"הגנה מן הצדק" בית הדין האזורי לעבודה ת"א, השופט אורן שגב, ביטל כתב אישום בשל שיהוי רב בהגשתו

כללי

1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום, הכולל ארבעה אישומים בגין עבירות שונות על חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991 (להלן – "חוק עובדים זרים") . העבירות מיוחסות לנאשמת 1 ואילו לנאשמים 2 ו- 3 מיוחסת עבירה של הפרת חובת פיקוח.
2. בבקשה שבפניי עותרים הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום כנגדם, מחמת התיישנות ומחמת הגנה מן הצדק.

אקדים אחרית  לראשית ואציין, כי דין הבקשה להתקבל. להלן טעמיי.

טענות הנאשמים

3. לטענת הנאשמים, העבירות המיוחסות להם בכתב האישום התרחשו לכאורה ביום 16.05.04. כתב האישום הוגש כ- 8 שנים לאחר מכן, מבלי שארע אירוע מנתק. לפיכך, משתקופת ההתיישנות הנה 5 שנים בלבד, דין כתב האישום להתבטל מחמת התיישנות. עוד טוענים הם, כי הקנס, שהוטל עליהם, ואשר בגינו ביקשו להישפט, הושת עליהם ביום 12.02.07, ואילו כתב האישום הוגש כנגדם רק ביום 15.03.12, היינו, יותר מחמש שנים לאחר מכן.

4. לחילופין, טוענים הנאשמים, כי דין כתב האישום כנגדם להתבטל מחמת העובדה שהוגש בשיהוי ניכר של 8 שנים ממועד התרחשות העבירה לכאורה.
5. כחיזוק לטענתם, מסתמכים הנאשמים על הנחית היועמ"ש מס' 4.1202, בה נקבע כי על תובע להגיש כתב אישום בעבירות מסוג עוון תוך 12 חודשים ממועד ביצוע העבירה, וזאת על מנת למנוע עיוות דין מהנאשמים, וכן מבחינה ראייתית, לאפשר לנאשם להתגונן כראוי בפני טענות המאשימה.
6. בשל חלוף הזמן הרב עד להגשת כתב האישום, נגרם לנאשם נזק ראייתי גדול וקיים כיום קושי להביא ראיות מטעמם על מנת להוכיח את הגנתם, לרבות הבאת העובדים הזרים נשוא כתב האישום, אשר אינם בארץ מזה זמן רב. בנוסף, ביחס לחלק מהאישומים קיים מעשה בית דין.

טענות המאשימה

7. המאשימה מודה כי חלפו למעלה משבע שנים ממועד ביצוע הביקורת הראשונה, שהובילה להגשת כתב האישום, ועד להגשתו בפועל, ומציעה הסבר לכך באמצעות פירוט כרונולוגי של האירועים שארעו בפרק זמן זה. אביא להלן את נקודות הציון הרלוונטיות להכרעתי.
8. מועד העבירה הנטענת הנו 16.05.04. ביום 13.02.07 הונפקו הודעות על הטלת קנסות מנהליים וביום 27.03.08 הגישה הנאשמת 1 בקשה להישפט. כתב האישום הוגש ארבע שנים לאחר מכן כנגדה וכנגד הנאשמים 2 ו- 3 כמי שהפרו את חובת הפיקוח החלה עליהם כמנהלים.
9. מכאן, לטענת המאשימה, הואיל ולא חלפו 5 שנים, לא חלה התיישנות על העבירה.
10. באשר לטענה להגנה מן הצדק בשל שיהוי, טענה המאשימה כי על הנאשמים להראות כי השיהוי בהגשת כתב האישום עולה כדי פגיעה ממשית ביכולתם לנהל את הגנתם, בפרט כאשר מדובר בכתב אישום שהוגש בעקבות בקשה להישפט.
11. עוד נטען, כי אין לקבל את טענת הנאשמים בנוגע לנזק הראייתי שנגרם להם, שכן "ככל שהם לא שמרו את חומר הראיות שיש בו כדי להטיב את מצבם מבחינה ראייתית, אין להם להלין אלא על עצמם, שהרי ידעו כי הם נתונים בחקירה..." (סעיף 30 לתגובה).
12. לטענת המאשימה, הנאשמים לא הצביעו על פגיעה ביכולתם להתגונן. הם ידעו על ההליך הפלילי כנגדם מאז 2004, עת מסרו את עדותם. כך או כך, מקומה של טענת השיהוי בשלב הטיעונים לעונש, ואין המדובר בטענה שיש בה כדי להביא לביטולו של כתב האישום.

