1.לפנינו תביעה בגין הפרשי שכר עבור שעות נוספות, פיצויי פיטורים, פיצוי בשל פיטורים שלא כדין (העדר שימוע), תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה ופיצוי בשל אי מתן תלושי שכר, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה. סכום התביעה – 346,934 ₪.
2.הנתבעת מחזיקה ומפעילה מועדון שבו מתקיימים מסיבות ואירועים, בשם "האומן 17" (להלן - המועדון).
התובע טען בתביעתו שהוא החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 1.6.10 ועבד עד לפיטוריו ביום 9.1.15.
במסגרת תצהירו תיקן התובע את המועד הנטען כתחילת העבודה וציין כי הוא התחיל לעבוד כעוזר תאורן בפברואר 2011, אז עבד בין שניים לארבעה אירועים בחודש. בחודש יולי 2011 הוא התחיל לעבוד "באופן מסודר וקבוע".
לדברי התובע, כעבור כחצי שנה הוא קיבל תפקיד נוסף, "מנהל עובדים אדמיניסטרטיבי". במסגרת תפקידו הוא היה אחראי על ההקמה, תחזוקה ותפעול של התאורה והבמה, ועבודה מול נותני שירות וספקים. התובע הבחין בין עבודתו בתחזוקה השוטפת של המקום לבין העבודה בהפעלת התאורה באירועים ומסיבות.
לגישת התובע, הוא עבד באופן קבוע בימים א'-ה' משעה 10:00 ועד לשעה 17:00, ובימי ו' משעה 11:00 ועד לשעה 20:00 (סה"כ 189 שעות בחודש). נוסף על כך, באירועים ומסיבות פעם בשבוע בימי א'-ה' משעה 21:00 ועד לשעה 3:00 ובימי שישי ושבת משעה 21:00 ועד לשעה 4:00 לפנות בוקר, סה"כ 63 שעות בחודש.
התובע קיבל שכר חודשי בסך 6,500 ₪ והוא מבקש לקבל תשלום בגין 63 שעות נוספות בכל חודש, אשר לטענתו לא שולמו לו (בסך של 3,141 ₪ לחודש).
התובע טוען כי במהלך כל תקופת העבודה לא נמסרו לו תלושי שכר, כאשר שכרו שולם לו חלק בהמחאות וחלק במזומן. התובע מבקש לחייב את הנתבעת בפיצוי לפי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר). כמו-כן, הוא מבקש לחייב בפיצוי בשל אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה.
התובע טען שהוא היה עובד מסור, נאמן וחרוץ אולם הנתבעת נהגה בו באופן משפיל ומבזה ופגעה בכבודו כעובד וכאדם. גם אירוע הפיטורים היה אירוע קשה ומשפיל, ונעשה באמצעות מסרונים שנשלחו על ידי מנהלו הישיר, מר מני דגמי (להלן – מר דגמי) (לאירוע זה נתייחס בהמשך).
התובע דורש בתביעתו פיצויי פיטורים, שלא שולמו לו, תמורת הודעה מוקדמת, ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין (בהעדר שימוע).
כמו-כן, ביקש התובע בתביעתו תשלום בגין פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי נסיעות והפרשות לפנסיה – שלא נעשו כלל וכן, פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
3.הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע הוא זה שחייב כספים לנתבעת בגין הלוואות שהוא נטל ולא החזיר וכן בגין רכוש של הנתבעת שהוא לקח ללא רשות.
לגרסת הנתבעת, התובע הועסק תחילה כמתלמד ולאחר מכן כעוזר תאורן וכעוזר הקמה במועדון החל מיום 1.7.11 ועד לחודש ינואר 2015 – תקופה של 42 חודשים.
הנתבעת טענה כי התובע עזב את העבודה בנתבעת ולא שב אליה. שכרו הקובע היה בסך של 2,647 ₪ ולא כנטען בכתב התביעה. התובע לא עבד שעות נוספות ואף לא הועסק במשרה מלאה. שולמו לו דמי נסיעות, כפי שעולה מתלושי השכר.
הנתבעת מודה בזכאות התובע להפרשות לפנסיה, שלא נעשו, פדיון חופשה ודמי הבראה, אך חולקת על התובע לגבי הסכומים להם הוא זכאי.
