חוסרבי נ' נג'ט אברהם ז"ל ואח'

לפניי תביעה לסילוק יד ובצידה תביעה כספית.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

התובע הוא הבעלים הרשום של דירה ששטחה 31 מ"ר, בשכונת התקווה ברחוב קמואל 42, תל אביב יפו, הידועה כחלק מחלקה 49 בגוש 6135 (להלן: "הדירה").

המנוחה נג'ט אברהם ז"ל (להלן: "המנוחה"), נפטרה ביום 17.5.2019 והותירה אחריה את בתה – הגב' זהבה עייש – הנתבעת 2, ובן נוסף המתגורר דרך קבע בחוץ לארץ.

הנתבעת 3 היא נכדתה של המנוחה (בתה של הנתבעת 2) ונשואה לנתבע 4 ולהם שלושה ילדים.

ביום 21.8.1968 חתמה המנוחה על הסכם שכירות עם מר יוסף שבילי – הבעלים הקודם של הדירה, לפיו שכרה את הדירה כדיירת מוגנת (להלן: "הסכם השכירות"). המנוחה שכרה את הדירה בעבור עצמה והתגוררה בה ביחידות משך שנים רבות, עד אשר חלתה ונזקקה לסיוע של 24 שעות ביממה והנתבעת 2 שכרה לה עובדת סיעודית שתטפל בה 24 שעות ביממה. העובדת הסיעודית התגוררה בדירה ביחד עם המנוחה.

טענות התובע

לטענת התובעף טרם פטירת המנוחה, פנה אליו בא כוחה – עו"ד גבריאל ישראלי במספר פניות, בהן הציע עו"ד ישראלי לתובע להחזיר את הדירה לתובע כנגד תשלום דמי פינוי. ימים מספר לאחר הפנייה האחרונה בנושא זה, הלכה המנוחה לעולמה.

התובע טוען כי לאחר שתמו ימי האבל על מותה של המנוחה, הוא פנה ביום 26.5.2019 לנתבעת 2 בבקשה לפנות את הדירה ולהחזיר את החזקה בה לידיו. התובע מציין כי בתגובה לפנייתו, שלח עו"ד גבריאל ישראלי ביום 5.6.2019 מכתב תשובה בשם הנתבעת 3 שלפיו היא טוענת שירשה את זכות הדיירות המוגנת בדירה מסבתה המנוחה, ולפיכך אינה מוכנה להחזיר את הדירה לידי התובע.

לטענת התובע, הנתבעת 3 מעולם לא התגוררה בדירה ולא נראתה בדירה, וכי הדירה בת החדר וחצי לא יכולה להכיל את מגוריה של הנתבעת 3 יחד עם הנתבע 4 ושלושת ילדיהם. עוד בעניין זה טוען התובע כי על פי הדין נכד או נכדה אינם זכאים לרשת את זכות הדיירות המוגנת של הסב או הסבתא, אלא אם כן הנכד או הנכדה התייתמו מהוריהם – אך לא כך הדבר בנוגע לנתבעת 3.

התובע טוען כי מספר ימים לאחר תום ימי האבל פינו הנתבעים 3 ו- 4 את חפציהן של המנוחה ושל המטפלת הסיעודית מהדירה, והביאו חפצים חדשים לדירה ונכסו להתגורר בה.

לטענת התובע הנתבעים 3 ו-4 הם פולשים ומסיגי גבול בדירה, אשר תפסו חזקה בה ללא רשות ובניגוד לחוק ולפיכך הוא זכאי לדרוש פינוי מידי של הדירה ולקבל דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעושים הנתבעים בדירה מיום פטירת המנוחה ועד למועד החזרת החזקה המלאה בדירה לידיו.

התובע טוען כי טרם פטירת המנוחה, היא המציאה לו הערכה של שמאי מקרקעין – מר יגאל שגיא מיום 29.9.2018, לפיה שווי הדירה הוא בגבולות של 1,035,000 ₪, כך שלטענתו הנתבעים או מי מהם אימצו את חוות דעתו של השמאי והם מנועים להתכחש לאמור בה. בהתאם לכך, טוען התובע כי על פי עקרונות שמאיים דמי השכירות הראויים לדירה בשווי של 1,035,000 ₪ לפי תשואה שנתית של 4% משווי הדירה, היא 41,400 ₪ לשנה, או 3,450 ₪ לחודש. לפיכך, טוען התובע כי על הנתבעים או מי מהם לשלם לו דמי שכירות ראויים עבודה שבעה וחצי חודשים שהם 25,875 ₪, עבור התקופה שעד להגשת התביעה.

טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים כי בין הנתבעת 3 לבין המנוחה שרר קשר מיוחד, חזק ועמוק – כאשר המנוחה דאגה לספק לנתבעת 3 את מלוא צריכה וכן נחלצה לעזרתה בכל עת.

הנתבעת 3 עורכת דין במקצועה, מוסיפה כי את תקופת לימודי המשפטים, לרבות תקופת הלמידה למבחני הלשכה, העבירה בביתה של המנוחה שהיה באותה תקופה ביתה השני.

לטענת הנתבעים, בשנת 2014 נישאו הנתבעים 3 ו-4 ועברו להתגורר בשכירות ברחוב מארק שאגאל 6 בתל אביב, כאשר שנה לאחר מכן נקלעו לקשיים כלכליים ועברו להתגורר בבית הורי הנתבע 4 – ברחוב יהודה הלוי 40 בראשון לציון.

