זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 7.5.19 (להלן – הוועדה), שקבעה את הנכות בעקבות פגיעה בעבודה מיום 5.7.15.
רקע עובדתי
1.מר פלוני (להלן – המערער או המבוטח) נפגע ביום 5.7.15 בגב התחתון לאחר שהרים משא כבד, והפגיעה הוכרה כתאונת עבודה כמשמעה בחוק. הפגימה שהוכרה היא "כאבים בגב תחתון".
אין מחלוקת כי קודם למועד הפגיעה בעבודה, היה המבוטח מעורב בתאונות קודמות. תאונה קודמת מיום 22.3.09 (להלן – התאונה מ- 2009) הוכרה כתאונת עבודה והוכרו פגימות בצוואר ובגב התחתון.
ועדה רפואית שדנה בתוצאותיה של התאונה מ- 2009 קבעה ביום 9.5.10 שעולה מהתיק הרפואי שהמבוטח עבר תאונת דרכים בשנת 2000 בעטיה סבל מכאבי צוואר וגב תחתון, כך שהתאונה מ- 2009 הובילה להחמרה זמנית על רקע מצב קודם ולא הותירה נכות.
לאחר שהמבוטח הגיש ערר על ההחלטה מיום 9.5.10, קבעה ועדה רפואית לעררים ביום 19.9.10 שלמערער 5% בגין שבר בחוליה C6 לפי פריט ליקוי 37(8)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן- התקנות). הוועדה הרפואית לעררים קבעה, בין השאר, שהנזק בעמוד השדרה המותני הוא נזק ניווני ולא חבלתי, וכי אין פריצת דיסק של ממש בעמוד השדרה המותני. באותה החלטה קבעה הוועדה הרפואית לעררים שהמבוטח נפגע גם בתאונה משנת 2000 ועל אף שלא ניתן לומר בוודאות אם הנזק בחוליה C6 מיוחס לתאונה משנת 2000 או לתאונה משנת 2009, היא מייחסת את השבר לתאונה מ- 2009 מחמת הספק וקובעת נכות כמפורט לעיל.
מהאמור עולה שבגין התאונה מ- 2009 נקבעה למבוטח נכות צמיתה בשיעור 6% בגין שבר בחולייה בעמוד השדרה הצווארי.
2.כאמור, המשיב הכיר בפגיעה בגב התחתון מיום 5.7.15 כתאונת עבודה, היא התאונה נושא הליך זה (להלן – התאונה מ- 2015).
ביום 9.11.17 קבעה ועדה רפואית שלא נותרה נכות המתבטאת באחוזים והקשורה לתאונה הנוכחית. בקביעתה הסתמכה הוועדה הרפואית, בין השאר, על קביעות הוועדה הרפואית לעררים שדנה בתאונה מ- 2009 ואשר קבעה שהנזק בעמוד השדרה המותני הוא נזק ניווני ולא חבלתי.
על החלטת הוועדה הרפואית מיום 9.11.17 הגיש המבוטח ערר.
3.בהחלטתה מיום 16.3.17 קבעה ועדה רפואית לעררים כי בעקבות התאונה הנוכחית נותרה למבוטח נכות בשיעור 10% בגין פגיעה בגב התחתון לפי פריט ליקוי 37(7)(א) לתוספת לתקנות. בהחלטתה אימצה הוועדה הרפואית לעררים את האמור בחוות-דעתו של ד"ר סלטי מטעם המבוטח.
4.על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 16.3.17 הגיש המשיב ערעור לבית הדין (בל 13375-05-17). המשיב טען לטעות בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 16.3.17 שכן לא בחנה את מצבו הרפואי של המבוטח טרם התאונה כעולה מהרישומים הרפואיים וקביעות של ועדות רפואיות שדנו בתוצאות פגיעה קודמת. בהקשר זה נטען עוד שהמבוטח היה מעורב בתאונת עבודה נוספת מיום 4.5.16 (להלן – התאונה המאוחרת או התאונה מ- 2016), המאוחרת למועד הפגיעה הנדונה, ואשר במהלכה נפגע בגבו.
בפסק-הדין מיום 25.10.17 (להלן – פסק-הדין) נקבע, בהתאם להסכמת הצדדים, שעניינו של המבוטח יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב על מנת שתפעל באופן הבא:
"... תתייחס לתאונה שאירעה למשיב ב- 4.5.16 ולמסמך הרפואי מיום 5.5.16. בנוסף, תתייחס הוועדה לבדיקת MRI מיום 28.11.16 ותנמק איזה נכות אם בכלל נותרה למשיב ועל פי אילו ממצאים משתייכת היא לתאונת העבודה מיום 5.7.15. שימת לב הוועדה להחלטת הוועדה הרפואית מיום 19.9.10 הנוגעת לפגיעת עמ"ש מותני (לרבות פיסקה ראשונה בעמוד 3 לפרוטוקול). המשיב יוזמן לטעון טענותיו בפני הוועדה. החלטת הוועדה תהיה מנומקת ומפורטת."