דיון והכרעה

13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה, כי דין הבקשה ביחס לשלושת הנאשמים להתקבל, באופן שכנגד הנאשמת 1 כתב האישום יבוטל מחמת השיהוי הרב בהגשתו וכנגד הנאשמים 2 ו- 3 – מחמת התיישנות, והכל כפי שיפורט להלן.

לשאלת ההתיישנות

14. העבירות המיוחסות לנאשמת 1 הנן על חוק עובדים זרים. מדובר בעבירות מנהליות, אשר חל עליהן חוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985 (להלן: "חוק העבירות המינהליות"). עבירות אלה הנן מסוג עוון, ותקופת ההתיישנות החלה עליהן הנה בת 5 שנים.
15. סעיף 22א(ב) לחוק העבירות המינהליות קובע כי:

"לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד".

16. הנה כי כן, המועד האחרון ממנו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות הנו המועד בו הוגשה בקשת הנאשמת 1 להישפט, קרי, 27.03.2008. הואיל וכתב האישום הוגש ארבע שנים לאחר מכן, הרי שמבחינה טכנית, צודקת המאשימה, כי לא חלה התיישנות על העבירות המיוחסות לה [ראו גם: ע"פ 24/09 מדינת ישראל – משרד התמ"ת – נ' איתן ארמי (07.11.2010)] לא כך ביחס לנאשמים 2 ו- 3.
17. ביחס לנאשמים 2 ו- 3, אין חולק, כי ביום 13.02.2007 הוטל קנס מנהלי על הנאשמת 1, ועליה בלבד, וזאת בניגוד לטענת המאשימה בסעיף 18 לתגובתה, לפיה הקנס הוטל על "הנאשמים". בית הדין יצא מנקודת הנחה כי מדובר בטעות סופר בלבד בתגובתה של המאשימה.
18. כך או כך, משהוגש כתב אישום ביום 15.03.2012, לבקשת הנאשמת 1, צורפו אליו גם הנאשמים 2 ו- 3 בתור מי שהיו מנהליה בזמנים הרלוונטיים. כאמור, יוחסה להם עבירה של הפרת חובת פיקוח על מעשים שבוצעו לכאורה ע"י הנאשמת 1 בשנת 2004, היינו כשמונה שנים לאחר מכן!
19. למותר לציין, כי בהתאם לעיקרון החוקיות, איש בשל עבירתו ייענש. לפיכך, אין להלום את התוצאה המתקבלת מהגשת כתב האישום כנגד הנאשמים 2 ו- 3 לאחר שמונה שנים, שכן זכותו הבסיסית של כל נאשם, שתקופת ההתיישנות ביחס לעבירות המיוחסות לו תיבחן באופן אינדיבידואלי. במקרה דנן, המאשימה התעלמה מהעובדה שהבקשה להישפט הוגשה ע"י הנאשמת 1 מן הטעם שמלכתחילה הקנסות המנהליים הוטלו עליה בלבד.
20. הנה כי כן, בעוד שאין מנוס מלכרוך את הנאשמים למעשיה של הנאשמת 1 אותה ניהלו מהבחינה המהותית, לא ניתן לעשות זאת תוך התעלמות מבדיקה ספציפית של תקופת ההתיישנות לגבי כל אחד מהם בנפרד, ובמובחן מהבדיקה הרלונטית לנאשמת 1. 