לגישת הנתבעת, שעות העבודה של התובע היו בלילות (משעה 22:00 ועד לשעה 3:00-6:00) כעוזר תאורן. במקרים בודדים התבקש התובע להגיע למועדון בשעות היום. הוא עבד 50-60 שעות לחודש בלבד ולא עבד כלל שעות נוספות. הוא היה מקבל מדי פעם "טיפים" מיחצנים שארגנו מסיבות במועדון, וסכומים אלה שולמו לו במזומן.
תואר בכתב ההגנה כי התובע היה מעורב בתקרית "לא נעימה" ומנהל הנתבעת לקח אותו תחת חסותו לשיקום.
לפי הנאמר בכתב ההגנה, נוכח מערכת היחסים הקרובה מאוד בין התובע לבין מר דגמי הם השתמשו בשפה גסה ופוגענית אחד כלפי השני.
אשר לטענה בנוגע לתלושי השכר, טוענת הנתבעת כי התובע נהג להשאיר אותם במועדון או לזרוק אותם לפח אשפה. שכרו של התובע שולם לו בהמחאות ובמזומן לבקשתו.
לגישת הנתבעת, התובע הוא זה שבחר לעזוב את הנתבעת ולהתפטר.
4.ראיות שנשמעו
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.
מטעם הנתבעת העידו:
א. מר אלעד כהן (להלן - מר כהן), תאורן ראשי של הנתבעת, אשר נתן הנחיות מקצועיות לתובע ששימש כעוזר תאורן.
מר כהן לא עבד, עקב מחלה, במהלך תקופה של כשנה, מחודש מאי 2013 ועד לחודש אפריל 2014.
ב. מר ראובן לובלין (להלן – מר לובלין), בעל מניות ודירקטור בנתבעת, אשר הגיש שני תצהירים ונחקר עליהם בדיון.
ג. מר דגמי, מנהל תפעול של הנתבעת (מזה 12 שנים, במועד מתן העדות).
לאחר שהסתיימה שמיעת ההוכחות בתיק, הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעתנו.
5.תקופת העבודה של התובע והיחסים בין הצדדים
התובע ציין בתביעתו שהחל לעבוד אצל הנתבעת בשנת 2010. הוא תיקן את האמירה בתצהירו וציין כי החל לעבוד – כ"מתחזק תאורה" בחודש פברואר 2011, אז עבד באופן ספורדי, בין 2 ל-4 אירועים לחודש. הוא התחיל לעבוד באופן סדיר וקבוע בחודש יולי 2011. לכן, עד לסיום העבודה, בתחילת חודש ינואר 2015, עבד התובע 42 חודשים – כפי שאף מסכימה הנתבעת.
על כן, אנו קובעות כי התובע עבד אצל הנתבעת ברציפות מחודש יולי 2011 ועד ליום 9.1.15.
בין התובע לבין נציגי הנתבעת (מר לובלין ומר דגמי) מוטחות האשמות הדדיות אף לגבי מעשים פליליים שספק אם הם רלוונטיים לענייננו.
מר דגמי הצהיר כי הוא נתן לתובע מקום מגורים לאחר שהוריו "סילקו אותו מהבית" וכן טען כי התובע לא הגיע לעיתים קרובות לעבודה מאחר שלא היה צלול בדעתו (לאחר צריכת סמים).
מנגד, הצהיר התובע כי האירוע שקדם למסרונים שנשלחו על ידי מר דגמי, שבהם הוא אוסר עליו להיכנס למועדון, היה סירובו לתת לו כדורי "ריטלין", שהתובע מקבל לפי מרשם רופא.
אין חולק כי מר דגמי והתובע התגוררו באותו בית במשך תקופה וכן כי הם נהגו לכנות אחד את השני במילות גנאי, ולהשתמש בשפה גסה - "שפת הרחוב" (ראו עדותו של מר כהן, שהייתה אמינה עלינו - ע' 15, ש' 30-31 לפרוטוקול הדיון).
6.הודעה לעובד על תנאי העבודה ותלושי שכר
אין מחלוקת כי הנתבעת לא מסרה לתובע הודעה על תנאי עבודה בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, כפי שהיא הייתה חייבת. התובע דורש על כך "פיצוי לדוגמה" כפי שהוסדר בסעיף 4 לאותו החוק. ואולם, הסמכות של בית הדין לפסוק פיצוי לדוגמה, ללא הוכחת נזק, וכן העברת הנטל הראיתי אל המעסיק כאשר לא נמסרה הודעה כדין, הוכנסו לחוק בתיקון מס' 4, התשע"א-2011, אשר פורסם ביום 11.8.11 שבו נקבע כי הוראות אלה ייכנסו לתוקף 4 חודשים לאחר הפרסום.