החלטת הוועדה וטענות הצדדים
5.ביום 7.5.19 התכנסה הוועדה נושא הערעור וקבעה שלמבוטח 10% נכות בגין כאבי גב תחתון לפי פריט ליקוי 37(7)(א) לתוספת לתקנות מהם יש לייחס 50% לתאונה מיום 5.7.15, כך שבעקבות אותה תאונה נותרו למבוטח 5% נכות מיום 26.7.15.
בסעיף 10 להחלטתה קבעה הוועדה נושא הערעור כך:
"בהתאם לפס"ד הועדה הקשיבה לטענות בא כוח המערער עיינה בחומר הרפואי שהיה ברשות הועדה כולל בדיקת MRI מתאריך 28.11.2016 עם שינויים דיסקופתיים בגובה L4-5 ו- L4-S1 ודו"ח בדיקה גופנית ומקבלת את ערר המוסד. הועדה קובעת 10% נכות לפי סעיף 38(7)(א) בגין הגבלה בתנועות ע"ש מותני בניכוי 50% בשל השפעה של מצב תחלואתי המתבטא בשינויים דיסקופטיים בבדיקות דימות כולל בדיקת MRI הבולטים יותר בהשוואה של בדיקות הדימות שנעשו קודם, במיוחד בגובה L4-5. הוועדה משתמשת במונח להתייחסות לאירוע תאונתי מ- 2016 כדרגת השפעה ולא מצב קודם עקב עדות של שינויים ניווניים כמו שצוין לעיל."
6.המבוטח טען שהוועדה לא פעלה בהתאם להוראות פסק-הדין, וחרגה מסמכותה כשהפחיתה מהנכות שלא על יסוד ממצאים מוכחים.
לטענת המשיב לא התקיימו התנאים להתערבות בית הדין בהחלטת הוועדה, שכן הוועדה רשאית לקבוע שמצבו של המבוטח החמיר מאז מועד התאונה שהוכרה ועד מועד בדיקתה, ועל יסוד האמור להפחית מהנכות, מה גם שבנסיבות המקרה כאן הוועדה הופנתה להחלטה קודמת בנוגע לתאונה מ- 2009 שגם בה נקבע שלמערער עבר רפואי.
דיון והכרעה
7.סעיף 118 לחוק קובע את סמכותה של הוועדה הרפואית לקבוע מהי הנכות שנותרה בעקבות פגיעה לעבודה, וכן לקבוע "באיזו מידה" נובעת הנכות מתאונת העבודה.
ועדה רפואית הקובעת נכות הנובעת מאירוע תאונתי (להבדיל מנכות שמקורה במחלת מקצוע או על דרך המיקרוטראומה) אינה רשאית לייחס רק חלק מהליקוי לתאונה או להפחית מהנכות, אלא אם היא מצביעה על נתונים מוכחים טרם התאונה שהיו מצדיקים קביעת נכות כבר אז (דב"ע נג/46-01 יצחק מרגוליס – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 364).
אין מחלוקת שהוועדה נושא הערעור לא הצביעה על נתונים מוכחים שמועדם קודם לתאונה.
גם הנתונים אליהם מפנה המשיב בתגובתו, ואשר נזכרו בפסק-הדין הקודם ובערעור בהליך הקודם, אינם בהכרח מצדיקים ניכוי מהנכות בגין מצב קודם. הוועדה הרפואית שדנה בתוצאות הפגיעה מ- 2009 ציינה אמנם שהשינויים הניווניים שמצאה בבדיקות הדימות הם ניווניים ולא חבלתיים, אלא שבהחלטתה המפורטת מיום 19.9.10 לא צוינו ממצאים המצביעים באותה עת על הגבלה בתנועות עמוד השדרה והמזכה בנכות. הממצאים בבדיקות דימות לגביהם קבעה שהם מלמדים על שינויים ניווניים ולא חבלתיים ממילא כשלעצמם אינם מזכים בנכות, שכן הלכה היא שהנכות לפי פריטי ליקוי שעניינם הגבלות בתנועה יקבעו בהתאם לממצאי הבדיקה הקלינית (בר"ע (ארצי) 1355/01 הלן נחמיאס - המוסד לביטוח לאומי; רע"א 8233/11 בנימין כהן נ' מדינת ישראל (27.9.12)).