הנתבעת 3 טוענת כי לאורך כל התקופה, נהגה לפקוד את בית סבתה לסירוגין – אחת ליומיים, וזאת עקב מצבה הבריאותי של המנוחה שהחמיר, דאגה לקניות עבור המנוחה וישנה איתה כאשר המטפלת הייתה יוצאת לחופשות.

לטענת הנתבעת 3, במהלך שנת 2018 היא חוותה משבר בזוגיות, ובנוסף החלה לחשוד כי משהו אינו כשורה ביחסים שבין המנוחה למטפלת הסיעודית – ולכן החליטה לעבור להתגורר בבית המנוחה ועדכנה את משרד הפנים אודות המעבר ובהתאמה שונתה כתובתה במשרד הפנים.

הנתבעת 3 טוענת כי לאחר פטירת המנוחה, הצטרף אליה בעלה, הנתבע 4, ושני ילדיהם הקטנים להתגורר עמה בדירה.

לפיכך, טוענת הנתבעת 3 כי בזמן פטירת המנוחה לא הייתה לה דירה אחרת למגורים ולכן היא עומדת בתנאי החוק כך שהיא רכשה מעמד של דיירת מוגנת בדירה.

הנתבעים טוענים כי התנהל משא ומתן עם התובע למכירת זכות הדיירות המוגנת של המנוחה לתובע, אך בשלב מסוים התובע הפסיק לענות להם וחזר בו מההסכמות והכל בכדי לגרור זמן עד שהמנוחה תלך לעולמה.

דיון והכרעה

השאלות הטעונות הכרעה בהליך שלפניי הן:

• האם הנתבעת 3 זכאית לרשת את הדיירות המוגנת של המנוחה;

• אם התשובה לשאלה זו היא בשלילה – האם התובע זכאי לדמי שימוש ראויים.

  אדון בשאלות לפי הסדר.

  מגורי הנתבעת 3 בדירה

אין מחלוקת כי מעמדה של המנוחה היה של דיירת מוגנת על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "החוק"), מכוח הסכם השכירות שנחתם בינה לבין הבעלים הקודמים של הדירה.

הנתבעת 3 טוענת כי היא ירשה את זכויות דיירות המוגנת בדירה ולכן היא ובעלה – הנתבע 4 זכאים להמשיך ולגור בדירה כדיירים מוגנים. התובע מנגד, טוען כי הנתבעים לא התגוררו בדירה וכי בזמן פטירתם הייתה להם דירה אחרת ולכן הם אינם זכאים לרשת את הדיירות המוגנת של המנוחה.

סעיף 20 לחוק קובע כלהלן:

"(א)  דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב)  באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם."

רוצה לומר, שהנתבעת 3 תהיה זכאית לבוא בנעליה של המנוחה כדיירת מוגנת אם תוכיח את קיומם של שני תנאים מצטברים:

• היא גרה יחד עם המנוחה בדירה לפחות שישה חודשים טרם מועד פטירתה;

• לא הייתה לה דירה אחרת למגורים.

התובע זימן לעדות את המטפלת הסיעודית של המנוחה – הגב' מגוואנה דסקוון (להלן: "המטפלת"), והיא נחקרה על ידי באי כוח הצדדים באריכות בעזרת מתורגמן, כאשר מחקירתה עלו בתמצית הדברים הבאים:

• בדירה הייתה מיטה אחת ששימשה את המנוחה, מיטה שנייה ששימשה את המטפלת ולא הייתה מיטה שלישית (עמ' 12-11 לפרוטוקול);

• המטפלת לא ראתה בארון הבגדים בדירה בגדים או נעליים של הנתבעת 3 (עמ' 12 לפרוטוקול);

• המטפלת לא ראתה את הנתבעת 3 ישנה במיטה אחת עם המנוחה (עמ' 13 לפרוטוקול);

• המטפלת לא ראתה את הנתבעת 3 מלבישה את המנוחה בבוקר (עמ' 13 לפרוטוקול);

• המטפלת השיבה בשלילה על האפשרות שהנתבעת 3 עזבה כל בוקר את הדירה בדרכה לעבודתה (עמ' 13 לפרוטוקול);

• המטפלת לא ראתה את הנתבעת 3 מסתובבת בדירה בפיג'מה ולא ראתה פיג'מה שלה במיטת המנוחה (עמ' 14 לפרוטוקול);

• המטפלת לא ראתה בחדר האמבטיה או בכל מקום אחר בדירה מברשת שיניים או משחת שיניים של הנתבעת 3 (עמ' 14 לפרוטוקול);

• המטפלת לא ראתה בדירה סבון רחצה, שמפו או מגבות רחצה של הנתבעת 3 (עמ' 14 לפרוטוקול);

• המטפלת העידה כי הנתבעת 3 לא עזרה לה לשטוף את הרצפה או להדיח כלים בששת החודשים לפני פטירת המנוחה (עמ' 14 לפרוטוקול);

• המטפלת לא ראתה את הנתבעת 3 אוכלת ארוחות בדירה, וכן לא ראתה אותה בבקרים אוכלת ארוחות בוקר לפני יציאתה לעבודה (עמ' 15 לפרוטוקול);

• המטפלת ציינה כי רק היא והמנוחה התגוררו בדירה דרך קבע (עמ' 15 לפרוטוקול);

• המטפלת לא ראתה את הנתבעת 3 מתעוררת בדירה בימי שישי ושבת (עמ' 15 לפרוטוקול);

• המטפלת מאשרת כי לא הייתה פינה במקרר בה אוחסנו דברי מזון של הנתבעת 3 (עמ' 16 לפרוטוקול);

• המטפלת מאשרת כי הנתבעת 3 באה לבקר את המנוחה בין פעמיים לשלוש פעמים בכל ששת החודשים האחרונים לפני פטירת המנוחה – ובעת ביקוריה הייתה מגיעה עם ילדיה (עמ' 17-16 לפרוטוקול).