במועד תחילת העבודה של התובע התיקון טרם נכנס לתוקף ולכן, לא קיימת סמכות לבית הדין לקבוע פיצוי על אי מתן הודעה לעובד.
אשר לתלושי השכר, אשר צורפו לכתב ההגנה, נקוב בהם שכר תחת תיאור "שכר יסוד" בסכומים משתנים, החל מכמה מאות שקלים ועד ליותר מ-8,000 ₪. אין בכל התלושים פירוט של ימים ושעות העבודה, כפי שנדרש, או אין התאמה בין אותם נתונים לבין השכר הנקוב. כמו-כן, לא מופיע בהם כל רישום של ימי היעדרות (חופשה או מחלה), ולא מופיעים הפרשות בגין פנסיה ופיצויי פיטורים – שלא בוצעו בפועל.
על המעסיק, הנתבעת, להוכיח שהוא מסר לעובד תלושי שכר הכוללים את כל הנתונים הנדרשים לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר ובתוספת לחוק. משאלה לא הונפקו או לא נמסרו כדין, אנו מחייבות את הנתבעת בפיצוי לדוגמה בסכום כולל של 10,000 ₪.
7.היקף העבודה של התובע והשכר הקובע
התובע הצהיר על מתכונת של עבודה שוטפת של 189 בשעות היום, בתחזוקה של התאורה והבמה במועדון וכן עבודה באירועים בממוצע של 63 שעות לכל חודש (אירוע אחד באמצע השבוע ואירועים ביום שישי ובשבת). התובע הצהיר על שכר קובע בסך 6,500 ₪.
כנגד, הצהירה הנתבעת על שכר קובע בסך 2,647 ₪. נציין כבר עתה שסכום זה אינו מתיישב עם השכר שעולה מן התלושים שהוגשו על ידי הנתבעת, שהוא גבוה ממנו באופן משמעותי.
התובע העיד שהוא מילא דוחות של שעות והעביר אותם לנתבעת (ראו ע' 10 לפרוטוקול הדיון).
יצוין כי הדוחות הנטענים (או כל רישום נוכחות אחר) לא הוגש לבית הדין.
התובע התבקש להתייחס ל"דוחות שכר" שצורפו לתצהירו של מר לובלין ואישר שאלה הם הסכומים שהוא קיבל "עבור עבודתי בלילה" (ע' 11, ש' 31-32 לפרוטוקול הדיון).
מר כהן, אשר עדותו כאמור הייתה אמינה עלינו, הצהיר כי הוא ניהל את התובע באירועים בערב, וכי הוא עבד גם בבקרים, אז "ריקי ומני ניהלו אותו" (ע' 14, ש' 31-32 לפרוטוקול הדיון). הוא גם אישר שהיו מקרים של "אפטר פרטי" שאז מדובר במסיבה כפולה. מר כהן העיד כי בתחילת העבודה של התובע סוכם איתו על שכר גלובאלי לפי אירוע, בין 250-300 ₪ (ע' 15, ש' 20-21 לפרוטוקול הדיון). לגבי מה שהתרחש בהמשך לא ידע מר כהן כי הוא חלה ולא עבד.
מר לובלין העיד כי סוכם עם התובע שהוא יקבל 300 ₪ על כל אירוע, באופן גלובלי, כאשר "בלילה לא בודקים שעות... יש מחיר קבוע" (ע' 9, ש' 12-15 לפרוטוקול הדיון).
גם מר דגמי אישר בעדותו כי שולם לתובע עבור כל אירוע סך של 300 ₪, עת מדובר בדרך כלל ב-5-6 שעות, אך לעיתים האירוע התארך ואז "היה משלם כפול" (ע' 19, ש' 19-20 לפרוטוקול הדיון).
לתצהירו של מר לובלין צורפו דוחות לגבי תשלומים לכלל העובדים של הנתבעת, כולל התובע, ובהם פירוט של תאריכי האירועים (בלי פירוט של שעות).
מאותם רישומים, שלא אושרו על ידי התובע, עולה כי הסכומים ששולמו לו עולים באופן משמעותי על אלה שהוא קיבל בגין עבודתו באירועים. מכך ניתן להסיק כי התובע אכן עבד בשעות הבוקר במועדון, נוסף על העבודה באירועים.
