אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החזר טבעת שניתנה קודם הנישואין ודין תכשיטי נישואין

החזר טבעת שניתנה קודם הנישואין ודין תכשיטי נישואין

תאריך פרסום : 19/04/2015 | גרסת הדפסה
תיק מס'
בית דין רבני אזורי חיפה
951689-2‏
30/03/2015
בפני הדיינים:
1. הרב מימון נהרי – אב"ד‏
2. הרב יוסף יגודה
3. הרב יצחק רפפורט


- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד יעקב בלס
הנתבעת:
פלונית
עו"ד זרח רוזנבלום
פסק דין

 

לפנינו תביעת הבעל לשעבר (להלן התובע) לחיוב האשה (להלן הנתבעת) בהחזר טבעת נישואין.

נבהיר, שאין הכוונה לטבעת הקידושין אלא טבעת שניתנה לצורך הצעת נישואין.

בתאריך כ' בשבט תשע"ד 21.01.2014 התקיים דיון בתביעות הצדדים ובמסגרת זו עלתה התביעה נשואת הדיון להחזר טבעת זו הנמצאת אצל הנתבעת.

בהחלטת בית הדין נקבע כי על הצדדים וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 30 יום עמדתם בצירוף אסמכתאות הלכתיות.

במסגרת החלטת בית הדין נקבע המתווה להליך הגירושין כולל סידור הגט.

בתאריך ד' באדר ב' תשע"ד (6.3.2014) המציא התובע את נימוקיו ובקש את החלטת בית הדין.

לנתבעת ניתנה זכות להגיב בתוך 21 יום שלמרבה הצער תגובה עניינית זו הגיעה רק זה עתה.

להלן התקציר העובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין:

א.  הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בחודש יוני 2010 לאחר תקופת היכרות של כשנה וחצי.

ב.   לצדדים אלו נישואין שניים, התובע התאלמן מהאשה הראשונה.

ג.   לצדדים אין ילדים משותפים.

ד.   בתאריך כ"ו באלול תשע"ג (1.9.2013) הגיש התובע לבית הדין תביעה לגירושין ובכרוך לה את תביעתו לחלוקת רכוש הכוללת החזר הטבעת נשואת הדיון.

ה.  הצדדים התגרשו בהתאם להחלטת בית הדין הנ"ל.

ו.   התובע העניק את הטבעת לנתבעת מספר חדשים לפני הנישואין.

ז.   המדובר בטבעת שהייתה בשימוש אצל אשתו הראשונה של התובע.

להלן טיעוני התובע:

התובע נתן את הטבעת כתכשיט להתנאות בו כל עוד הם נשואים.

לתובע יש בטבעת זו ערך סנטימנטלי בהיות טבעת זו של אשתו הראשונה ממנה התאלמן, הטבעת יקרה וחשובה לו ומשום כך מבקש הוא אותה בחזרה.

התובע מצרף אסמכתאות הלכתיות משו"ת הריב"ש שהובא להלכה בב"י וברמ"א אה"ע סימן צ"ט שתכשיטים הניתנים לכלה ע"י החתן ניתנו על מנת להתנאות בהם בלבד וכאשר מתגרשים הם חוזרים לבעליהן – הבעל. כמו כן ציין לעוד פוסקים שפסקו כדברי הריב"ש.

בנוסף, הביא אסמכתאות שבמתנה הולכים אחר אומדנה ואף ציין לפוסקים (סמ"ע ונתיבות חו"מ ר"ז) שדי באומדנה קלה כדי שהנותן יבטל את המתנה.

להלן טיעוני הנתבעת:

התובע נתן את הטבעת מספר חדשים לפני הנישואין כמתנה גמורה ולא מסיבת הנישואין או על מנת שתתנאה לפניו. לפיכך יש לראות זאת במסגרת דיני המתנה שאינה מותנית בכך שנותן המתנה נתן בעת שאהב את משנהו ולאחר ששינה טעמו יכול לחזור בו.

ב"כ הנתבעת בסיכומיו הביא סברה (הובאה בדברי הגאונים אשר הובאו בבעל העיטור ובריב"ש) שכל נותן מתנה יודע שאין ערבות לכך שהאהבה בינו לבין המקבל תישאר ביניהם לעולם ונותן במתנה גמורה.

עוד ציין לסעיפי החוק בחוק המתנה ודרכי הקנייתה מהם מוכח שמתנה נהפכת לרכוש בלעדי של מקבל המתנה ואינו יכול לחזור בו. לדבריו, יש להחיל את חוק המתנה על טבעת זו נשואת הדיון מדינא דמלכותא דינא.

לאחר העיון בעמדות הצדדים וב"כ ובחומר המצורף, עמדת בית הדין שיש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת להשיב את הטבעת לאלתר לתובע. להלן נימוקי פסק הדין:

אין חולק כי המדובר בטבעת לצורך נישואין שניתנה במתנה לנתבעת מספר חודשים לפני הנישואין ולא עסקינן בטבעת קידושין.

כמו כן אין חולק כי המדובר בטבעת ששימשה בעבר את אשתו הראשונה של התובע אשר הלכה לבית עולמה.

ההיבט ההלכתי

נקדים ונאמר. לא נמצא בתלמוד ובפוסקים הראשונים התייחסות במישרין לדין תכשיטי אשה שהחתן נותן לכלתו לפני הנישואין ולאחר נישואיהם התגרשו.

הריב"ש תלמידו של הר"ן העלה לראשונה שאלה זו לדיון ודבריו הובאו בפוסקים רבים, מרן הב"י אה"ע סימן צ"ט, הרמ"א שם, ובפוסקים האחרונים שדנו בדבר.

אולם כדי לעמוד על שורש דין זה יש להקדים את דברי הגמרא אשר דנה בדין כסות אלמנה ואת דברי הראשונים שלמדו מדברי הגמרא את הדין של כסות באשה גרושה, ולאחר שנבין את עומק סברת הפוסקים שדנו גם בתכשיטי אשה גרושה נבחן את ההכרעה הראויה למקרה דנן.

מקור הדין בתלמוד

במסכת כתובות (נ"ד ע"א) איתא:

"איתמר, אלמנה, רב אמר שמין מה שעליה, ושמואל אמר, אין שמין מה שעליה...אמר רב נחמן, אע"ג דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב. דתנן, אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן, וכי מאחר דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב? אמר ליה, לכאורה כשמואל ריהטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב. מאי טעמא? כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה."

נבאר את דברי הגמרא בקצרה.

רב ושמואל נחלקו באלמנה הבאה לגבות כתובה המגיעה לה מהיתומים. לדעת רב, מעריכים את בגדי האלמנה ומפחיתים את שווים מתשלום הכתובה. לדעת שמואל, אין מעריכים את הבגדים והאלמנה מקבלת את מלוא כתובתה כך שהבגדים נותרים ברשותה.

רב נחמן הביא ראיה לשמואל מדברי המשנה בערכין (כ"ד ע"א) המקרה שם עוסק באדם המקדיש את נכסיו או המעריך את עצמו ואין לו במה לשלם. הדין, הגזבר אינו יכול לגבות את חוב הבעל מכסות האשה ומכסות הילדים אשר נתן להם. מכאן מבקש רב נחמן להוכיח שהאשה קנתה את הכסות ולכן אין שמין לה את הכסות וכמו שיטת שמואל.

אלא שרב נחמן באר בהמשך הגם שנראה לכאורה כשמואל, אולם המעיין בראייה זו יראה שאין מכאן ראייה לשמואל וגם רב מודה במקרה זה שבו האשה ממשיכה להיות נשואה לבעל ומשום כך על דעת כן ודאי הקנה לה הבעל את הכסות, אולם על דעת שתצא ממנו לא הקנה לה.

שיטת רש"י

וברש"י (בד"ה "לכאורה כשמואל ריהטא") כתב בזה"ל:

"פתאום מרוצת משמעות המשנה כשמואל, אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל, דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו, ואדעתא דהכי מקנא לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו."

והנה, מדבריו שכתב "שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו" משמע שהכסות מוקנית לאשה ע"י הבעל בתנאי כל עוד שהיא תחתיו.

עוד נראה, שזהו קניין גמור לגוף ולפירות וכל עוד האשה נשואה יש לה במתנה זכות קניינית חלוטה. וכן משמע מדברי הר"ן בסוגייה שהעתיק דברי רש"י.

גדרי חיוב הבעל בכסות ובמדור

נבאר להלן שנידון זה שנוי במחלוקת. יש הסוברים שחיוב הבעל בכסות אשתו (וה"ה במדור, ראה דברי יוסף אה"ע סימן ע"ג) הבעל מקנה לה זאת בקניין גמור בתנאי כמו שמשמע מרש"י והר"ן, ויש סוברים שהחיוב המוטל על הבעל הוא לדאוג לה לכסות ומדור, אולם אין בזה מעשה קניין אלא בגדר השאלה בלבד שיש לה זכות שימוש בדבר, וכמו בשוכר דירה שאין לו קניין בגוף הדירה רק לזכות שימוש. ויש למחלוקת זו נפקותות הלכתיות רבות.

וברי"ף (בסוגיין) וכן הרא"ש הביא את דברי הגמרא ופסק הלכה כרב.

דין כסות באשה המתגרשת

על סברת הגמרא "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", כתב הרי"ף וז"ל:

"ושמעינן מינה, דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה, אין שמין לו מה שעליה, דלאו איהי בעיא למיפק, אלא איהו בעי לאפוקה."

כלומר, הרי"ף לומד מסברה זו של הגמרא שנאמרה באלמנה, שכל זה דווקא באלמנה שבעלה מת ובאה לגבות כתובתה מנכסי הבעל, שם שייכת הסברה "דאקני לה אדעתא למיקם קמיה", אולם בגרושה שהבעל מבקש לגרשה והיא אינה מבקשת להתגרש, במקרה זה קיימת סברה הפוכה, והיא־שהאשה אומרת שכיון שאינה רוצה להתגרש, ומבחינתה היא מקיימת את התנאי להיות עמו, אלא שהוא זה אשר רוצה להתגרש, משום רצונו להתגרש ממנה אינה צריכה להפסיד את הכסות שקנה לה, ולכן אין שמין לה את הכסות, והכסות הינה שלה.

וכן הביא הרא"ש להלכה את דברי הרי"ף.

ולכאורה מדברי הרי"ף ניתן ללמוד שסבר כפי פירש"י והר"ן שהאשה זוכה בכסות שנתן לה בעלה, בקניין גמור ולא רק בזכות שימוש בתורת שאלה גרידא.

נבהיר דברינו:

הרי"ף לומד מדברי הגמרא: "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעת למשקל ולמיפק לא אקני לה" שנאמר ביחס לאשה שהתלאמנה מבעלה, לדין אשה שבעלה רוצה לגרשה.

ונראה ברור כי הוכחה זו לא תיכון אם נבאר בדברי הגמרא "אקני לה" שהקנה לה זכות שימוש בלבד על דרך השאלת בגדים. שכן אם נלמד כן, יוכל הבעל לטעון לאשתו, שהקנה לה בכסות זכות שימוש בלבד, כל עוד הוא נשוי לה כאשר הוא מחוייב מן התורה לדאוג לה לכסות. אולם גוף הכסות נותר שלו, והיות והתגרשו בהסכמה, זכות זו של האשה לשימוש אינה קיימת יותר מאחר ופקע חוב זה של כסות ממנו. בהכרח שהר"יף והרא"ש למדו שהבעל מקנה לה קניין גמור בגוף הכסות על תנאי.

תנאי זה, פעמים משמש לזכותו של הבעל וכמו באשה אלמנה ששמין לה את הכסות שנתן לה הבעל, ופעמים משמש לזכות האשה כמו באשה שבעלה גרשה ללא סיבה מוצדקת וכפי שנבאר, במקרה זה לאשה עומדת הזכות לטעון שהיא מקיימת את התנאי להמשיך לחיות עמו יחד, וכי הבעל הוא זה אשר רוצה להפר את התנאי ולפיכך עליו לשאת בתוצאות. סברה זו בעצם טמונה בלשון הרי"ף: "דלאו איהי בעיא למיפק, אלא איהו בעי לאפוקה" – דוק ותשכח.

שו"ר שהרמב"ן בספרו מלחמות ה' ביאר מעין מה שכתבתי בדברי את ראיית הרי"ף וז"ל:

"אבל מגרש את אשתו כיון שהיא קנתה כדי לעמוד לפניו ועכשיו היא יוצאת בעל כרחה, תימא, תנו לי בעלי ואעמוד לפניו, דהא לאו למיפק קיימא, ולטיבועין הקנה אותם לה כל זמן שתעמוד לפניו, למה זה דומה, לנותן מתנה לחבירו על מנת שישמשנו, שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו, והא נמי מתנה גמורה היא."

מדברי הרמב"ן שדימה דין התחייבות הבעל לאשתו בכסות, להתחייבות נותן מתנה לחברו על מנת שישמשנו, רואים להדיא, שגם התחייבות זו של הבעל להקנות לאשה כסות בתנאי, אינה חד צדדית התלויה אך ורק באומדן דעתו של הבעל, ויש להתחשב בתנאי זה גם בדעתה מאחר והתחייבות זו ניתנת בתמורה ולא סתם מתנה.

כלומר, גם היא צד בתנאי ויש לה את הזכות שהתנאי יתפרש גם לטובתה כאשר הבעל מעוניין לגרשה ללא סיבה והיא מצידה לא מעוניינת בהפרת התנאי.

ברם, מצאתי לרעק"א בדרוש וחידוש על הסוגייה שציין לביאור הרמב"ן הנ"ל וביאר ביאור שונה לראייה של הרי"ף ולדבריו אין ראייה מדברי הרי"ף, אלא שלא זכיתי להבין דבריו לפי קוצ"ד. וראה עוד במערכת הקניינים להגר"ש שקאפ סימן י"ח מה שהוסיף לבאר עוד בדברי הרי"ף, ואכמ"ל.

וכן פסק הרמב"ם בפט"ז מהלכות אישות ה"ד, וז"ל:

"..ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה. אבל אם גירשה לרצונו, גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה, לא היא."

כלומר, הבעל הקנה לאשה בקניין גמור את הכסות כל עוד האשה לא בקשה להתגרש, ולכן דקדק לומר "וזכתה בהן" וזהו מעין מה שכתב רש"י בסוגיה "שיהו שלה."

ובמ"מ שם כתב שאם האשה יוצאת בעל כרחו וכמו אלו שכופין אותם להוציא, ודאי שמין מה שעליה, וכן דייק מדברי הרי"ף.

כלומר, המ"מ מגביל דין זה שנאמר בפוסקים באשה גרושה שזהו דווקא אם הגירושין נבעו מרצונו של הבעל להתגרש, אבל אם נאלץ להתגרש על פי חז"ל אזי שמין לה את הכסות ופוחתין מכתובתה.

ובח"מ סימן צ"ט סק"ב דקדק מדברי המ"מ שאם אין כופין על הבעל לגרש אזי אין שמין אף שיש לבעל טענה צודקת להתגרש מהאשה.

לדבריו, מדברי בעל העיטור שהובא בר"ן ונפסק בשו"ע (שם סעיף א') שכתב "אבל בגרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה אין שמין לה", משמע שדווקא בלא טענה אין שמין אבל אם יש לבעל טענה שמין את כסותה, ודלא כפי שסבר המ"מ שכל עוד לא כופין את הבעל לתת גט אין שמין את הכסות.

ולדברי הח"מ כך נראה מדברי הרי"ף והרא"ש. וכך נראה שדעתו נוטה.

אולם הב"ש (שם סק"ב) יישב דברי המ"מ באופן שלא יחלוק על העיטור. לדבריו, גם המ"מ יסכים שכל עוד אין לבעל עילה מוצדקת לתביעתו להתגרש אזי שמין. ראה שם.

וראה בר"ן הביא דעת הרז"ה שחולק על הפוסקים הנ"ל וסובר שגם בגרושה שמין לה את הכסות. ראה שם טעמו.

עוד הביא הר"ן דברי הרשב"א בחידושיו שבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה. וכן פסק הרא"ש שבגרושה אין שמין גם בגדי שבת. וכמו כן פסק שבאלמנה שמין גם בגדי חול.

אולם, הריב"ש בשו"ת (סימן ש"א) דקדק בדעת הרמב"ם שיש חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת בגרושה, שבבגדי חול אין שמין אבל בבגדי שבת שמין. וכן פסק בשו"ע אה"ע סימן צ"ט סעיף א'.

וראה מ"מ שעמד בביאור מחלוקת זו של הפוסקים, ואכמ"ל.

ובדעת הרמב"ם בדין אלמנה, נראה שסובר שיש חילוק בין בגדי חול לשבת. שבבגדי חול נאמר דין הגמרא ששמין, אבל בבגדי שבת צריכה להחזיר. כך נראה מדברי המ"מ פ"א מהלכות מלווה ולווה ה"ה, ומדברי הרעק"א שנביא לפנינו.

פסק השו"ע בדין זה

ובשו"ע (סימן צ"ט סעיף א') פסק כדעת רוב הפוסקים שבאשה אלמנה אין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת. וראה עוד בחידושי המאירי שהביא דעה נוספת. ואכמ"ל.

ובריטב"א בסוגיין (הובא בב"י) כתב שבכסות אלמנה אין יכולים היתומים לחייב את האלמנה להשיב את הכסות ולשלם לה כסף בתמורה. ובטעם הדבר כתב "שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך."

וברמ"א (סעיף א') הביא דין זה להלכה.

ובב"ש (שם סק"ד) כתב על דברי הרמ"א הללו שאף אם הבגדים שווים יותר מסכום הכתובה אין מוציאין ממנה את הבגדים, וזכות האשה לשלם את המותר בכסף.

מדבריו שם נראה שגם באשה גרושה נאמר דין זה שהאשה זכתה בכסות, שכן דבריו באו לבאר דברי הרמ"א שהגיה על דברי הב"י בשולחנו גם בדין אשה גרושה. ולפנינו נביא מדברי הגרעק"א שהבין שדברי הב"ש מדברים באשה אלמנה אבל באשה גרושה יש חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת. לדבריו, בבגדי שבת לא הקנה לאשה בקניין גמור, ועל כן האשה צריכה להחזיר במקרה זה את הבגדים והבעל ישום לה את שווים בכתובה שחב לה.

דין מתנה באשה המתגרשת

ובדין מתנה שנתן הבעל לאשה כתבו הגאונים (הובאו בר"ן בבעל העיטור ובב"י) שהמתנה אינה חוזרת גם אם האשה סרחה עליו, כל עוד לא חל עליה דין מורדת שמפסידה כתובה ומתנות.

וכן פסק הרמ"א (שם סעיף ב') ובנו"כ, ולא נמצא מי שחולק.

סברת הגאונים מבוארת שם "דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם."

כלומר, מי שנתן מתנה לחבירו ולאוהבו, האם צריך מקבל המתנה להעמיד לו ערב שהחברות והאהבה תמשיך ביניהם לעולם???

פועל היוצא מכך, שהמתנה קיימת לעולם, ועל דעת כן נותן המתנה נותן שיתכן והחברות והאהבה תיפסק לה בהמשך.

ברם, באשה מורדת, קנסוה חז"ל שתפסיד מתנות שנתן לה הבעל. ראה על כך בביאור בטור ובשו"ע סימן ע"ז ובנו"כ שם.

לסיכום:

א.  אשה אלמנה. לדעת רוב הפוסקים, (וכ"פ השו"ע) שמין לה כסותה בין בגדי חול בין בגדי שבת.

לדעת הרמב"ם שמין לה בגדי חול אבל בגדי שבת חוזרים.

