכיוון הרמת המסך. זאת, בהתחשב בנזק הרב שנגרם לתובע, שנותר בעקבות האירוע המוחי כמי שהינו בעל נכות קשה, וכמי שסובל מאובדן כושר עבודה לצמיתות (ראו ההכרעות שיינתנו בהמשך פסק הדין).
62. יש להתחשב גם בנתונים הבאים: הנתבעת לא נתנה כל הסבר מספק לרשלנותה שבנדון – הן ביחס לציון המידע המוטעה בתלושי השכר, והן ביחס לאי-העברת הכספים; כלל טענותיה של הנתבעת ואשר בהן דנו עד כה, לא הוכחו ברמה העובדתית; לא הוכחה כל רשלנות או מעשה בלתי ראוי מצידו של התובע. מכאן, ששקלול כלל הנתונים דלעיל מוביל להרמת המסך כלפי הנתבעת, כאמור לעיל.
63. התביעה כנגד הנתבע – בפתח ההכרעה ביחס לנתבע נציין, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע מעולם לא כיהן כדירקטור או מנהל בחברה. כך למשך, בעדותו ציין הנתבע, כי הוא אינו ולא היה מורשה חתימה של החברה. הנתבע ציין עוד, כי הוא גם מעולם לא חתם על שיקים של החברה (דברים דומים מסרה הנתבעת בעדותה).
64. כאשר הוסבה שימת ליבו של ב"כ התובע לסוגיה זו, הוא ציין בדיון המוקדם, כך: "... וכאשר בית הדין מבקש ממני להתייחס לטענה המופיעה בכתב ההגנה כי אין כל עילת תביעה כנגד הנתבע 4 ומשעה שמדובר במי שהיה רואה חשבון ומנהל חשבונות של הנתבעת 2, אך אינו משמש בתפקיד רשמי בפועל של הנתבעת 2 אני משיב שאני ער לבעייתיות של נושא המשרה לעומת בעל שליטה בחברה".
65. עם זאת, עוד הוסיף ב"כ התובע וציין ביחס לנתבע, ש"... אני טוען שהוא כן קרוב והוא זה שניהל את העסק בפועל של הנתבעת בע"מ של החברה. הוא זה שניהל והחזיק, אמנם הרישום הוא על שם הנתבעת 3 אך מי שניהל בפועל הוא הנתבע מס' 4". דא עקא, שכפי שנבהיר להלן, טענתו הנקודתית של התובע לא הוכחה כלל, ולא הוכח שהנתבע ניהל בצורה כלשהי את החברה.
66. מעבר לכך, גם לא הוכח שהנתבע היה מעורב בחברה, מעבר למעורבות הגיונית ומינימלית למדי, בתור מי שהינו בעלה של הנתבעת, וגם משמש כרואה-החשבון של החברה. ראו למשל דברי ב"כ הנתבעים, המקובלים עלינו, שציינה בדיון המוקדם, כדלקמן:

"באשר לנתבע מס' 4 – לא רק שהוא אינו בעל מניות בחברה ולא בעל תפקיד, יש הבדל בין מי שממלא תפקיד חיצוני כמו עורך דין של חברה או רואה חשבון של חברה שאינו בעל תפקיד בחברה עצמה אלא קבלן חיצוני שנותן את השירותים איננו יכולים לצפות שכל רואה חשבון שנותן שירותי הנהלת חשבונות או עורך דין שנותן יעוץ משפטי חיצוני, היותו בעל תפקיד חיצוני שכזה בן זוג או קרוב משפחה של בעל המניות הראשי עדיין לא הופך אותו למי שיש לו אחריות בחברה."

67. נסביר כעת כיצד הגענו מסקנה זו. תחילה, נתייחס לטענת ב"כ התובע שצוטטה דלעיל, לגבי היותו של הנתבע 'מנהל בפועל'. יש לציין תחילה, כי טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה, והוא גם לא תוקן, לאחר הדברים שנאמרו על ידי ב"כ התובע בדיון המוקדם. מעבר לכך, נדגיש כי טענה לחיובו של מי ששלט בפועל בחברה, אינה טענה לקיומה של דוקטרינת הרמת המסך, כי אם בקשה לחיוב מכוח דיני השליחות.
68. ראו למשל הבהרתו של בית הדין הארצי בעניין גלידות הבירה^[36], שם צוין כך:

"ניתן לאמר כי המשיב היה השולט למעשה בחברה. והשאלה היא האם ניתן ל"הרים מסך" לגבי השולט למעשה. מסכמת את הדין בסוגיה זו ד"ר ה' בר-מור [9] "דיני חברות בישראל - להלכה ולמעשה" בסעיף 5.05: "'השולט למעשה' בחברה הוא אדם אשר הדירקטורים, מסיבות שונות, פועלים לפי הוראותיו אף-על-פי שאינו מחזיק במישרין או בעקיפין בהון המניות בחברה. אדם כזה מוגדר גם כ'דירקטור-צללים'. מעצם ההגדרה אנו למדים אפריורי, כי אין מסך בין החברה לבין השולט-למעשה משום שמלכתחילה אין ל'שולט-למעשה' זיקה כלשהי לחברה. לפיכך, הטלת זכויות וחובות של החברה על ה'שולט-למעשה' לא תוכל להתרחש באמצעות תיאורית 'הרמת המסך', מהעדר מסך שאפשר להרימו. דיני השליחות הם הכלי המתאים ליצירת הקשר בין 'השולט למעשה' לבין התוצאה המשפטית הרצויה. על דרך זו רומז בית המשפט המחוזי בענין קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' פלאטו שרון ואח' באמרו כי כאשר מתאגדים תאגידים מעיקרא כדי לשמש מכשיר בידי מקימם אשר משדך להם בעלי מניות ודירקטורים מדומים, ומשתמש בהם למטרות פסלות, אין לנו ענין בהרמת מסך. המדובר במעשה שליחות, ועם גילויו של השולח, המושך בחוטים, יעמוד הוא כבר-כבות מכוח היותו נותן ההרשאה שהחברה ונושאי כליה הם שלוחיו."

69. בפן העובדתי, לא הוכח על ידי התובע כי הנתבע היה בצורה כלשהי 'השלוח' של הנתבעת. גם מקובלת עלינו טענת הנתבעים, כי לאור תפקידו של הנתבע, כרואה חשבון וחשב מלווה של יישוב הנמצא בצפון הארץ, בעוד שהנתבעים גרים בכפר קרע – יישוב השוכן ליד חדרה, הרי שהנתבע היה צריך להקדיש זמן רב לעבודתו, וגם לנסיעות הלוך-חזור לעבודתו.
70. לאור נתון זה, הגיונית ונכונה בעינינו הטענה של הנתבעים, כי לא נותר לנתבע זמן כלשהו להיות מעורב כשותף או מנהל של החברה^[37]. הנתבע אף העיד כי הוא הגיע לבתי המרקחת של החברה (שניים במספר, כזכור), "... פעם בחודש או פעם בשבוע לפי הצורך. על פי המסמכים שיש ומה שאני צריך". הוא גם הוסיף ואמר, כי תדירות ההגעה שלו היתה "פעם אחת בחודש לאסוף את כל המסמכים".
71. זאת ועוד, כאשר הנתבע נשאל על ידי בית הדין, מדוע ולמה הוא נדרש להגיע פיזית לבית המרקחת, ומדוע הנתבעת לא הביאה לו את המסמכים הביתה, הוא השיב ש"... כי רציתי לעשות התאמות. יש להם מערכת ניהול מלאי, כמו כל בית מרקחת. רציתי לעשות התאמות וגם ספירות מלאי שזה מה שעושים רואי חשבון".
72. לעניין זה, ראו גם בעדות הנתבעת, שתמכה בטענת הנתבע, והוסיפה ואמרה, כך: "גם אם היה מגיע, לפעמים היה מגיע לצורכי עבודה, לגבי תדירות זה לא היה גבוה – הוא גם בעלי ולפעמים לוקח אותי להפסקה, או אוסף אותי, הוא גם בעלי וגם רואה החשבון".
73. תשובות הנתבעים שבנדון, בכלל, ושל הנתבע, בפרט, מקובלות עלינו. כמו כן, גם מקובלת עלינו טענתו הנוספת של הנתבע, כי בהתאם לחוק רואי החשבון, אסור לו להיות שותף עסקי של מי שאינו רואה חשבון^[38]. לכן, אסור לו להיות שותף של אשתו בחברה. גם בעדותו הוא ציין ש"כרואה חשבון ועל פי החוק אסור לרואה חשבון להיות שותף עסקי עם אף גוף אלא אם הוא רואה חשבון בעצמו".
74. מנגד, ואשר לתובע, הרי שבתצהירו הוא העלה טענות חדשות ביחס לנתבע, ושלא הועלו קודם לכן, במסגרת כתב התביעה, כאמור לעיל. אנו גם מביעים תמיהה הכיצד התובע נזכר בטענות אלה, רק באותו השלב. כל זאת, שעה שהתובע אף חזר בעדותו על הביטוי "אני לא זוכר"^[39], והוא גם אמר ש"כל שנת 2018 אני לא זוכר בכלל" (גם בחוות הדעת של ד"ר רואשדה מטעמו, צוין שיש לתובע בעיות זיכרון).
75. ממילא, טענותיו העובדתיות של התובע ביחס לנתבע לא הוכחו על ידו, ולא הוכח כאמור לעיל, כי הנתבע 'ניהל את החברה בפועל'. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי יש לדחות את התביעה כנגדו^[40]. וביתר פירוט:

-           אשר לטענה שכל פעולת חשבונאות שקשורה לחברה היתה נעשית על ידי הנתבע – מקובלת עלינו טענת הנתבעים כי פעילות זו נעשתה אך ורק מכוח תפקידו של הנתבע כרואה החשבון של החברה^[41].

בין היתר, הנתבע ציין בעדותו, ש"אני רואה חשבון עצמאי ומן הסתם יש לי לקוחות. אחד הלקוחות שלי זה בית המרקחת. אני עושה הנהלת חשבונות ודוחות כספיים". הוא גם ציין ש"אני הוצאתי תלושי שכר והנפקתי אותם, כמו לכל לקוח", וכן ש"גם לקוחות אחרים שלי מביאים לי שיקים נקיים ויש עליהם רק חתימה ואני רושם את הסכום של מע"מ ומס הכנסה וגם שכר עובדים. אני רושם לפעמים את השיקים בלי חתימה וגם בלי תאריך כי אסור לי. חתימה אסור לי. תאריך אולי".