לכן, בהתאם לעדויות שנשמעו בדיון, אנו קובעות כי התובע עבד בשתי משרות שונות אצל הנתבעת – במשך היום הוא עסק בתחזוקה וקיבל שכר לפי שעות עבודה. נוסף על כך, בגין עבודתו באירועים קיבל התובע תשלום "גלובאלי" של כ-300 ₪ בגין כל אירוע.
לא מן המיותר לציין כי אין כל רלוונטיות לסכומים שהתקבלו על ידי התובע כ"טיפים" (אם היו כאלה). אותם סכומים לא הוכחו ובכל מקרה הם לא עברו דרך קופת המעסיק, כך שלא מדובר בשכר עבודה. נוסף על כך, אם היו אירועים פרטיים בגינם קיבל התובע תשלום מן המזמין, אין בכך כדי להשליך כלל על זכאותו לשכר מהנתבעת.
מסקנתנו היא כי התובע עבד במשרה מלאה אצל הנתבעת ולכן, אנו מקבלות את השכר הקובע הנטען על ידי התובע – סך של 6,500 ₪.
8.תביעה בגין שעות נוספות
אין חולק שהנתבעת לא ערכה רישומי נוכחות של התובע כדין.
סעיף 26ב' לחוק הגנת השכר קובע:
"(א)בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –
"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;
"פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.
(ב)על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.
(ג)בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת".
נקבע בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (29.3.17, להלן- פסק דין ריעני):
"לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:
המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין".
אנו נמצאות במצב השלישי, כמתואר בפסק דין ריעני – כפות המאזניים מאוזנות אשר לאפשרות שהתובע עבד שעות נוספות כפי שהוא טוען.
במצב כזה, יש להפעיל את החזקה (כי עובר הנטל אל המעסיק להוכיח שהעובד לא עבד בשעות נוספות). אנו סבורות שהנתבעת לא הצליחה להוכיח שהתובע לא עבד שעות נוספות, עד המקסימום שנקבע בחוק – 15 שעות בשבוע או 60 שעות בחודש.
אולם אנו מאמינות ששכר הבסיס אכן שולם, עת קיבל התובע בגין עבודתו באירועים סך של 300 ₪, עבור כל אירוע, נוסף על שכר יסוד בגין עבודתו בתחזוקה. ואולם, שעות אלה לא שולמו עם תוספת בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, ועל כך יש לחייב את הנתבעת.
הסכומים המגיעים לתובע הם:
שכר לשעה – 6,500 ₪ / 186 שעות= 34.94 ₪
50 שעות – תוספת 25% (8.73 ₪) = 436.50 ₪
10 שעות לפי 50% (17.47 ₪) = 174.70 ₪
סה"כ תוספת שעות נוספות לחודש – 611.20 ₪
בגין 42 חודשים זכאי התובע לתשלום בסך – 25,670 ₪ בגין שעות נוספות.
9.נסיבות סיום העבודה של התובע
התובע מפרט בתצהירו מעשים משפילים אותם סבל מצד "מנהלי הנתבעת", על אף שטענותיו מופנות בעיקר כלפי מר דגמי. כך הוא הזכיר אירוע שבו היא ביקש יום חופש, שתואם מראש ועל אף זאת מר דגמי דרש ממנו להתייצב לעבודה כי אם לא כן ייקבע קנס ולא ישולם לו שכר.
ביום 9.1.15 שלח מר דגמי שני מסרונים בשפה בוטה (שאנו מצטערות על הצורך לצטט אותם):
"אל תדאג יבן אלף זונות אם תתקרב למועדון אני איזיין את אמא שלך".
"תזכור מה אמרתי שאם אתה תדרוך במועדון אני יאנוס אותך".
לגישת התובע מה שגרם לאותה התפרצות מילולית אלימה היה סירובו לתת למר דגמי כדורי ריטלין.
מר דגמי טען כי הוא לא היה מוסמך לפטר את התובע, אלא רק המנהל שהיה מר לובלין. אשר למסרונים הגסים והבוטים, הסביר מר דגמי שהתובע היה צריך להגיע באותו יום לאירוע (חתונה) ולא הגיע, הוא "לא התעורר", והוסיף: "אני מאוד מתנצל על מה שהיה במסרונים אבל זה לא מתוך כוונה רעה" (ע' 17 ש' 8-9 לפרוטוקול הדיון).
אין אנו יכולות להבין איזה "כוונה טובה" יכולה להיות מאחורי אמירות כאלה.
ראשית, אנו מאמינות שמר דגמי, כמנהל תפעול, היה מוסמך לפטר את התובע, כפי שהוא עשה. מר דגמי היה מנהל בפועל את המועדון, ומר לובלין הגיע למקום כפעם בשבוע בלבד. כך אף עולה מעדותו של מר כהן.