ב.   אשה גרושה. נאמרו שלוש דעות בפוסקים.

  1. 1. דינה כאשה אלמנה ששמין כסותה (הרז"ה).
  2. אין שמין כסותה בין בגדי שבת ובין בגדי חול (הרא"ש, הטור, המרדכי, הרשב"א הובא בר"ן, מהרי"ק, תשובת הרי"ף ועוד)
  3. 3. אין שמין בגדי חול, אבל בגדי שבת שמין (הריב"ש בדעת הרמב"ם, וכ"פ השו"ע).

לדעות 2 ו־3, זהו דווקא באשה שבעלה מגרשה מדעתו ללא עילה, אבל אם כופין עליו לגרש שמין בגדיה.

ונחלקו הח"מ והב"ש מה הדין כאשר לבעל יש סיבה מוצדקת לתביעתו לגרש את האשה, לח"מ אין שמין ולב"ש שמין.

יש לציין כי בדין שמין את הבגדים, לא ניתן לחייב את האשה להשיב את הכסות, אלא לשלם תמורתם.

ג.   במתנה רגילה (שאינה בגדים ותכשיטים) שנותן הבעל לאשה אין חולק שאינה חוזרת והיא שייכת לאשה בקניין גמור בין באלמנה בין באשה גרושה אף אם סרחה, ורק באשה מורדת הפסידה מתנות מדין קנס.

דיני גביית בעל חוב בכסות אשה ותכשיטים

בטרם נבוא לבאר דין תכשיטים, נבאר דיני כסות אשה כאשר יש בעל חוב שנושה בבעל, האם הבעל חוב יכול לגבות מהם או לא.

שאלה נוספת הקשורה לשאלה זו שנעמוד עליה, האם הבעל יכול למכור כסות אשתו כאשר מצבם הכלכלי התדרדר?

בשאלות אלו דנו הפוסקים וכרכו בפסיקתם גם את התכשיטים וכלי כסף וזהב שהבעל נותן לאשה טרם הנישואין או אף בזמן הנישואין ומכאן החשיבות בהקדמת ליבון סברות הפוסקים בדין זה שכן יש לכך השלכה ישירה בבואנו להכריע במקרה דנן.

ביאור שיטת הרמב"ם והפוסקים החולקים עליו בדין זה

כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מלווה ולווה ה"ה):

"אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לווה ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן, אלא הרי אלו שלהם. במה דברים אמורים בכלי החול, אבל בבגדי השבת והמועד, גובה אותן בעל חוב, ואצ"ל אם היו בהן טבעות וחלי זהב או כסף שהכל לבעל חובו."

מקור הדין במשנה במסכת ערכין כ"ד ע"א. במשנה שם לא מבואר חילוק זה של הרמב"ם בין בגדי חול לבגדי שבת, ועל כן רבים מהפוסקים חלקו על הרמב"ם וסברו שאין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת.

וכבר עמד המ"מ שם על דברי הרמב"ם הללו וציין לירושלמי שחילק בדין אחים שחילקו ירושה ובינתיים הם נשיהם וילדיהם לבשו בגדים מהירושה, שבגמרא (במסכת ב"ק י"א ע"ב) מבואר ששמין בגדים שעליהם אולם מה שעל נשיהם וילדיהם לא שמין. לדברי הירושלמי, דברי הגמרא נאמרו בבגדי חול, אבל בבגדי שבת ורגל שמין.

לדברי המ"מ זהו כנראה מקור הדין לרמב"ם שפסק כירושלמי והשווה דין אחים שחלקו בירושת אביהם לדין בעל חוב של הבעל הבא לגבות מכסות אשתו וילדיו.

וכתב בטעם הדין וז"ל:

"והרב ז"ל דימה דין בעל חוב לחלוקת האחין, לפי שהכל מטעם אחד, שאינו עולה בדעת הבעלים להקנות להם בגדים אלו המכובדים שהם מיותרים על דעת שלא יוכל למוכרן, ולפיכך נישומין בחלוקת האחים ונגבין לבעל חוב. זהו דעתו ז"ל. וראיתי מי שחלק ואמר, שאחין הוא בדווקא שאינן מקנין זה לאשתו ובניו של זה אלא בגדי חול, ומפני שלא יפשיטום ערומים, אבל בעל לאשתו מקנה הוא בין של חול בין של שבת, ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו, ואפילו של שבת כלום, ע"כ."

נמצאנו למדים מדברי המ"מ את מקור הדין של הרמב"ם, את ביאור מחלוקת הפוסקים. ודין מכירת כסות אשה ע"י הבעל.

לדבריו, הרמב"ם סבר כירושלמי שאדם מטבעו מקנה בגדי חול. וההסבר לכך נראה, הואיל ומחוייב בכך מדין תורה, אבל בגדי שבת ורגל שהם מיותרים, אינו עולה בדעתו להקנות להם קניין גמור, והבעל שומר לעצמו את הזכות למכרם אם מצבו הכלכלי התדרדר, וכמו כן בעל חובו גובה מהם מאחר והבגדים הללו שייכים לבעל ומשועבדים לבעל חובו שזכות הבעל חוב לגבות מהם.

לעומת זאת, הפוסקים החולקים על הרמב"ם סוברים שרק באחים חידש הירושלמי חילוק זה מאחר ויש סברה שהאחים מוחלים זל"ז בבגדי חול "שלא יפשיטום ערומים" (סברה זו הבאנו לעיל בשם הריטב"א הביאה הרמ"א בסימן צ"ט) לכן שמין אותם, אולם בבגדי שבת שלא שייכת סברה זו, אין הם מוחלים זל"ז ועליהם להחזירם לעיזבון לצורך חלוקתו ביניהם.

אבל בבעל שנושא אשה וחייב בכסותה מדין תורה, מקנה הוא לה בקניין גמור גם בגדי חול וגם בגדי שבת, ומשכך הבגדים הללו שייכים לה ואין לבעל חוב הזכות לגבות מהם. אלא אם כן קנה לה לאחר שכבר התחייב לבעל חובו, ראה שם בטור ובשו"ע.

ולכאורה מדבריהם נלמד, שהבעל אינו יכול למכור גם בגדי שבת ורגל ודלא כהרמב"ם. כך שיש למחלוקת זו שתי נפקותות הלכתיות.

ובטור הביא דעת החולקים על הרמב"ם, והביא דיעה נוספת המחלקת בין אשה מיוחסת שבעל חוב אינו יכול לגבות ממנה גם בגדי שבת ורגל לבין אשה שאינה מיוחסת שבעל חוב גובה ממנה בגדי שבת ורגל.

ובב"ח ביאר סברת דיעה זו. כיון שיש דין עולה עמו באשה מיוחסת, על כן אומדים דעת הבעל שהקנה לה לגמרי גם בגדי שבת. אבל באשה שאינה מיוחסת לא הקנה לה הבעל את בגדי השבת אלא נתנם לה רק דרך שאלה.

ובשו"ע חו"מ (סימן צ"ז סעיפים כ"ה – כ"ו) פסק כרמב"ם.

וברמ"א הביא שיש חולקים אשר לא מחלקים בין בגדי חול לבגדי שבת ורגל.

וראה משנה למלך פ"א מהלכות מלווה ולווה ה"ה וביאור הגר"א חו"מ סימן צ"ז סקפ"ז וסקפ"ח הארה נוספת במחלוקת זו של הפוסקים.

דין גביית בעל חוב מתכשיטי אשה

ובדין תכשיטים שנתן הבעל לאשה, כתב הרמב"ם לשון "ואין צריך לומר" (־"אבל בבגדי השבת והמועד, גובה אותן בעל חוב, ואצ"ל אם היו בהן טבעות וחלי זהב או כסף שהכל לבעל חובו").

ובמ"מ כתב: "זה פשוט ומוסכם, וכן כתב הרי"ף בתשובה, ובודאי אם היה דינם כדין מלבושים, המשנה הייתה מזכרת כן."

נמצאנו למדים מדקדוק דברי הרמב"ם הנ"ל שבתכשיטים הדין פשוט יותר שבעל חוב גובה.

ומדברי המ"מ נמצאנו למדים, שבתכשיטים הדין מוסכם שבעל חוב גובה מהם, ומביא ראיה לכך. כלומר, לדבריו גם הפוסקים (הביא דבריהם קודם לכן) החולקים על הרמב"ם בבגדי שבת ורגל וסוברים שאין בעל חוב גובה מהם, מודים הם בתכשיטים שגובה מהם.

וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן קכ"ח וז"ל:

"אמנם אפילו אלו החולקים על הרמב"ם בבגדי שבת, לא חלקו בתכשיטי כסף וזהב. שהרי במתניתין דאחד המקדיש שהביאו בגמרא כתובות נ"ד ע"א על פלוגתא דרב ושמואל אי שמין מה שעליה, לא הזכירו אלא מיני מלבוש. וכ"כ הרי"ף בתשובה."

ובתשובה ש"א בסופה הביא שכן הדין גם לגבי בעל שמתגרש מאשתו שלכל הפוסקים מחזירה לו את התכשיטים שנתן לה.

וכן מצאתי בשער המשפט סק"ו שכתב סברה זו שאין לחלק בין בעל חוב לבעל עיי"ש.

וכמו כן המהרי"ק בתשובה שורש י' בד"ה "ואשר תבע" הביא דברי הגהות אשרי (ב"ק ק"ב ע"ב) וז"ל:

"והא דמסיק נעשה כמי שהקנה לאשתו ולבניו כסותם מעיקרא, מכאן נראה לי שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שקנה לה אפילו לא באו לידה עדיין, כ"ש בשכבר באו לידה, דאין לו למכור אפילו לצורך פרנסתו. ואין לחלק בין בגדי חול שבת ויום טוב, דאין לחלק בין בגדי שבת ויום טוב לבגדי חול אלא דווקא לעניין אחים שחלקו, אבל לא לעניין בעל חוב, והוא הדין לעניין הבעל בעצמו דדא ודא אחת היא (ודלא כרמב"ם)... וכן נראה גם מתוך תשובתו דרב אלפס שהביא רבינו מנחם וז"ל. בתשובות רב אלפס מצאתי כך, ומה שיש אצל אשתו מבגדים, אין בעל חוב גובה מהם... והטעם, מפני שבשעה שנתן לה קנתה אותם ויצאו מרשותו, הלכך אין הקדש חל עליהם, וכן אין לבעל חוב לגבות מהם, אבל כלי זהב ובדולח לא הזכיר אותם ההלכה, ולפיכך אין לדמותם לבגדים בלא ראיה, כי כלי זהב ובדולח אדם מקנה אותם על דעת שתתקשט בהם אשתו, ואם הוצרך יתפרנס מהם, משא"כ בבגדים שהם כלים ונפסדים, הלכך בעל חוב גובה מכלי זהב ובדולח, אלא אם כן התנו עמו בשעת הקידושין שיכניסם לה, אין בעל חוב גובה מהם. עכ"ל הרי"ף."

נמצאנו למדים: הריב"ש ומהרי"ק מצטרפים למ"מ, שכל הפוסקים שווים שבעל חוב של הבעל גובה מתכשיטי כסף זהב ובדולח שהבעל נותן לאשה. וכן שהבעל יכול למכרם אם אין לו פרנסה.

לדעת הפוסקים, שווה דין בעל חוב הבא לגבות מכסות אשה ותכשיטים לדין בעל הבא לגבות ממנה זאת בעת הגירושין.

ביאור הדבר כתב בשער המשפט וז"ל:

"וליכא למימר דאף למישקל ולמיפק לא אקני לה, היינו דווקא לגבי דידיה, אבל לגבי בעל חוב אחר אמרינן דלא שביק אשתו ויהיב לאחריני. זה ליתא, כיון דלא נתן לה בתורת מתנה גמורה לגבי נפשיה (לרמב"ם בגדי שבת ורגל, ולפוסקים אחרים דווקא תכשיטים, מ. נ.) לאו מתנה היא."

כלומר, הכל תלוי במהות הקנאת הבעל לאשה. אם הוא מקנה לה בקניין גמור בתנאי כמו שביארנו, הרי שזה שייך לאשה, ובעל חוב וכמו כן הבעל (בעת הגירושין) אינם יכולים לגבות ממנה. וה"ה שהבעל אינו יכול למכרם גם אם קשה עליו הפרנסה.

אולם אם הבעל לא הקנה אותם לאשתו אלא רק השאילם לה לצורך שתתקשט בהם כלשון הרי"ף בתשובה (וכ"כ הריב"ש) אזי יכול הבעל חוב לגבות ממנה כי אינם שייכם לה ומשועבדים לבעל חוב ככל נכסי הבעל.

אלא שנחלקו הפוסקים האם בגדי שבת נידונים כבגדי חול או כתכשיטים.

האם הבעל יכול למכור כסות אשתו ותכשיטיה?

ובאשר לשאלה האם הבעל יכול למכור כסות אשתו או תכשיטיה? לכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת זו מה היא מהות ההקנאה של הבעל לאשה. לדעת כל הפוסקים שהבאנו עד כה, ה"ה – רש"י, הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם, המ"מ, מהרי"ק, הריב"ש, ועוד – מהות ההקנאה היא גמורה גוף ופירות אלא שקיים תנאי בין הבעל לאשה.

לדעות הללו אין הבעל יכול למכור כסות אשתו, אלא שלפי הרמב"ם והשו"ע יכול למכור בגדי שבת ויום טוב.

ברם לכל הדעות הבעל יכול למכור תכשיטי אשה. (וכפי שנביא לקמן מדברי מרן בשולחנו הטהור)

ביאור מחלוקת הפוסקים בדין זה בגמרא

ובהכרח שהפוסקים נחלקו בהבנת דברי הגמרא "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה". לדעת רוב הפוסקים אקני לה הבעל לאשה את הכסות בקניין גמור על תנאי.

לדעת מקצתם אקני לה זכות שימוש (בלבד) בכסות על דרך השאלתם של הבגדים כל עוד היא תחתיו והוא מחויב לה.

ביאור שיטת הב"י בדינים אלו

ברם מצאנו למרן הב"י שהביא באה"ע סוף סימן ע"ג תשובת הרשב"א ממנה למד שבעל יכול למשכן או אף למכור בגדי אשתו.

ובשולחנו הטהור פסק בסימן צ' סעיף ט"ו בהאי לישנא:

"מיטלטלין שנתן לה משלו דינם שווה לנכסי צאן ברזל שאינו רשאי למכרן לכתחלה, והוא הדין למיטלטלין שקנה לה אפילו לא באו לידה ואפילו אין לו במה להתפרנס, ואין חילוק בין בגדי שבת ויום טוב לבגדי חול. אבל כלי זהב ובדולח יכול למכרם אם הצטרך להתפרנס מהם."

ומדקדוק דבריו שכתב "אינו רשאי למכרן לכתחלה" עולה כי הבעל אינו רשאי לכתחלה למכור כסות אשתו אולם אם מכר המכירה קיימת.

והדברים הללו תמוהים, שכן מרן הב"י פסק כשיטת הרמב"ם גם בחו"מ סימן צ"ז לגבי בעל חוב, וגם לגבי בעל שמתגרש מאשתו באה"ע סימן צ"ט לחלק בין בגדי חול לבגדי שבת ויום טוב.

ולפי שיטתו שם היה צריך לפסוק בדין מכירת הבעל את הכסות של האשה, שבגדי חול שהבעל מקנה לה בהקנאה גמורה אינו יכול למכור, ומכירתו בטילה, ובבגדי שבת ויום טוב יכול למכור לכתחלה.

וכבר עמדו רבים מן המפרשים ליישב קושיה זו, ראה שם ח"מ סקמ"ט, ב"ש סקנ"ב, בית יעקב, בית מאיר, שו"ת חתם סופר אה"ע סימן ט"ו.

לדעת הח"מ, השו"ע מדבר במיטלטלין שייחד הבעל לצורך הכתובה שדינם כדין נכסי צאן ברזל שלכתחלה לא ימכור הבעל אותם, אולם בדיעבד המכר קיים.

הב"ש הניח יישוב זה בצ"ע מאחר וזו אוקימתא בביאור השו"ע.

בית יעקב יישב דברי השו"ע שלדבריו הם תשובת הרשב"א, שהשו"ע מדבר באופן שהבעל קנה לאשתו בגדים במקום מה שמכר, ולכן לדעתו פסק השו"ע שהמכירה קיימת.

חתם סופר יישב דברי השו"ע שהמכירה אכן קיימת בדיעבד, אולם האשה היא זו שמקבלת את התמורה שהתקבלה מהמכר מאחר וזה שייך לה.

ובבית מאיר נטה לומר שבשו"ע פסק מדין ספיקא דדינא. יישוב זה טעון ליבון ואין כאן המקום להאריך.

ובמהרי"ק הנ"ל העיר מדברי הרשב"א הללו על דברי הפוסקים שהביא קודם לכן וטען כי אין הוכחה מדברי הרשב"א הללו לדין זה, ראה שם.

חקירה האם הכסות והמדור קנויים לאשה או שיש לה בהם זכות שימוש?

ובספר "דברי יוסף" (אה"ע סימן ע"ג) להגר"י כהן זצ"ל אב"ד ירושלים חקר האם אכן הבעל מקנה לאשה כסות (וה"ה מדור) בקניין גמור והוא שייך לה וכמו שביארנו, או שהכסות והמדור שייכים לבעל שנותן לה ללבוש או מדור מכח חיובו מן התורה.

ושם הביא מדברי הרשב"א הללו ראייה שהכסות שייכת לבעל אלא שלאשה קניין פירות בלבד. והביא שכן פסק הש"ך חו"מ סימן ע"ב סקכ"ו.

ולדבריו, השו"ע שפסק בסימן צ' שמכירת הבעל בכסות אשתו חלה, זהו דווקא באופן שמעמיד לה כסות חלופית ושכן ביאר הבית יעקב.

וראה שם שהרחיב בביאור גדרי מחלוקת זו והביא הגדרת הבית יעקב וההפלאה בביאור דין זה, ואכמ"ל.

דין תכשיטי אשה המתגרשת

ובדין בעל המתגרש מאשתו הבא לגבות תכשיטים, הביא מרן הב"י (סימן צ"ט) קיצור מדברי הריב"ש סימן ש"א שמסקנתו היא שלכל הפוסקים הבעל מקבלם בחזרה. אולם בשולחנו הטהור השמיט דין זה וצריך להבין מה דעתו בזה.

אמנם כן, הרמ"א בהגה (סימן צ"ט סעיף ב') הביא דברי הריב"ש הנ"ל בקיצור ולכאורה נראה שפסק כמותו. וכן נראה שהבין הגר"א מכך שציין בביאורו (סק"ו) לדברי הגמרא בב"ב שהיא מקור הדין של תשובת הריב"ש.

וכמו כן הנו"כ שם הח"מ והב"ש ציינו שמקור דברי הרמ"א הם תשובת הריב"ש.

ולפום ריהטא נראה שגם אליבא דמהרי"ק כך יהיה הדין גם בבעל המתגרש מאשתו שכן דין וטעם אחד לשניהם. וכמו שהביא תשובת הרי"ף בעניין זה.

והמעיין בגוף תשובת הריב"ש יראה שביסס דין זה מדברי הגמרא ב"ב קמ"ה, ומדברי הרמב"ם. נצטט מדבריו על מנת להבין את שורש הדין, טעמו, והחילוק בדין שיש בין כסות לתכשיטים.