• המטפלת מאשרת כי היא והמנוחה נותרו לבדן בדירה בראש השנה ופסח והנתבעים או מי מהם לא באו לאסוף אותן או באו לעשות את החגים ביחד עם המנוחה (עמ' 19 לפרוטוקול);

• המטפלת מאשרת כי בתום עבודה אצל המנוחה קיבלה ממשפחת המנוחה המלצה טובה על עבודתה (עמ' 18 לפרוטוקול);

• המטפלת הכחישה כי התנהגה באלימות כלפי המנוחה (עמ' 35 לפרוטוקול).

עדותה של המטפלת נשמעה כעדות מוקדמת, מחשש שלא תמצא מקום עבודה נוסף, ותאלץ לעזוב את ישראל. עדותה הייתה מהימנה; אף שניכר היה כי היא חוששת מן הנתבעת 3, ואף שהנתבעת 3 עשתה כל שלאל ידה על מנת להטיל דופי בהתנהלותה של המטפלת, התרשמתי כי המטפלת העידה את מה שזכרה, ללא כוונה להזיק לנתבעים או למי מהם. התשובות שנתנה המטפלת בחקירתה הראשית לא נסתרו בחקירתה הנגדית, ואף שבחקירת יתר עדי הנתבעים (בישיבת 27.10.2020) הועלתה הטענה כאילו בדירה היה מזרן שעליו ישנה הנתבעת 3, ואף שהמטפלת שללה, בעדותה הראשית, את קיומה של מיטה נוספת בדירה, המטפלת לא נשאלה בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנתבעים אם היה בדירה מזרן נוסף.

המטפלת מסרה עדות קוהרנטית, ומאחר שהיא אינה מועסקת עוד אצל הנתבעים או מי מהם – היא אינה בעל אינטרס כלשהו בהליך או בתוצאותיו. על כן, ראיתי לייחס לעדותה משקל משמעותי.

הנתבעים עשו מאמץ ניכר, משמעותי ומכוער ביותר, להטיל דופי במטפלת. עיקר הראיות שהביאו בתיק, נועדו להציג את המטפלת כמי שהתעמרה במנוחה, והתייחסה אליה באופן בלתי ראוי. מטעם זה, הובאה לעדות גב' אורלי מנשה, מנהלת מועדון הגמלאים במתנ"ס דני בשכונת התקווה, שהעידה על התרשמותה מטיב עבודתה של המטפלת ויחסה למנוחה.

אלא שעדות הגב' מנשה אינה רלוונטית כלל לנושא ההליך, ואין בעדותה כדי לפסול את מהימנותה של המטפלת, במידה רבה ניתן לטעון, כי אילו היו בידי הנתבעים ראיות טובות להוכיח את גרסתם, הם לא היו מקדישים חלק כה משמעותי מראיותיהם להשמצת המטפלת, אלא מוכיחים את גרסתם. התמקדות הנתבעים בטענות אלה, וזניחת הראיות בשאלה המרכזית – מלמדת כי מחלישות את מהמינות הנתבעים בכל הנוגע לגרסותיהם למגורי הנתבעת 3.

אינני נדרש להכריע בשאלת התנהלותה של המטפלת, החורגת בהרבה מגדרי המחלוקת בהליך זה. אולם ככל שהדברים נוגעים למהימנותה של המטפלת, אציין, כי הנתבעת 2 העידה, כי לפני המטפלת, הועסקה בטיפול במנוחה אישה אחרת, אשר הנתבעת 2 החליפה, לאחר שלא הייתה מרוצה מהאופן שבו ביצעה את עבודתה (וראו לעניין זה עמ' 156 לפרוטוקול הדיון). הדעת נותנת, אפוא, שאילו היו הדברים הקשים שבהם האשימו הנתבעים את המטפלת נכונים, או אפילו קרובים לנכונים – היו הם פועלים להחלפתה של המטפלת, כפי שעשו במקרה קודם. גם בהיבט זה, יש קושי ליישב את גרסתם של הנתבעים עם שורת ההיגיון, או עם הראיות בתיק. וגם בהקשר זה, ניתן לומר, שאילו הייתה לנתבעים הגנה של ממש מפני התביעה, המגובה בראיות של ממש – הם לא היו נדרשים להשמצות בוטות של המטפלת. אף זאת – מחזק את מהימנות גרסתה של המטפלת בעיניי.