            הנתבע אף הוסיף והדגיש, כי הוא כלל לא היה מעורב בסוגיה הפנסיונית, נשוא הליך זה, והוסיף ואמר כך: הוא מעולם לא שוחח עם התובע בעניין הפנסיה שלו; רק הנתבעת עסקה בנושא זה, ו"ריווא, רק היא ולא אני. אני בכלל לא"; הוא גם לא החתים את התובע על טופס ההצטרפות לקרן הפנסיה של חברת הראל; הוא גם לא קיבל מהתובע מסמכים כלשהם, ביחס להצטרפות לקרן הפנסיה, וגם לא מאשתו, הנתבעת; הוא בכלל לא היה קשור לאותו מהלך הצטרפות לקרן הפנסיה; אשר לנתון (השגוי, כזכור) שצוין בתלוש השכר של התובע, ביחס לניכוי משכר לקרן הפנסיה, הרי שהמידע נמסר לו על ידי אשתו, ו"המערכת ישר קופצת ונותנת הודעה שצריך לעשות ניכוי פנסיוני. שאלתי אותה למי ואיך לעשות לו אז אמרה לי כמו העובדת הקודמת, להראל", וגם ש"יש לי 50 לקוחות ולכל אחד 10 עובדים, אני לא יכול לעקוב שכל לקוח העביר ללקוחות שלו";

-           אשר לטענת התובע כי הנתבע נכח בריאיון העבודה שלו – התובע סתר את עצמו בנקודה זו. תחילה, הוא אמר ביחס לסוגיה הנוכחית, ש"עשינו שתי פגישות לפני העבודה לסכם את הכל וסיכמנו גם עם אחמד וגם עם ריווא, שניהם היו". גרסה זו סתרה את הנטען בתצהירו של התובע, שם נטען כי היה לו רק ריאיון אחד טרם תחילת עבודתו^[42].

רק לאחר מכן, וכאשר נוכח בטעותו, תיקן התובע את עצמו, ואמר "... ואם אני לא טועה אני חושב שבפעם הראשונה ריווא היתה לבד ובפעם השניה גם הוא היה". שינוי הגרסה תמוה בעינינו. בכל מקרה, התובע השתמש בשלב זה בלשון ספקולטיבית, כאשר ציין ש"אני חושב ששניהם ביחד סיכמו את זה איתי"^[43].

אשר לנתבעים, הם הכחישו מכל וכל את הטענה שהנתבע נכח בריאיון העבודה של התובע^[44], והכחשתם מקובלת עלינו. הנתבע אף ציין בעדותו, שככל שהוא דיבר עם התובע, זה היה רק לאחר תחילת עבודתו, ובנסיבות שאינן קשורות לריאיון עבודה: "ישבתי איתו הרבה-הרבה אחרי שהוא התקבל לעבודה. חודש אחרי שהתקבל. לשאלת בית הדין למה ישבתי איתו אני משיב שהצגתי עצמי כרואה החשבון ובעלה של ריווא ונעים מאוד";

-           אשר לטענת התובע כי הנתבע הגיע לבית המרקחת שבו עבד כדי לקחת את כספי הפידיון – גם טענה זו לא הוכחה – לא בעדות מהימנה ולא בראיה (ולמשל – אישורי ההפקדות), והכחשת הנתבעים מקובלת עלינו, גם כאן.

אשר לנתבע, הוא ציין בעדותו שהנתבעת היא זו שהיתה מפקידה את כספי הפדיון.

            גם הנתבעת אמרה דברים דומים, וציינה שהיא עצמה היתה מפקידה את כספי הפדיון בבנק. היא גם הוסיפה וציינה טענה, שאף היא הגיונית בעינינו, ועולה בקנה אחד עם השכל הישר: "התובע אמר בחקירה שלו שהוא עובד בבוקר, איך יכול להיות שבעלי יגיע באמצע היום לקחת את הקופה? אני מוסיפה שבעלי בתקופה הזאת עבד ברמת גן, והיה עובד בדלית אל כרמל, ובטייבה, ובטוח לא היה לו זמן ללכת לאסוף את הקופות וללכת לבנק להפקיד, יש לו סדר יום עמוס";

-           אשר לטענה כי הנתבע היה מעביר סחורות בין שני בתי המרקחת ששייכים לחברה, והנתבעת אף היתה פונה אליו בדרך-קבע בנושאים אלה – גם טענה זו לא הוכחה בצורה כלשהי. אשר לנתבע, הוא ציין בעדותו שפעם אחת בלבד אשתו נעזרה בו, ואמר ש"כשהייתי מגיע לאסוף את החומר הייתי מתקשר אליה ושואל אם היא צריכה משהו ואמרה לי תביא לי את זה או אוכל, כבעלה, אנחנו לא פורמליים בחיים. אנחנו זוג בחיים".

אשר לנתבעת, היא אמרה, בדומה, ש"במקרים אחדים, יש מצב. בגדול אני עושה את הכל לבד, אבל יכול להיות, אני לא זוכרת. פעם ב-.... אולי פעם בחודש, פעם בשלושה חודשים, שלושה שבועות, אם נופל עלי ואני צריכה טיפה עזרה, אז כן, לא בתדירות גבוהה, זה בטוח";

-           אשר לטענה כי הנתבע היה בעבר בעל מניות בחברה, ועל רקע מצב כלכלי קשה דאג "להסיר את שמו מהחברה" – טענה זו לא הוכחה בדרך כלשהי על ידי התובע, שאף לא גיבה אותה באסמכתאות כלשהן. הטענה אף הוכחשה על ידי הנתבעים, והכחשתם גובתה בראיות, לרבות על ידי תרשים מרשם החברות^[45];

-           אשר לטענת התובע שהנתבע היה מתמרץ אותו להרים את המכירות – המדובר בטענה כללית ולא מפורטת, שגם היא לא הוכחה על ידי התובע.

76. סיכום-ביניים – תביעתו של התובע כנגד הנתבעת והנתבע עצמם, ובהתבסס על עילת הרמת מסך, דינה להתקבל ביחס לנתבעת, ולהידחות ביחס לנתבע.

ו.          הכרעת בית הדין לגבי מחלוקות נוספות בין הצדדים - המישור הגופני, המישור הנוירולוגי, המישור החיתומי, המישור התעסוקתי והמישור הממוני