וז"ל הריב"ש:

"גם מה שאמרת שבנדון זה התכשיטין הם שנתן הבעל לאשתו דרך מתנה, דודאי הבעל שנתן לאשתו מתנה גמורה היא ואין שמין לה, שכ"כ בשם הגאונים ז"ל. ואם כן כשחתן נותן התכשיטים לכלה ומכריז ע"י שלוחו, זאת החגורה נותן החתן לכלה והיא מקבלת אותם, הרי קנאתם במשיכה, ומפני מה לא תקנה אותם האשה? עד כאן תורף דבריך.

ואני אומר שמה שכתבו בשם הגאונים ז"ל אמת הוא ומדעתי הוא. מה שמצאת כתוב בעיטור דבגרושה שאין שמין מה שעליה, דווקא מדעתא דנפשיה, שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתבו, דשדרו ממתיבתא דמאן דכתב מתנה לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה, לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. דאלא מעתה, מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם. והכי נמי דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה, ונפל ביניהון איכסא (מריבה) הדרא מתנה? הא לאו טעמא הוא. ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו' ע"כ בעיטור.

וכל זה אמת ונכון, אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מיטלטלין, שאינן לא מלבושין ולא תכשיטים ללבוש ולהתנאות בהן, ואינן בכלל מה שעליה וכו' אבל החתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהם, בין שנתנם בשעת נישואין בין קודם לכן בעודה ארוסה, אין זה מתנה גמורה. ואע"פ ששולח ומכריז זה נותן החתן לכלה, אין הכוונה למתנה גמורה, דהא קיימא לן, דבין מת הוא בין מתה היא, ואפילו הדר ביה איהו מוהרי הדרי, ואפילו אכל שם סעודת חתן, כל שאינם של מאכל ומשתה. והטעם הוא משום דלאו למתנה גמורה איכוון, אלא להתנאות בהם בין בעודה בבית אביה בין אחר שתבוא לבית בעלה. ובדבר של מאכל ומשתה, דעתו הוא למתנה גמורה, כדי שלא תחזור בה היא."

הנה לנו פוסק דגול, ה"ה הריב"ש, מתמודד עם השואל ששאל אותו בדין תכשיטים שנתן הבעל מה דינם בעת גירושין.

השואל נטה לומר שיש לראות זאת מתנה גמורה ודינם כמו המתנות שנותן בעל לאשתו שפסקו הגאונים שהם מתנה גמורה ואינם חוזרים לבעל.

הריב"ש מבאר לו שזה אינו, ויש חילוק ברור בין מתנות שדברו בהם הגאונים שאינם לא כסות ולא תכשיטים להתנאות. ובתוך דבריו מבאר שבתכשיטים מאחר ועיקר ייעודם שהאשה תתקשט בהם הרי שאין זו מתנה גמורה והבעל אינו מקנה לה זאת רק על מנת שתתנאה במסגרת חיי הנישואין, אבל בעת שמתגרשים גם אם הוא יוזם הגירושין ללא סיבה מקבלם בחזרה.

חילוק בין דין כסות אשה לדין תכשיטים באשה המתגרשת

דין זה שונה מדין כסות בשני דברים.

האחד. במה שלמדנו ששמין את הכסות בכתובה, ואילו בתכשיטים היא מחזירה אותם כמות שהם.

השני. במה שלמדנו שבכסות אם הבעל יזם את הגירושין אין שמין את הכסות והם שייכים לאשה לגמרי, ואילו בתכשיטים הבעל מקבלם בחזרה גם במקרה והוא יזם את הגירושין.

הריב"ש מביא ראייה לשיטתו, מדברי הגמרא במסכת ב"ב קמ"ה לגבי דין סבלונות ששולח החתן לכלתו באירוסין שמקבלם חזרה גם אם חזר בו החתן מהנישואין.

לדבריו. דין תכשיטים כדין סבלונות.

הריב"ש מביא ראייה נוספת לשיטתו מדברי הרמב"ם בדין זה של סבלונות, וכתב וז"ל:

"וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות זכייה ומתנה הכ"א וז"ל, השולח סבלונות לבית חמיו וכו' יחזרו הסבלונות כולם חוץ מן המאכל והמשתה, וכן כלים וכו' אבל אם היו קיימין חוזר הכל גובה אותן בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד. חזרה בה היא בו, יחזור הכל ואפילו המאכל והמשתה נותנת דמיו בזול וכו' שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעתו שלא תחזור בו.

הנה נראה מבואר מדבריו ז"ל שהסבלונות שאינן של מאכל ומשקה הם מתנה כל שלא תחזור בו, וכל זה הוא מפני אומדן הדעת...

ואין לומר שזה הוא דווקא בעודה ארוסה ולא נתקיימו הנישואין, אבל כשנתקיימו הנישואין מעתה הרי נתקיימה המתנה לגמרי, וכ"ש כשנותן בשעת הנישואין או בתוך ימי חופה, שאם כן היה לו לרב ז"ל לומר שלא שלח לה אלא על מנת לכונסה, ומדקאמר אלא דרך נוי בלבד, נראה שאין כאן מתנה כלל. ועוד שאם היה כאן מתנה, היה לנו לומר דאי הדר ביה איהו לא הדרי. (וכמו בדין כסות. מ.נ.) וכו' אבל בסבלונות אם היו לשם מתנה כלל היה לנו לומר דלא הדרי אי הדר ביה איהו.

וכן כשנותן בשעת נישואין, הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה, אלא להתקשט ולהתנאות בהם. וגם לפעמים עושין כן לכבוד בעלמא, ומי שאין לו נותן כלים שאולים ומחזירם לאחר הנישואין לבעליהם. וגם לפעמים שולחים קודם אירוסין, שאין שם אלא שידוכים בלבד, ואומרים ומכריזים שנותן החתן לכלה. ובודאי קודם האירוסין אין שם מתנה כלל וכו' ואומדנא דמוכח הוא שאין נותנים לשום מתנה גמורה. ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי זהב וכסף, ואפילו בגרושה". ע"כ תורף דבריו.

נמצאנו למדים מדבריו הנ"ל שני חידושים נוספים.

האחד, שגם לאחר הנישואין נאמר דין סבלונות שחוזרים לבעל אם מתגרשים.

השני, שגם מתנות שנותן החתן לפני אירוסין בתקופת השידוכים דינם כדין סבלונות שחוזרים אם מתגרשים.

את הדין הראשון מוכיח מדברי הרמב"ם שסתם וכתב בטעם הדבר שלא שלח אלא דרך נוי, ולא כתב שזהו על מנת לכונסה.

ביאור סבלונות ומוהר

ולהגדרת סבלונות שהביא הריב"ש שדינם נתבאר במשנה (ב"ב קמ"ו ע"א) כתב הרמב"ם בפיהמ"ש מסכת קידושין (פ"ב מ"ו) "וסבלונות. הם הדורונות והתשורות ונגזר שם זה מן סבל שהוא המשא" ובהערות הגר"י קאפח תרגם מילולית "דברי פאר יקרי ערך הנשלחים כדורון" ומעין זה ביאר הרמב"ם בפיהמ"ש מסכת ב"ב פ"ט.

נמצאנו למדים מביאור הרמב"ם בפיהמ"ש, שכל דבר יקר ערך שנותן החתן לכלה נחשב סבלונות ודינו כדין הסבלונות שחוזרים הם בעצמם גם אם החתן חוזר בו.

נמצא בדעת הרמב"ם שסבלונות ותכשיטים חד הם ודינם שווה.

וראה עוד בשו"ת שו"מ תניינא ח"ד סימן ק"ט (הובא לפנינו) שביאר שנחלקו הרמב"ם והרשב"ם מה גדר סבלונות ומה גדר מוהר. ואכמ"ל.

אלא שיש להעיר על דברי הריב"ש ממה שכתב בסוף דבריו: "ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי זהב וכסף", ולכאורה הדבר תמוה שבדבריו לעיל מיניה הוכיח לבאר שבדין סבלונות, חוזרים הסבלונות בעצמם ולא ששמין אותם, ושבזה חלוק דין סבלונות מדין כסות אשה וכמו שהבאנו לעיל.

והנלענ"ד, שלשון זה לאו דווקא הוא, שאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בביאור שיטת הריב"ש ובהטעמת הדין שביאר קודם לכן.

והרמ"א הביא דין הריב"ש בקיצור שכתב:

"וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם."

ובביאור הגר"א סק"ו ציין לגמרא במסכת ב"ב שהיא מקור הדין של הריב"ש, ומשמע שהבין שהרמ"א פסק כריב"ש וחילק בין דין בגדים לדין תכשיטים.

והח"מ (סק"ז) והב"ש (סק"ו) העתיקו קטע מדברי הריב"ש והכלילו את התכשיטים בכלל כסות ששמין אותם, וכתבו על דברי הרמ"א הנ"ל וז"ל:

"הטעם, דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושים להתנאות בה האשה, אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה."

ולכאורה דבריהם תמוהים, שכן יש חילוק בין בגדים לתכשיטים לפי הריב"ש שהביאו הרמ"א, ומדוע הכלילו אותם יחד. ועוד קשה, שהביאו את הטעם שנאמר בתכשיטים לפי שעושים להתנאות וכתבו על זה את הדין שנאמר בבגדים, שאדעתא שאם תסרח עליו לא הקנה לה את הבגדים, והרי ברור שבתכשיטים הדין הוא שבכל אופן התכשיטים חוזרים גם אם הבעל חוזר בו והאשה לא סרחה???

וצריכים אנו לדחוק ולומר שכוונתם לבאר את השוני המהותי בין דין מתנות לבגדים ותכשיטים ולא נכנסו לחילוק ההלכתי שיש בין דין בגדים לדין תכשיטים כמו שביאר הריב"ש. והמעיין היטב יראה שלא ניתן להסביר אחרת את דבריהם. והנלענ"ד כתבתי.

דעת הבית מאיר להלכה

ובבית מאיר תמה על מרן הב"י שהביא דברי הריב"ש בתשובה ולא העתיקו להלכה בשו"ע, ולאחר שהביא דברי הריב"ש כתב בזה הלשון:

"ואולם כל זה שיטת הריב"ש, ולפום ריהטא אין חולק עליו, ואף מהר"א ששון סימן נ"ה פסקו להלכה. אך תימה לי על השו"ע שבב"י מעתיקו ובשו"ע השמיטו, ועם שאני מכיר בחסרוני שאינני כדאי להרהר אחריו, מ"מ אני אומר לענ"ד, הרשב"א פליג עליו וכו' וז"ל הרשב"א בתשובה מביאו הב"י בסימן נ' ופוסקו בשו"ע "המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטים, ואח"כ נתבטלו השידוכים בין שחזר האב בין שחזר החתן חייב להחזיר הכל, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לדידה הכי נמי הדרו מה ששלחה היא לדידיה, דאומדן דעת שלא שלחם אלא על מנת שיכניסנה לחופה, וכן כתוב בתשובה אחרת ומסיים שלא שלח אלא על מנת שתינשא בתו, ואפילו נתארסה לא מחל עד שיכניס."

הבית מאיר הבין שהרשב"א חולק על הריב"ש במה שכתב שדין סבלונות נאמר גם לאחר הנישואין. לדבריו, הרשב"א סובר שלאחר הנישואין כאשר מתגרשים, הסבלונות אינם חוזרים, מאחר וניתנו על דעת שיינשאו והואיל ונישאו נתקיים התנאי והמתנה הופכת להיות חלוטה.

בהמשך דבריו משיג על הריב"ש ממה שדקדק בלשון הרמב"ם כן. לדבריו אין הוכחה מהרמב"ם.

עוד משיג עליו מתשובת הגאונים שהביא, ראה שם באורך.

ומסיים הבית מאיר דבריו בהאי לישנא:

"לכן לענ"ד דין זה צ"ע, אמנם במדינות אלו ובזמנינו זה שכבר הוקבע המנהג על פי עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על דעת המנהג נותן, ויש לדון ולהורות כמותם."

כלומר, הבית מאיר למרות השגותיו על הריב"ש והבנתו שהרשב"א חולק עליו, מ"מ להלכה פוסק כמותם על פי המנהג.

וכדברי הריב"ש פסקו רבים מהאחרונים, התשב"ץ בשו"ת ח"ב סימן רצ"ב הובאו דבריו בשו"ת שואל ומשיב תנינא ח"ד סוף סימן ק"ט, הב"ח בשו"ת סימן מ"ט, המהרש"ך, הרא"מ, מהר"א ששון סימן נ"ה, שו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"ד סימן נ"ג, שו"מ הנ"ל, וזאת בנוסף על כך שמרן הב"י הביאו, והרמ"א פסקו להלכה. וכמו כן דקדקנו כן מדברי המהרי"ק ותשובות הרי"ף שהביא.

ביאור שיטת השו"ע בדין זה

וחזות קשה הוגד לי במה שפסק מרן השו"ע אה"ע סימן נ'. בסעיף ג' הביא דברי הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה שממנו דייק הריב"ש (שהביאו בב"י) שדין סבלונות תכשיטים שחוזרים גם לאחר הנישואין. ולכן כתב בטעם הדין "שלא שלחם אלא דרך נוי", ובסעיף שלאחריו הביא מרן בעל השולחן ערוך, קטע מדברי הרשב"א בתשובה שממנה דייק הבית מאיר שחולק על הרמב"ם ולכן כתב הטעם "שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה". וז"ל השו"ע בסעי' ג:

"המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השידוכין וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעתא הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה."

והדברים תמוהים שכן הטעמים של שני הפסקים הנ"ל סותרים זא"ז, ולכאורה אינם יכולים לעמוד במחיצה אחת. ואם כן מדוע הביאם מרן הב"י להלכה בשולחנו שולחנם של מלכים בסמיכות???

יישוב סתירת דברי השו"ע

והנלענ"ד שבאמת מדברי הרשב"א שהעתיק השו"ע בספרו קטע מדברי הרשב"א בתשובה שנדפסה בספר ארעא דרבנן הובאה בראשית דבי הב"י (ולא את תשובת הרשב"א שהביא הב"י לאחר מכן הנמצאת בח"ג סימן צ"ו) בקטע זה נאמר טעם זה בלבד המתייחס אך ורק לעניין אומדן דעת האשה שנותנת מתנות לחתן לפני הנישואין, שכן כתב בתשובה זו " הכי נמי הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעת הוא, שלא שלחה לו אלא על מנת שיכניסנה לחופה" ולכן המתנות הללו חוזרות רק אם לא נתקיים התנאי ולא נישאו. אבל אם התקיימו הנישואין, אלא שלאחר מכן נתפרדה החבילה תהא הסיבה אשר תהא, במקרה זה, המתנה אינה חוזרת, שעל דעת כן נתנה אותם האשה או אביה.

ברם, במתנות שנותן החתן לפני הנישואין או אף בתקופת השידוכין, אזי קיימת אומדנה ברורה שנותנם על דעת שתתקשט בהם וכמו שביאר הריב"ש הרי"ף והרמב"ם, טעם זה שייך אף לאחר הנישואין שכן ברור שכל חתן מעוניין שהתכשיטים שנתן לכלתו, על מנת שתתקשט ותתנאה בהם ואף הוא יתנאה בהם לאחר הנישואין אליה, וזו מטרת המתנות למסד ולבסס את הנישואין הללו, ויש לו עניין גדול בכך שמכבדה יותר מגופו כמו שציוו עליו חז"ל. לאומדנה זו של נותן המתנה, קרי החתן, כל עוד החיים המשותפים נמשכים יש לו צורך במתנה זו, אולם כאשר הנישואין מתפרקים והצדדים מתגרשים אזי אין עוד צורך בהם, והתכשיטים חוזרים כדין סבלונות שלדברי הריב"ש נאמרו בגמרא גם לאחר הנישואין. ובזה מבוארים דברי מרן הב"י כמין חומר.

סעד לחילוק זה שכתבנו, מצאתי בשו"ת שו"מ תניינא ח"ד סימן ק"ט במה שהביא ליישב דברי הריב"ש והב"ח בשו"ת סימן מ"ט שלא יסתרו את דברי הרשב"א הנ"ל בהאי לישנא:

"אך נראה דהדבר נכון לפמ"ש הנוב"י דדווקא היכא שאינו רק טובת אחד מהם בלבד, וא"כ כל שתלוי בדעת שניהם השני לא היה מתרצה אם לא רצה להקנות לו תיכף בלי תנאי, אבל היכא דהוא טובת שניהם אמרינן כשם שזה חשש לטובתו ולא רצה להקנות לה רק ע"מ לכנסה, כמו כן מה שהכניסה לו לא רצה להקנות רק כשישאנה ולא כשימות הוא או שתמות היא, וא"כ הוא טובת שניהם התנאי, ובכהאי גוונא סמכינן אאומדנא דשניהם לא רצו רק באופן זה, וא"כ זהו לעניין התוספת, אבל בסבלנות שלדעת הרמב"ם לפי הבנת הב"ח, כל שמתה היא אינו מחזיר את המתנות שנתנו לו מאבי הכלה, א"כ לא שייך לומר לגבי דידיה אומדנא דלא נתן לה רק על מנת לכנסה דהא תלוי בדעת שניהם, ודלמא היא לא נתרצית, וכאן לא שייך לומר דהיא טובת שניהם דהא לגבי דידה לא שייך אומדנא הלז, וא"כ למה תתרצה היא לזה, וא"כ לא מהני אומדנא שלו וזה ברור. ומכאן ראייה ברורה לשיטת הב"ח בהבנת הרמב"ם שלכך הוצרך לומר שלא שלח לה רק לדרך נוי בלבד. וז"ב... דהא מדידה לדידיה לא שייך אומדנא, והיא קושיא גדולה, ולמה תתרצה היא כשלא יתן לה אלא ע"מ לכנסה? אך נראה דהא בב"ק פרק הגוזל קמא פריך, אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין, תיפוק בלא חליצה. דאדעתא דהכי לא קידשה? ומשני, דאיתתא בכל דהו ניחא לה, דטב למיתב טן דו, ולפי זה י"ל דזו סברת רבי נתן, דכיון דהאשה כל כוונתה משום איחתוני והא אתחתן לה ומה איכפת לה שלא יתן לה רק כשישאנה, דהא כל עיקר כוונתה היא רק למיתב טן דו, ולכך מדידה לדידיה לא מועיל האומדנא, דהא איכא דעת אחרת דהיינו של החתן דלא רצה רק תיכף.. ואולי לא היה מתרצה לאחתוני אם לא תקנה לו תיכף, ולא שייך בזה אומדנא, משא"כ מדידיה לדידה דלא שייך דעתה דהיא בכל דהו ניחא לה ותקנה אח"כ."

ציטטתי מדבריו מהם ניתן להבין שהואיל והולכים במתנות אחר אומדן דעת הנותן, יש לדון כל מתנה לגופה.

ומאחר והשו"מ מוכיח שאשה הנותנת מתנות לחתן בעת שהיא כלה, מטרתה להינשא לו, ולכן מאחר ויש אומדנא שהוא לא יתרצה מבלי שתקנה לו את המתנה שנתנה לו ללא תנאי (ולאלתר, לדברי הב"ח) אזי מתנתה מתקיימת גם ללא התנאי, שאין אומדנא שהיא מתנה זאת בתנאי גמור.

משא"כ בחתן שנותן מתנה לאשה, אין היא מתנה לו תנאים ומטרתה שישאנה, ולכן האומדנא שלו שנותן לה על מנת שתתקשט היא זו שפועלת, וכל עוד הנישואין קיימים יש למטרה על מה לחול, אולם בעת שמתגרשים המתנה חוזרת.

עם הסבר זה הצדיק השו"מ את דברי הב"ח שחילק בין מתנות שנותן החתן לכלה למתנות שנותנת הכלה לחתן, שאינם חוזרות אליה גם לפני הנישואין.