לאור האמור לעיל, אני מורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשמים 2 ו- 3 מחמת התיישנות.

21. משקבעתי כי לא חלה התיישנות ביחס לעבירות המיוחסות לנאשמת 1, אדון להלן בטענתה להגנה מן הצדק.

שיהוי – התשתית העיונית

22. דיני ההתיישנות חלים במישור האזרחי, המנהלי והפלילי. הרציונל לכך הנו כי יש לאזן בין האינטרסים המנוגדים של הצדדים להליך המשפטי.
23. הלכה היא, כי גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, לבית המשפט הסמכות לדחות תובענה מחמת שיהוי. במישור האזרחי, קובעת הסייפא לסעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – "חוק ההתיישנות"), כי בית המשפט לא יזדקק לתובענה שנטען לגביה כי התיישנה, ואולם, "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".
24. לפיכך, והואיל ויש בטענת השיהוי כדי לקצר את תקופות ההתיישנות הקבועה בחוק, הרי שבכל הקשור למישור האזרחי, ומתוך רצון לכבד את זכות הגישה לערכאות ואת ציפייתו של בעל דין לפעול במסגרת תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק, טענת שיהוי לא תתקבל בנקל (ראו: ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק (מהדורה שנייה), 2009 עמ' 347 (להלן – "נקדימון").
25. באשר למשפט הפלילי, סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – "החסד"פ") קובע את תקופות ההתיישנות של דרגות העבירות המנויות בחוק העונשין.
26. ארבעה טעמים מרכזיים לכך, כמפורט להלן (נקדימון, 349-350).

• האינטרס הציבורי של שכחה, מחילה ויציבות חברתית. אינטרס זה מגלם עיקרון, לפיו בחלוף הזמן הולך ופג העניין הציבורי שבהעמדת העבריין לדין, עד אשר ניהול ההליך הפלילי בעניינו מתייתר.
• הזכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו, נוכח המתח נפשי בו נתון נאשם, הסטיגמה החברתית הנלווית למעמדו של מואשם בפלילים, שיבוש אורחות חייו של הנאשם ושל משפחתו והמשאבים שנאשם צריך להשקיע בהגנתו;
• הצורך בבירור האמת והחשש שבחלוף הזמן זכרונם של עדים מתעמעם. כמו כן, אין לדרוש מנאשמים לשמור על מסכת הראיות שלהם זמן רב לאחר ביצוע העבירה;
• תועלתנות- תקופת ההתיישנות ממריצה את רשויות אכיפת החוק לסיים את טיפולן במהירות.

27. לאמור לעיל קיים סייג הקבוע בסעיף 9(ג) לחסד"פ אשר קובע כי בעבירות מסוג פשע או עוון, ככל שחל אירוע מנתק, תחל תקופת ההתיישנות ממנו ואילך. אירוע מנתק, לעניין זה, הנו, בין היתר, פעולת חקירה על פי חיקוק, הגשת כתב אישום או הליך מטעם בית משפט.
28. מן המקובץ עולה, כי ניהול הליך פלילי לאחר זמן רב מידי, הגם שבמסגרת תקופת ההתיישנות הסטאטוטורית, עלול להיות מנוגד באופן מהותי לעקרונות של צדק והגינות משפטית (נקדימון, 351).
29. דוקטרינת ההגנה מן הצדק באה, אשר באה ליתן מענה לקושי זה, קיימת בשיטות משפט נוספות ונקלטה לדין הישראלי בפרשת מירום נ' מדינת ישראל (ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57 (1975). ראו בעניין זה סקירתו הנרחבת של נקדימון בעניין משפט משווה בעמ' 351 עד 360.
30. זאת ועוד. גם רשויות אכיפת החוק הכירו בנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה משיהוי בכתב אישום ובאוגוסט 2008 יצאה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה (4.1202) שעניינה: משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום (להלן – "הנחיית היועמ"ש").
31. בשל חשיבות הדברים, נביא את תמצית דברי המבוא להנחייה כלשונם (כל ההדגשות להלן הוספו – א.ש.):