77. הערת מבוא – בפתח ההכרעה ביחס לחוות הדעת שהגישו הצדדים, נזכיר כי הם ויתרו הדדית על חקירות נגדיות של המומחים. ביחס להחלטתם המשותפת, נזכיר כי הויתור על חקירה נגדית, משמעו בדרך-כלל כי אין בעל הדין חולק על תוכן תצהיר או חוות דעת מומחה המוגשים כראייה לבית המשפט^[46]. בהינתן 'הויתור ההדדי' על עדויות המומחים אנו נערוך כעת ניתוח של חוות הדעת, ונסביר איזה חלק בהן מקובל עלינו, ומדוע חלק אחר – דינו להידחות.
78. המחלוקת הראשונה - המחלוקות העובדתיות לגבי מצבו הגופני של התובע, והתרופות שאותן נטל – הנתבעים העלו מספר טענות לגבי מצבו הגופני של התובע, וכבסיס לטענת המומחה מטעמם לעניין החיתום, ד"ר שראל, כי חתם סביר היה דוחה את התובע מהצטרפות לביטוח פנסיית נכות. להלן נדון במחלוקות אלה כסדרן, ובהמשך הדברים אף נדון בחוות הדעת מטעם הצדדים.
79. אשר למשקלו של התובע – הנתבעת טענה שכאשר התובע הגיע לעבודה בחברה, הוא שקל 150 ק"ג. עוד היא טענה, כי במהלך העבודה בחברה, התובע אף החל בדיאטה "קיצונית וחריגה", במהלכה הוא עבר מספר סוגי דיאטות. לשיטתנו, טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעת, ואנו דוחים אותה. תחילה, נציין כי שני הצדדים הציגו תמונות של התובע ממועדים שונים, אולם לא ניתן להסתמך עליהן כדי לדעת מה היה משקלו המדויק של התובע, ואפילו לא בקירוב.
80. מכל מקום, הטענה לגבי היותו של התובע במשקל שצוין דלעיל על ידי הנתבעת – 150 ק"ג, הוכחשה על ידי התובע, שהעיד כך: "אני מאשר שהייתי במשקל עודף. המשקל שלי היה 108 ק"ג זה המקסימום שהגעתי אליו. לפני שהתחלתי את הדיאטה שלי בשנת 2017 המשקל שלי הגיע ל 108 ק"ג ולא יותר מזה. אני לקח לי כמעט שנה לרדת ל 86 ק"ג, אולי 85 ק"ג". כך גם העידה פלונית, אשתו. נתון נוסף שיש לציין בהקשר למשקל הוא המספר שנכתב על ידי התובע בהצהרת הבריאות של חברת הראל, שמולאה על ידו ביום 27.12.2017 – 88 ק"ג.
81. זאת ועוד, הנתבעת אף הודתה בעדותה, שהמספרים שצוינו על ידה אינם מדויקים, והם ננקבו כהערכה בלבד. בין היתר, היא העידה ש"אנחנו דיברנו על משקלים, אני לא זוכרת את המספרים, כאדם שבעצמו סובל מהשמנת יתר בעצמי, אז אני יכולה להעריך שבן אדם שמן". אולם, ברי כי המדובר בהערכה סובייקטיבית לחלוטין, שלא ניתן ללמוד ממנה דבר. נסכם ונציין, כי גרסת התובע באשר למשקלו במהלך העבודה בחברה, לא נסתרה.
82. אשר לטענת הנתבעת בדבר הירידה הדרסטית במשקלו של התובע, הרי שגם היא הוכחשה על ידו, שאמר "בסה"כ עשיתי סדר בדיאטה שלי. אכלתי פחות, זה הכל", וכן ".... לא שיניתי בהרכב התזונה שלי אלא כמויות האוכל שאכלתי היו פחותות...", וגם "... זה היה טבעי לחלוטין". התובע גם ציין שהוא ביצע הליכות רגליות וספורט. כלומר, גם טענה נוספת של הנתבעת – והיא הטענה ביחס לתהליך הקיצוני שבו התובע ירד במשקל – לא הוכחה לחלוטין.
83. עם זאת, אין חולק כי התובע לא השיב בצורה מדויקת על שאלון הבריאות שאותו הוא מילא עבור חברת הראל, עת ציין כי "לא חל שינוי במשקלך בשנתיים האחרונות". במהלך עדותו, התובע אף לא זכר מדוע הוא סימן כך. מכל מקום, לנתון זה התייחס המומחה החיתומי מטעם התובע, ד"ר פרישמן, ובהמשך הדברים גם אנו נתייחס בהרחבה אל חוות הדעת, ואל המחלוקת שבנדון.
84. אשר לעישון של התובע – הנתבעת טענה שהתובע היה מעשן כבד. אולם, גם כאן לא הוצגו ראיות ו/או עדויות מהימנות מצידה ביחס לטענה זו, וגם כאן היא הודתה בעדותה, כי המדובר בהערכה שלה, בלבד: "דיברנו על כך, לא מספרים, אבל אני יודעת שהוא היה מעשן כבד, אני גם ראיתי במסגרת העבודה שלו אצלי שהוא יוצא לעשן, לא ספרתי אבל הרבה"^[47].
85. אשר לתובע, הוא ציין בעדותו ש"אני עישנתי עד שנת 2010, אחרי זה הפסקתי 7 שנים...". עוד הוא אמר, כך: "... אח"כ כדי לקחת צ'מפיקס, כדי לקחת טיפול עשיתי קורס של 3 חודשים, 12 מפגשים כדי לקחת את הטיפול הזה כדי להפסיק לעשן. והפסקתי ב 2010 לעשן, ב 2017 חזרתי לעשן ועישנתי עוד כמה חודשים ובסוף 2017 לקחתי צ'מפיקס עוד הפעם. בגלל שעליתי קצת במשקל. ואז הפסקתי עוד פעם לעשן ועד עכשיו אני לא מעשן".
86. לשיטתנו, הנתון המדויק הוא עישון בתדירות יומית של 15 סיגריות, היות שזהו הנתון שצוין על ידי התובע בהצהרת הבריאות של חברת הראל, שמולאה על ידו ביום 27.12.2017 ("15 סיגריות ליום אני בתהליך גמילה"). גם במהלך עדותו הסכים התובע לכך. מכל מקום, גם לנתון זה התייחס המומחה החיתומי מטעם התובע, ד"ר פרישמן, ובהמשך הדברים גם אנו נתייחס אל חוות הדעת בהרחבה, כאמור לעיל.
87. אשר לנטילת תרופות על ידי התובע - תרופת הצ'מפיקס – הצדדים חלוקים לגבי המשמעות של נטילת תרופה זו, ולגבי השאלה האם 'מבטח סביר' היה מבטח את התובע, לו היה יודע שהתובע נוטל אותה. לשיטתנו, המדובר במחלוקת בתחום החיתום, וכפי שכבר צוין – בהמשך הדברים אנו נדון בה, ולאור חוות הדעת החיתומיות שהגישו הצדדים.
88. מכל מקום, ולגופו של עניין, התובע הודה בנטילת התרופה צ'מפיקס במהלך עדותו, וכך גם אשתו. בין היתר, הוא פירט ש"את הצ'מפיקס לקחתי דרך קופ"ח כללית". יתירה מכך, תרופה זו גם מוזכרת בחוות הדעת של ד"ר רואשדה, מטעם התובע. עם זאת, איננו מקבלים את טענת התובע כי הוא נטל את תרופת הצ'מפיקס למשך "חודשיים לא יותר", וכן טענתו שהוא הפסיק לקחת אותה "בסוף שנת 2017 או בתחילת 2018".
89. ביחס לנקודה זו, נבהיר תחילה כי אין המדובר בשאלה משמעותית לענייננו, היות שהשאלה החשובה היא האם 'מבטח סביר' היה מבטח את התובע בעת שהוא מילא את שאלון הבריאות, בשלהי שנת 2017. כלומר – אין חשיבות בשלב זה לכמויות של נטילת התרופה ביום 20.5.2018, בעת שאירע לתובע האירוע המוחי, אלא לאופן שבו ניטלה התרופה בשלב מוקדם יותר.
90. עם זאת, פטור בלא כלום אי-אפשר, ולגופו של עניין נבהיר, כי אנו דוחים את טענת התובע לגבי הפסקת נטילת התרופה, שלא נרשמה בתצהירו. טענה זו אף סותרת את המצוין בדו"ח חדר המיון של בית חולים "העמק" מיום האירוע המוחי (20.5.2018), שם צוין כי התובע נטל תרופה זו. קרי, הרישומים הרפואיים מעלים כי התובע המשיך לקחת את תרופת הצ'מפיקס, גם בעת האירוע המוחי.
91. אומנם, התובע שב והכחיש נטילת התרופה הנ"ל באותה העת, והוא אמר ש"בתקופה הזאת זה לא נכון. אני לא יודע למה זה נרשם", אבל טענה זו סותרת את הרישומים הרפואיים, שאותם אנו מעדיפים על פני גרסתו. נזכיר, כי לפי הפסיקה הנהוגה ביחס לחוק הביטוח הלאומי, יש לתת משקל מיוחד לאנמנזה הרפואית ולדברים כפי שנרשמים במסמכים הרפואיים מפי הנפגע ב'זמן-אמת'.
92. פסיקה זו מבוססת על ההנחה, כי הנפגע ימסור לגורמים המטפלים את העובדות הנכונות כדי לזכות בטיפול רפואי המתאים למצבו^[48]. כך הוא הנכון גם במקרה שלפנינו, ואנו מתקשים להאמין כי אותו מידע, שנמסר לצוות הרפואי על ידי התובע עצמו (שהיה בהכרה בעת הגעתו למיון, וכפי שעולה מעדות אשתו, שאף הודתה שהוא זה שדיבר עם הרופאים), יימסר על ידו, אם הוא היה לא נכון.
93. לאור קביעתנו שבנדון, עולה כי גם בנקודה זו, התובע לא השיב בצורה מדויקת על שאלון הבריאות, שאותו הוא מילא עבור חברת הראל. כל זאת, כאשר הוא לא ציין את נטילת התרופה שבנדון. במהלך עדותו התובע אף אמר, ש"אני לא חייב לציין את זה ואני לא זוכר למה", אולם ברי כי הדבר אינו מסור לשיקול דעתו. מכל מקום, גם לסוגיה זו התייחס המומחה החיתומי מטעם התובע, ד"ר פרישמן, ובהמשך הדברים אנו נתייחס לעמדתו בהרחבה, כפי שכבר צוין דלעיל.
94. אשר לנטילת תרופות נוספות על ידי התובע - תרופת הליפיטור ותרופת הלביטול – הנתבעת טענה שבמהלך עבודתו בבית המרקחת, התובע נטל תרופה בשם ליפיטור, באופן 'פירטי', וללא שקיבל מרשם לגביה. אשר לתובע, הוא הכחיש נטילת תרופה זאת. אומנם, הוא הודה, כי הוא יודע כרוקח שמדובר בתרופה שמסייעת להפחתת שומנים בדם, אבל הוא שב והכחיש שהוא עצמו נטל אותה.
95. הכחשת התובע מקובלת עלינו, ומנגד – טענת הנתבעת שבנדון לא הוכחה כלל. בעדותה אף הודתה הנתבעת, כי למרות שהתובע "... רכש את זה מבית המרקחת" (שלה עצמה, כזכור), הרי שלא הובאה על ידה אסמכתה ביחס לרכישת תרופת הליפיטור על ידי התובע. בהמשך, כאשר היא נשאלה "איפה המסמך על כך?", היא תירצה זאת, באומרה ש"רציתי להביא את המסמך, עברנו תוכנה ואין ביכולתי להוציא מסמכים אחורה".
96. אולם, הטענה לגבי 'מעבר תוכנה ומחיקת המידע הרלוונטי' לא נטענה על ידה בתצהירה, ואף איננו מקבלים את ההסבר, לגופו של עניין. מעבר לכך, נדגיש כי התרופה ליפיטור, כשלעצמה, אינה מוזכרת כלל בחוות הדעת של המומחה הרפואי מטעם הנתבעים עצמם – קרי, חוות הדעת של הנוירו-כירורג ד"ר סווירי. כלומר, ממילא אין המדובר בסוגיה משמעותית, מבחינת המומחה של הנתבעים.
97. כך הוא הנכון לגבי תרופה נוספת שנטען על ידי הנתבעת, שהתובע נטל אותה במהלך העבודה בחברה – לביטול. גם תרופה זו אינה מוזכרת בחוות הדעת של המומחה הנוסף מטעם הנתבעים, המומחה החיתומי ד"ר שראל. אשר ל-לביטול, הרי שהתובע אף אמר בעדותו – ודבריו לא נסתרו, כי "ה"לביטול" היה חלק מהטיפול בבית החולים".
98. נסכם ונציין, כי טענות הנתבעת לגבי נטילת תרופת הליפיטור על ידי התובע, ו/או הטענה הנוספת לגבי נטילת תרופת הלביטול על ידי התובע (טרם האירוע המוחי, ושלא כחלק מהטיפול עצמו), דינן להידחות.
99. אשר לנטילת ויאגרה על ידי התובע – התובע וגם אשתו הכחישו שהתובע נטל את התרופה ויאגרה במהלך העבודה בחברה. אולם, בגיליון חדר המיון מצוין בבירור ש"לא ניתן לתת איזוקיט – החולה קיבל ויאגרה לפני הגעתו". לאור פסיקת המל"ל שצוינה דלעיל, אנו מקבלים כממצא עובדתי שהתובע אכן נטל ויאגרה, במועד סמוך להגעתו לחדר המיון. עם זאת, גם כאן, ה-ויאגרה אינה מוזכרת כלל בחוות הדעת מטעם הנתבעים – לא של ד"ר סווירי, ולא של ד"ר שראל, ומשכך אין כל משמעות בפועל לקביעתנו דלעיל.
100. סיכום-ביניים – להלן סיכום של הממצאים העובדתיים ביחס למצבו של התובע, במועדים הרלוונטיים למילוי הצהרת הבריאות –

-           לגבי משקל – בשנת 2017 התובע היה במשקל 108 ק"ג, ואז הוא החל בדיאטה; הדיאטה של התובע היתה מאוזנת, וכללה אכילה פחותה מהעבר; לאחר שהחל בדיאטה, תוך מעט פחות משנה הוא הגיע למשקל 86-85 ק"ג; ביום 27.12.2017 התובע מילא שאלון בריאות, ובו ציין שהוא נמצא במשקל 88 ק"ג. המדובר בנתון מדויק; עם זאת, ולאור האמור לעיל, התובע לא דייק כאשר ציין בשאלון הבריאות ש"לא חל שינוי במשקלך בשנתיים האחרונות";

-           לגבי עישון – התובע עישן עד שנת 2010, ולאחר מכן הפסיק לעשן עד שנת 2017; בשנת 2017 התובע חזר לעשן; ביום 27.12.2017 התובע מילא שאלון בריאות, ובו ציין שהוא מעשן 15 סיגריות ליום. המדובר בנתון מדויק;

-           לגבי נטילת תרופות – בסוף שנת 2017 החל התובע לקחת את תרופת הצ'מפיקס, כחלק מתהליך הפסקת העישון; התובע המשיך ליטול את התרופה עד לאירוע המוחי, שאירע לו ביום 20.5.2018; התובע לא סבל מתופעות לוואי בשל נטילת התרופה; התובע לא ציין את נטילת התרופה הנ"ל בשאלון הבריאות;

-           טענות הנתבעים, שנדחות על ידינו – אנו דוחים כל טענה באשר לנטילת התרופות ליפיטור, לביטול ו-ויאגרה על ידי התובע.