וה"ה לפי מה שביארנו בדעת השו"ע בסעיף ד', האשה שנותנת מתנות לחתן, נותנת היא את המתנה על דעת שישאנה, ולכן לאחר הנישואין אינם חוזרים אליה.

כמו כן הצדיק את דברי הריב"ש בדקדוקו את דברי הרמב"ם שלדבריו משתלבים עם דברי הב"ח למרות שהשיג על ראיית הריב"ש מהרמב"ם בתחלת דבריו.

בסוף דבריו, מביא שבתשב"ץ ח"ב סבר כמו הב"ח והריב"ש ושכ"כ הרשב"א בתשובה, וכמו כן ציין לרא"מ ולספר פרח מטה אהרון שפסקו כמו הריב"ש והב"ח.

עם הסבר זה מיושבים לנו גם דברי מרן הב"י שהביא דברי הרמב"ם והרשב"א בסמיכות וכמו שביארנו.

הסבר זה לא יכון לפי הבית מאיר שהבין שהרשב"א חולק על הרמב"ם כפי שהבינו הריב"ש.

וצריך לומר בדעתו של הבית מאיר, שדקדק מלשון הרשב"א בתשובה השנייה בסימן צ"ו, שהטעם שהובא בדבריו שנתן מתנה על מנת לכנסה, נאמר בשני סוגי המתנות גם שהחתן נותן לכלה וגם שהכלה נותנת לחתן.

והמעיין בתשובת הרשב"א יראה שאכן כך נראה מדבריו בתשובה זו, וכך גם הבין הגר"א בביאורו סקי"ד. וכל דברינו באו ליישב שיטת מרן הב"י שנקט בשולחנו רק את לשון הרשב"א הנוגע לדין כלה הנותנת לחתן מתנות ואת טעם הדין שעל מנת לכונסה נתנה, ולא הביא טעם זה בנוגע למתנות שנותן החתן לכלה.

יישוב נוסף מצאתי בשו"ת תורת חיים ח"ד סימן נ"ג שם ביאר דברי הרשב"א שנתן לה על מנת שתינשא, שכוונתו כל זמן שהיא תחתיו, ולא רק אם נישאת. לדבריו אין סתירה כלל מדברי הרשב"א לרמב"ם כפי שהבין הריב"ש. ביאור זה אינו כפי שהבין הבית מאיר ברשב"א.

ביאור שיטות הפוסקים האחרונים בדין זה

ומצאתי לרעק"א בחידושיו (מהדורה החדשה) כתובות דף נ"ד מהדורה תניינא (עמוד שכ"ב) שם הובאה תשובה מפורשת (שו"ת תניינא סי' ע') בעניין החזר תכשיטים שנתן החתן לכלה.

השואל הסתפק האם יש לתכשיטים דין בגדים ששמין אותם או שמחזירה אותם?

השיב לו הרעק"א בזה"ל:

"מסתברא דיכולים לסלקה מהם, דהריטב"א דייק להך דינא דאינם יכולים לסלקה מבגדים, מלישנא דש"ס דקאמר בגדי אלמנה שמין וכו' דמלישנא דשמין משמע דהיא מחזקת אותם, א"כ אין לך בו אלא חידושו דהיינו בגדי חול להרמב"ם, וכמו כן להרא"ש והטור דס"ל דגם בבגדי שבת בגרושה אין שמין, דגם בהם אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, הרי דסוגייא דבגדי אלמנה מיירי בבגדי שבת, א"כ ממילא מלישנא דשמין משמע דגם בבגדי שבת שמין ומחזקת אותם, וזהו כוונת הח"מ במ"ש וכ"ה משמעות לשון הטור וכו' וא"כ ממילא דיוקו של הריטב"א הנ"ל שייך ג"כ אבגדי שבת דמינה מיירי הסוגייא לדעת הטור, אבל לרמב"ם באמת בבגדי שבת מסלקין לה מהם, כיון דהסוגייא לא מיירי מזה וכו' ואף דהמחבר פסק ג"כ כהרמב"ם דבגרושה שמין לה בגדי שבת, והרמ"א מדשתק אודויי אודי ליה, ואעפ"כ פסק דאינו יכול לסלקה מבגדים, ומשמע להדיא דקאי גם אבגדי שבת, וכמ"ש הח"מ ג"כ. נ"ל, דדעת הרמ"א דהוי ספיקא דדינא, ומשו"ה בבגדי שבת שמין בגרושה, דהיתומים הוי מוחזקים בכתובה ומספק מנכין לה, ובלא"ה צ"ל כן, דהרי הרמ"א פסק בחו"מ סימן צ"ט ויש חולקים, והיינו דבעל חוב אינו נוטל בגדי שבת, א"כ אמאי סתם הכא כהמחבר דבגרושה שמין אותם? אלא על כרחך, דמספק הוא דשמין לה ובאמת אם שווים יותר מכתובתה, המותר שלה, דמספק אין מוציאין ממנה, ודברי הב"ש סק"ד על כרחך היינו רק באלמנה, וכיון שכן שפיר פסק הרמ"א דא"י לסלקה מבגדים אפילו מבגדי שבת, דלעניין זה היא מוחזקת ויכולה לומר קים לי כהרא"ש והטור דגם בבגדי שבת אין מסלקין אותה, אבל להרמב"ם באמת מסלקין אותה מבגדי שבת, א"כ ממילא ה"ה מתכשיטי כסף וזהב להטור והרא"ש הוי כמו בגדי שבת להרמב"ם, כן נראה לענ"ד."

המעיין היטב בדברי הגרעק"א יראה נכוחה שהבין גם בדעת הריב"ש וגם בדעת מרן הב"י והרמ"א שבדין תכשיטים שנתן החתן לכלה סוברים הפוסקים הללו שהם חוזרים לחתן כמות שהם ואין שמין אותם.

הגרעק"א הגיע להבנה זו בדעת הב"י והרמ"א לאחר שהוכיח שהם הכריעו במחלוקת זו של הראשונים בדין בגדי יום חול ושבת מדין ספיקא דדינא.

וראה מעין זה ביאר הבית מאיר בדעת מרן הב"י בשו"ע סימן צ' שהבאנו לעיל בדין מכר הבעל כסות אשתו, שהכריע כן מחמת ספיקא דדינא, ובזה יישב קושיית האחרונים שהבאנו בדעת הב"י.

הרי לנו תשובה מפורשת של הגרעק"א שמתנות שנותן החתן לכלה והם בגדר תכשיטים שניתנו להתנאות בהם, חוזרים מתנות אלו כמות שהם ולא ששמין אותם כדין בגדים. ולדעתו כך פסקו הריב"ש הב"י והרמ"א.

וסביר להניח שגם הח"מ והב"ש שהביאו דברי הריב"ש וצירפו דין בגדים לתכשיטים שלא דקו בדבריהם פורתא.

שיטתו של בעל ערוך השולחן

ברם, מצאנו לבעל ערוך השולחן בחו"מ סימן צ"ז סעיף ל' רוח אחרת עמו, שכתב בדין בעל חוב הגובה מכסות אשה, וז"ל:

"ובגדי שבת ויום טוב, יש מחלוקת אם הם דומים לבגדי חול או לכלי כסף וזהב, ויראה לי, לפי מנהג מדינותינו שדומים לבגדי חול שרוב בני אדם מקנים הבגדים אף היותר יקרים לנשותיהם ובניהם ובנותיהם לחלוטין, וכן התכשיטים שנושאת על גופה כמו נזמים וטבעות ונזמי האוזן ומרגליות שעל צווארה, מקנה לאשתו במתנה גמורה, וכשקנה אותם בעדה, הוה כהקנה לה במתנה גמורה, ואין בעל חוב גובה מהם אף לאחר מיתת הבעל כיון שהם שלה ושל בניה (כנלענ"ד, דלא כשע"מ)."

והנה מדבריו שכתב "ויראה לי לפי מנהג מדינתנו", נראה שלא בא לחלוק על הריב"ש והפוסקים שפסקו כמותו מעיקר הדין, אלא שלטענתו דין זה תלוי במנהג המדינה, והואיל ולדבריו במדינות שלו נהגו שהבעלים מקנים בקניין גמור לנשותיהם את התכשיטים הרי אלו שייכים להם במתנה גמורה וחלוטה ללא תנאי כפי שהבאנו מהפוסקים.

עוד נראה מדבריו שזהו דווקא בתכשיטים שהאשה עונדת עליה, וכמו נזמים טבעות ומרגליות שתולה על צווארה, אבל תכשיטים שנותנים היום כמו קופסה מיוחדת לתכשיטים או פמוטים וכיוצא בזה דינם שבעל חוב גובה מהם. וצריך להבין מדוע שונה דינם?

(וראה בלשון הרמב"ם בהלכה זו שהבאנו לעיל שהמדקדק בדבריו שכתב "ואין צריך לומר אם היו בהן טבעות וחלי זהב" שדבר על תכשיטים שהיו על הבגדים, אולם מהטעם המבואר בדבריו לא נראה שחילק בזה.)

ויתכן לומר שבתכשיטים הללו, לא היה מנהג ברור ועל כן הדין נותר שגובים מהם.

אלא שדבריו חוזרים על דין בעל חוב, ויש להסתפק לדעתו, מה יהיה הדין בבעל ואשה שמתגרשים, האם גם אז המנהג משליך על הדין שהבעל גובה את התכשיטים הללו וכמו בבעל חוב, או שמא רק לעניין בעל חוב הולכים אחר המנהג מאחר ויש אומדנא גמורה שהבעל מקנה את התכשיטים הללו לכתחלה בהקנאה גמורה על מנת שבעל חובו לא יגבה מהם, אבל אין אומדנה כזו לגבי עצמו במקרה של גירושין שמעוניין לקבלם בחזרה. וצל"ע לע"ע בדעת ערוך השולחן.

ואמנם כבר הבאנו לעיל סברת שער המשפט שאין חילוק בין דין בעל חוב של הבעל הבא לגבות מכסות האשה לבין בעל הבא לגבות מכסות אשתו בעת גירושין, ויתכן ולזה נתכוון ערוך השולחן במה שכתב בסיום דבריו "ודלא כשער המשפט" וצ"ע.

חילוק בין מקרה דנן לדעת ערוך השולחן

לטעמי, גם אם אכן לשיטת ערוך השולחן יש לצדד שבתכשיטים שאשה עונדת אין עליה חיוב להחזירם לבעל בעת גירושין מן הטעם שניתנו במתנה גמורה ע"י הבעל מצד המנהג, ולכאורה ה"ה בטבעת, מ"מ עדיין יש לחלק ולומר שטעם זה שייך בתכשיטים כאלה שנתן הבעל לאשה שאין לו קשר ריגשי כלפיהם, אולם במקרה ויש לו עניין מיוחד בהם, וכמו במקרה דנן בו הבעל טוען שטבעת זו שניתנה לאשה, שימשה בעבר את אשתו הראשונה שנפטרה, והתכוון לתת אותה רק למשמורת ביד אשתו החדשה שנישא לה באם יתקיימו הנישואין, אבל בעת גירושין הוא מעוניין במזכרת זו מאחר וטבעת זו הינה בעלת ערך סנטימנטלי בעבורו למזכרת מאשתו שהתאלמן ממנה, טענה זו יש בה הרבה מן ההיגיון, וכפי שכבר נפסק ברמ"א חו"מ סימן ר"ז סעיף ד' "וי"א, דבמתנה דברים שבלב הויין דברים", כלומר חלוק דין מכר מדין מתנה, שבמכר צריך אומדנא חזקה מאד כדי לבטל מכר, אולם במתנה די באומדנה קלה.

ובסמ"ע (סק"י) ביאר הטעם, וז"ל: "הטעם, דדווקא במכר דקיבל מעות, מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו לתנו לו בחינם". וכ"כ הנתיבות שם.

כאמור, דברי ערוך השולחן מחודשים הם, ולכאורה הם בניגוד לפוסקים הרבים שהבאנו ובראשם הריב"ש, המהרי"ק, תשובת הרי"ף, הב"י, הרמ"א, התשב"ץ, הרא"מ, ב"ח, ח"מ, ב"ש, בית מאיר, חתם סופר, רעק"א. מהרשד"ם, מהרש"ך, פרח מטה אהרון, תורת חיים, שו"מ ועוד.

גם לשיטתו של בעל ערוך השולחן הסתפקנו האם גם בבעל שמתגרש מאשתו סובר כן.

וגם אם נניח שזו דעתו של בעל ערוך השולחן מצד המנהג גם באשה גרושה, עדיין יש לחלק בין מקרה דנן שהתובע נתן טבעת זו לנתבעת שיש בה ערך סנטימנטלי ויש אומדנה שלא התכוון לתת לה זאת במתנה גמורה.

לזאת יש להוסיף את שיטת הרמ"א בחו"מ סימן ר"ז שבאומדנה קלה שהנותן לא התכוון למתנה גמורה די כדי להוציא מיד המקבל מתנה.

אין בדעתי לקבוע מסמרות למעשה בדין תכשיטים האם חוזרים לבעל בעת גירושין או לא, וזאת למרות שהרחבתי בעניין זה במסגרת פסק הדין, מאחר ואין זה הנושא שלשמו נכתב פסק הדין, ועל כן אתמקד בהכרעתי בטבעת נשואת הדיון.

מסקנות לסיכום:

א.  תכשיטי אשה – בעל חוב של הבעל גובה מהם לדעת רוב ככל הפוסקים פרט לערוך השולחן שסובר שבמדינתו נהגו הבעלים לתת במתנה גמורה לנשותיהם וילדיהם.

ב.   תכשיטי אשה – מותר לבעל למוכרם בעת שהפרנסה דחוקה.

ג.   תכשיטי אשה חוזרים לבעל בעת גירושין לדעת רוב ככל הפוסקים, פרט לערוך השולחן שיש להסתפק בדעתו.

ד.   במקרה דנן נראה שגם לדעת ערוך השולחן הטבעת חוזרת לתובע בגלל ערכה הסנטימנטלי.

ה.  לדעת הרמ"א (סימן ר"ז) הטבעת חוזרת לתובע הואיל וקיימת אומדנה שהתובע לא התכוון לתת את הטבעת הזו לנתבעת במתנה גמורה.

מאחר והגיע מועד הדיון בתביעת האשה לכתובה ועדיין לא נמסרה החלטת בית הדין, הסכימו עמיתיי לאור אי הבהירות בעמדת הנתבעת לחקור את הצדדים שלא בנוכחות באי כוחם אודות מועד ואופן מסירת הטבעת כדי לקבל את הגרסה האמתית. ב"כ הצדדים הסכימו לחקירת הצדדים ע"י בית הדין שלא בנוכחותם.

מהחקירה עלה בבירור כי התובע נתן לנתבעת את הטבעת ששימשה את בת זוגתו לשעבר שנפטרה ולאחר שנשברה היא הוחלפה לטבעת זהה בכוונה וזאת לבקשת התובע על מנת שתשמש לו כמזכרת.

בעת מסירת הטבעת אמר התובע שהוא נותן לה זאת לאהבת חייו.

הנתבעת חשבה שכוונתו אליה אולם לאחר כחודשיים (עוד לפני הנישואין) הודתה כי התברר לה שהתכוון לבת זוגו שנפטרה שהייתה אהבת חייו.

התובע טען כי הנתבעת ידעה על כך מראש וסירבה לענוד אותה בגין כך ורק לאחר מכן שוכנעה להסכים לענוד אותה.

עוד טען כי על שאר התכשיטים שקנה הוא מסכים לוותר ואינו מעוניין במלחמות.

לטעמי, הוכח בבירור שלטבעת זו יש ערך סנטימנטלי ויש לנתבעת להשיבה לאלתר.

עוד הוכח מדבריו שהוא מסכים לוותר על יתר התכשיטים, שהמנהג היום לא ברור דיו כדי להכריע כנגד דברי הריב"ש המוסכמים להלכה אליבא דכו"ע.

התובע הגדיר את אי תביעתו לשאר התכשיטים כוויתור ולא שהתכוון לתת מתנה גמורה. מה גם שלא פעם עמדו בעלים במהלך דיונים לגירושין על תביעתם להחזר תכשיטים ולא הסכימו למתן הגט ללא שיקבלו את מבוקשם. הדבר שכיח בעדות מיוצאי בוכרה קווקז ועוד, כך שיש לתת את הדעת על כך בכל תביעה לגופה ולבדוק את נסיבות נתינת המתנה והמנהג וכמו שכבר כתבתי עם סיום נימוקיי לאחר שהראיתי פנים בהלכה כמו שפסק הריב"ש שאינני קובע מסמרות בדין תכשיטים מאחר ואין זה נשוא התביעה שהרי אין חולק שהטבעת הינה בעלת ערך סנטימנטלי ועל הנתבעת להשיבה לכו"ע.

ומאחר והתקבלה הסכמת ידידי ועמיתי הרב יגודה שליט"א לחיוב הנתבעת בהשבת הטבעת לתובע נמצא איפוא שכל המו"מ בינינו הינו הלכתי גרידא ולא למעשה במקרה דנן.

מכל הלין טעמי ונימוקי לדעתי יש לפסוק כדלהלן:

התביעה מתקבלת והנתבעת חייבת להשיב את הטבעת נשואת הדיון לתובע.

הרב מימון נהרי־ אב"ד

נימוקים נוספים

הנושא הנידון בפנינו הוא דינה של טבעת זהב משובצת יהלומים שערכה כ־13,000 ₪, שהתובע נתן לנתבעת כשלשה חודשים לאחר ההיכרות ביניהם כשנה טרם נישואיהם כדת משה וישראל, וכעת לאחר גירושיהם הוא תובע לקבלה בחזרה.

טענות הצדדים

התובע טוען שמדובר בטבעת יקרת ערך שקנה לבת זוגו באהבתו אותה אשר נפטרה ממחלה קשה בטרם הקשר בינו לבין הנתבעת. מלבד שוויה היא יקרה בעיניו מכיוון שהיא משמשת לו כזיכרון לבת זוגו שנפטרה.

כשלשה חודשים לאחר היכרותו עם הנתבעת נתן את הטבעת לנתבעת, תוך שהוא מציין שקנה אותה לבת זוגו הקודמת והוא מבקש שמעתה הנתבעת תשתמש בה. לדבריו, בתחילה סירבה להשתמש בה כי הייתה של אשה שמתה, רק לאחר מכן נאותה להשתמש בה.

לטענתו לא נתנה במתנה גמורה אלא כדי שתשתמש בה כי היא זיכרון יחידי מבת זוגו שמאד אהב אותה. מציין שיש מתנות יקרות נוספות ואף תכשיטים שקנה לנתבעת אף לאחר שנישאו ואינו תובע אותם ממנה אלא את הטבעת הזו בגלל הזיכרון שהיא נושאת עמה.

הנתבעת טוענת שהטבעת ניתנה לה במתנה גמורה, בנוכחות שניהם בלבד, עת חיו יחדיו טרם הנישואין. לדבריה, כשנתן לה את הטבעת אמר לה שהוא קנה את הטבעת "לאישה של החיים שלי שאני הכי אוהב בעולם". היא הבינה שכוונתו אליה ואחר כך התברר שקנה אותה לבת זוגתו הקודמת וכנראה כיוון אליה בדבריו.

מוסכם בין הצדדים שבשלב מסוים לאחר שהחלה הנתבעת את השימוש נשבר חלק מהטבעת והנתבעת פנתה לחנות ממנה נרכשה הטבעת. בחנות לא הצליחו לתקנה והיא הוחלפה בטבעת אחרת זהה לגמרי לטבעת הראשונה. הנתבעת ציינה שביקשה תמורת הטבעת הראשונה טבעת זהה בדיוק כי כיבדה את התובע.