"כחלק מהרצון לייעל את ההליך הפלילי, קיימת חשיבות רבה בקיצור משך הזמן הנדרש לחקירה המשטרתית של חשודים בעבירה, להכנת כתב אישום על ידי המשטרה או פרקליטות המדינה ולדיון בבית המשפט עד הכרעת הדין. הליכים פליליים מהירים, הממחישים היטב את הקשר בין העבירה לבין העונש, יש חשיבות רבה כגורם מחנך ומרתיע, כלפי עבריינים ואף כלפי הציבור, ואילו הליכים פליליים המגיעים לכלל דיון והכרעה בבית המשפט זמן רב לאחר מועד העבירה, לעיתים קרובות אין אפשרות לקיים אותם כראוי. ככל שעובר הזמן כך גדל הקושי להביא ראיות מלאות ואמינות. בכך יש להכביד על ניהול המשפט, לעיתים על התביעה ולעיתים על ההגנה, אולי אף יותר על התביעה, שכן עליה מוטל להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר. כמו כן, בית המשפט הגוזר עונשו של עבריין זמן רב לאחר מועד העבירה עשוי להתחשב בזמן שעבר כדי להקל בעונש, עד כדי כך שלעיתים העונש נראה בלתי הולם את העבירה, וערכו כגורם מחנך ומרתיע נפגם במידה רבה. זאת בין היתר, משום שהזמן בו נתון אדם להליכי חקירה ומשפט נחשב לעינוי דין ומקובל לראות בו עונש כלשעצמו". (סעיף 1(א) להנחיית היועמ"ש).

32. ובהמשך –

"... חלוף הזמן יכול להשפיע גם על זכרונם של העדים ועל האפשרות לסמוך על עדויות מלאות ואמינות..." (סעיף 1(ב) להנחיית היועמ"ש).

"... על יסוד טעמים אלה וכעניין שבמדיניות, חלוף זמן רב מאז החלה החקירה עשוי לעיתים להיות שיקול לסגירה של תיק פלילי או להימנעות מהגשת ערעור. זאת כאשר השיהוי נגרם בשל אופן הטיפול בתיק על ידי המשטרה או על ידי פרקליטות המדינה, ללא צורך או צידוק בנסיבות המקרה, ובהיעדר שיקולים מיוחדים הדורשים את המשך ההליכים, כמו החומרה הרבה של העבירה או סיכון רב לציבור" (סעיף 1(ג) להנחיית היועמ"ש)

33. בפרק 3 להנחיות, שכותרתו "משך הזמן ממסירת תיק החקירה ועד לקבלת החלטת התובע", מציינת ההנחייה פרקי זמן מירביים לטיפול, וביחס לעבירות מסוג עוון, קובעת יש לפעול לסיום הטיפול בתיק בתוך 12 חודשים.
34. מן המקובץ לעיל עולה, כי גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית של העבירה המיוחסת לנאשם, ובית המשפט מצא כי כתב אישום הוגש בשיהוי בנסיבות בלתי מוצדקות או באופן הפוגע בזכות הנאשם למשפט הוגן, תקום לנאשם "הגנה מן הצדק" שתביא לביטול כתב האישום שהוגש בשיהוי.
35. לפיכך, על בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית על ההעמדה לדין ועל ההליך הפלילי הלבר שיפוטי וההליך המנהלי שהובילו אליו, ועליו לפסוק על פי האיזון הראוי בין השיקולים הקוראים לקיים את המשפט הפלילי שהוחל בשיהוי או שלא לקיימו (ראו להרחבה: נקדימון, 367 וכן הפרק השביעי: "המודל המינהלי של "ההגנה מן הצדק").