מעיון בתשובות המטפלת, אנו למדים כי לנתבעת 3 לא היו בדירה חפצים הכרחיים שמהם ניתן ללמוד על מגורי קבע בדירה: מיטה, בגדים, נעליים, כלי רחצה, מוצרי מזון וכדומה, חפצים שאדם המתגורר באופן קבוע בנכס מקרקעין מחזיק באותו נכס. אדם המתגורר בדירה באופן קבוע, כדרישת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, מחזיק בה חפצים אישיים, מבקשת שיניים, כלי רחצה, בגדים; הוא מחזיק בדירה מיטה או מזרן או מתקן אחר המשמש לשינה. לא הובאה כל ראיה עצמאית ואוטונומית המאפשרת לקבוע כי לנתבעת 3 היה בדירה, בזמן מן הזמנים, ציוד כאמור.

המטפלת ציינה במפורש בעדותה כי רק היא והמנוחה התגוררו בדירה (עמ' 15 ש' 20 לפרוטוקול) – הרי שמעדות המטפלת ניתן ללמוד בבירור, כי הנתבעת 3 לא התגוררה דרך קבע בדירת המנוחה לפני פטירת המנוחה – לא פרק זמן בן חצי שנה ובוודאי לא פרק זמן ארוך יותר.

הנתבעים הגישו כראיה מסמך בשפה העברית המוכתר כ"תצהיר", שנחתם ביום 5.7.2019, עליו חתומה המטפלת (ראו נ/1) ומסמך נוסף הנחזה כתרגום לתצהיר לשפה ההינדית (ראו נ/2). חתימת המטפלת על שני המסמכים אומתה בידי הנתבעת 3, שהיא עורכת דין במקצועה.

בחקירתה, טענה המטפלת כי אינה יודעת לקרוא ולכתוב בשפה העברית או ההינדית וכי שפת האם שלה היא קוג'רטית (ראו לעניין זה עמ' 26 לפרוטוקול ש' 5 לפרוטוקול), עוד טענה המטפלת כי היא לא ידעה שהיא חותמת על תצהיר שישמש כראייה בבית משפט, אלא סברה כי היא חותמת על מסמך המאשר שקיבלה פיצויי פיטורין (עם פטירת המנחה) בסך 10,847.15 ₪ (ראו עמ' 20-19 לפרוטוקול).

אלא שגם אם נניח כי התצהיר משקף את גרסת המטפלת (ומהטעמים שלעיל, נראה כי הוא משקף יותר את גרסתה של הנתבעת 3 לאותה העת), תוכנו של התצהיר מלמד, כי טענותיה של הנתבעת 3 אינן נתמכות בו. כך נכתב בסעיף 10 לתצהיר:

"כמו כן נטלי הייתה ישנה עם המנוחה בין פעמיים לשלוש בשבוע באופן קבוע וגם בכל הפעמים בהם אני הייתי בחופש או כאשר לא התאפשר לי ללון עם המנוחה".

גם אם אעדיף את גרסתה של המטפלת בתצהיר (ואזכיר כי התצהירים נ/1 ו-נ/2 הוגשו ע"י הנתבעים) על פני עדותה השונה בבית המשפט, ברי כי אין בגרסה זו כדי להקים תשתית עובדתית למגורי קבע של הנתבעת 3 עם המנוחה: מדובר בהצהרה שקובעת כי הנתבעת 3 ישנה בדירת המנוחה לכל היותר בין פעמיים לשלוש בשבוע – כך שבשאר ימות השבוע הנתבעת 3 לא ישנה בדירה נשוא התובענה. הנתבעת 3 אישרה בחקירתה כי התצהיר משקף את המציאות העבדותית כפי שהיא מכירה אותה (עמ' 126 ש' 7-5 לפרוטוקול).

רוצה לומר, כי תצהיר זה מחזק את הטענה לפיה לנתבעת 3 דירת מגורים אחרת בה התגוררה לכל הפחות ארבע פעמים בשבוע, כך שהיא לא התגוררה מגורי קבע עם המנוחה.

בהקשר זה יש לציין, כי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע, כי תנאי לזכאות על פי סעיף זה להעברת זכות הדיירות המוגנת הוא העדר מקום מגורים אחר. הפסיקה קבעה, כי לא ניתן לחייב אדם בגיר להמשיך להתגורר עם הוריו, ועל כן – מגורים בבית ההורים אינם נחשבים ל"דירה אחרת" לצורך הוראות החוק. שאלה שטרם ניתנה לה תשובה היא, האם מי שהתגורר במקום אחר, ועזב אותו כדי לעבור להתגורר בנכס המוגן יכול להיחשב כמי שאין לו דירה אחרת למגוריו.

ההלכה הפסוקה קובעת כי הורשת זכות הדיירות המוגנת אינה דורשת כי לקרוב המשפחה תהא דירת מגורים רשומה על שמו או שהוא זכאי להירשם כבעלים באותה הדירה. ראו לעניין זה ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד ואח', פדי לא(2) 99, שם נקבע כי המבחן הוא האם למבקש הזכות לדיירות המוגנת יש זכות זהה למגורים כזכות למגורים בדירת המנוח, ואם קיימת אלטרנטיבה כזו – יש להעדיף את הדירה האחרת על פני הדירה שהוחזקה על ידי הדייר המוגן. כך נקבע - "חוקי הגנת הדייר באו לסייע בידי חסרי מקום מוגרים ולא בידי אלה הרשאים לבחור בין חלופות למגורים ומבכרים הדירה האחת שלרשותם על רעותה".