עיינתי עיין היטב בנימוקי עמיתי אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א הערוכים בטוב טעם. אמנם, בנסיבות מקרה דנן אני מסכים למסקנתו, אבל איני מסכים עם נימוקיו כפי שאפרט להלן.

נקדים ונאמר שבנסיבות נתינת הטבעת לנתבעת מורות שלא ניתנה במתנה גמורה אלא כמתנה מותנית. הבעל ציין כבר בעת נתינת הטבעת את חשיבות הטבעת בעיניו מחמת שנתנה בעבר לבת זוגתו לכן יש לפרש את המתנה כמתנה מותנית לצורך שימוש האשה אשר עמו כל עוד היא עמו. אף אם הנתבעת לא הבינה זאת בתחילה אין זה משנה את כוונת הנותן. למעלה מן הצורך יצוין שאף הנתבעת הכירה בערך הזיכרון שבטבעת בעת שדאגה שחילופיה יהיו כמותה.

לטעמי איני סבור שניתן על פי דברי הריב"ש שדבריו יובאו להלן להכריע שיש להחזיר את הטבעת לתובע.

לצורך הבהרת עמדתי נבאר בקצרה את יסודות הלכה זו ומקורותיה שחלקם התבארו בהרחבה בדברי קודמי.

מחלוקת הראשונים לגבי החזר בגדי שבת

בשולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סימן צט סעיף א) נפסק לגבי זכויות הגרושה בבגדיה בעת הגירושין:

...אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חול, אבל של רגל ושל שבת שמין לה. (ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות) (ב"י בשם הריטב"א), אלא היא נוטלת אותן בשווין (תשובת הרא"ש כלל פ').

דהיינו, שבגדי רגל ושבת אינם בבעלותה הגמורה של האשה ולכן בעת גירושין שנעשו מרצונו החופשי של הבעל שמין את שווים של בגדי רגל ושבת ומנכים סכום זה מכתובתה של האשה.

בחלקת מחוקק (שם סק"ג) כתב שהשולחן ערוך פסק כן, על פי הרמב"ם וכפי שפירשו הריב"ש. "אבל הרא"ש חולק בהדיא וכתב דאין חילוק כלל... בין בגדי חול לבגדי שבת" שאין שמין כלל והם שלה לגמרי.

הקשה החלקת מחוקק, מדוע בסימן צ' (סעיף טו) פסק השולחן ערוך בסתם שלא כשיטת הרמב"ם שאין הבעל יכול למכור בגדי שבת של אשתו אפילו אין לו במה להתפרנס וכדעת המהר"מ והרא"ש.

וזה לשון השולחן ערוך:

מטלטלין שנתן לה משלו, דינם שוה לנכסי צ"ב, שאינו רשאי למוכרן לכתחלה, וה"ה למטלטלין שקנה לה, אפילו לא באו לידה, ואפילו אין לו במה להתפרנס. ואין חלוק בין בגדי שבת וי"ט לבגדי חול, אבל כלי זהב ובדולח יכול למוכרם, אם הוצרך להתפרנס מהם. ואם קרובים נתנו לה, בין תכשיטין בין בגדים, יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו.

ותירץ החלקת מחוקק:

ונראה דגם כאן אם הגרושה מוחזקת בכתובתה אין מוציאים מידה דיכולה לומר דקים לי כהרא"ש ומהר"מ דבתראי נינהו.

דהיינו שהכרעת השולחן ערוך במחלוקת הפוסקים כאן היא מחמת הספק ובהתחשב במוחזק. דהיינו, ששמין בגדי שבת זה דווקא כאשר הבעל מוחזק בכתובה והיא באה להוציא ממנו אבל כאשר היא מוחזקת אין שמין כדעת המהר"מ והרא"ש. אף הבית שמואל (כאן סק"ג) הסכים לתירוץ זה של החלקת מחוקק.

מחלוקת זו באה לידי ביטוי אף בחושן משפט לגבי דיני גביית בעל חוב. הרמב"ם סובר כשיטתו לחלק בין בגדי חול שאין המלוה גובה לבין בגדי שבת שגובה. הטור הביא הדעות החולקות בזה ובדרכי משה (סק"ז) הביא את דעת המהר"ם שבמרדכי החולק על הרמב"ם וסובר שאף בגדי שבת יו"ט אין בעל חוב גובה. לשיטתו החילוק בין בגדי שבת לבגדי חול קיים רק לגבי אחין שחלקו. ושם במרדכי למד כן אף בדעת הרי"ף בהלכות ובתשובה ובאו הדברים אף בשו"ת מהרי"ק (סימן י אות ח').

אכן אף שם השולחן ערוך נקט כרמב"ם והרמ"א השיגו וכתב, "ויש חולקים". זה לשון השולחן ערוך (חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן צז סעיף כו) עם הגהת הרמ"א:

במה דברים אמורים, בכלי חול, אבל בגדי שבת ומועד, גובה אותם בעל חוב. (ויש חולקים). ואין צריך לומר אם היו בהם טבעות וכלי זהב וכסף, שהכל לבעל חוב, והוא שקנה לה הבעל, אבל מה שהכניסה לו, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, אין בעל חוב גובה ממנו...

והנה השולחן ערוך בחושן משפט פסק שבעל חוב אף לכתחילה גובה ממנה בגדי שבת ולא חש לדעות החולקות וזה סותר את דבריו באבן העזר (סימן צ סעיף טו'). עיין חלקת מחוקק (שם ס"ק נא') שהעיר על הסתירה, בית שמואל שם (ס"ק נב') מה שניסה ליישב, הפלאה (ס"ק לג') השגתו על הבית שמואל וישובו על הסתירה ואף בביאור הגר"א (ס"ק נא'*) ובחושן משפט העיר על הסתירה ולא ישבה. ואכמ"ל כי אין זה נוגע להכרעה בנידוננו.

תכשיטים שנתן לאחר הנשואין, האם דינם מוסכם?

מן הראוי לציין לשו"ת הריב"ש (סימן קכח) שהדגיש שאף הסוברים שבגדי שבת כבגדי חול ואין שמין מודים לגבי תכשיטים. וז"ל:

...אמנם, אפילו אלו החולקים על הרמב"ם ז"ל בבגדי שבת, לא חלקו בתכשיטי כסף וזהב. שהרי במתניתין דאחד המקדיש, שהביאו בגמרא בפרק נערה שנתפתתה (נד), על פלוגתא דרב ושמואל בגרושה, אי שמין מה שעליה, לא הזכירו אלא מיני מלבוש...

לגבי ההלכה שאין בעל חוב גובה מכסות אשתו ובניו של לוה שנדונה בחושן משפט הלכות גביית מלוה (סימן צז) הובאה בדרכי משה דעה החולקת על הריב"ש שהוזכרה לעיל וכעת נוסיף ונבאר.

כאמור לעיל הרמב"ם שיטתו לחלק בין בגדי חול שאין המלוה גובה לבין בגדי שבת שגובה. הטור הביא הדעות החולקות בזה ואף בדרכי משה (סק"ז) הביא את דעת המהר"ם שבמרדכי החולק על הרמב"ם וסובר שאף בגדי שבת יו"ט אין בעל חוב גובה. לשיטתו החילוק בין בגדי שבת לבגדי חול קיים רק לגבי אחין שחלקו. (ועיין שם במרדכי שלמד כן אף בדעת הרי"ף וביאור בהרחבה עיין בדרישה סקמ"ה) וזה לשונו של דרכי משה (סק"ז):

וכן כתב המרדכי סוף פרק נערה שנתפתתה (סי' קעב) בשם מוהר"ם דאפילו בגדי יום טוב ותכשיטין שקנה לשם אשתו, אין בעל חוב גובה מהם ודלא כתשובת הריב"ש שכתב בסימן קכ"ח שאף החולקים על הרמב"ם בבגדי שבת לא חלקו בבגדי כסף וזהב כו'.

המתבונן יראה שדרכי משה נקט שאפילו מתכשיטים אין בעל חוב גובה לדעת המהר"ם. נכון העיר ידידי הרה"ג מימון נהרי שליט"א שבתשובת מהר"ם די בוטון (תשובה ל"ג) העיר על דברי הדרכי משה שלא נמצא במרדכי שבעל חוב אינו גובה תכשיטים, וכתב שלדעת כל הפוסקים בעל חוב גובה מתכשיטי אשה. אכן בעיון בדברי המרדכי לא נמצא כפי שנכתב בדרכי משה. ובאמת אף בהגהת הרמ"א על השולחן ערוך לא בא זכרה של דעה זו אלא סתם שלגבי תכשיטין אין חולק שבעל חוב גובה.

זה לשון השולחן ערוך (חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן צז סעיף כו):

במה דברים אמורים, בכלי חול. אבל בגדי שבת ומועד, גובה אותם בעל חוב. (ויש חולקים). ואין צריך לומר אם היו בהם טבעות וכלי זהב וכסף, שהכל לבעל חוב, והוא שקנה לה הבעל, אבל מה שהכניסה לו, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, אין בעל חוב גובה ממנו...

עיין שם בביאור הסמ"ע (סימן צז ס"ק סב) שהרמ"א שכתב "ויש חולקין" מיקם את הגהתו באמצע המשפט שמקורו מהרמב"ם לאחר בגדי שבת להורות שרק על זה חולקין ולא על תכשיטים. ומכאן נראה שלגבי תכשיטים הכריע כריב"ש שאין בעל חוב גובה מהם. אם כן האשה צריכה להחזירם כאשר היא מתגרשת וכפי שפסק הרמ"א באבן העזר (סימן צט).

בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא תניינא סימן ע) נקט לגבי תכשיטים אף לשיטת הטור והרא"ש דינם כבגדי שבת לדעת הרמב"ם כפי נקט הריב"ש והוסיף והדגיש לגבי תכשיטים שאינה יכולה להחזיק בהם ולטעון שישומו אותם אלא הבעל המגרש יכול אף ליטלם ממנה וז"ל.

... וכיון שכן שפיר פסק הרמ"א דא"י לסלקה מבגדים אפילו מבגדי שבת דלענין זה היא מוחזקת ויכולה לומר קים לי כהרא"ש והטור דגם בבגדי שבת אין מסלקין אותה, אבל להרמב"ם באמת מסלקין לה מבגדי שבת, א"כ ממילא ה"ה מתכשיטי כסף וזהב להטור והרא"ש דתכשיטי כסף וזהב להטור והרא"ש הוי כמו בגדי שבת להרמב"ם, כן נראה לענ"ד.

ראוי לציין לנקודה החשובה ביותר שלמרות שלגבי תכשיטים מוסכם שאינם של האשה ובעל חוב גובה מהם גם לגביהם יש חריג כפי המופיע בדרכי משה הנזכר:

... וכתב עוד המרדכי דאף לדברי הרמב"ם אם הקנה לה בפירוש אף מתכשיטין אין הבעל חוב גובה ועיי"ש תשובת מוהר"ם (ד"פ סי' רי) בזה.

בסמ"ע (שם סקס"ג) הביא הדברים ונראה שפסקם להלכה וז"ל:

אם היו בהם טבעות כו'. ועיין במרדכי שם [בד"מ הנ"ל סקס"ב] דפסק, לכו"ע אם הקנה לה בפירוש התכשיטין שלה, אין הבעל חוב גובה ממנו:

כך שבנידון דידן אילו היה ברור שהבעל נתן לאשה את הטבעת במתנה גמורה לא היה יכול ליטלה ממנה.

חידושו של הריב"ש

השולחן ערוך (אבן העזר סימן צט סעיף ב) ביאר דין המתנה שנתן לה הבעל שהיא שלה לגמרי והוסיף הרמ"א הסתייגות על פי תשובת הריב"ש, לגבי מתנה של מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. וז"ל:

הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה. וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל, אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכוונו הרי הם כנכסי מלוג שלה (ב"י בשם הריב"ש סימן ש"א).

המתבונן יראה שככלל מתנה שניתנה על ידי הבעל לאשה אינה חוזרת לבעל עם הגירושין והאשה נוטלתה.

ועל זה נאמר הביאור "מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם?" הרמ"א על פי תשובת הריב"ש (סימן ש"א) שהובאה אף בבית יוסף, ציין שיש מתנות שהן חריגות ואין האשה נוטלתם, והם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם, שנתן לה הבעל.

טעם הדבר התבאר בקצרה בחלקת מחוקק (שם ס"ק ז)

בגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בה האשה, אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו' זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין, כל שאינה מורדת בו, דלא גרע מתוספו' שליש שמוסיף לה בכתובתה, דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם...

דהיינו לגבי תכשיטים העשויים להתנאות יש "אומדנא דמוכח" בדעת הבעל, נותן המתנה, שלא נתן לה במתנה גמורה אלא על על מנת שתתקשט בהם כל עוד היא תחתיו ולא על דעת שתקחם עם תתגרש. דומה שעל דבר זה אין חולק. להלן נביא את דברי המרדכי מה הדין כשנתן לה במתנה גמורה.

נידון דידן נדרש לחידוש נוסף שנמצא אף הוא בדברי הריב"ש הנזכר ועליו מתבססת הכרעת עמיתי אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א. חידושו הוא שאומדנא דמוכח זו שאין הכוונה למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, קיימת אף במתנת תכשיטים שנתן החתן לכלה קודם הנישואין ואף קודם האירוסין וזאת אף שמקובל שאומרים בפרהסיא שהחתן נותן מתנה לכלה דבר פלוני. והוסיף וכתב "ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב."

נרחיב קמעא בענין זה לצורך בירור הנקודה אותה ברצוננו להאיר.

הריב"ש מבסס באריכות את קביעתו במספר שלבים:

א.  לאחר שקבל את דעת הגאונים שבעל שנתן מתנה לאשתו המתנה זכתה במתנתה ואינה חוזרת אף בגירושין, הוסיף את ההבחנה שזה בנותן קרקע, או מעות, או אפילו שאר מטלטלין כל שאינן מלבושין או תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן שבהם המתנה אינה מתנה גמורה.

ב.   הוסיף וכתב שהבחנה זו נכונה גם אם החתן נתן מתנה זו קודם הנישואין בעודה ארוסה ונישאו. ציין לסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (דף קמו:) לגבי סבלונות שחוזרים בין מת הוא בין מתה היא, ואפילו הדר ביה איהו. אבל מסוגיה זו כשלעצמה אין הוכחה לגבי אחר הנישואין.

ג.   ביסס את טענתו שתכשיטים שניתנו קודם הנישואים אינם הופכים למתנה גמורה אף לאחר הנישואין כיוון שניתנו להתנאות, והמתנה חוזרת בין בעודה בבית אביה, בין אחר שתבא לבית בעלה על פי דברי הרמב"ם דלהלן.

עיקר מקורו הוא מהבנתו בלשון הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כא – כב) וז"ל:

השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש יחזרו הסבלונות כלן חוץ מן המאכל והמשקה.

וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהן ובלו או אבדו אינן משתלמין, אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.

דהיינו שהכלים המועטים שלח לה, על מנת שתתנאה לפניו, כמבואר בסוף דבריו, ולכן הם חוזרים. כיוון שסברא זו של להתנאות שרירא וקיימת אף אחר נישואין קבע הריב"ש שלעולם, אף לאחר הנישואין, מתנה להתנאות לפניו שניתנה קודם הנישואין חוזרת וחיזק דבריו מכך שהרמב"ם לא נימק, "שלא שלח לה אלא על מנת לכונסה."

הדיון בהכרעת הריב"ש

בס' בית מאיר (סימן צ"ט סעיף ב) האריך לפקפק בהכרעת הריב"ש. בתחילת דבריו ציטט את תשובת הריב"ש וניתח את ההיגיון והעקרונות המונחים ביסוד שיטת הריב"ש וז"ל:

הנך רואה שלא סמך לחלק בין תכשיטים לשאר מתנות ממה שתכשיטים הם בכלל מה שעליה כבריש דבריו כי זה דאפשר לדחות שזה לא נאמר אלא במה שקנה לה בהיותה תחתיו בסתם מפני שראה מה שצריך לה להתנאות שכל עיקר קנינה אינו אלא מכח אומד דנעשה כמי שהקנה ואמרי' שלא הקנה אדעתא למיפק. אבל מה שנותן לה מתנה בפירוש מהיכי תיתי, שהרי דין זה במקום אחר נאמר בסתם הנותן מתנה לאשתו קנתה והוא סימן פ"ה סעיף ז'. להכי טרח לאתויי ראיה ממהר דהדרו, והשיב לנפשו דלמא התם דוקא בשלא נגמרו הנשואין ודקדק מלשון הרמב"ם שעיקר הטעם שלא למתנה גמורה מכוין ואפילו פירש, כי אם לנוי להתנאות כל זמן שאצלו.

לאחר מכן בהתבסס על דברי הרשב"א בתשובה (בספר אדעתא דרבנן סימן יא ובשו"ת הרשב"א חלק ג סימן צו, הובאו בבית יוסף סימן נ' ובשלחן ערוך שם סעיף ד) חולק על הקביעה של הריב"ש ולדעתו המתנה שקודם הנישואין, חוזרת אם לא כנסה, אבל לאחר שכנסה נגמרה המתנה ואינה חוזרת ואפילו מתנת תכשיטים. עיין שם דבריו באורך, שהוכיח וביאר את עמדתו על פי דעת ראשונים נוספים. וכבר קדם לו בקושיה זו מדברי הרשב"א בשו"ת תורת חיים (מהרח"ש) חלק ד סימן נג' עיין שם שלמרות שנטה לסברת הרשב"א כתב:

אך מ"מ למעשה כיון שהדבר מפורש בדברי הריב"ש ויראה כן דעת הגאון מהרא"ם ז"ל למעשה, יראה ודאי שאין בידינו להוציא מיד הבעל. וכו'

יודגש שבמצוטט לעיל לא הכריע באופן מוחלט כריב"ש אלא מספק, שכתב "יראה ודאי שאין בידינו להוציא מיד הבעל."

הבית מאיר גם דחה את דיוקו של הריב"ש מדברי הרמב"ם ופירש את דברי הרמב"ם באופן שונה. מפאת חשיבותם נצטט דבריו:

ובל' הרמב"ם ז"ל יש לומר לע"ד דלהכי לא כתב הטעם שלא נתן אלא על מנת לכונסה, דאפשר סובר דאומד זה לחוד אינו מספיק אלא לכתב ולא במה שהוציא מתחת ידו. ותו מדקבע הלכה אפילו בכלים מעוטים ששלח להשתמש בבית אביה ולא על דעת שיבאו עמה לבית בעלה דמכל מקום חוזרים, ולזה ודאי אינו מספיק האומד הנ"ל לחוד, הוצרך להוסיף שלא שלחם אלא דרך נוי. ואין ר"ל שיהיו לנוי להתקשט דוקא לפניו, אלא כלומר שכל זמן שלא יגמרו הנשואין אינו גומר ומקני ושולח אך דרך נוי וכבוד להראות חבתו בלבד, ולעולם יש לומר דמודה שאחר נשואין נגמר המתנה. לכן לעניות דעתי דין זה צ"ע.

כאמור במצוטט לעיל, בתוך דבריו ביאר הבית מאיר את הסברא לחלק בין מתנה שקנה לה קודם הנישואין לבין לאחר הנישואין. מתנה שקנה לה סתם, להתנאות בהיותה תחתיו, שראה מה היא צריכה בזה מסתברת האומדנא שעל דעת להתנאות לפניו קנה ואינה מתנה גמורה. לעומת זאת, קודם הנישואין שאין סברא זו, והוא גם מפרש שנותן לה מתנה, לכן יש מקום לומר שאף במתנות שהם להתנאות שנתן קודם הנישואין, כגון, תכשיטים, אם נישאו הרי היא מתנה גמורה ואינה חוזרת.