101. המחלוקת השניה - התחום הנוירולוגי – מטעם הצדדים הוגשו שתי חוות דעת בתחום הנוירולוגי. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של המומחה לנוירולוגיה ד"ר רואשדה, שבה צוין כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 100%, עם המיפלגיה מצד ימין עם הפרעה בזיכרון, תוך כדי התניידות בכיסא גלגלים. היות שהנתבעים לא חלקו על נתון זה, כשלעצמו, אנו מקבלים את הטענה כי מצבו הרפואי-נוירולוגי של התובע אכן תואם לנכות בשיעור זה.
102. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של המומחה לנוירוכירורגיה ד"ר סווירי. בעיקרה, חוות הדעת הזאת מתייחסת לגורמי הסיכון, שלשיטת ד"ר סווירי גרמו לאירוע המוחי שאירע לתובע. לאחר עיון בחוות הדעת שבנדון (נשוב ונזכיר כי הצדדים ויתרו הדדית על חקירות נגדיות של המומחים מטעמו של כל צד), אנו דוחים את כלל הטענות הנטענות בחוות הדעת, מהסיבות שיפורטו על ידינו כעת.
103. תחילה, נציין כי לאור הנכתב בחוות הדעת של ד"ר סווירי, עולה כי היא נכתבה שלא על בסיס תיקו הרפואי המלא של התובע, ומצוין שהיא נכתבה "על פי חומר רפואי חלקי שעמד לרשותי". אולם, ד"ר סווירי לא הבהיר איזה חומר רפואי כן עמד לפניו; איזה חומר רפואי לא עמד לפניו; ומדוע חוות הדעת נכתבה כפי שנכתבה, ועל בסיס מידע רפואי חסר, כאמור לעיל. אנו סבורים כי כתיבת חוות דעת רפואית על בסיס מידע רפואי חלקי, שומטת במידה רבה את הבסיס לה.
104. לגופו של עניין, ד"ר סווירי קבע כי הוא לא מצא אצל התובע קיומם של גורמי סיכון וסקולריים לאירוע מוחי^[49]. עוד הוא קבע, כי באשפוז לאחר האירוע המוחי, נמצא כי התובע סובל מיתר לחץ דם קיצוני ויתר שומנים בדם – שניהם גורמי סיכון לאירוע מוחי. אולם, גם טענות אלה דינן להידחות על ידינו, כפי שיוסבר להלן.
105. אשר לעישון – ד"ר סווירי ציין כי לתובע יש עבר של עישון שמהווה גורם סיכון לאירוע מוחי. אולם, הוא כלל לא הבהיר, באיזה אחוזים ועד כמה העישון סיכן את מצבו של התובע. ד"ר סווירי אף לא ציין את הכמות המדויקת של סיגריות שאותן עישן התובע (15, כזכור), וכלל לא ברור האם הוא היה מודע לנתון נקודתי זה. ברי כי יש חשיבות לכמות המדויקת של הסיגריות שאותן עישן התובע.
106. עוד ציין ד"ר סווירי בחוות דעתו, כי לתובע יש עבר של שימוש בצ'מפיקס, שהוא ניקוטין שניתן לגמילה מעישון, והמשפיע על לחץ הדם והמערכת הוסקולרית. אולם, שוב לא הוסבר על ידו, עד כמה, אם בכלל, החריף / סיכן השימוש בתרופת הצ'מפיקס את מצבו של התובע, והאם יש הבדל למשך הזמן שבו השתמש התובע בתרופה זאת, המינון, וכיו"ב נתונים בעלי חשיבות.
107. ד"ר סווירי אף ציין בהקשר למשקל התובע, כי ישנם דיווחים שהוא ירד "בצורה דרסטית" במשקל הגוף, וכאשר גם השמנת-יתר וגם הרזיה מהירה עשויים לשנות מאזן מטבולי של הגוף, ומהווים גורם סיכון למחלה קרדיו-וסקולרית. אולם, שוב נעשה שימוש בביטויים כוללניים ולא ממוקדים, ולא ברור למה הכוונה בירידה "דרסטית", ולא צוין נתון אובייקטיבי כלשהו. נזכיר גם, כי טענות הנתבעים ביחס לאופן הירידה במשקל (שעליהן ככל הנראה הסתמכה חוות הדעת), נדחו על ידינו.
108. אשר ללחץ-דם – ד"ר סווירי ציין עוד, כי סוג האירוע המוחי שאותו עבר התובע, הוא סוג של אירוע שכיח במקרים של יתר לחץ דם. לשיטתו, ניתן להעריך בסבירות די גבוהה, כי התובע סבל מיתר לחץ דם גבוה וקיצוני בעת קבלתו למיון, מאחר שאוטם מורגי באזור הטלמוס שכיח במקרים של אנשים צעירים שלחץ הדם הגבוה שלהם אינו מטופל. עוד צוין, כי מדובר על אזור קלאסי לדימום מיתר לחץ-דם, ולא סביר כי דימום שכזה יתרחש באדם בגיל 50, ללא גורמי סיכון.
109. כמו כן, נטען כי יתר לחץ דם היא מחלה שקטה, שלרוב אינה מורגשת בגוף וניתן לאבחן אותה רק בביצוע בדיקות של לחץ הדם. זאת ועוד, מדובר על מחלה כרונית שמתפתחת במשך מספר עשורים, ולא נראה סביר כי התובע לא עבר במהלך חייו, או לפחות כמה שנים טרם האירוע, ולו מדידה אחת של לחץ דם, לא כל שכן כאשר המדובר באדם מלומד מתחום הרפואה, שהינו רוקח במקצועו, וניתן לצפות לאחריות אישית בעניין זה.
110. ד"ר סווירי סיכם וציין, כי התובע עשה שימוש בתחליף סיגריות המכיל ניקוטין, ושימוש לא נכון בו מעלה סיכון לאירוע מוחי. לכן, ישנה אחריות אישית של התובע, על כך שלא טופל ו/או אובחן, היות שהוא סבל מיתר לחץ דם, וכאשר מדובר על מחלה ממושכת הנמשכת מזה שנים, שגרמה בסבירות גבוהה לדימום במוח.
111. כלל טענותיו של ד"ר סווירי שבנדון, דינן להידחות בשתי ידיים. תחילה, שוגה ד"ר סווירי בפן העובדתי, עת הוא מציין ש'לא נראה סביר כי התובע לא עבר לפחות כמה שנים טרם האירוע, ולו מדידה אחת של לחץ דם', היות שאין חולק שכן קיימת לפחות בדיקה אחת של לחץ הדם של התובע, שנערכה במהלך שנת 2015.
112. ראו לעניין זה בחוות הדעת הנוספת מטעם הנתבעים עצמם, שנכתבה על ידי ד"ר שראל (ושבה נדון בהמשך הדברים), שם מתואר כי בחודש 5/2015 נרשם בתיק הרפואי, כך: "רופא משפחה - גובה 173; משקל 89; BMI 30. לחץ דם תקין [110/70]", וכן "כרטיס רפואי בין 2015 ועד 2018 – אין כל רישום משמעותי ויש מיעוט ביקורים". ד"ר שראל אף הוסיף וציין, כי בדיקת לחץ הדם האחרונה נעשתה בשנת 2017 (ערכיה המדויקים לא צוינו).
113. כלומר, יש לפחות שתי בדיקות לחץ דם שעבר התובע בשנים האחרונות, טרם האירוע המוחי, ובניגוד למה שכתב ד"ר סווירי. אנו מניחים כי ד"ר סווירי לא היה כותב את דבריו שבנדון, אם היה חשוף לכל הפחות לבדיקה משנת 2015, שהעידה כזכור על "לחץ דם תקין". אנו מניחים עוד, כי הנתבעים לא הביאו מידע זה לידיעתו, וחבל שכך. מנגד, לא מובן לנו כיצד נכתבה חוות דעת על בסיס תיק רפואי חסר, ונפנה לדברים שאותם ציינו בפתח התייחסותנו לחוות הדעת הנ"ל.
114. לבסוף, גם הטיעון הנוסף שהועלה בחוות הדעת של ד"ר סווירי, כי התובע עשה שימוש בתחליף סיגריות המכיל ניקוטין, ושימוש לא נכון בו מעלה סיכון לאירוע מוחי, אינו ברור לנו. כל זאת, היות שלא הובהר בחוות הדעת האם התובע אכן עשה שימוש 'לא נכון' בפועל, לשיטת ד"ר סווירי. גם כאן, חוות הדעת נקטה בלשון מעורפלת ובביטויים כלליים, שאינם מבססים טיעון שניתן להסתמך עליו כהלכה, אם בכלל.
115. אולם, מעבר לכך, טיעוניו של ד"ר סווירי דינם להידחות, גם בפן הנורמטיבי, ותמוה בעינינו הטיעון ש'כאשר המדובר באדם מלומד מתחום הרפואה, שהינו רוקח במקצועו, וניתן לצפות לאחריות אישית בעניין זה'. איננו סבורים כי הוכחה רשלנות תורמת כלשהי, או אשם תורם של התובע, ובכל הקשור לאופן נטילת תרופות כלשהן ו/או ביצוע בדיקות רפואיות, ונציין כי הנתבעים ממילא לא העלו כל טיעון עובדתי ו/או משפטי שכזה.
116. בכל מקרה, ברי כי גם חוות הדעת לא ביססה כראוי טיעון ביחס לרשלנות של התובע. שהרי, לד"ר סווירי אין כל ידיעה ו/או נגיעה עובדתית לתובע, ולא ברור לנו על בסיס מה הוא יכול לטעון כי התובע התרשל בדבר-מה, לרבות ביחס לנושא הספציפי של שמירת ומדידת ערכי לחץ הדם. המדובר גם בהעלאת טיעונים בפן שאינו רפואי, ושאינו רלוונטי לחוות דעת בתחום הנוירולוגי.
117. סיכום-ביניים – אנו דוחים את כלל טענות הנתבעים, וככל שהן מסתמכות על חוות דעתו של ד"ר סווירי, שאף ציין בעצמו, בהאי לישנה, כי לא נמצאו אצל התובע קיומם של גורמי סיכון וסקולריים לאירוע מוחי. כלומר, לא הוכח כי קיננה אצל התובע מחלה נוירולוגית כלשהי, טרם האירוע המוחי. מנגד, אנו מקבלים את הנטען בחוות דעתו של ד"ר רואשדה, מטעם התובע, כי מצבו הרפואי-נוירולוגי של התובע תואם לנכות בשיעור 100% לצמיתות.
118. המחלוקת השלישית - סוגיית החיתום – הצדדים הגישו חוות דעת בתחום החיתום. להלן נפרט את עיקריהן. תחילה, נפנה לחוות דעתו של ד"ר פרישמן, מומחה לחיתום רפואי, אשר הוגשה מטעם התובע, ובה נטען כך:

-           באופן כללי – לפי צו ההרחבה לפנסיה חובה יש חובה לבטח כל עובד בביטוח פנסיוני; עובד הזכאי לביטוח פנסיוני, רשאי לבחור את מסלולי הביטוח שבהם הוא יהיה מבוטח, וכן את הגוף שבו יהיה מבוטח; שיעורי ההפרשות על פי דין הועלו במהלך השנים; במהלך תהליך הקבלה לביטוח מנהלים ו/או לקרן פנסיה נדרש המבוטח לעבור הליך חיתום, במסגרתו עליו למלא הצהרת בריאות; להצהרת הבריאות ישנה חשיבות רבה עבור חברות הביטוח / קרנות הפנסיה, ובין היתר על מנת לאמוד את גובה הסיכון שהן נוטלות על עצמן; על סמך הצהרת הבריאות מחליט החתם של חברת הביטוח או קרן הפנסיה אם יש לקבל את המועמד/ת, ובאלו תנאים; במידה שהמועמד לביטוח סובל מליקוי בריאותי, מחלה קיימת או פגיעה כלשהי, ייתכן שהחתם יסרב לקבל אותו, או יתנה את קבלתו בהחרגות מסוימות, או תוספת פרמיה; החרגה משמעה הכנסה של סעיף שקובע שאם מבוטח/ת יאבד את כושר העבודה לעבוד בשל פגיעה שהיתה ידועה מראש, לא ישולמו תגמולי ביטוח כלל, או שישלמו לו תגמולים מופחתים; התגמולים המוסכמים ישולמו במלואם רק במידה שאובדן כושר העבודה יתקיים בשל פגיעה שאיננה קשורה למוזכר בהצהרת הבריאות;

-           ספציפית, ואשר לתובע - ירידה במשקל: בעת הרלוונטית לתובע היה עודף משקל קל בלבד, ומשקלו היה 88 ק"ג, בגובה 178 ס"מ, וכאשר מדד ה-BMI שלו היה 27.77; הירידה במשקל היתה במשך כשנה, ולפי דברי התובע נעשתה על ידי דיאטה ואורח חיים בריא; אין המדובר בירידה במשקל שאינה מוסברת ו/או ממקור לא ידוע ו/או כתוצאה ממחלה פתולוגית כלשהי; אין כל בסיס רפואי עדכני לטענה כי התובע נטל ליפיטור ללא מרשם, וכחתם – הוא לא היה נדרש לכך; לסיכום נושא המשקל וההרזיה, אם כלל המידע הנ"ל היה מובא בפניו, וכחתם סביר, הוא סבור שהתובע היה מתקבל לביטוח חיים ולביטוח נכות (אובדן כושר עבודה) בתנאים רגילים לחלוטין;

-           עישון – נכון למועד ההצטרפות התובע עישן 15 סיגריות ונעזר בתרופה לגמילה מעישון מסוג צ'מפיקס; אצל התובע לא היה ידוע על מחלות רקע נלוות לעישון, כמו מחלה ריאתית או יתר לחץ דם; טיפול בצ'מפיקס כדי להיגמל מעישון הינו טיפול שכיח ונחוץ, ובדרך-כלל מלווה בתופעות לוואי קלות בלבד; מדובר בתרופה בטוחה ויעילה המאושרת על ידי משרד הבריאות הישראלי, מינהל המזון והתרופות האמריקאי והסוכנות האירופית לתרופות; אין המדובר בתרופה הניטלת באופן כרוני, אלא לזמן קצוב של 14-12 שבועות בלבד; אם המידע על העישון והשימוש בצ'מפיקס היה מובא בפני חתם סביר, התובע היה מתקבל לביטוח אובדן כושר עבודה וביטוח ריסק בתנאים רגילים, או לכל היותר בתוספת רפואית של 25%;

-           לסיכום הנתונים הגופניים – אם התובע היה מבוטח על ידי מעסיקתו, החברה, בביטוח שאליו הוא ביקש להצטרף (קרן הפנסיה "הראל", מסלול "עתיר ביטוח") – הרי שבסופו של יום, ובהתחשב בכלל האמור לעיל –  ביחס למשקל, הירידה במשקל, העישון ותרופת הצ'מפיקס – הוא היה מתקבל לקרן בכפוף להצהרת בריאות שנתן, בתנאים רגילים לחלוטין;

-           טענות נוספות שהעלה ד"ר פרישמן – לא ידוע על יתר לחץ דם או שומנים בדם אצל התובע, לפני מועד ההצטרפות, כאמור לעיל; לא ניתן לקבוע מה הגורם לאירוע המוחי שממנו סבל התובע, והאם יש קשר בין יתר לחץ הדם והממצא של שומנים בדם, בהם התובע אובחן בעת האשפוז בשל האירוע המוחי, ו/או קשר לעישון ו/או לטיפול התרופתי בצ'מפיקס; המומחים מטעם הנתבעים מעלים השערות, על סמך "חוכמה בדיעבד", שאין להן מקום במסגרת הליך חיתום תקין; קביעת הנכות, ואם התובע זכאי לקצבת אובדן כושר עבודה / קצבת נכות, מסורה לועדה של הקרן;

119. בחוות דעתו של ד"ר שראל, מומחה לחיתום רפואי, אשר הוגשה מטעם הנתבעים, נטען כך:

-           עודף משקל – התובע סבל טרם מילוי הצהרת הבריאות מעודף משקל, ולפי התרשמות הנתבעת הוא ירד משקל רב בזמן קצר, וללא מעקב רפואי. ביחס להשמנה ועישון, "... ניתן להבין מדוע חתם סביר מגביל מאוד את תנאי הביטוח. לו כחתם, הייתי מודע לעישון כבד כרוני ועודף משקל [אותם נושאים עליהם הצהיר], הייתי מוסיף לפחות 100% עד 150% לפרמיה הנוגעת באי כושר עבודה. כלומר, גובה הכיסוי היה יורד למחצית, גם החיתום לביטוח החיים היה משתנה";

-           ירידה מהירה במשקל ללא בקרה רפואית – ד"ר שראל טען כי "...  [ש]האירוע יכול להיות קשור באופן ישיר או עקיף לדיאטה הקיצונית, או לתרופות שנטל ללא מרשם, שייתכן והוציאו את פלוני מאיזון"; התובע גם ענה בשלילה על השאלה האם משקלו השתנה בשנתיים האחרונות עובר למילוי הצהרת הבריאות;

-           עישון – טרם מילוי הצהרת הבריאות התובע עישן משמעותית;

-           נטילת תרופות – התובע נטל תרופת צ'מפיקס, שיש לה תופעות לוואי שונות; אם הוא היה מודע לכך שהתובע נוטל את תרופת הצ'מפיקס באופן קבוע, הוא היה נמנע כחתם מלאשר לו ביטוח אובדן כושר עבודה, בשל ריבוי תופעות הלוואי; לפי תצהירי הנתבעים התובע גם נטל את תרופת הליפיטור, ו"... אילו כחתם, הייתי מודע לנטילת תרופות ללא מרשם הייתי מהסס מלקבלו לביטוח חיים ולביטוח אי כושר עבודה, בשל התנהלותו בענייני בריאות וחולי";

-           לחץ דם – התובע מיעט לבקר בקופת חולים, ומדידת לחץ הדם האחרונה הינה משנת 2017; לפי אופי הדימום למוח, סביר להניח שהתובע סבל מיתר לחץ דם עובר לאירוע, כאשר ד"ר שראל הסתמך בעניין זה על חוות דעתו של ד"ר סווירי; אם כחתם היו לו אינדיקציות ליתר לחץ דם משמעותי, על רקע עודף משקל משמעותי, הוא היה מוסיף לפרמיה עוד 100%;

-           לסיכום – ד"ר שראל סיכם וציין, כי לאור כלל האמור והנטען בחוות הדעת, חתם סביר היה דוחה את התובע מהצטרפות לביטוח פנסיית נכות.