פסיקת בית המשפט העליון התייחסה לתחולתו של סעיף 20, וקבעה כי יש לפרשו על דרך הצמצום, בשל הפגיעה בזכותו הקניינית של בעל הבית. ראו לעניין זה דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2457/04 עזבון המנוחה לטיפה יפה חייט ז"ל נ' סמירה דיק ואח' (2006), שם נקבע כי:

"מטרת הוראה זו דינה למנוע הותרתו של ילד או קרוב משפחה של הדייר המוגן בלא קורת גג עם מותו של הדייר, והוא – מקום שהתגורר בפועל בדירה עם הדייר במשך פרק זמן מינימאלי ואין לו בעת הפטירה דירת מגורים אחרת. הגנה זו על ילדים ובני משפחה המתגוררים עם הדייר, שלימים נפטר, נושאת אופי סוציאלי, וכורכת עימה פגיעה בבעל הבית, המבקש לממש את זכות הבעלות שלו בקניינו עם מות הדייר המוגן. פגיעה זו בבעל הבית מוצדקת כל עוד נדרש להגן באופן אמיתי וממשי על בנים או קרובים של דייר מוגן שהתגוררו עמו, ואין להם קורת גג אחרת".

בענייננו – לא זו בלבד שלנתבעת 3 הייתה זכות זהה למגורים בבית הורי בעלה, אלא שזכות זו אף מומשה ונוצלה, הן על-ידי הנתבע 4 והן על-ידי ילדיהם של בני הזוג. העובדה שהנתבעת 3 העדיפה, לשיטתה, מגורים בדירה על פני מגורים בבית חמיה וחמותה – אינה מצדיקה הכרה בה כדיירת נגזרת.

בעקבות פסק הדין בעניין צ'רני הנ"ל, דומה כי לא זו הייתה כוונת המחוקק בקביעת התנאי בסעיף 20, ואפשר שניתן היה לקבוע, כי לא מתקיים בנתבעת 3 התנאי של העדר מקום מגורים חלופי.

עם זאת, לנוכח המסקנה העובדתית, שלפיה הנתבעת 3 לא התגוררה דרך קבע עם סבתה בדירה מעולם, אינני נדרש להכריע בשאלה זו.

עמדנו על כך, כי עדותה של המטפלת, שלה אני רואה לייחס משקל ניכר, מלמדת כי הנתבעת 3 לא התגוררה בדירה מגורי קבע מעולם, אלא לכל היותר – לנה בדירה מספר פעמים בשבוע, והחליפה את המטפלת כאשר זו שהתה בחופשה. נבחן כעת את יתר הראיות שהובאו להוכחת טענתה של הנתבעת 3 למגוריה בדירה.

נזכיר, כי לגרסתה של הנתבעת 3, בעלה (הנתבע 4) וילדיה התגוררו בבית הורי הבעל בראשון לציון, ועל כן בתום יום עבודתה היא נהגה לנסוע לראשון לציון, לבלות עמם עד השעה 21:00-22:00 בלילה, ורק אז לנסוע לבית סבתה. (ראו עמ' 117 לפרוטוקול). אין ספק, כי אין מדובר במי שמרכז חייה בדירה.

כשנשאלה הנתבעת 3 האם היא ישנה בבית סבתה יום יום בשמונת החודשים לפני פטירתה השיבה:

"ישנתי רוב הפעמים... יכול להיות שהיה יום פה יום שם... ישנתי שם כמעט כל יום אלא אם כן היה איזשהו מקרה חריג עם הילדים" (עמ' 120 ש' 15-11 לפרוטוקול).

זאת ועוד, הנתבע 4, בעלה של הנתבעת 3, העיד בחקירתו כי הנתבעת 3 ישנה בדירה נשוא התובענה רוב הזמן וכי "היא ישנה לפעמים הייתה מגיעה לראשון לציון. אוקיי? וישנה בראשון לציון" (עמ' 206 ש' 8-6 לפרוטוקול).

אכן, חוק הגנת הדייר אינו קובע מה פירוש "מגורים עם הדייר המוגן", ומתי ייחשב אדם כמי שהתגורר עם הדייר המוגן באופן המקים לו זכות להמשיך אחרי אותו דייר. אפשר בהחלט, שמי שנהג להגיע לישון בנכס מוגן ייחשב לדייר ממשיך בהתקיים התנאים המתאימים, אולם כאשר אנו מצרפים את העובדות הידועות לנו גם מעדותה של הנתבעת 3, המלמדות כי מרכז חייה בהחלט לא היה בדירה, אלא דווקא בראשון לציון (שם שהתה עם ילדיה, שם השכיבה אותם לישון, לשם חזרה מיום עבודתה), ביחד עם תצהיריה נ/1 ו-נ/2 של המטפלת, שיש יסוד סביר להניח שנוסחו בידי הנתבעת 3 עצמה, ואשר מלמדים כי גם בגרסה המיטיבה ביותר עם הנתבעת 3, היא לא שהתה בדירה דרך קבע, ואפילו לא ברוב הסטטיסטי של הזמן, יש לקבוע, כי הנתבעת 3 לא הוכיחה כי היא התגוררה עם המנוחה בתקופה הרלוונטית.

לצד אלה, קיימים סימנים נוספים, התומכים במסקנה שלפיה הנתבעת 3 לא התגוררה עם המנוחה בששת החודשים שקדמו לפטירתה, ואלה החוסרים הראייתיים.