לאחר כל זה ולמרות שנשאר בצ"ע על חידושו של הריב"ש הוסיף וכתב הבית מאיר שהמנהג הוא על פי הריב"ש:

אמנם במדינות אלו ובזמנינו שכבר הוקבע המנהג ע"פ עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על המנהג נותן ויש לדון ולהורות כמותם בלי פקפוק.

הנה בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תניינא חלק ד סימן קט) דן בדברי השואל שהשיג על דברי הב"ח זקנו וכתב להצדיק את שיטת זקנו הב"ח, לחלק בדעת הרמב"ם בין מתנה ממנו אליה שחוזרת אם לא נשאו, לבין מתנה ממנה אליו. במהלך דבריו ביקש להסתמך על דברי הריב"ש אבל לא נמנע מלתמוה על שיטת הריב"ש ודיוקו ברמב"ם. נצטט חלק מדבריו:

...הן אמת דמה שחידש הריב"ש דסבלונות שאינן של מאכל הם תמיד רק לנוי וחוזרין ואפילו כשנותן בשעת נשואין... אך גוף דברי הריב"ש שדייק מהרמב"ם מדסיים שלא שלחן אלא דרך נוי בלבד ולא כתב שלא שלחן אלא ע"מ לכנסה ע"כ דבזה הוה לנוי בעלמא אף לאחר נישואין. באמת לולי שאיני כדאי הייתי אומר דאין מכאן ראיה דבשלמא בתוספת כתובה שאינו מחוייב ליתן שייך לומר דאומדנא היה שלא הוסיף לה רק ע"מ לכנסה אבל הסבלונות שדרך כל הארץ לשלוח להכלה סבלונות ובפרט אותן דברים קטנים שדרכה להשתמש בבית אביה ובאמת אם היו כלים ואינם קיימים א"צ להחזיר. א"כ אי אפשר לומר שלא נתן לה אלא על מנת לכנסה והרי ניתן לה להשתמש בבית אביה וע"כ צריך הרמב"ם לחדש הטעם שלא שלחן אלא לדרך נוי בלבד ולכך חוזרין אבל לעולם כל שנתן לה, אחר החתונה הם שלה... וע"כ דברי הריב"ש לפענ"ד צ"ע. ובפרט שהבית מאיר הוכיח דהרשב"א לא ס"ל כהריב"ש ולפענ"ד גם מהרמב"ם לא מוכח כדבריו.

אמנם בהמשך דבריו הביא סימוכין נוספים לשיטת זקנו הב"ח.

עוד יצוין לדברי בעל ערוך השולחן (חושן משפט סימן צ"ז סעיף ל') וז"ל:

ויראה לי לפי מנהג מדינתינו שדומים לבגדי חול שרוב בני אדם מקנין הבגדים אף היותר יקרים לנשיהם ובניהם ובנותיהם לחלוטין וכן התכשיטין שנושאת על גופה כמו נזמים וטבעות ונזמי האוזן ומרגליות שעל צוארה מקנה לאשתו במתנה גמורה וכשקנה אותן בעדה הוה כהקנה לה במתנה גמורה ואין בע"ח גובה מהן אף לאחר מיתת הבעל כיון שהן שלה ושל בניה [כנלע"ד דלא כשע"מ]:

הרי לפנינו דברי ערוך השולחן שמעיד שהמנהג במדינתו אינו כדברי הריב"ש.

העולה מכל האמור שאין הכרעת הריב"ש לגבי מתנת תכשיטים שניתנה קודם הנישואין ברורה ואף המנהג אינו מוכרע כדי לקבוע באופן מוחלט שעל הנתבעת שמוחזקת בטבעת להשיב את הטבעת לתובע.

ביאור שיטת השולחן ערוך במתנה קודם הנישואין

אם נקבל את ההבחנה בין מתנה להתנאות, תכשיטים, שניתנה כאשר היו נשואים לבין כשניתנה קודם הנישואין אזי ניתן ליישב אף את הסתירה לכאורה בדברי השולחן ערוך (סימן נ) שהעיר עליה עמיתי אב"ד הרה"ג הרב נהרי שליט"א. עי"ש תירוציו לפי דרכו.

השולחן ערוך בסעיף ג' הביא דברי הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה שמהם דייק הריב"ש שדין סבלונות תכשיטים חוזרים גם לאחר הנישואין מטעם הדין "שלא שלחם אלא דרך נוי". ואילו בסעיף ד' שלאחריו הביא מדברי תשובת הרשב"א שמדבר על תכשיטים ומשווה נתינה ממנו אליה לנתינה ממנה אליו, שמתשובה זו דייק הבית מאיר שהרשב"א חולק על דעתו של הריב"ש ודיוקו ברמב"ם.

וז"ל השולחן ערוך (אבן העזר הלכות קידושין סימן נ) סעיף ג:

השולח סבלונות לבית חמיו, בין מרובין ובין מועטין, בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה. וכן מעות וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו, אינם משתלמין; אבל אם הוו קיימין, חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.

ושם בסעיף ד כתב:

המשדך בתו לחבירו, ושלח לו בגדים ותכשיטין, ואח"כ נתבטלו השדוכין, וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה.

אכן הדבר צריך עיון כיצד הביא שתי הלכות אלו שלכאורה סותרות זו את זו.

לכן נראה לומר שמרן הבית יוסף שהביא את תשובת הרשב"א ופסקו להלכה הבין שאין סתירה לדבריו מהרמב"ם וזאת על פי הפרשנות של הבית מאיר בדעת הרמב"ם, לפי פרשנות זו אין סתירה בין פסקי השולחן ערוך.

כפי ביארנו לעיל, במתנה שנתן לה קודם הנישואין כשהנותן גם מפרש שנותן לה מתנה, אף במתנות שהם להתנאות, כגון, תכשיטים, אם נישאו הרי היא מתנה גמורה.

אבל מתנה שקנה לה סתם לאחר הנישואין, שראה מה היא צריכה, בזה מסתברת האומדנא שעל דעת להתנאות לפניו קנה לה, ואינה מתנה גמורה כדין בגדי שבת לדעת הרמב"ם. כך היא ההלכה כפי שבא הדבר לידי ביטוי במקורות השונים בשולחן ערוך שהובאו לעיל וכל הפוסקים מודים בתכשיטין שנקנו לאחר הנישואין שאינה מתנה גמורה אלא להתנאות לפניו.

חיזוק לדברינו ניתן להביא מהלבוש (שם סעיף ג) כשביאר את ההלכה הנזכרת לגבי שלח לה כלי כסף וכלי זהב ובגדים שקודם הנישואין חוזר, כיוון ש"הוא לא שלח אלא על מנת לכשיכניסנה" עיי"ש.

נוסיף ונציין שמרן ר"י קארו בשולחן ערוך לא הביא את דברי הריב"ש וחידושו שאף תכשיטים שנתן קודם הנישואין אינם מתנה גמורה כי הם להתנאות לפניו למרות שהביאו בבית יוסף בסימן צט'.

יתרה מזו אף הרמ"א שהביא את דברי הריב"ש לא ציין לחידושו שמדובר אף כשנתן קודם הנישואין וניתן לפרש את לשונו באופן מצמצם שמדובר שהבעל עשאן לה לאחר הנישואין ונביא שוב את לשונו:

וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל... (ב"י בשם הריב"ש סימן ש"א).

אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א ציין לדברי הגר"א בביאורו שם, שהמקור לדברי הרמ"א הללו במסכת בבא בתרא לגבי סבלונות ועל פי הרמב"ם שכתב "שלא נתן אלא לנוי ושלא תחזור בו" ומתוך הדברים נראה שהוא מקבל את חידושו של הריב"ש לגבי תכשיטין שניתנו טרם הנישואין, אבל מלשון הרמ"א אין הכרח שמדובר אף בנתן לה טרם הנישואין.

מן הראוי להזכיר גם את דעת המהרי"ק (שו"ת מהרי"ק סימן י אות ח') שביאר שדעת הרי"ף כמהר"ם מתוך תשובת הרי"ף שהביא רבינו מנחם מרקנ"טו, וכתב שאין לחלק בין בגדי חול שבת ויו"ט אלא לגבי אחין שחלקו. אבל כלי זהב ובדולח אינם בכלל בגדי יו"ט כי אדם מקנה אותם על דעת שתתקשט בהם אשתו ואם הוצרך יתפרנס מהם מה שאין כן בבגדים שהן כלין ונפסדים עיי"ש באורך.

בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן עג) התייחס לתשובת המהרי"ק והוסיף עליה ביחס למתנות שהתנו בשעת קידושין שיתן אין בעל חוב גובה מהם ואם כך המנהג, אף אם לא התנו אינו גובה. וז"ל:

מה שהביא מהר"י קולון ז"ל שורש י"א תשובת הרי"ף ז"ל שהביא ה"ר מנחם מרקנטי ז"ל כי כלי זהב ובדולח אדם מקנה אותם על דעת שתתקשט בהם אשתו ואם הוצרך יתפרנס מהם וכו' הרי סיים אותה תשובה ואמר אלא א"כ התנו עמו בשעת הקידושין וכו' דמשמע דאם התנו עמו בשעת הקידושין שיתנם אין ב"ח גובה מהם ואין יכול למוכרם והיכא דהמנהג קבוע שיתנו סבלונות קודם הנישואין הוה ליה כאלו התנה כדפי' לעיל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"ג על מנהגו' אלו דהנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה...

העולה מהאמור לגבי תכשיטים.

א.  הכרעת ההלכה, תכשיטים לאחר הנישואין אדם מקנה אותם לאשתו באופן מוגבל על דעת שתתקשט בהם לפניו ולכן אם הוצרך יתפרנס מהם ובעל חוב גובה אותם ואם גירשה נוטלם ממנה.

ב.   אם פירש שנותן במתנה גמורה אין בעל חוב גובה. (מרדכי, דרכי משה וסמ"ע).

ג.   לדעת הריב"ש מתנת תכשיטים שנתן לה לפני הנישואין חוזרת לבעל אף לאחר שנשאו אם גירשה כיוון שלא נתן לה אלא על מנת להתנאות לפניו.

ד.   הבית מאיר פקפק על הכרעת הריב"ש מחמת שסותר את דברי הרשב"א. אבל כתב שכבר נהגו כריב"ש וכרמ"א, ודאי כל השולח ונותן על המנהג נותן ויש לדון ולהורות כמותם בלי פקפוק.

ה.  בעל ערוך השולחן העיד שהמנהג במקומו שונה.

ו.   מדברי המבי"ט עולה, אם נתן המתנה מחמת שהתנו בקידושין שיתן לה קנתה ואין בעל חוב גובה ודינה כנכסי מלוג.

לענ"ד, השולחן ערוך ואף הרמ"א לא הביאו במפורש את דינו של הריב"ש, לגבי מתנת תכשיטים שנתן לה לפני הנישואין שהיא חוזרת לבעל אם גירשה לאחר שנשאו. לא מן הנמנע שהם סברו בזה כדעת הבית מאיר והסברו ברשב"א שהובא בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן נ).

שיקולי ההכרעה בנידון דידן

העולה מכל האמור שאין הכרעת הריב"ש לגבי מתנת תכשיטים שניתנה קודם הנישואין ברורה ואף המנהג אינו מוכרע כדי לקבוע באופן מוחלט שעל הנתבעת שמוחזקת בטבעת להשיב את הטבעת לתובע.

אף אם נקבל את הכרעת הבית מאיר, שיש לילך אחר המנהג ומתנת תכשיטים קודם הנישואין חוזרת לבעל אם מתגרשים, הסתפקתי אם נכון יהיה להחיל את המנהג בנידון דידן. הצדדים הנידונים, אינם נוהגים כמנהגים המקובלים עלינו בענייני השידוכים והנישואין ואי אפשר לומר לגביהם "כל השולח ונותן על המנהג נותן" ולהוציא ממון מיד המוחזק. לכן סברתי שלגביהם יש להחיל על מתנות שניתנו בטרם הנישואין, אף על תכשיטים, דיני מתנה רגילים שאינה חוזרת.

חיזוק לעמדה זו קבלתי מדברי התובע בעצמו שבאו בסיומו של פרוטוקול הדיון מיום י"ד בשבט התשע"ה (03/02/2015) בו אמר שאין הוא תובע מתנות אחרות ואף מתנות תכשיטים שקנה לנתבעת קודם הנישואין ואף אחריהם אלא רק את הטבעת הנידונית.

לכאורה, לאחר שהתברר שהטבעת שניתנה בטרם הנישואין, ניתנה בזמן שחיו יחדיו בבית אחד, ולו באופן חלקי (כפי שנטענו טענות הצדדים בדיון האחרון) יש להחיל עליה דין מתנה להתנאות שניתנה בשעת הנישואין שאינה מתנה גמורה. טעם הדבר על פי ההסבר שכתב הבית מאיר "במה שקנה לה בהיותה תחתיו בסתם מפני שראה מה שצריך לה להתנאות שכל עיקר קנינה אינו אלא מכח אומד דנעשה כמי שהקנה ואמרי' שלא הקנה אדעתא למיפק."

אלא שכאמור לעיל התובע אינו טוען טענה זו לגבי שאר מתנות התכשיטים שקנה לנתבעת.

נוסף על כך, אף אם נבקש להחיל עליהם את המנהג שהטבעת חוזרת, במקרה דנן יש מקום לדון בהכחשה בין הצדדים. התובע טוען שנתן את הטבעת לשימוש הנתבעת ולא במתנה גמורה ואילו הנתבעת טוענת שנתן לה את הטבעת במתנה גמורה. אם נכונה טענתה, המרדכי שהובא לעיל פסק שכולם מודים שאם הקנה לה בפירוש במתנה גמורה התכשיטים שלה והדרכי משה והסמ"ע הכריעו כדבריו.

בשאלה הדומה למקרה דנן דן החתם סופר. במקרה שיש הכחשה בין הצדדים אם המתנה ניתנה מחמת השידוך ואם לא נגמר השידוך חוזרת המתנה או שמא ניתנה במתנה גמורה ללא קשר לשידוך.

ואלו דבריו בשו"ת חתם סופר (חלק ג אבן העזר א סימן קכט) והובאו בקצור בפתחי תשובה (שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן נ סק"ד) וזה לשונו הנוגע לענייננו:

אודת משודך שמת והכלה מחזקת בדורונות...אמנם לפי משמעות מעלתו טוענת המשודכת בבריא שהמשודך נתן למתנה מפורשת ואמר בברור שאינו נותן מטעם השידוך רק במתנה גמורה הנה בטענה זו נראה שהמשודכת היא מוחזקת ואין זה ענין לתפיסה שהזכיר מעלתו כי תפיסה שייך במה שתפס שלא ברשות או שבא לידו בתורת פקדון ומחזיק בו דבר אחר אבל מי שהוחזק בדבר מהבעלים בעצמם מרצונם והטענה היא על מה ניתן לידו זה אומר על תנאי כך וכך וזה אומר במתנה גמורה ישבע המוחזק היסת ויפטר ואם שכנגדו טוען שמא יחרים סתם אלא דהכא נ"ל קצת כטוען נגד המנהג והחזקה שהחתן יתן מתנות ויאמר בפירוש שנתנם שלא לשם דורון כלה ועליה להביא ראיה וטוב לבצע הריב.

דהיינו, היות והמשודכת הטוענת במתנה גמורה מוחזקת עדיפה טענתה. אלא שיש ריעותא בטענתה שהיא כנגד המנהג שהחתן יתן במתנה גמורה עוד בטרם נישאו. לכן הכרעת החתם סופר היא שעליה להביא ראיה וטוב לבצוע, דהיינו, לעשות פשרה בין הצדדים.

בנידון דידן לאחר שהתבררו בדיון טענות הצדדים, מכלל דבריהם עלה שלא נאמר במפורש על ידי התובע שהוא נותן את הטבעת במתנה גמורה.

בהתאם למבואר אין הכרעת הריב"ש לגבי מתנת תכשיטים שניתנה קודם הנישואין ברורה ואף המנהג אינו מוכרע בנסיבות מקרה דנן להוציא מחזקת הנתבעת את טבעת ולהחזירה לתובע, כמוסבר לעיל. כך שלא מצאנו בהלכה בסיס מספיק לקביעה, שעל הנתבעת להחזיר את הטבעת.

מסקנת הדברים

למרות האמור, כפי שהבאנו בפתיחת דברינו, נסיבות נתינת הטבעת לנתבעת מורות על כוונת הנותן שלא ניתנה במתנה גמורה אלא כמתנה מותנית. הבעל ציין כבר בעת נתינת הטבעת את חשיבות הטבעת בעיניו מחמת שנתנה בעבר לבת זוגתו שנפטרה, לכן יש לפרש את המתנה כמתנה מותנית לצורך שימוש האשה להתנאות לפניו כל עוד היא עמו. אף אם הנתבעת לא הבינה זאת בתחילה אין זה משנה את כוונת הנותן. אילולא הייתה אמירה זו של התובע המורה על כוונתו, בנסיבות מקרה זה לא היה בהלכה בסיס מספיק לקביעה, שעל הנתבעת להחזיר את הטבעת.

אכן הבסיס ההלכתי המבואר לעיל לגבי המעמד המיוחד של תכשיטים שהם מתנה לצורך שימוש כל עוד נשואים ואינה מתנה גמורה, למרות שאינו חל באופן גורף על מקרה דידן, הוא מסייע בקביעת המעמד של הטבעת הנידונית בנסיבות המיוחדות לה.

על כן יש לפסוק – על הנתבעת להשיב את הטבעת לתובע.

הרב יוסף יגודה

לאחר שנשמעו הצדדים שנית בפני בית הדין, ומתוך דברי האשה עצמה עלה בבירור כי הייתה התניה במתן הטבעת, הרי שמתייתר הצורך בבירור הלכתי ואני מצטרף למסקנת עמיתיי ועל האישה להשיב את הטבעת שבנידון לידי הבעל לשעבר.

הרב יצחק רפפורט

נימוקים נוספים

מאחר והגיע מועד הדיון בתביעת האשה לכתובה ועדיין לא נמסרה החלטת בית הדין, הסכימו עמיתיי לאור אי הבהירות בעמדת הנתבעת לחקור את הצדדים שלא בנוכחות באי כחם אודות מועד ואופן מסירת הטבעת כדי לקבל את הגירסה האמיתית. ב"כ הסכימו לחקירת הצדדים ע"י בית הדין שלא בנוכחותם.

מהחקירה עלה בבירור כי התובע נתן לנתבעת את הטבעת ששימשה את בת זוגתו לשעבר שנפטרה ולאחר שנשברה היא הוחלפה לטבעת זהה בכוונה וזאת לבקשת התובע על מנת שתשמש לו כמזכרת.

בעת מסירת הטבעת אמר התובע שהוא נותן לה זאת לאהבת חייו.

הנתבעת חשבה שכוונתו אליה אולם לאחר כחדשיים (עוד לפני הנישואין) הודתה כי התברר לה שהתכוון לבת זוגו שנפטרה שהייתה אהבת חייו.

התובע טען כי הנתבעת ידעה על כך מראש וסירבה לענוד אותה בגין כך ורק לאחר מכן שוכנעה להסכים לענוד אותה.

עוד טען כי על שאר התכשיטים שקנה הוא מסכים לוותר ואינו מעוניין במלחמות.

לטעמי, הוכח בבירור שלטבעת זו יש ערך סנטימנטלי ויש לנתבעת להשיבה לאלתר.