120. אשר לעמדתנו – לאחר שעיינו בחוות הדעת מטעם שני הצדדים, אנו מאמצים את האמור והנטען בחוות הדעת של ד"ר פרישמן מטעם התובע, שהינה חוות דעת מנומקת ומפורטת אשר מבוססת על נתוני-אמת, ומנגד – אנו דוחים את הנטען בחוות הדעת של ד"ר שראל, בהיותה כזאת שמבוססת על תשתית עובדתית שגויה.
121. אשר לחוות הדעת שנכתבה על ידי ד"ר פרישמן, הרי שהיא מבוססת על נתונים עובדתיים מדויקים, שכבר קבענו ביחס אליהם, כי יש לקבלם כחלק מהתשתית העובדתית. כך הוא הנכון לגבי משקלו של התובע בעת מילוי הצהרת הבריאות ביום 27.12.2017 – 88 ק"ג. כך הוא הנכון, גם כן, ביחס לתדירות העישון של התובע באותה עת – 15 סיגריות.
122. ודוק – אין חולק כי התובע לא ציין בשאלון הבריאות את הירידה במשקל לעומת שנים קודמות. עם זאת, ד"ר פרישמן ציין באופן הגיוני וסביר, כי הירידה במשקל של התובע היתה במשך כשנה, ולפי דברי התובע (המקובלים גם הם עלינו, כזכור) היא נעשתה על ידי דיאטה ואורח חיים בריא, ואין המדובר בירידה במשקל שאינה מוסברת ו/או ממקור לא ידוע ו/או כתוצאה ממחלה פתולוגית כלשהי.
123. זאת ועוד – כבר קבענו דלעיל, כי התובע גם לא ציין בשאלון הבריאות את נטילת תרופת הצ'מפיקס. עם זאת, גם כאן הסביר ד"ר פרישמן, באופן שלא נסתר על ידי הנתבעים, כי טיפול בצ'מפיקס כדי להיגמל מעישון הינו טיפול שכיח ונחוץ, ובדרך-כלל מלווה בתופעות לוואי קלות בלבד. עוד הוא קבע, שמדובר בתרופה בטוחה ויעילה המאושרת על ידי משרד הבריאות הישראלי, מינהל המזון והתרופות האמריקאי והסוכנות האירופית לתרופות.
124. לאור כלל האמור לעיל וביחס לחוות דעתו של ד"ר פרישמן, מקובלת עלינו במלואה קביעתו המסכמת, כי אם התובע היה מבוטח על ידי מעסיקתו, החברה, בביטוח שאליו הוא ביקש להצטרף – בקרן הפנסיה "הראל", מסלול "עתיר ביטוח" – הרי שבסופו של יום, ובהתחשב בכלל האמור לעיל – ביחס למשקל, הירידה במשקל, העישון ותרופת הצ'מפיקס – התובע היה מתקבל לקרן בכפוף להצהרת בריאות שנתן, בתנאים רגילים לחלוטין.
125. מנגד לדברים אלה, אנו דוחים מכל וכל את האמור והנטען בחוות הדעת של ד"ר שראל, שמבוססת – ובדומה לחוות דעתו של ד"ר סווירי, אף היא מטעם הנתבעים – על הנחות-יסוד עובדתיות שגויות, ועל קביעות כוללניות ביותר, כפי שנפרט כעת:

-           אשר לטיעונים ביחס למשקל, ד"ר שראל ציין כי התובע סבל מ"השמנת יתר מורבידית". אולם, הוא לא הסביר מהו הבסיס לאמירה סובייקטיבית שכזאת, ולא ברור מדוע הוא לא הפנה למדד המדויק של ה-BMI, הידוע לכל, או לכל מדד מדעי-אובייקטיבי רלוונטי אחר. גם הנתון שעליו הסתמכו הנתבעים – 150 ק"ג, לא הוכח, וכבר נדחה כזכור על ידינו, במהלך פסק הדין.

כמו כן, שוב הסתמך ד"ר שראל על נתון עובדתי שלא מקובל עלינו, עת הוא ציין כי "לפי התצהיר שנמסר לי של בעלת בית המרקחת, ירד בתוך כמה חודשים באופן דרסטי כ-30 ק"ג ממשקלו", וגם בכך שציין כי התובע ערך "דיאטה קיצונית". למעשה, המדובר ב-23 ק"ג שהתובע ירד במשך קרוב לשנה, ובאמצעות דיאטה מאוזנת;

-           אשר לטיעונים ביחס לתרופות, כללית, ד"ר שראל אף הסתמך על נתון עובדתי נוסף, שאינו מדויק, כאשר הוא כתב שהתובע נטל תרופות "ללא מרשם". כל זאת, שעה שהתובע העיד שהוא קיבל את תרופת הצ'מפיקס באמצעות קופת חולים כללית, וגרסתו לא נסתרה. גם הטיעון ולפיו "יכול להיות" וגם "ייתכן" שהדיאטה ו/או התרופות "הוציאו מאיזון" את התובע, הינו לכל היותר בגדר השערה שאינה מחייבת, ותו-לא;

-           אשר לטיעונים ביחס לתרופת ה-ליפיטור, פרטנית, ונטילת התרופה באופן פירטי וללא מרשם, הרי שטענה זו כבר נדחתה על ידינו ברמה העובדתית;

-           אשר לתרופת ה-צ'מפיקס, פרטנית, טען ד"ר שראל כי אם הוא היה מודע לכך שהתובע נוטל את תרופת הצ'מפיקס באופן קבוע, הוא היה נמנע מלאשר לו ביטוח אובדן כושר עבודה, בשל ריבוי תופעות הלוואי.

אולם, הטענה כי התובע נוטל תרופה זו "באופן קבוע", שוב שוגה בפן העובדתי, היות שכבר קבענו כזכור, כי רק בסוף שנת 2017 החל התובע לקחת את תרופת הצ'מפיקס, כחלק מתהליך הפסקת העישון. זהו גם המועד, פחות או יותר, שבו מולאה הצהרת הבריאות על ידי התובע. כלומר, לכל היותר, התובע החל בנטילת התרופה שבנדון, זמן קצר מאוד לפני מילוי השאלון.

עוד נזכיר, כי התובע העיד כי לא היו לו תופעות לוואי בעקבות נטילת התרופה. ודוק – גם ד"ר שראל כותב בעצמו, באשר לתופעות לוואי בגין לקיחת התרופה ושמחייבות פנייה מיידית לרופא, כי הן אינן שכיחות ולעתים אף נדירות.

כמו כן, נזכיר שוב את קביעת ד"ר פרישמן, שצוטטה דלעיל, כי טיפול בצ'מפיקס כדי להיגמל מעישון הינו טיפול שכיח ונחוץ, וכי לקיחת התרופה הנ"ל בדרך-כלל מלווה בתופעות לוואי קלות בלבד, וכזכור – לתובע ממילא לא היו תופעות שכאלה. עוד קבע ד"ר פרישמן, כי מדובר בתרופה בטוחה ויעילה המאושרת על ידי משרד הבריאות הישראלי, מינהל המזון והתרופות האמריקאי והסוכנות האירופית לתרופות – נתון נוסף שממנו התעלם ד"ר שראל לחלוטין במסגרת חוות דעתו;

-           אשר לעישון, הרי ששוב השתמש ד"ר שראל במונחים עמומים, וציין כי כמות העישון של התובע היא "משמעותית". אולם, הוא לא הבהיר למה כוונתו, ומהי הכמות הנדרשת לשם הגעה לאותו תואר סובייקטיבי.

כמו כן, ביחס לעישון (וביחד עם סוגיית ההשמנה), ציין ד"ר שראל כי הוא היה מוסיף לפחות 100% עד 150% לפרמיה הנוגעת לאי-הכושר (גובה הכיסוי היה יורד למחצית), וגם החיתום לביטוח החיים היה משתנה. קרי, ד"ר שראל לא היה נמנע כליל ממתן אישור לביטוחו של התובע (ראו אמירות הססניות נוספות שלו – "הייתי מהסס", ו-"ייתכן"), ובכל הקשור לעישון, ובכל מקרה – הוא אף לא הבהיר מהו קו הגבול, שממנו יש לערוך 'תוספת לפרמיה הרגילה'.

-           אשר ללחץ דם, ד"ר שראל טען כי התובע מיעט לבקר בקופת חולים, ומדידת לחץ הדם האחרונה הינה משנת 2017. אולם, ד"ר שראל לא ציין את הערך המדויק של בדיקה זו, ואין לנו אלא להניח כי היא היתה תקינה (כזכור, הוא גם ציין שמדידת ערכי לחץ הדם בשנת 2015 היתה תקינה).

            עוד הוסיף ד"ר שראל, כי אם כחתם היו לו אינדיקציות ליתר לחץ דם משמעותי, על רקע עודף משקל משמעותי, הוא היה מוסיף לפרמיה עוד 100%. דא עקא, שאין ולא הובאה כל אינדיקציה עובדתית ו/או רפואית מטעם הנתבעים, באשר היא, כי התובע סבל מיתר לחץ דם משמעותי לפני האירוע המוחי. למעשה, גם ד"ר שראל (וגם ד"ר סווירי, כזכור), הניחו הנחות-יסוד בעניין זה, שלא ברור לנו על מה הן מבוססות.

האמור לעיל מתמיה במיוחד, משעה שהבדיקות של התובע במועד שלפני האירוע המוחי, היו למעשה תקינות, וכפי שכבר צוין דלעיל. לשיטתנו, לא ניתן להניח, כטענת הנתבעים והמומחים מטעמם, כי לתובע היה "יתר לחץ דם משמעותי" – נתון שממילא לא הוסבר על ידי ד"ר שראל מבחינה אובייקטיבית, מבחינת 'חתם סביר'. שהרי, לא הוסבר מהו 'לחץ דם סביר' (כזכור, גם לא הוסבר מהו "עודף משקל משמעותי").