נזכיר, כי הנטל להוכחת עמידה בתנאי סעיף 20 לחוק – מוטל על כתפי הטוען, ובענייננו – על כתפי הנתבעת 3. על כן, היה עליה להוכיח בראיות טובות כי היא אכן התגוררה עם המנוחה מגורי קבע שישה חודשים טרם פטירתה. עד כה הראינו, כי הראיות שהוצגו – מלמדות את ההיפך הגמור. והנה נראה, כי גם ראיות שיכלה הנתבעת 3 להציג – לא הוצגו.

הנתבעת 2 העידה בחקירתה כי התקינה מצלמה נסתרת בדירה, וזאת על מנת לתעד את התנהלותה של המטפלת (עמ' 73 לפרוטוקול). במסגרת בקשה לגילוי מסמכים מיום 19.4.2020, עתר ב"כ התובע לקבל את קובצי המצלמה לששת החודשים שקדמו לפטירת המנוחה. חרף האמור, לא הומצאו קבצים אלה, ועל כן קבעתי, בהחלטתי מיום 8.7.2020 כי:

"[...] לעניין גילוי המסמכים: לא ראיתי לנקוט צעד קיצוני של מחיקת כתב ההגנה, אולם רשמתי לפניי את המסמכים שהתבקשו הנתבעים להציג ולא הציגו. כל מסמך שלא יומצא לב"כ התובע עד יום 12.7.2020 בשעה 13:00 במסירה אישית – ייחשב ככזה שאילו גולה, היה פועל לרעת הנתבעים, ולא יתאפשר להם להגישו"

כאמור, קובצי המצלמה שבדירה נדרשו במסגרת דרישת הגילוי הספציפית; הם רלוונטיים מאין כמותם להליך, שהרי אם אכן פעלה מצלמה קבועה בדירה, מה קל היה יותר מאשר להציג את הסרטונים, ולהוכיח באמצעותם כי הנתבעת הגיעה לדירה מדי ערב ויצאה ממנה מדי בוקר? כידוע –

"[...] כלל הנקוט על ידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעלי דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני פ"ד לה (1)736)

קשה להעלות על הדעת ראיה משמעותית יותר להוכחת טענתה של הנתבעת 3 למגורי קבע בדירה מאשר צילומי המצלמה, הצילומים לא הוצגו, והטעם שניתן לכך – אינו מניח את הדעת (הטענה היא כי המטפלת הסתירה את שדה הראייה של המצלמה בעזרת בקבוק; מדוע אפוא לא דאגה הנתבעת 2 לשנות את כיוון הצילום של המצלמה)?

אין זאת אלא שאילו הוצגו הקבצים מן המצלמה, היה בכך להוכיח שגרסתה העובדתית של הנתבעת 3 – אינה אמת.

גם העובדה שהנתבעים, באמצעות בא-כוחם דאז, ניהלו מו"מ על רכישת הדירה מידיו, או על מכירת זכויותיה של המנוחה (וראו נספח ד' לכתב התביעה), וזאת בעקבות הליך לפינוי הנכס בעקבות אי-תשלום דמי שכירות (ת"א 48523-10-18). אף שבהליך המשפטי לפינוי הנכס ייצגה הנתבעת 3 את המנוחה, ואף שהתכתובת מול ב"כ התובע נעשתה ע"י עו"ד ישראלי, שייצג את הנתבעים גם בהליך שלפניי בחלקו הראשון, מגוריה של הנתבעת 3 בדירה אינם מוזכרת ולו ברמז דק, אפילו לא במסגרת טיעון-מיקוח.

הנתבעים הציגו את עדותה של גב' גליה גלוזמן, חברתה של הנתבעת 3. עדותה של גב' גלוזמן הובאה כדי להוכיח, לכאורה, את מגוריה של הנתבעת 3 בדירה. אף שעדותה של גב' גלוזמן הייתה מהימנה בעיניי, אין בה די כדי לאפשר ממצא עובדתי בדבר מגורי הנתבעת 3 בדירה דרך קבע. עדותה של גב' גלוזמן (בעמ' 161 לפרוטוקול הדיון ואילך) מבוססת על שלושה ביקורים בדירה, שלושתם בעקבות שיחות של הנתבעת 3 אליה. אף שגב' גלוזמן העידה שראתה מזרן, עדות זו אינה מתיישבת עם עדותה שלפיה לא ביקרה בחדרי הדירה ולא ראתה את המנוחה. היא לא ידעה למסור פרטים על חפציה של הנתבעת 3 בדירה, שכן, לדבריה "לא באתי לחקור" (עמ' 167 ש' 11), והצדק, כמובן, עמה. משלושה ביקורים, שבהם לא נחשפה גב' גלוזמן לתנאי חייה הנטענים של הנתבעת 3 בדירה, יש קושי לקבוע ממצא מובהק, ודאי כאשר מדובר במי שהיא חברתה של הנתבעת 3, ומטבע הדברים, מעוניינת בטובתה. לזכותה של גב' גלוזמן ייאמר, שעדותה לא נשמעה כניסיון לסייע לנתבעת 3, אלא לתאר את המצב כפי שראתה אותו בעיניה.

עם זאת, אין בעדות זו, המבוססת, כאמור, על שלושה ביקורים, כדי לסתור את עדותה של המטפלת, אשר התגוררה בדירה דרך קבע, או את יתר הראיות (או החסרים הראייתיים) שפורטו לעיל.