עוד הוכח מדבריו שהוא מסכים לוותר על יתר התכשיטים, שהמנהג היום לא ברור דיו כדי להכריע כנגד דברי הריב"ש המוסכמים להלכה אליבא דכו"ע.

התובע הגדיר את אי תביעתו לשאר התכשיטים כוויתור ולא שהתכוון לתת מתנה גמורה. מה גם שלא פעם עמדו בעלים במהלך דיונים לגירושין על תביעתם להחזר תכשיטים ולא הסכימו למתן הגט ללא שיקבלו את מבוקשם. הדבר שכיח בעדות מיוצאי בוכרה קווקז ועוד, כך שיש לתת את הדעת על כך בכל תביעה לגופה ולבדוק את נסיבות נתינת המתנה והמנהג וכמו שכבר כתבתי עם סיום נימוקיי לאחר שהראיתי פנים בהלכה כמו שפסק הריב"ש שאינני קובע מסמרות בדין תכשיטים מאחר ואין זה נשוא התביעה שהרי אין חולק שהטבעת הינה בעלת ערך סנטימנטלי ועל הנתבעת להשיבה לכו"ע.

ומאחר והתקבלה הסכמת ידידי ועמיתי הרב יגודה שליט"א לחיוב הנתבעת בהשבת הטבעת לתובע נמצא אפוא שכל המו"מ בינינו הינו הלכתי גרידא ולא למעשה במקרה דנן.

ברם, מאחר ולענ"ד איני יכול לקבל את נימוקי עמיתי שטרח לדחות את דברי הריב"ש מהלכה והואיל ולענ"ד יש לי השגות על נימוקיו אציין בקצירת האומר את השגותיי והבוחר יבחר.

א.  במה שכתב בשם הח"מ שהשו"ע פסק באה"ע סימן צ"ט בבגדי שבת ויום טוב שאם האשה מוחזקת בכתובתה אין מוציאין מידה מאחר והשו"ע פסק מחמת הספק כדעת הרמב"ם, לא זכיתי להבין, כל הסתירה כביכול מתייחסת לבגדי שבת ויום טוב ואינה נוגעת לתכשיטים כלל וכלל שבהם אין ספק הן לדעת השו"ע והן לדעת הרמ"א שפסקו את הריב"ש לדינא וכפי שציינו בביאור הגר"א ובבאר הגולה (ראה סימן צ"ט על דברי הרמ"א) זאת ועוד, גם בבגדי שבת ויום טוב פסק מרן הב"י בחו"מ סימן צ"ז כדעת הרמב"ם שבעל חוב מוציא (גובה) מהאשה אף אם היא מוחזקת, הרי לנו להדיא שגם בבגדי שבת ויום טוב פסק מרן שיש להוציא מהמוחזק ק"ו בתכשיטים וכמו שהבאתי לשון המ"מ בביאור שיטת הרמב"ם.

ב.   בהמשך דבריו מציין לרעק"א בתשובה שהבאתי ולא מביא שלאחר ניתוח דברי הב"י והרמ"א מגיע הוא למסקנה ברורה שאין חולק בדין תכשיטים שעל האשה להשיבם לבעל עם גירושיה גם אם היא מוחזקת.

ג.   בהמשך דבריו מציין למה שהביא הדרכי משה בשם תשובת מהר"ם שבמקרה והבעל הקנה במפורש את התכשיטים לאשה אין חולק שהם שייכים לה. לא זכיתי להבין, דין זה פשוט ביותר שכאשר הבעל מסכים כי נתן את התכשיטים לאשה במתנה גמורה שאין הוא יכול לבקש ממנה חזרה עם הגירושין ושבעל חוב אינו גובה מהם מכיון שנתנם במתנה גמורה. ומה הקשר בין דין זה הפשוט למקרה דנן?

ד.   בהמשך דבריו לאחר שהביא דברי הריב"ש, מציין כותרת "המפקפקים בהכרעת הריב"ש" ובין דבריו מציין לדברי הבית מאיר השואל ומשיב ולערוך השולחן. הבה נבחן את הדברים הללו. 1) בבית מאיר אכן תמה על דברי הריב"ש מדברי הרשב"א בתשובה שהביאה הב"י וכמו כן תמה על ראיית הריב"ש מהרמב"ם אולם במסקנתו מסכים להלכה עם פסק הריב"ש מצד המנהג. כלומר כבר אז נשתרש המנהג כדברי הריב"ש וכל תמיהותיו אינם להלכה. 2) בשואל ומשיב העתיק קטע מדבריו המתייחס לתמיהתו על ראית הריב"ש מהרמב"ם אולם המעיין בתוך התשובה יראה נכוחה עד כמה טרח השואל ומשיב בתשובה זו ליישב שיטת הב"ח בתשובה (סימן מ"ט) בה פסק בסכינא חריפתא כדעת הריב"ש כפי שהבין גם בדעת הרמב"ם. והביא ראיה לכך מדברי האו"ז ורבינו קלונימוס. בדבריו שם טרח להשיב לשואל שהשיג על הב"ח מדברי הרשב"א בתשובה, ובין דבריו שם חיזק בכל כחו את שיטת הב"ח שהיא בעצם שיטת הריב"ש וחילק בין חתן הנותן מתנות לכלה לפני הנישואין שם שייך הטעם שכתב הריב"ש "שעל מנת להתנאות בהם בעודה נשואה נתנם לה" ולכן חוזרים גם לאחר הנישואין עם הגירושין לבין כלה או אביה שנתנו מתנות לחתן לפני הנישואין שהמתנות הללו אינן חוזרות עם לאחר הנישואין עם הגירושין מהטעם "איתתא בכל דהו ניחא לה" ובמסקנתו חיזק את שיטת הב"ח להלכה ולמעשה ולא מכח מנהג מדברי התשב"ץ הרשב"א ועוד. כך שלא זכיתי להבין מדוע לציין כי השואל ומשיב מפקפק בדברי הריב"ש וכי אין מסקנה סופית למרות השגתו על ראיית הריב"ש מהרמב"ם? מוצא אני לנכון לצטט את כל דברי השואל ומשיב (מהדורה תניינא חלק ד סימן קט) על מנת להביא את עמדתו הברורה להלכה ולמעשה בדעת הרמב"ם והשו"ע ולא מכח מנהג בלבד.

להרב המופלג מוה' אהרן נ"י ראב"ד ד"ק סטרעליסק בדבר משודך ששלח לחתן איזה מתנות והכלה מתה קודם הקידושין:

הנה אשר תמה מעלתו על זקני הב"ח ז"ל שכתב בתשובה סי' מ"ט בישנות דאם מתה הכלה נראה מדברי הרמב"ם דיש לחלק בין מתנות דשלח החתן להכלה דיש לומר דלא שלח רק בתורת נוי בעלמא להתקשט ולא למתנה אבל מה דשלחה היא לדידיה לא הדרי דלא שייך אצלה דנתנה להחתן להתקשט רק לתורת מתנה דחיבת חיתון א"כ הוה מתנות גמורות בלי שום תנאי ולא שייך בזה לסמוך אאומדנא ולהוציא מיד המוחזק וע"ז תמה מעלתו דחפש ברמב"ם בעניני' אלו ולא מצא רמז רמיזה שיכתוב כן וגם הרשב"א כתב בתשובה והובא בבסי' נ' להיפך דכי היכי דהדרי סבלונות ששלח הוא לדידה חוזר כמו כן סבלונות ששלחה היא לדידיה דחוזרין דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה והאומדנא הלז גם מהיא לדידיה נמי והאריך בזה הרשב"א ומנ"ל לב"ח לחלק כן ולחלוק על הרשב"א ואף דאמרו בכתובות דף מ"ז ה"מ מדידיה לדידה ולא להיפך כבר כתב הרשב"א שם דלא קי"ל כר"ן אלא כת"ק דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה ע"ש. וביקש מאד מעלתו בהיותו אצלי שאתן עין בזה. ולהיות כי לא נמצא בידי ספר שו"ת ב"ח ע"כ לא יכולתי לתת עין ולב באופן שאותיותיו יחכמונו ופלפלתי עמו ע"פ מה שאפשר לצדד בזכותו. אבל להיות כי אני מיוצאי חלציו וגם ידעתי היטב דרכו בקדש כי על אדני האמת הטבעו יסודותיו היה קשה בעיני מאד עליו ולא נחתי עד כי שאלתי לי ספר הב"ח. והנה טרם יהיה כל שיח מאד אני תמה כפי הנראה לא ראה מעלתו בגוף ספר הב"ח רק באיזה ספר מהקיצורי' כי בפתחי ראיתי שתיכף בפתח דבריו הביא דברי הרשב"א אלו וז"ל כבר פסק הרשב"א על כיוצא בענין זה והביאו בא"ה סי' נו"ן וקבעו להלכה בש"ע דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה ה"נ הדרי מה דשלחה היא לדידיה הנה ראה דברי הרשב"א אלו והדין בש"ע ס"ד שמקורו מדברי הרשב"א אלו ולא נעלם מעיניו הטהורות. וגם מ"ש שמדברי הרמב"ם לא נראה כן ביאור דבריו דבפ"ו מהלכות זכייה משמע מלשונו דדוקא במה דשלח איהו לדידה שייך לומר דשלח לה בתורת קישוט והדרי כדאמרו בב"ב פרק מי שמת מוהרי הדרי אבל מתנות שנתנו לחתן מתנות גמורות הן וליכא למסמך על אומדנא ולהוציא מיד המוחזק ע"ש וכיון להלכה כ"ב שם שכתב שאם הי' קיימין חוזר הכל וגובה אותו בב"ד שהדבר ידוע שלא שלח' אלא דרך נוי בלבד. הנה מדנקט בלשונו שלא שלח' אלא דרך נוי בלבד משמע ליה לזקני הב"ח ז"ל דדוקא באשה שדרכה להתקשט ויש לומר דשלח לה לנוי בעלמא משא"כ באיש שאין דרכו להתקשט הרי מבואר דבריו הקדושי' ואין התחלה לדברי מעלתו. הן אמת דדברי הב"ח אין להם הכרע דבאמת הרמב"ם זה דרכו בקודש להעתיק לשון הש"ס ובש"ס לא נקט רק במה ששלח הוא סבלונות לדידה אבל לא נקט בש"ס מדידה לדידיה וכבר כתב הרשב"א שם בתשובה דבש"ס נקט אורחא דמלתא דדרך החתן לשלוח לכלתו סבלונות וכך גם הרמב"ם העתיק לשון הש"ס אבל אינו מוכרע לחלק בין דידיה לדידה למדידה לדידיה. ולכאורה היה נראה לי ראיה לשיטת הרשב"א דהנה בב"ב דף קמ"ה אמר ר"פ הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא והדר ביה איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי והקשה הרשב"ם דהא גם גבי סבלונות פסק כן ר"פ ולמה לי תרי זימני ומפרש דמוהרי דממון הוא מה שמקדים באירוסין שיהיה כותב לה בכתובתה כשתנשא לו ולהכי מקרי מוהר ע"ש ולפ"ז זהו גם מדידה לדידיה היא שכיח שתכניס לו נדוניא ושם אין חילוק בין דידה לדידיה כשמתה וא"כ מדוע לא חלק הש"ס בזה וע"כ דגם בסבלונות אין חילוק והדרי דאל"כ היה לו לבאר דלא נטעה שגם בסבלונות אין חילוק כמו במוהר דבמוהר ודאי לא שייך לחלק חלוקו של הב"ח ואף דבימי הש"ס היה רגילות שהחתן ישלח לבית חמיו מ"מ היה לו לבאר מהו הדין באם שלחה היא לו וע"כ דאין חילוק. הן אמת שכפי הנראה מרבינו הרמב"ם שהבין שמוהרי וסבלונות אחת שהרי בפ"ו שם הלכה ח"י לא הזכיר כלל הדין של מוהר רק הדין דקידושין ואף שבעין משפט ציין בדף קמ"ה על מוהרי הדרי מיימוני פ"ו מזכיה הלכה י"ח המעיין יראה דלא מוזכר וסמך על הלכה כ"ב שם לענין הסבלונות וא"כ אין ראיה מזה. וע"ד הפלפול רציתי לומר ראיה להרמב"ם כפי הבנת הב"ח דלא כהרשב"א דהנה מ"ש הרשב"א דלכך לא נקט הש"ס שלחה היא שדרכם היה שישלח החתן ולא הכלה קשה לפ"ז הא לענין הקידושין נחלקו שם ג"כ אי לטבועין נתנו או לא וא"כ היאך יהיה הדין אם קדשה היא אותו דבאדם חשוב מקודשת בהאי הנאה ואם אח"כ מתה מה דינה דלכאורה יש לומר דיחזור לה למ"ד קידושין לאו לטבועין נתנו דבקדושין לא שייך לומר כסברת הרשב"א דהא מצינו בש"ס נתנה היא לו וע"כ דהיא לדידיה בודאי לקידושין ולמתנה גמורה נתכוין דל"ש שנתנה לו בהלואה וא"כ ה"ה בסבלונות. אך באמת אין ראיה דלפמ"ש הר"ן דבמתנה ע"מ להחזיר באדם חשוב לא מועיל וכ"כ הב"ח סי' ק"ץ וא"כ בקידושין בודאי מכוונה למתנה גמורה דאל"כ לא הי' קידושין אם יצטרך להחזיר כשתמות או שתחזור אם ימות הוא ודו"ק. ואף שיש לדחות די בזה לסתור הראיה. ולפענ"ד היה נראה דמ"ש הרשב"ם דמוהרי היינו מה שמקדים לה ממון שיהיה כותב בכתובה היינו דיצא לו ממ"ש בבראשית רבה על פסוק הרבו עלי מהר ומתן מהר פרא ומתן פרנון ופירש"י דהיינו כתובה דמוהר היא כתובה אבל הרמב"ן פירש שם דמוהר היינו סבלונות ועיין ביפ"ת שם וגם ברמב"ן על פסוק כסף יתן כמוהר הבתולות שפירש ג"כ סבלונות והביא הך דמוהרי הדרי ובאמת שלמ"ד דארוסה אין לה כתובה כמ"ש הרמב"ם ועיין באהע"ז סי' נ"ד וא"כ ע"כ כמוהר הבתולות לאו היינו כתובה ועיין מלמ"ל בהלכות נערה בתולה וא"כ ע"כ מוהרי היינו סבלונות וא"כ אין ראיה כלל וכמ"ש. והנה ראוי להסתפק לשיטת הב"ח דלהרמב"ם מתנות ששלחה הכלה אינן חוזרין אף שמתה היאך הדין בנתן אביה לו פירות כסות וכלים שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה והנה בנדוניא דהנעלת ליה בין מעות מזומנים או מטלטלין וסחורות כתב הב"ח שם דודאי צריך להחזיר דזה לא נתנה רק ע"מ שתכנוס ובתורת הלואה לא בתורת מתנה אך יש לעיין אם היה נכלל מתנות עבורן ביחד אם נימא דאגב המתנות שגמר לתת להחתן תיכף נתן הכל או להיפך. ולפענ"ד דזה כוונת הש"ס בכתובות דף מ"ז בכתב לה כסות וכלים ופירות שיבאו מבית אביה לבית בעלה דהיינו שכתב לה שיתן כסות דהיינו מתנות לחתן ופירות וכלים ונחלקו ת"ק ור"נ אי אמרינן דזכה תיכף או לא זכה ולשיטת רש"י מיירי באירוסין. ובזה יש לי ליישב הרבה קושיות של התוס' על רש"י אבל דחוק לפרש כן בדברי הש"ס אבל מ"מ לפענ"ד יש לחלק בין דידיה לדידה כדמחלק הש"ס בדף מ"ז שם ואף דהרשב"א כתב דלא קי"ל כר"נ רק כת"ק לפענ"ד לא ידעתי היכן משמע כן ואדרבא בש"ס אמרו בכמה מקומות דר"נ דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וא"כ מהראוי לפסוק כראב"ע וגם כיון דמה דלא זכה לראב"ע הוא משום האומדנא דלא כתב לה רק ע"מ לכנסה וכל שיש ספק באומדנא דיש לומר דמדידה לדידיה משום אחתוני וא"כ האומדנא גריעא הוא ואין לומר אומדנא ועיין כנה"ג חו"מ סי' ט"ו בהגהת ב"י אות י"ב דכל שאין אומדנא מבורר אין לפסול בשביל אומדנא וא"כ ה"ה בזה דעכ"פ יש לומר דהוה מתנה גמורה כמ"ש הב"ח ואם כן מדידה לדידיה יש לומר דלא שייך אומדנא וא"ל דלא קי"ל כדמסיק הש"ס דפליגי בזה אי מדידה לדידיה אמרינן אומדנא וקי"ל כדאמר הש"ס מעיקרא דפליגי ת"ק ור' נתן אי אמרינן אומדנא דזה אינו דבאמת אי אפשר לומר כן דזה רבות בשנים הקשיתי דאיך אפשר לומר דרבי נתן לא ס"ל כראב"ע דהא בדף נ"ה שם אמרו בהדיא דר"נ ס"ל כראב"ע דאזיל בתר אומדנא והקשיתי כן להרבה חכמים ולא מצאו מענה ואחר זמן רב מצאתי בפ"י שם בסוגיא שהרגיש בזה ועכ"פ אי אפשר לומר שהלכה כן וא"כ שוב יש סיוע להב"ח כפי הבנתו ברמב"ם. אחר שכתבתי זאת האיר ד' עיני ומצאתי בריב"ש סי' ש"א שדעתו דמ"ש הרמב"ם שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד היינו לאו דוקא כששלח בעת אירוסין רק אף לאחר הנישואין אלו הסבלונות אינו שולח רק לנוי בלבד והיינו שאינו מתנה כלל דאל"כ היה לו לומר שלא שלח לה רק ע"מ לכנסה וע"כ דאף בעת הנישואין ג"כ נתן לה רק לנוי בלבד ולא למתנה ע"ש. וא"כ לפ"ז צדקו דברי זקני הב"ח שזה דוקא מה שנותן הבעל לאשתו לא להיפך שלא שייך לומר שמה שתכניס האשה לבעל מתנות לא יצטרך להחזיר אף שהכניסה לאחר נישואיה:

והנה דברי הרמב"ם הנ"ל הוקבע כן להלכה בש"ע אהע"ז סי' צ"ט ס"ב בהג"ה ועיין ח"מ וב"ש שם ואף שהבית מאיר מפקפק קצת בדברי הריב"ש עפ"י דברי הרשב"א אלו מ"מ כיון שהרמב"ם לא ס"ל כרשב"א א"כ עכ"פ אין לדחות דברי הריב"ש בזה ובפרט שכן נקבע להלכה וא"כ דברי זקני הב"ח נכונים. הן אמת דמה שחידש הריב"ש דסבלונות שאינן של מאכל הם תמיד רק לנוי וחוזרין ואפילו כשנותן בשעת נשואין וקשה דלפ"ז לשיטת רש"י דחוששין לסבלונות היינו שחוששין שמא קידש בסבלונות כמבואר בסי' מ"ה ואיך אפשר לקדש בזה דהו"ל כחליפין דחזרו תמיד והרי במתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת. מיהו יש לדחות דכל שחוששין שקדשה באלו הסבלונות באמת בקידושין לא הדרי דמלבד דקי"ל דקידושי לא הדרי אף גם דלא שייך לומר שנתן לה לנוי שהרי קדשה בזה ועיין בסי' מ"ה דאם פירש לשם דורון בעלמא אין חוששין לקידושין כלל וצריך להיות לשם קידושין או סתם וא"כ עכ"פ לא הדרי. אך גוף דברי הריב"ש שדייק מהרמב"ם מדסיים שלא שלחן אלא דרך נוי בלבד ולא כתב שלא שלחן אלא ע"מ לכנסה ע"כ דבזה הוה לנוי בעלמא אף לאחר נישואין באמת לולי שאיני כדאי הייתי אומר דאין מכאן ראיה דבשלמא בתוספת כתובה שאינו מחוייב ליתן שייך לומר דאומדנא היה שלא הוסיף לה רק ע"מ לכנסה אבל הסבלונות שדרך כל הארץ לשלוח להכלה סבלונות ובפרט אותן דברים קטנים שדרכה להשתמש בבית אביה ובאמת אם הי' כלים ואינם קיימים א"צ להחזיר א"כ אי אפשר לומר שלא נתן לה אלא על מנת לכנסה והרי ניתן לה להשתמש בבית אביה וע"כ צריך הרמב"ם לחדש הטעם שלא שלחן אלא לדרך נוי בלבד ולכך חוזרין אבל לעולם כל שנתן לה אחר החתונה הם שלה ובאמת ראיית רבינו הי' דהא המשנה סתם שם דהשולח סבלונות לבית חמיו דנגבין בלא בלו ואם נימא דהוא מטעם אומדנא דראב"ע הא תנאים הרבה חולקים על ראב"ע והרבה אמוראים דאמרו בכתובות דף נ"ה דאין הלכה כראב"ע ור"נ ליט מאן דפסק כר"נ ושם בסוגיא לא הזכירו דבר מראב"ע וע"כ דזה אליבא דכ"ע ומטעם דלא שלחן רק דרך נוי בלבד ובלא"ה נראה דבאמת ק"ל על הך אומדנא דראב"ע דאמר שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה דא"כ ביהודה שהי' מיחדין החתן עם הכלה ואינו יכול לטעון טענת בתולים וא"כ לא שייך האומדנא דאף דבעי חיבת חופה כדמסיק בדף נ"ו אף שאינו חיבת ביאה היינו כיון דחזי לביאה והרי חופת נדה באמת איבעיא ליה אי קני כמבואר בכתובות דף נ"ו ובטוש"ע אהע"ז סי' ס"א וא"כ ביהודה שהיה בא עליה לשם נישואין אף שלא היה חופה כל שבא לשם נשואין מותר כמ"ש הר"ן פ"ק דקידושין ועיין בש"ע סי' נ"ה וא"כ שוב היה מקום לומר דאף שמתה באירוסין קונה וא"כ שם ששלח סבלונות לבית חמיו וזה היה מנהג בכל הארץ אף בארץ יהודה ושם לא שייך שלא כתב לה רק ע"מ לכנסה דהא לפעמים היה בא ושמח עמה דזה היה ענין סבלונות ולכך נתן הרמב"ם טעם דלא שלח אלא דרך נוי בלבד וע"כ דברי הריב"ש לפענ"ד צ"ע. ובפרט שהבית מאיר הוכיח דהרשב"א לא ס"ל כהריב"ש ולפענ"ד גם מהרמב"ם לא מוכח כדבריו. עוד נראה לי בישוב קושית הריב"ש הנ"ל דהנה בהא דאמרו שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה הקשו התוס' בדף מ"ז דא"כ כל לוקח בהמה ונטרפה נימא דאדעתא דהכי לא קנה וכתב הרא"ש הובא בשיטה מקובצת ותורף דבריו כמ"ש בשטה הרבצ"א ז"ל דשם נהנה מהמקח אלא שנטרף אח"כ אנן סהדי דלא היה נמנע מליקח מחשש שמא יתקלקל אבל כאן לא התחיל המקח עדיין ולא נהנה מהמקח כלל כל שמתה קודם הכניסה ע"ש ולפ"ז זהו לענין התוספות דלא נהנה כלל אבל לענין סבלונות דשולח לבית חמיו שתשתמש בבית אביה וכבר נהנה מזה שהרי כשאכל דינר מחל על הכל מפני שמחתו וגם כל שבלה א"צ להחזיר ועיין רשב"ם שם דמפני שמחתו מוחל וא"כ שוב לא שייך אומדנא כלל ולכך הוצרך הרמב"ם לחדש דלא שלחן אלא לנוי וז"ב. ובחידושי אמרתי בזה דהנה במה שחלקו התוס' דהיכא דתלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא דהא השני לא היה מרוצה אלא עפ"ז. ולפ"ז צריך ביאור דא"כ גבי ארוסה נמי נימא דהיא לא הייתה מתרצית ע"ז האופן ודעתה לקנות תיכף ועיין מלמ"ל פ"ו מהלכות זכייה שהאריכו בזה הרבנים הגאונים שם בתשובה. אך נראה דהדבר נכון לפמ"ש הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ס"ה דדוקא היכא שאינו רק טובת אחד מהם בלבד וא"כ כל שתלוי בדעת שניהם השני לא היה מתרצה אם לא רצה להקנות לו תיכף בלי תנאי אבל היכא דהוא טובת שניהם אמרינן כשם שזה חשש לטובתו ולא רצה להקנות לה רק ע"מ לכנסה כמו כן מה שהכניסה לו לא רצה להקנות רק כשישאנה ולא כשימות הוא או שתמות היא וא"כ הוה טובת שניהם התנאי ובכהאי גוונא סמכינן אאומדנא דשניהם לא רצו רק באופן זה וא"כ זהו לענין התוספות אבל בסבלנות שלדעת הרמב"ם לפי הבנת הב"ח כל שמתה היא אינו מחזיר המתנות שנתנו לו מאבי הכלה א"כ לא שייך לומר לגבי דידיה אומדנא דלא נתן לה רק על מנת לכנסה דהא תלוי בדעת שניהם ודלמא היא לא נתרצית וכאן לא שייך לומר דהיא טובת שניהם דהא לגבי דידה לא שייך אומדנא הלז ואם כן למה תתרצה היא לזה וא"כ לא מהני אומדנא שלו וז"ב. ומכאן ראיה ברורה לשיטת הב"ח בהבנת הרמב"ם שלכך הוצרך לומר שלא שלח לה רק לדרך נוי בלבד וז"ב. איברא דלפ"ז צריך ביאור דא"כ איך אמרו בדף מ"ו שם ומ"ד לא זכה ע"כ לא אמר ראב"ע אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה אבל מדידה לדידיה לא דמשום אחתוני הוא והא אחתנו להו והא כאן יקשה כיון דמה שמביאה מבית אביה לבית בעלה לא שייך אומדנא וא"כ איך מצי סבר כראב"ע דא"כ יקשה היאך שייך גבי דידיה אומדנא הא תלוי בדעת שניהם וא"ל דגם לדידה שייך אותו אומדנא דזה אינו דהא מדידה לדידיה לא שייך אומדנא כמ"ש והיא קושיא גדולה ולמה תתרצה היא כשלא יתן לה אלא ע"מ לכנסה. אך נראה דהא בב"ק סוף פרק הגוזל קמא פריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכת שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה ומשני דהיא בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו ולפ"ז יש לומר דזה סברת ר"נ דכיון דהאשה כל כוונתה משום אחתוני והא אתחתן לה ומה אכפת לה שלא יתן לה רק כשישאנה דהא כל עיקר כוונתה היא רק למיתב טן דו ולכך מדידה לדידיה לא מועיל האומדנא דהא איכא דעת אחרת דהיינו של החתן דלא רצה רק תיכף ועיקר כוונתה היא לאחתוני ואולי לא היה מתרצה לאחתוני אם לא תקנה לו תיכף ולא שייך בזה אומדנא משא"כ מדידיה לדידה דלא שייך דעתה דהיא בכל דהו ניחא לה ותקנה אח"כ. ויש להמתיק הדבר עפמ"ש התוס' ביבמה דכל דהוא לא יחוש מה שיהיה אחר מיתתו לא שייך דעת שניהם ע"ש כמו כן יש לומר הסברא דכל שלגבי דידה לא אכפת לה שהוא עיקר משום אחתוני היא והא אתחתן לה וא"כ שייך אצלו אומדנא ולא לגבי דידה ולפ"ז לפמ"ש התוס' דלא קי"ל כר"נ ואמרינן אומדנא בשניהם וכ"כ הרשב"א ולא קי"ל כהך דיחויא דדחי הש"ס רק דפליגו בדראב"ע (ומ"ש למעלה ראיה דקי"ל כהך דיחויא דאל"כ קשיא דר"נ אדר"נ מצאתי בפ"י בדף נ"ה שגרס שם ר' יונתן ולא ר' נתן דר"נ אזיל בתר אומדנא ובדף מ"ז לא אזיל בתר אומדנא הנה הרגיש בקושיתי ונהניתי) א"כ שוב אי אפשר לומר בסבלנות הטעם של האומדנא וכמ"ש. ובזה מיושב היטב קושית תוס' על רש"י דפירש הסוגיא דקאי מן האירוסין דא"כ למה אמר משום אחתוני ומן האירוסין קרי קירוב דעת לבד ולא חיתון ע"ש. ולפמ"ש הכי כוונת הש"ס דלא שייך אומדנא דאשה כל עיקר כוונתה בשביל אחתוני דהיינו למיתב טן דו וא"כ לכך שייך אצלו אומדנא ולגבי דידה ל"ש אומדנא ומ"ש התוס' דהא כתב לה כדי שיבאו מבית אביה לבית בעלה לפענ"ד הכוונה על כסות וכלים שתשתמש בבית בעלה וע"ד דנקט במשנה דבב"ב שיחזרו עמה לבית בעלה ודו"ק. והנה לפי חלוקו של הרא"ש דכל שנהנה מהמקח אף שנטרף אח"כ לא שייך אומדנא קשה על שיטת ר"ת דפירש דהסוגיא קאי כשנשאת דשייך אומדנא ע"מ שתהנה בתו והרי כבר נשאת ונהנית וא"כ למה שייך אומדנא ואולי כיון דלר"ת מיירי בשלא נתן לה עדן הנדוניא והאב מוחזק א"כ לא נהנית מאותן מעות עדיין וא"כ לא רצה ליתן עד שתהנה מאותן מעות. אך באמת ר"ת פסק דיחזיר תוך שנה ראשונה אף שהבעל מוחזק ושם לא שייך האומדנא ואולי מטעם זה חזר בו ר"ת מתקנה זו ולפ"ז כשהשלישה מעות והריווח לזוג לא שייך תקנת ר"ת דכבר אית לה ריווח ביתא והרי נהנית ולא שייך האומדנא ועיין ב"ש סי' נ"ג ס"ק י"א. ובזה מיושב היטב קושית הב"ש ס"ק יו"ד דמ"ש ממתה האשה דצריך ליתן מזונות לבת אשתו ולא אמרינן אומדנא דלא כתב לה רק בחיי אשתו ולפמ"ש אתי שפיר דשם כבר נגמר המקח ונהנה כבר בעת חיי אשתו לא שייך אומדנא וז"ב. ולפמ"ש הנוב"י עוד שם לחלק וגם לחלוקו של המחנה אפרים יש מקום להאריך ולא נפניתי כעת והנה במה שכתב הרשב"א דלכך לא קתני רק שולח סבלונות לבית חמיו ולא להיפך משום דאין דרך הכלה לשלוח סבלונות לחתן רק החתן לבית הכלה לפענ"ד היה מקום לומר לולא פה קדוש הרשב"א ז"ל דסבלונות לא שייך רק מהחתן לכלה אבל הכלה להחתן לא מצינו רק נדוניא ועיין ב"מ דף ע"ד ע"ב האי גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה וע"ש ברש"י ובשיטה מקובצת לכל הפירושים משמע דאף שחמיו נתן לו מעות לקנות תכשיטין נקרא נדוניא והיינו שהבת מה שמכניסה להבעל שתתקשט בהם זה נקרא נדוניא וסבלונות ששולחת לו שילבש החתן ויתקשט לא מצינו. אחר שכתבתי כ"ז האיר ד' עיני ומצאתי בשו"ת תשב"ץ חלק שני סי' רצ"ב בתיקון ד' בסופו כתב אם אבי הכלה נתן מתנה ונכסים לארוס ומתה הבת ותבעו להחזיר לו מה שנתן לו אחר שמתה בתו זה היה מעשה ודנתי שאין הארוס חייב להחזיר וכמו שאמרו אינשי ערבונא שקלי מיניה ואח"כ מצאתי בתשובה להרשב"א ז"ל ודן שאינו מחזיר ואין לדמות זה לנכסים שנתנו לכלה ועיין בתשובה לר' אלי' מזרחי ז"ל עכ"ל. הנה ראו עיני ושמחו דהסכים שיש לחלק כמ"ש זקני הב"ח ז"ל בין מה שנותן החתן להכלה ובין מה שנותן האב של הכלה להחתן ואף דמ"ש הב"י בשם הרשב"א להיפך משו"ת הרשב"א מ"מ נאמן התשב"ץ בעדותו ואולי חזר בו הרשב"א ואיזה מהם אחרינתא לא ידענו. ומ"ש בשם רא"מ הנה כפי הנראה היא הג"ה מאיזה אחרון שכפי הראות קדם הרבה התשב"ץ להמזרחי ועכ"פ לא ידע מהתשובה של המזרחי אבל אמת הוא שהר"א מזרחי פוסק כן שכן נסתייע ממנו הב"ח ז"ל בתשובותיו ועכ"פ הדין דין אמת. הארכתי בזה לפי שהחכם השואל הנ"ל הנדז הרבה בדבר דהיאך דחה הב"ח דבר מפורש ברשב"א מפני סתימות לשון הרמב"ם שיש לפרש ג"כ שמסכים להרשב"א וגם אני פקפקתי הרבה למעלה ות"ל שזכיתי שדברי זקני הב"ח מבוארים בתשב"ץ. ומובטחני כי זכותו של הב"ח דנפיש טובא יליץ בעדי לטובה דהפכתי בזכותו כראוי לרב גדול כמותו. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ג שהאריך ג"כ להשכים עם הריב"ש והרא"ם הנ"ל דיש חילוק בין מדידה לדידיה למדידיה לדידה והוא כדברי אא"ז הב"ח ז"ל"

העתקתי את כל התשובה למען יראה המעיין עד כמה טרח השואל ומשיב לבסס את דברי הריב"ש להלכה למעשה בראיות ברורות שהסכים עמם הב"ח זקנו ועוד פוסקים וזאת גם ללא שהמנהג כן.

ה.  מה שהביא בשם ערוך השולחן שגם הוא מפקפק בדברי הריב"ש, לא זכיתי להבין, הרי דברי ערוך השולחן מתייחסים לבעל חוב הגובה תכשיטים ולא לבעל וכפי שציינתי בנימוקיי וגם אם נשווה את הדין של בעל חוב הגובה לדין בעל הנותן תכשיטים לפני הנישואין (וכפי שכתב השער משפט) עדיין לא ברור לי מדוע לציין כי הוא מפקפק על פסק הריב"ש הרי כל דבריו שם הם מכח המנהג הפשוט שפשט במחוז בו התגורר?

ו.   בהמשך דבריו טרח ליישב דברי מרן הב"י בשולחנו הטהור אה"ע סימן נ' על פי מה שהביא הבית מאיר את דעת הרשב"א בתשובה. ולענ"ד איני יכול לקבל יישוב זה מכמה נימוקים. הראשון שבהם. הבית מאיר עצמו שידע מדברי מרן הללו בסימן נ' וממה שכתב את שיטת הריב"ש והרמב"ם ולא יישב דברי מרן בשולחנו כפי שהבין ידידי ועמיתי די בנימוק זה כדי להבין שיישוב זה לא יכון בדעת מרן הב"י שכן ברור שהבית מאיר היה טורח להביא יישוב זה לעולם על מנת להבין דעת מרן הב"י להלכה ולמעשה. נימוק שני. יישוב זה בניגוד לדברי הרעק"א שהבאתי בו לאחר שניתח את דברי מרן הב"י והרמ"א העלה למסקנה שבתכשיטים אין חולק שעל האשה להשיבם ולא חילק יחולק זה של ידידי שלדעתי הוא משמעותי ביותר. נימוק שלישי. יישוב זה בניגוד לסברא הפשוטה שהביא השואל ומשיב לחלק בין מתנות שנותן חתן לכלה לבין מתנות שנותנת הכלה לחתן וכמו שפסקו הב"ח ועוד פוסקים כריב"ש ודלא כרשב"א שהביא הבית מאיר אלא כרשב"א בתשובה שהובא בתשב"ץ. נימוק רביעי. יישוב זה בניגוד למה שהביא מרן הב"י דברי הריב"ש בספרו ב"י סימן צ"ט ללא חולק וכפי הכללים הידועים לנו אין סיבה לומר שמרן חזר בו וסובר כרשב"א שהביא הבית מאיר גם אם נכון הדבר שלא הביאו בשולחנו, מ"מ נראה כי היה פשוט לו דין תכשיטים יותר מדין בגדי שבת ויום טוב על כן לא טרח להביאו. נימוק חמישי. יישוב זה בניגוד למה שיישב בשו"ת תורת חיים שהבאתי בנימוקיי את דעת מרן הב"י להלכה. מכל הלין נימוקי לא מתיישב בליבי יישובו של ידידי ועמיתי בדעת מרן הב"י ולכן איני מקבל יישוב זה בפרט שיש יישוב ברור ופשוט אליבא דהבנת השואל ומשיב בדעת הב"ח שראה דברי הרשב"א בתשובה ואת דברי מרן בסימן נ' וחילק באופן ברור ביותר בין חתן הנותן מתנה לכלה הנותנת ועם חילוק זה המבוסס על אדני הפוסקים דברי מרן נדרשים כמין חומר לטעמי.

ז.   בהמשך דבריו שוב חזר על כך שמדברי השו"ע והרמ"א נראה שלא הביאו דברי הריב"ש להלכה. לענ"ד ברור ופשוט שאם הגר"א בביאורו מציין במקור דין הרמ"א את דברי הגמרא ב"ב קמ"ה ולדברי הריב"ש וכמו כן היה פשוט לו לגרעק"א כן, וכן נראה שהבינו הח"מ והב"ש שמקור דין הרמ"א הינו הריב"ש, לענ"ד, לא ניתן לחלוק עליהם מכח פקפוק של הבית מאיר בראיית הריב"ש. אציין כי כמו הריב"ש פסקו לדינא, מהרי"ק בשם סה"ת, התשב"ץ, הב"ח, תורת חיים, מהרש"ך, הרא"ם, מהר"א ששון, פרח מטה אהרן, רעק"א, שואל ומשיב, וזו לענ"ד דעת הרמב"ם השו"ע והרמ"א כפי שהבינו גדולי הפוסקים שציינתי בנימוקיי. אינני מוצא סיבה לנטות מדבריהם אא"כ יוכח כי יש מנהג ברור אחרת.

כאמור כל זה מו"מ הלכתי בנוגע לתכשיטים שאינם בעלי ערך סנטימנטלי, אולם בנוגע לפסיקת ההלכה במקרה דנן קיימת הסכמה בין חברי ההרכב שטבעת זו יש לה ערך סנטימנטלי ויש כאן אומדנא ברורה של התובע שלא התכוון לתת לה במתנה גמורה בגלל אמירתו אליה בעת הנתינה אשר על כן על הנתבעת להשיבה לתובע לאלתר.

הרב מימון נהרי – אב"ד

לאחר שמיעת הצדדים וחקירתם אודות הטבעת נשואת הדיון אותה תבע הבעל לשעבר מחליט בית הדין:

על האשה להחזיר לבעל לשעבר את הטבעת.

מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי זיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י' בניסן התשע"ה (30/03/2015).

הרב מימון נהרי – אב"ד                הרב יוסף יגודה                       הרב יצחק רפפורט


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