לפיכך, בנסיבות המקרה כאן לא היתה הצדקה לניכוי בגין מצב קודם שכן הוועדה לא הצביעה על מצאים מוכחים בדבר קיומה של נכות המתבטאת באחוזים ממועד שקדם לפגיעה נושא ההליך . ואכן – הוועדה נושא הערעור לא הפחיתה מהנכות בגין מצב קודם.
8.כאמור, גדר סמכותה של הוועדה הרפואית הוא לקבוע את שיעור הנכות בגין אותו ליקוי שהוכר קשר סיבתי בינו לבין תאונה.
מכאן, שבבואה לקבוע את הנכות שנותרה בגין תאונת עבודה, הוועדה לא אמורה לדון בהשפעה היחסית של גורמי המצב האישי, אלא אם אותם גורמים אישיים שבאו לידי ביטוי בנתונים מוכחים טרם התאונה והיו מצדיקים קביעת נכות כבר אז.
אשר לייחוס חלק מהנכות בגין נזק שנגרם למבוטח ממועד תאונת העבודה ועד מועד הבדיקה בפני הוועדה, הרי שלוועדה הרפואית יש סמכות לקבוע שהנכות הוחמרה במהלך פרק זמן זה – ממועד התאונה שהוכרה ועד מועד הבדיקה בפניה – וזאת בשל טעמים שאינם קשורים לאותה פגיעה הנדונה בפניה. בנסיבות שכאלה, הוועדה רשאית לייחס רק חלק מהנכות לתאונה, וזאת במסגרת סמכותה לבחון "באיזו מידה" נובעת הנכות מתאונת העבודה הנדונה, כלשון סעיף 118 לחוק (עב"ל (ארצי) 54167-08-15 בנימין לוי – המוסד לביטוח לאומי (10.2.19), להלן – עניין בנימין לוי).
9.בנסיבות המקרה כאן, הוועדה קבעה שיש לייחס לפגיעה הנדונה רק חלק מהנכות וזאת על יסוד השוואה בין בדיקת MRI מיום 28.11.16 (לאחר התאונה המאוחרת מ- 2016) לבין ממצאי בדיקות דימות קודמות. בהתייחס לפער בין הבדיקות הוועדה קבעה שלמבוטח "מצב תחלואתי המתבטא בשינויים דיסקופטיים בבדיקות דימות, הבולטים יותר בהשוואה של בדיקות דימות כולל MRI שנעשו קודם במיוחד בגובה L4 –5". על יסוד האמור ייחסה הוועדה 50% מהנכות לפגיעה הנדונה.
בקביעה זו לא פעלה הוועדה בהתאם להוראות הדין והפסיקה. הוועדה לא הצביעה על ממצאים מוכחים מעברו של המבוטח שהיו מזכים בנכות קודם למועד הפגיעה הנדונה. הוועדה אף לא קבעה שחלק מהנכות נגרמה ממועד התאונה הנדונה ואילך. כל שנקבע בנוגע למצבו הרפואי הנוכחי של המבוטח הוא שנמצאו שינויים דיסקופטיים שהם חמורים יותר מאלו שנמצאו בבדיקות דימות קודמות (שמועדיהן לא צוינו). כאמור, קיומם של ממצאים בבדיקות דימות וללא תיעוד או ממצא בדבר הגבלה בתנועה – לא יצדיק קביעת נכות ולפיכך אין מקום להפחית חלק מהנכות על יסוד ממצא שכזה. מדובר בייחוס חלק מהנכות שנגרמה בתאונת עבודה לגורמים אישיים, שלא באו לידי ביטוי בנתונים מוכחים, ומכאן שהוא פסול, כפי שנפסק בעניין בנימין לוי.
10.לאור האמור והמפורט לעיל – דין הערעור להתקבל.
מכיוון שהעניין חזר לוועדה לאחר פסק-דין, יש מקום להורות על שינוי הרכב הוועדה. עניינו של המבוטח יובא בפני ועדה רפואית לעררים בהרכב חדש שתדון בערר מראשיתו.
11.המשיב ישא בשכ"ט ב"כ המערער בסך 2,000 ש"ח שישולמו תוך 30 ימים.
12.הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק-הדין לבית הדין הארצי בירושלים , וזאת תוך 30 ימים מיום שפסק-הדין יומצא להם.
ניתן היום, י"ב טבת תש"פ, (09 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