126. סיכום-ביניים – לסיכום כלל האמור לעיל, ומשעה שהבסיס העובדתי לחוות הדעת של ד"ר שראל, נשמט מניה וביה, ומשעה שהמדובר בחוות דעת שמשתמשת בהנחות-יסוד ספקולטיביות, ושאינן מקובלות עלינו, אנו דוחים את האמור והנטען בחוות הדעת החיתומית מטעם הנתבעים. מנגד, אנו מאמצים במלואה את חוות הדעת שנכתבה על ידי ד"ר פרישמן, מטעם התובע, ושלא נסתרה על ידי הנתבעים.
127. המחלוקת הרביעית - האם התובע איבד את כושר העבודה – התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה לרפואה תעסוקתית, ד"ר נווה, שם צוין כי התובע אינו כשיר לחזור לעבודתו, והוא סובל מאובדן כושר עבודה מלא לעיסוקו, או לכל עיסוק סביר אחר, המתאים להשכלתו, כישורו וניסיונו. הנתבעים כלל לא חלקו על טענה זו, ואנו מקבלים אותה. זאת, גם לאור קביעתנו דלעיל, לגבי אימוץ עמדת הנוירולוג ד"ר רואשדה, מטעם התובע, שטען כי דרגת הנכות של התובע היא 100% לצמיתות.
128. המחלוקת החמישית - מה גובה הנזק שנגרם לתובע – הצדדים לא הגישו חוות דעת בתחום האקטוארי, ולגבי ההפסד שנגרם לתובע כתוצאה מאי-ביטוחו הפנסיוני. לכן, יש מקום למינוי מומחה מטעם בית הדין בתחום זה, וכפי שנפרט בהמשך הדברים, ובהתאם להנחיות שניתן כעת.
129. אשר לגובה המשכורת הקובעת – בסיכומיהם טוענים הנתבעים, לראשונה, כי המשכורת הקובעת של התובע צריכה לעמוד על סך של 9,334 ₪, היות שנתון זה מצוין בטופס ההצטרפות של התובע^[50]. טענה זו דינה להידחות. תחילה, מהטעם שהמדובר בהרחבת חזית, ומשעה שטיעון זה לא הועלה על ידם קודם לכן. מעבר לכך, יש להעדיף את הנתון שמצוין בתלושי המשכורת של התובע תחת הכותרת "שכר יסוד".
130. תלושי השכר של התובע מעלים, כי בחודש 8/2017 הוא עבד באופן חלקי. לאחר מכן, בחודשים 9-12/2017 הוא עבד באופן מלא, ושכרו עמד על סך של 12,000 ₪ נטו (15,015 ₪ ברוטו). בחודשים 1-4/2018 התובע המשיך לעבוד באופן מלא, ושכרו עמד על סך של 15,241 ₪ ברוטו. ברי, כי אם התובע היה מבוטח בביטוח פנסיוני, החל מאמצע חודש 2/2018 ואילך – וכנדרש לפי הוראות הדין, שכרו המבוטח בקרן הפנסיה היה צריך לעמוד על סך של 15,241 ₪.
131. לכן, אין כל משמעות לנתון אקראי, שצוין מסיבה שאיננה ברורה, בטופס הנטען על ידי הנתבעים, ומשעה שטופס זה בכל מקרה לא הועבר לידי קרן הפנסיה. זאת ועוד, גם טענה נוספת של הנתבעים, ולפיה הם העבירו ביום 5.6.2018 סך של 8,790 ₪ לידי קרן הפנסיה^[51], אין בה כל ממש. נשוב ונדגיש, כי המדובר בהעברה שנעשתה לאחר האירוע המוחי. לכן, אין לה כל משמעות, וגם לא לגובה הסכומים שהועברו באותה עת.
132. לבסוף, כך הוא הנכון לגבי הטענה הנוספת של הנתבעים, כי 'בחודש וחצי לא היו נצברים ממילא לתובע מספיק כספים בקרן הפנסיה'. שהרי, אין המדובר בחודש וחצי – ההפרשה היתה צריכה להתבצע לכל המאוחר בחודש 3/2018 (לגבי משכורת חודש 2/2018), וממילא, גם טיעון זה הועלה על ידי הנתבעים רק בשלב הסיכומים.
133. טענה נוספת שהעלו הנתבעים, ושוב לראשונה רק בשלב הסיכומים, היא הטענה כי התובע לא הבהיר מהו המסלול הביטוחי שבו הוא ביקש להיות מבוטח, ויש להניח כי רכיב אובדן כושר העבודה שלו היה נמוך, בשל בחירתו במסלול עתיר ריסק^[52]. גם כאן, שוב העלו הנתבעים טענה שלא בא זכרה קודם לכן, והמדובר בהרחבת חזית.
134. כמו כן, התובע אף לא נחקר ביחס לסוגיה זו. לשיטתנו, אלא בהינתן הוכחה של ממש (שלא הובאה כלל), ברי כי יש לשבץ את התובע במסלול שאותו הוא סימן בטופס ההצטרפות – "עתיר ביטוח". משכך, כלל טענות הנתבעים שבנדון, דינן להידחות. נפרט כעת את ההנחיות ביחס להמשך ניהול ההליך, ובכל הקשור למינוי מומחה מטעם בית הדין והתשתית העובדתית שתפורט בפניו.

ז.         הנחיות לגבי המשך ההליך

135. בית הדין הארצי קבע בעניין סירקוביץ, כי טענה בדבר אובדנה של זכות פנסיונית כזו או אחרת, צריכה להיות מעוגנת בתשתית ראייתית הולמת, וכי רצוי כי לצורך זה תונח חוות דעת אקטוארית הולמת, המתייחסת למשתנים השונים המשפיעים על גובה הזכות^[53]. כך גם נקבע בעניין זובטוב, שם נקבע כי יש מקום למנות מומחה מטעם בית הדין, אלא אם כן הצדדים ישכילו להגיע להסכמה לגבי גובה הנזק^[54].
136. גם בעניין טורעני נקבע כי יש לשקול מינוי מומחה באקטואריה מטעם בית הדין, לחישוב נזקי העובד שלא בוטח בהסדר פנסיוני, במקרה שבו קיימים חילוקי דעות, תחשיביים או אחרים, שיש בהם כדי להצדיק מינוי מומחה מטעם בית הדין^[55]. ועוד נוסיף וביחס לנקבע בעניין זובטוב דלעיל, כי במקרה שלפנינו הצדדים לא הגיעו להסכמות בעניין הנזק.
137. כזכור, במהלך פסק הדין החלקי קיבלנו את טענותיו של התובע במישור העובדתי-גופני, הנוירולוגי, החיתומי ואובדן כושר העבודה. עם זאת, לא הוגשה חוות דעת אקטוארית על ידי הצדדים, לרבות לא על ידי התובע. משכך, יש מקום למינוי מומחה אקטוארי מטעם בית הדין, אשר יבחן את נזקיו של התובע כתוצאה מאי-ביטוחו בהסדר פנסיוני.
138. להלן ההנחות שתעמודנה בבסיס חוות הדעת^[56]:

א.        התובע יליד 3.2.1968;

ב.         התובע נשוי;

ג.         תחילת ביטוח – 16.2.2018;

ד.         לתובע לא היה הסדר פנסיוני תקף באותו המועד;

ה.        הביטוח היה אמור להיערך במסלול "עתיר ביטוח" של קרן הפנסיה המקיפה החדשה של הראל;

ו.         מועד אובדן מלא של כושר העבודה – 20.5.2018.

139. כמו כן, האקטואר יערוך חישובים בהנחות הבאות:

א.        משכורת מבוטחת – 15,241 ₪ (יצוין כי המדובר בשכרו של התובע מחודש 1/2018, ואין מחלוקת בין הצדדים ביחס לנתון זה);

ב.         לתובע יש אובדן כושר עבודה מלא עד גיל פרישה;

ג.         הפסד פנסיית הזקנה יחושב בהנחה שהתובע נשוי;

ד.         ריבית היוון: 3%;

ה.        לוחות תוחלת חיים בהתאם למקובל בקרנות הפנסיה, כמתחייב מהנחיות רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון.

140. אשר למומחה, הרי שביחס אליו/ה תינתן החלטה נפרדת, והעתק ממנה יישלח לצדדים. אשר לעלות חוות הדעת, הרי שבשלב הנוכחי יישאו בה החברה והנתבעת, ביחד ולחוד. במסגרת פסק הדין המשלים שיינתן בתיק, תינתן החלטה משלימה לעניין זה.
141. לבסוף, ואשר לסעד הנתבע בגין הנפקת תלושי שכר שאינם נכונים, הרי שנציין כי הוא נזנח בסיכומי התובע, ומשכך נשמט הצורך לדון בו.

ח.        סוף דבר

142. לסיכום – לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן:

א.        התובע היה צריך להיות מבוטח בביטוח פנסיוני ביום 20.5.2018, בעת שאירע לו האירוע המוחי, ושהיה אמור להיעשות על ידי החברה. החברה והנתבעת פעלו בצורה בלתי-ראויה ושלא כדין בעת שלא ביטחו את התובע, ועליהן לפצותו;

ב.         לא הוכחו התרשלות ו/או עיכוב כלשהו של התובע ביחס להשלמת הפרטים הנדרשים לשם עריכת הביטוח הפנסיוני, או במגעיו אל מול סוכן הביטוח של החברה. גם לא הוכח שהתובע ביקש שלא לערוך לו הסדר פנסיוני, ובכלל זה מפאת היותו בתהליך פש"ר באותה עת;

ג.         טענות הנתבעים ביחס לסוכן הביטוח ו/או לחברת הראל דינן להידחות במלואן, ולא הוכחה התרשלות ו/או מעשה בלתי ראוי מצידם כלפי הנתבעים;

ד.         תביעתו של התובע כנגד הנתבעת והנתבע עצמם, ובהתבסס על עילת הרמת מסך, דינה להתקבל ביחס לנתבעת, ולהידחות ביחס לנתבע, קרי – התביעה כנגד הנתבע נדחית כעת במלואה;

ה.        בכל הקשור למישור הנוירולוגי, אנו מאמצים את האמור והנטען בחוות הדעת מטעם התובע, אשר נכתבה על ידי ד"ר רואשדה, ודוחים את חוות הדעת מטעם הנתבעים, אשר נכתבה על ידי ד"ר סווירי;

ו.         בכל הקשור למישור החיתומי, אנו מאמצים את האמור והנטען בחוות הדעת מטעם התובע, אשר נכתבה על ידי ד"ר פרישמן, ודוחים את חוות הדעת מטעם הנתבעים, אשר נכתבה על ידי ד"ר שראל;

ז.         בכל הקשור למישור אובדן כושר העבודה, אנו מאמצים את האמור והנטען בחוות הדעת מטעם התובע, אשר נכתבה על ידי ד"ר נווה;

ח.        בכל הקשור למישור האקטוארי, ומשעה שלא הוגשו חוות דעת בתחום זה מטעם הצדדים, אנו קובעים בזאת כי ימונה מומחה מטעם בית הדין, שהחברה והנתבעת יישאו בשלב זה בשכר טרחתו, והכל כפי שמתואר בסעיפים 139-138 דלעיל. לאחר שתינתן חוות דעתו של המומחה, תוכרענה טענות הצדדים ביחס לגובה הפיצוי שיש להעניק לתובע, ובכלל זה לגבי אופן כימות התביעה^[57].