אין לנו ספק כי מר דגמי אסר על התובע לחזור למועדון וזה מהווה מעשה של פיטורים. גם אם לא היינו סבורות כך, מדובר בפגיעה מהותית בתובע, השפלה והעלבה קשה, אשר הצדיקה את התפטרותו כדין פיטורים.
לכן, זכאי התובע לתשלום של פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.
10.פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצויים בהעדר שימוע כדין
התובע עבד 42 חודשים לפי שכר קובע בסך 6,500 ₪. לכן הוא זכאי לסך של 22,750 ₪ בגין פיצויי פיטורים וסך של 6,500 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת.
אין חולק שלא נערך לתובע כל שימוע ועל כן זכאי התובע לפיצוי נוסף בסך של 6,500 ₪.
11.תביעה בגין פדיון חופשה ודמי הבראה
אין מחלוקת שהתובע לא קיבל דמי חופשה במהלך תקופת העבודה, או פדיון חופשה.
בהתאם לתקופת העבודה של התובע והוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, הוא זכאי ל-48 ימי חופש, לפי סך של 260 ₪ ליום - בסך 12,480 ₪.
התובע זכאי ל-12.5 ימי הבראה, לפי סך של 378 ₪ ליום הבראה = 4,725 ₪.
12.דמי נסיעות
הרכיב של דמי נסיעות מופיע בתלושי השכר שהונפקו לתובע, אבל כבר קבענו לעיל כי תלושי השכר אינם משקפים את התשלומים והשכר שסוכם עם התובע.
התובע דורש תשלום לפי כרטיס חודשי חופשי בסך 246 ₪ בגין כל תקופת העבודה. בהעדר הוכחה מטעם הנתבעת על תשלום של דמי נסיעות כדין, אנו מחייבות את הנתבעת בתשלום בסך של 10,332 ₪ בגין רכיב זה.
13.הפרשות לפנסיה
אין חולק, כאמור, שהנתבעת לא הפרישה עבור התובע בהתאם להוראות של צו ההרחבה בדבר פנסיה חובה, בשיעורים הנקובים בו, בגין כל תקופת העבודה.
ב"כ הנתבעת ערך חישובים לפי השכר שבתלושי השכר, שכבר קבענו שאינו משקף את השכר ששולם בפועל.
לכן, אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן (החל שנת 2012, בהתאם להוראות צו ההרחבה):
2012 – לפי 6,500 ₪ לחודש בשיעור 4% - 3,120 ₪
2013- לפי 6,500 ₪ לחודש בשיעור 5%- 3,900 ₪
2014- לפי 6,500 ₪ לחודש בשיעור 6% - 4,680 ₪
סה"כ – בסך 11,700 ₪ בגין הפרשות לפנסיה.
14.פיצויי הלנה
נוכח המחלוקת שבין הצדדים בנוגע לזכאות לשכר בגין עבודה בשעות נוספות ונסיבות סיום העבודה של התובע, אין אנו מחייבות בפיצויי הלנת שכר. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
15.טענות הקיזוז על הודעה מוקדמת והלוואה
לאחר שקבענו שהתובע פוטר ולא התפטר, אין בסיס לדרישת הנתבעת בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
אשר להלוואה הנטענת, לא הוצג על כך כל מסמך או ראיה אחרת.
מר לובלין נשאל בחקירתו בדיון היכן ההלוואה נרשמה והוא השיב "בראש שלי" (ע' 9, ש' 28-29 לפרוטוקול הדיון).
אנו סבורות שטענת הקיזוז לא הוכחה ודינה להידחות.
16.לסיכום
נוכח האמור לעיל, אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן:
-
סך של 25,670 ₪ בגין שעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.15 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 22,750 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.15 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 6,500 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.15 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 6,500 ₪ בגין פיטורים ללא שימוע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.15 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 12,480 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.15 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 4,725 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.15 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 10,332 ₪ בגין דמי נסיעות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.15 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 11,700 ₪ בגין פיצוי על העדר הפרשות לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.15 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 10,000 ₪ בגין פיצוי על תלושי שכר שאינם כדין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום אם לא ישולם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.
-
כמו-כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
17.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.
ניתן היום,27 פברואר 2019, כ"ב אדר א תשע"ט, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
גב' צביה דגני
נציגת ציבור, מעסיקים
|
|
עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד
|