כאמור, על מנת להיות זכאית להיכנס בנעלי המנוחה כדיירת מוגנת, היה על הנתבעת להוכיח, כי היא התגוררה עם המנוחה שישה חודשים לפחות טרם פטירתה של המנוחה, וכי אין לה מקום מגורים אחר. כפי שהובהר לעיל, הוברר כי לנתבעת היה מקום מגורים חלופי, שזכותה בו הייתה טובה לפחות כזכותה בדירה נושא ההליך, אולם נושא זה אינו טעון הכרעה, מאחר שהנתבעת לא הצליחה להוכיח כי אכן התגוררה מגורי קבע בדירה במשך שישה חודשים.

בהקשר זה אבקש להבהיר: ב"כ התובע ניסה לסתור את הטענה בדבר מגורי הנתבעת 3 בדירה בכך שילדיה התגוררו במקום אחר. טיעון זה – אינו מקובל עליי. אני סבור שלא יתכן ספק שבשנת 2021 (וגם בשנת 2019, בה עוסק התיק), יתכנו דגמים שונים של משפחה ושל זוגיות. לא בכדי לא התייחסתי לעובדה שהנתבעת 3 טענה כי היא התגוררה במקום אחד וילדיה במקום אחר כשיקול בקביעת ממצאי עובדה, שכן פרקטיקה כזו אינה בלתי אפשרית, אף לא בלתי סבירה. לא זקפתי לחובת הנתבעת 3 גם את העובדה שבעודה מצויה במשבר זוגי עם הנתבע 4, הרתה לו; אף לא את האיחוי הפלאי של יחסיהם, זמן קצר ביותר לאחר פטירת המנוחה, כאשר המשפחה כולה שבה והתאחדה – בדירת המנוחה. כל אלה – אינם בלתי אפשריים (גם אם ניתן לחלוק על מידת הסבירות שלהם).

בסיכומו של דבר, גרסתה של הנתבעת 3 נדחתה לגופה, משלא הובאו תימוכין ראייתיים מספיקים לקבלתה של הגרסה, משהראיות המהימנות שהוצגו – הציגו תמונה הפוכה מזו שביקשה הנתבעת 3 להציג.

הפועל היוצא הוא, שאני קובע שהנתבעת 3 לא הוכיחה את מגוריה בדירה שישה חודשים טרם פטירת המנוחה, ועל כן – אין היא זכאית להיחשב כדיירת ממשיכה מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, ויש להורות על פינויה מן הדירה – ועמה הנתבע 4.

דמי שימוש ראויים

משהוכח כי הנתבעים אינם זכאים להחזיק בדירה ולהשתמש בה מיום פטירת המנוחה – הרי שהתובע זכאי לדמי שימוש ראויים עבור השימוש בדירה לתקופה שמיום פטירת המנוחה ועד להגשת התביעה.

התובע צירף כראיה חוות דעת של השמאית אילנית ציבין (ראו כת/5). דמי השכירות שנקבעו על ידי השמאית לתקופה שמיום 1.6.2019 ועד ליום 31.5.2020 הם בסך 3,550 ₪ לחודש ואילו דמי השכירות לתקופה שמיום 1.6.2019 ועד למתן פסק הדין בתביעה הם 3,200 ₪. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית, ואף לא ביקשו לחקור את השמאית על חוות דעתה (וראו לעניין זה תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, שחלה על ההליך דנן), ומשכך – אני מאמץ את חוות דעתה של השמאית לעניין זה.

מחוות הדעת עולה, כי דמי השכירות הראויים בגין התקופה מפטירת המנוחה ועד ליום הגשת התביעה (16.5.2019 – 6.1.2020) הם בסך של 26,625 ₪, ואני מחייב את הנתבעים 3 ו-4 לשלם לתובע את הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

התובע ביקש בסיכומיו לתקן את כתב התביעה באופן שיתווסף לסכום זה סכום דמי השכירות הראויים לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום 17.1.2021. תיקון כתב התביעה באופן זה אינו אפשרי, שכן לנתבעים לא ניתנה ההזדמנות להתגונן מפניו כדבעי, והיא נדחית.

הערה טרם סיום

לא ניתן לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס להתנהלותה של הנתבעת 3. הנתבעת 3 היא עורכת דין במקצועה. חרף זאת, ועל פי הודאתה היא, היא פנתה ברחוב לעדה מטעם התובע, והציגה לה שאלות בעניין עדותה. בתצהיר שהגישה הנתבעת 3 ביום 30.6.2020, היא התייחסה לטענה זו, ולמעשה – אישרה אותה באופן מלא. לגרסתה:

"ביום 24.6.20 חזרתי עם שלושת ילדיי לביתי לאחר שאספתי אותם מהגנים. חניתי את האוטו כמה מטרים מבניין מגוריי (סמוך לבניין מגוריה של העדה הסתבר בדיעבד).

חניתי את רכבי והוצאתי לאט לאט את שני ילדיי בני ה-6 ו-4 מהרכב כאשר בני השלישי בן 7 חודשים מוחזק בידיי.