143. הוצאות – לעמדתנו יש לחייב את הנתבעים בהוצאות משמעותיות, היות שחלק ניכר מההתדיינות בתיק מוצה עד כה, ולמעשה נותרה בפנינו המחלוקת האקטוארית, בלבד. זאת ועוד, כמעט כלל טענותיו של התובע התקבלו (למעט התביעה כנגד הנתבע, שממילא יוצג על ידי אותה באת-כוח). לעומת זאת, כמעט כלל טענותיהם של הנתבעים נדחו על ידינו.
144. כמו כן, יש להתחשב בכך שדיון ההוכחות שהיה קבוע ליום 25.11.2020, בוטל בפתח הדיון, ולאור חשיפתו של הנתבע לחולה קורונה. כן יש להתחשב בארכות רבות שהתבקשו על ידי הנתבעים, ובאיחור בהגשת חוות הדעת מטעמם. ודוק – גם אם המדובר בהתרחשויות שאינן ב'אשמת' הנתבעים, לגבי חלק מהמקרים, הרי שברי כי התובע אינו צריך לשאת את המחיר הנובע מכך, ומשעה שהתרחשויות אלה הובילו להתארכות הדיון בהליך.
145. משכך ולאור כל האמור לעיל, וללא כל קשר לתוצאה שתינתן בפסק הדין המשלים, יישאו החברה והנתבעת, ביחד ולחוד, בהוצאות ושכר טרחת ב"כ התובע בסך של 12,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין החלקי, שאחרת הוא יישא בהפרשי הצמדה וריבית כדין. אין צו להוצאות ובכל הקשור לנתבע.
146. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין החלקי תוך 30 ימים מיום קבלתו, לבית הדין הארצי לעבודה שבירושלים.
147. הנחיות לגבי המשך ההליך – בזיקה לסעיפים 139-138 לפסק הדין החלקי, וכן סעיף 142ח, יוכלו הצדדים להגיע להסכמות ביחס לזהות המומחה/ית האקטוארי, וזאת עד ליום 1.12.2021. ככל שהם לא יגיעו להסכמות, כאמור לעיל, יחליט בית הדין בנושא זה בהתאם לשיקול דעתו.
148. מזכירות – לעיון אב"ד ביום 2.12.2021.

ניתן היום, ה' כסלו תשפ"ב (09 נובמבר 2021), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' ורד קאופמן נציגת ציבור (עובדים)		טל גולן  שופט		מר ברק נחשול נציג ציבור (מעסיקים)

 

 

 

[1]    ראו רע"א 7379/19 אליעזר נ' מגדל-מקפת בע"מ (ניתן ביום 3.2.2020), שם אישר בית המשפט העליון פיצול דיון בין תביעה כנגד סוכנות ביטוח (שתתברר בבית המשפט המחוזי) לבין תביעה  כנגד קרן הפנסיה (שתתברר בבית הדין לעבודה). כן ראו בר"ע (ארצי) 19168-07-19 שרובר – קורין-ארד (חקלאות) בע"מ (ניתן ביום 9.1.2020), שם נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי לבית הדין לעבודה לא מוקנית סמכות עניינית לדון בתביעות כנגד סוכן ביטוח בגין הפרת חובותיו הנטענות כסוכן ביטוח, בין אם התביעה מבוססת על עילת הרשלנות ובין אם התביעה מבוססת על עילה אחרת.

[2]    יצוין כי התביעה לקצבת נכות הוגשה כנגד חברת הראל ביטוח ופיננסים בע"מ, בעוד שדחיית תביעתו של התובע נעשתה על ידי אישיות משפטית אחרת – חברת הראל פנסיה וגמל בע"מ. משעה שחברת הראל נמחקה בכל מקרה מההליך, אין בכך כדי להעלות או להוריד לענייננו.

[3]    ראו סעיף 6(ה) לצו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה משנת 2011, שם נאמר כך: "בכפוף לאמור בסעיף קטן ו' להלן, העובד יהיה זכאי לביטוח הפנסיוני ולביצוע ההפרשות על פי צו זה, כמפורט בסעיף ד' לעיל, מיד בתום 6 חודשים מתחילת העבודה (להלן - תקופת המתנה). עובד שיתקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, יהיה זכאי לביצוע ההפרשות החל ביום הראשון לעבודתו בשיעורים שנקבעו בפסקה (ד) לעיל; ההפרשות יבוצעו לאחר 3 חודשי עבודה או בתום שנת המס - המועד המוקדם מביניהם, רטרואקטיבית ליום תחילת עבודתו אצל המעסיק ולא תחול לגביו תקופת ההמתנה האמורה".

[4]    ראו הסיפא לסעיף 24 לכתב ההגנה.

[5]    נספח ד' לכתב ההגנה.

[6]    ראו גם סעיף 6 לסיכומי התובע.

[7]    דב"ע (ארצי) נג/8-6 טלמור – מדינת ישראל (ניתן ביום 28.9.1994).

[8]    ע"ע (ארצי) 11910-05-11 בניאס – עיזבון המנוח אלכסנדר זובטוב ז"ל (ניתן ביום 25.6.2012), סעיפים 26-25 לפסק הדין.

[9]    סעיפים 12 ו-21 לתצהיר הנתבעת.

[10]   ע"ע (ארצי) 7243-10-15 לנדסברג – גל-רוב יועצים בע"מ (ניתן ביום 20.8.2018).

[11]   סעיף 11 לתצהיר הנתבעת.

[12]   סעיף 9 לסיכומי הנתבעים.

[13]   ראו הסיפא לסעיף 10 לסיכומי הנתבעים.

[14]   סעיף 18 לתצהיר התובע.

[15]   ראו גם סעיף 30 לסיכומי התובע.

[16]   ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (ניתן ביום 27.7.2008).

[17]   ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, בעמ' 760; יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1391, מהדורת 1999. ראו גם סעיפים 32-30 לסיכומי התובע.

[18]   המסמכים הוגשו לתיק בית הדין ביום 9.9.2020, לבקשת התובע ולאחר שניתן צו של בית הדין.

[19]   נספח ק' לתצהיר התובע.

[20]  ה' בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר גרוס 343, 345 (2015).

[21]   ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ – סטפנסקי (ניתן ביום 17.3.2020).

[22]  בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב (ניתן ביום 5.4.2017).

[23]  ע"ע (ארצי) 1201/00 זילברשטיין – ערב חדש עיתונות-אילת בע"מ (ניתן ביום 17.12.2002); ע"ע (ארצי) 129/10 זוננשיין – G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ (ניתן ביום 31.10.2011).

[24]  ע"ע (ארצי) 1137/02 יולס – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (ניתן ביום 19.1.2003).

[25]  ע"ע (ארצי) 1401/04 ברק – פרץ (ניתן ביום 5.9.2006).

[26]  ע"ע (ארצי) 26295-01-16 Tekel – ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (ניתן ביום 25.12.2017).

[27]   ע"ע (ארצי) 52949-05-10 וולצ'ק – ש. אלברט עבודות ציבוריות, שירותי ניקיון, אחזקה ופיתוח בע"מ (ניתן ביום 28.3.2012). באותו מקרה המעסיקה נמנעה מלשלם לעבודת שכר מינימום, דמי חופשה והבראה, דמי חג, דמי נסיעות ואף לא ביטחה את העובדת בקרן פנסיה לאורך כל תקופת עבודתה (56 חודשים).

[28]   ראו למשל ע"ע (ארצי) 41428-01-13 שחם – ביטון (ניתן ביום 10.5.2018).

[29]   ע"ע (ארצי) 1138/04 מאיר – ידגר (ניתן ביום 7.11.2005).

[30]   בג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 539; רע"א 161/67 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515.

[31]   ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (ניתן ביום 16.10.2005).

[32]   ע"ע (ארצי) 9912-04-14 פטרמן – רידמן בע"מ (ניתן ביום 29.9.2016). ראו גם בר"ע (ארצי) 49125-06-18 אוסלרנה – מלכה (ניתן ביום 4.10.2018).

[33]   ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ (ניתן ביום 25.10.1994).

[34]   ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ – סטפנסקי (ניתן ביום 17.3.2020).

[35]   ע"ע (ארצי) 21196-05-18 שון – קאהן-לינדר (ניתן ביום 7.8.2020).

[36]   דב"ע (ארצי) נג/205-3 וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345, בעמ' 350-349.

[37]   ראו: סעיף 5 לתצהיר הנתבעת; סעיף 7 לתצהיר הנתבע.

[38]   ראו: סעיף 9 לתצהיר הנתבע, וכן סעיף 6ז(א) לחוק רואי חשבון, תשט"ו-1955.

[39]   למעשה, במהלך עדות שאינה מאוד ארוכה, הוא חזר על הביטוי 8 פעמים.

[40]   למסקנה דומה בפסיקת בית הדין הארצי, כאשר לא הוכחה תביעה כנגד מי שנטען כנגדו שהוא שלט בחברה, הלכה למעשה, ראו ע"ע (ארצי) 1017/04 ענבר – בן מנשה (ניתן ביום 27.10.2005).

[41]   ראו: סעיף 9 לתצהיר הנתבעת; סעיף 12 לתצהיר הנתבע.

[42]   סעיף 3 לתצהיר התובע.

[43]   דגשים בציטוט – כאן ובהמשך פסק הדין – לא במקור, אלא אם צוין אחרת.

[44]   ראו: סעיף 3 לתצהיר הנתבעת; סעיף 6 לתצהיר הנתבע.

[45]   נספח א' לתצהירי הנתבעים.

[46]   רע"א 4722/07 גלילי נ' לדרר (ניתן ביום 14.11.2007); י' קדמי על הראיות הדין בראי הפסיקה, 1702-1709 (חלק שלישי, מהדורה 3 מורחבת, תשס"ד).

[47]   סעיפים 16-15 לסיכומי התובע.

[48]   ראו: עב"ל (ארצי) 696/08 ביזרמן – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 10.12.2009); עב"ל (ארצי) 80/10 יצחקי – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 6.7.2010); עב"ל (ארצי) 45989-06-10 המוסד לביטוח לאומי – יונאני (ניתן ביום 4.9.2012, פסקה 22 וההפניות שם).

[49]   ראו גם סעיף 12 לסיכומי התובע.

[50]   סעיף 3 לסיכומי הנתבעים.

[51]   סעיף 4 לסיכומי הנתבעים.

[52]   ראו הסיפא לסעיף 12 לסיכומי הנתבעים.

[53]   ע"ע (ארצי) 46288-10-15 סירקוביץ – שיא י.א. להנדסה ובניין בע"מ (ניתן ביום 26.10.2017), סעיף 25 לפסק הדין.

[54]   ע"ע (ארצי) 11910-05-11 בניאס – עזבון המנוח זובטוב ז"ל (ניתן ביום 25.6.2012).

[55]   ע"ע (ארצי) 201/09 טורעני – ראשד (ניתן ביום 19.12.2013), סעיף 27 לפסק הדין.

[56]   ראו ההנחיות שניתנו על ידי בית הדין הארצי במסגרת החלטתו בע"ע (ארצי) 21167-03-16 וולודרצ'יק – פרידמן (החלטה מיום 23.7.2017). כן ראו סע"ש (חי') 32854-06-12 קדר – שירותי בריאות כללית (ניתן ביום 3.7.2018), סעיף 137 לפסק הדין.

[57]   ראו סעיף 2 לסיכומי התובע, וכן סעיף 1 לסיכומי התגובה של התובע, אל מול סעיף 2 לסיכומי הנתבעים.