ומן הכלל את הפרט

36. אשוב עתה ואבחן, לאורם של העקרונות שהונחו לעיל, את נסיבותיו של תיק זה ואזכיר כי כתב האישום הוגש ארבע שנים לאחר שהנאשמת הגישה את בקשתה להישפט. אציין כי לא מצאתי בתגובת המאשימה כל הסבר לכך.
37. לא נטען דבר וחצי דבר בנוגע לפרק הזמן הארוך שחלף, וממילא לא יוחסו לנאשמת (או למנהליה, לצורך העניין) כל מעשים או מחדלים שיש בהם כדי לקבוע כי האשם בשיהוי הרב אינו רובץ לפתחה של המאשימה בלבד.
38. יצוין, כי בסעיף (ב) לפרק 3 בהנחיית היועמ"ש, מפורטים פרקי זמן שלא יימנו במסגרת פרקי הזמן המירביים. נסיבות המקרה דנן אינן באות בגדרם. כך גם לא מצאתי בנסיבות העניין להלום את טענת המאשימה כי לא עלה בידי הנאשמים להראות כי השיהוי בהגשת כתב האישום כנגדם עולה כדי פגיעה ממשית ביכולתם להתגונן וכי היה עליהם לשמור את כל חומר הראיות מאז שנת 2004, עת זומנו לחקירה.  בנוסף, לא מצאתי להלום את טענת המאשימה, כי לא נגרם נזק ראייתי, כי ממילא נטל ההוכחה מוטל על המאשימה מעבר לספק סביר, ואסביר.
39. ארבעת האישומים המיוחסים לנאשמת בכתב האישום, עניינם העסקה שלא כדין לכאורה של עובדים זרים בשנת 2004. וביתר פירוט: העסקה מבלי להתקשר בחוזה, העסקה מבלי להעמיד לשימוש העובדים מגורים הולמים, ניכוי דמי ביטוח רפואי משכרם של העובדים, העולה על השיעור שנקבע בתקנות והעסקה ללא תשלום שכר מינימום.
40. הדעת נותנת, כי על מנת להתגונן בפני טענות אלה, יש לשמוע עדויות של עדים על אירועים שהתרחשו לפני 12 שנה. הוא הדין לגבי מסמכים רלוונטיים שעשויים לשמש את הנאשמת בהגנתה.
41. משלא נטען דבר וחצי דבר ביחס להתנהלותה של הנאשמת כגורם שמנע הגשת כתב אישום בפרק זמן קצר יותר, הרי שלא נמצא כל צידוק להשתהותה של המאשימה להגישו בתום 4 שנים תמימות, שעה שכל חומר החקירה מצוי ברשותה זה מכבר.
42. הדרישה מהנאשמת 1 שתשמור חומרי חקירה במשך 8 שנים למן מועד ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום, אינה סבירה בעיניי, אינה עולה בקנה אחד עם הנחיות היועמ"ש ואינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי המשפט ביחס לדיני השיהוי במשפט הפלילי.
43. בנסיבות המקרה, ברור מאליו כי מדובר בעינוי דין של ממש ובכבילת ידיה של הנאשמת להתגונן כראוי,בחלוף זמן כה רב ולאור העובדה שהעובדים הזרים נפוצו מהארץ למדינותיהם השונות זה מכבר. גם בהיבט הציבורי, דומני, כי לאחר 12 שנים ממועד ביצוע העבירות לכאורה, קהה הצורך בניהול הליך פלילי כאקט מרתיע ומחנך בבחינת "עבר זמנו בטל קורבנו" (ברכות כו א).

 סיכומו של דבר

44. אני מורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשמת 1 מחמת הגנה מן הצדק בשל שיהוי בהגשת כתב האישום.
45. אני מורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשמים 2 ו- 3 מחמת התיישנות.

ניתנה היום, ד' תמוז תשע"ה, (21 יוני 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.