באותו מעמד הבחנתי בעדה ברחוב לאחר שיצאה מכתובת ביתה והתיישבה בקלנועית, או אז הבנתי/חשדתי וזאת לפי הכתובת ושאלתי אותה לשמה ע"מ לוודא שאכן מדובר בעדה. לאחר שעדה השיבה את שמה, שאלתי אותה האם היא מכירה אותי או את המנוחה, וזו בתגובה מסרה שלא." (סעיפים 7-9 לתצהיר מיום 30.6.2020, ההדגשות במקור)

התנהלות זו, של פנייה יזומה לעדה ברחוב, היא חמורה ביותר בעיניי. יש בה, לכאורה, משום ניסיון להרתיע עדה, ודאי באופן שבו נעשו הדברים – כאשר העדה אינה מכירה את הפונה אליה, כאשר הדבר נעשה מחוץ לביתה של העדה. די להציג את גרסתה של העדה, גב' רות מזרחי, לאירוע זה, כדי להבין את חומרתו:

"ביום 24.6.2020 יצאתי מפתח ביתי ברחוב קמואל 52 כאשר לפתע עצרה לידי מכונית פרטית ממנה יצאו שלושה אנשים בלתי מוכרים לי ורק לאחר שספגתי מהם האשמות ואיומים התברר לי שאנשים אלה הם הנתבעים 2 עד 4 ה"ה: גב' זהבה עייש, עורכת הדין נטלי דהאן ובעלה מר משה דהאן.

שלושת הנתבעים ניגשו אליי והחלו להטריד אותי בשאלות תוקפניות, ובין היתר צעקו לעברי: 'מי את בכלל', 'מאיפה את מכירה את המנוחה נג'ט אברהם ז"ל,' 'בזכות מה את רוצה להעיד נגדנו במשפט' וכיו"ב.

הנתבעת 3, עורכת הדין נטלי דהאן, התקרבה אליי מאוד עד למרחק סנטימטרים בודדים בלבד, תוך השגת גבול המרחב האישי שלי [...] ובאופן מאיים, כמעט נגעה בי והטיחה בפניי שאני מקבלת תשלום תמורת העדות שלי ומוטב לי שלא אגיע להעיד במשפט" (תצהיר גב' מזרחי מיום 29.6.2020)

להשלמת התמונה יוער, כי בסופו של דבר, לא מצאתי בעדותה של גב' מזרחי לגוף העניין דבר שיש בו כדי להשפיע על תוצאת ההליך – היכרותה עם המנוחה הייתה שטחית, ועדותה הייתה, בעיקרה, עדות מפי השמועה, שמשקלה זניח.

בין שנקבל את גרסתה של גב' מזרחי, ובין שנקבל את גרסתה של הנתבעת 3 – מדובר בהתנהלות חמורה ביותר, אשר לא ניתן להותירה ללא תגובה. מאחר שהתנהלות זו – גם באופן שהיא מתוארת על-ידי הנתבעת 3 בעצמה – מקבלת משנה חומרה כאשר היא מבוצעת בידי עורכת-דין, יועבר העתק פסק הדין ליועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט, אשר יעבירו לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב – יפו, להמשך בירור.

סוף דבר

כאמור, הנתבעת 3 לא הוכיחה כי היא עומדת בתנאי הבסיסי להכרה בה כדיירת ממשיכה לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב – 1972, ועל כן – היא מחזיקה במושכר ללא זכות שבדין. הנתבע 4 מחזיק בדירה מכוח הזכות הנטענת של הנתבעת 3, ועל כן – בהעדר זכות כזו לנתבעת 3 – יש להורות על פינוי שניהם מן הדירה.

הנתבע 1 – עזבון המנוחה – לא זו בלבד שאינו אישיות משפטית, אלא שאף אינו צד נכון להליך: אין כל טענה כלפי המנוחה בהליך דנן, ומכאן שלא הייתה כל הצדקה להגיש את התביעה נגד עזבונה, והיא נדחית. ביחס לנתבעת 2 – נתבעת זו לא טענה לכל זכות שקמה לה בדירה, ומשכך – לא התבקש כל סעד ביחס אליה, ודין התביעה נגדה להידחות.

התביעה מתקבלת ביחס לנתבעים 3 ו-4, ואני מורה כדלקמן:

• הנתבעים 3 ו-4 יפנו את הדירה, כהגדרתה לעיל, וימסרו את החזקה בה לידי התובע, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם, לא יאוחר מיום 29.4.2021 בשעה 13:00.

• הנתבעים 3 ו-4 ישלמו לתובע דמי שימוש ראויים לתקופה שבין פטירת המנוחה להגשת התביעה בסך 26,625 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (6.1.2020) ועד לתשלום המלא בפועל.

• העתק פסק הדין יועבר ליועץ המשפטי להנהלת בתי-המשפט, אשר יעביר העתק ממנו לוועדת האתיקה של מחוז תל-אביב בלשכת עורכי הדין, כאמור בסעיף 50 לפסק הדין.

הנתבעים 3 ו-4 יישאו בהוצאות ההליך בסך 15,000 ₪, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 35,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. יובהר, כי בקביעת סכום ההוצאות התחשבתי בהתנהלותם הדיונית של הנתבעים, אשר עשו כל מאמץ לסרבל את ההליך, לעכבו ולהקשות על ניהולו, לרבות על דרך של הימנעות ממסירת מסמכים ויצירת קשר עם עדים.

התובע לא חויב בהוצאות בגין התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2, מאחר שאלה לא התגוננו בנפרד, והוצאותיהם נבעו מהוצאות הנתבעים 3 ו-4.

שניתן היום, י"א אדר תשפ"א, 23 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.