אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קבלת תביעה לפינוי וסילוק יד בכפוף לפיצוי

קבלת תביעה לפינוי וסילוק יד בכפוף לפיצוי

תאריך פרסום : 09/02/2016 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה נצרת
24596-05-15
17/01/2016
בפני סגן נשיא:
אסף זגורי

- נגד -
התובעת:
ע.מ.
עו"ד שלומי אביטן
הנתבעים:
ג.מ. ע.מ.
עו"ד נסאר מוסא
פסק דין
 

 

על הפרק:

 

האם יש להיענות לעתירת התובעת ולהורות לנתבעים לפנות ולסלק ידם מהדירה בה הם גרים בכפר *** בשל הפסקת רשות השימוש שניתנה להם על ידי התובעת, ואם כן האם יש להתנות זאת בתנאים.

 

הצדדים:

 

  1. התובעת הינה אמו של הנתבע 1 וחמותה של הנתבעת 2 (מטעמי נוחות תכונה התובעת "האם", הנתבע 1 יכונה "הבן" והנתבעת 2 תכונה "הכלה").

 

  1. התובעת הינה אלמנה בת 60 ואילו הבן הינו בן 40 והצדדים גרים באותו בית מגורים שנמצא בגוש *** ביישוב *** (להלן: "הבית"), אשר הזכויות בו רשומות במלואן על שם התובעת בלבד.

 

  1. יש לציין, כי בעלה המנוח של התובעת נפטר ביום 9.4.01, וביום 27.1.03 ניתן אחריו צו ירושה וזאת לאחר הסתלקות של כל ילדי המנוח לטובת האם, וכפועל יוצא ממתן אותו צו ירושה שקבע, כי האם היא היורשת הבלעדית, נרשמה בעלותה המלאה והבלעדית בבית.

 

העובדות שאינן במחלוקת:

 

  1. אין חולק, כי הנתבעים מתגוררים מזה כ- 16 שנה, והחל משנת 2000, בדירת מגורים שנבנתה מעל לביתה של התובעת, וזאת ללא שהם משלמים דמי שימוש ו/או דמי שכירות וללא ששימושם במקרקעין ובדירה הוסדר בהסכם בכתב או בהסכם פורמלי מסוג אחר.

 

  1. כן אין חולק, כי הזכויות בבית אינן רשומות ולא היו רשומות מעולם על שם הנתבעים, אך עם זאת, יש לציין, כי אלמלא הסתלקותו וויתורו של הבן על חלקו בעיזבון אביו, היה נרשם כבעלים של חלק מהמקרקעין והבית.

 

  1. אין מחלוקת, כי בין האם לבין הבן והכלה יחסים לא תקינים, מעורערים, שהובילו להגשת בקשות שונות לצווי הגנה ומניעת הטרדה מאיימת, וזאת מזה כ- 5 שנים לפחות, כאשר ברקע גם סכסוך בין הצדדים בעניין שימוש בגג הדירה של הנתבעים.

 

טענות האם:

 

  1. בכתב התביעה טענה האם, כי מלכתחילה זכות השימוש שניתנה לנתבעים הייתה זכות שימוש זמנית וקצרת מועד, כאשר בעלה המנוח סירב בתחילה לעשיית שימוש מצד הבן ואשתו בדירה, אך לאחר שנפטר ומפאת רחמיה על הבן ואשתו והבטחותיהם, כי מדובר בסידור מגורים זמני בלבד, והואיל והבן הבטיח כי ירכוש לעצמו מגרש ושם יבנה את ביתו, נעתרה האם לבקשתם ואפשרה להם לגור בדירה שמעל ביתה.

 

  1. לשיטתה של האם וכאמור, ההסכמה הייתה זמנית והיא הסתמכה על הבטחת הבן, כי ירכוש מגרש אחר למגורים בכפר שם יבנה את ביתו, אלא שבפועל המשיכו הנתבעים לגור בדירה עם ילדיהם ללא כל תמורה ולא עמדו בהתחייבותם לפנות את הדירה. האם הוסיפה, כי היא זו שבנתה את הדירה בה גרים הנתבעים, וזאת מכספים שלה בלבד.

 

  1. האם טוענת, כי היא סובלת מאוד מיחסם של הנתבעים ובני משפחתם בשנים האחרונות, הואיל ואלה מקללים אותה, רבים עמה, משליכים אשפה לעברה ואינם מאפשרים מגורים שלווים וסבירים בבית.

 

  1. האם טוענת כי היא סובלת מבעיות לב ובעיות רפואיות נוספות, ועל כן עוגמת הנפש שגורמים לה הנתבעים אף מחריפה את מצבה.

 

  1. האם צירפה הליכים קודמים שהתנהלו בפני בית משפט זה בגין צווי הגנה שהצדדים הגישו באופן הדדי והמלמדים על היעדר יכולת לחיות יחד בשקט ובשלווה.

 

  1. על כן טוענת האם, כי בהיותה הבעלים היחידי של הבית במקרקעין ובשים לב לסיכום לפיו הם יעשו שימוש זמני ולאחר מכן היו אמורים לפנות את הבית ומשלא עשו כן, עותרת היא לתת פסק דין לסילוק ידם מהבית ולחייבם לשלם דמי שימוש ראויים למשך תקופה של 7 שנים לאחור.

 

 

 

הגנתם של הנתבעים:

 

  1. הנתבעים טוענים, כי הבן הוא זה שבנה את דירת המגורים נשוא המחלוקת, כאשר הדבר נעשה בהסכמת אביו המנוח והאם שתיבדל לימים ארוכים, וזאת עוד החל משנת 1993 או 1994 כאשר מדובר היה בבנייה איטית בשל העדר כספים ונעשתה טיפין טיפין עד שהסתיימה בפועל לקראת שנת 2000. מכל מקום, טוען הבן, כי המימון לבנייה הוא אך ורק מכספים שהיו ברשותו אותם הרוויח בזעת אפו בעבודות שונות בהן עבד מיד לאחר סיום לימודיו התיכוניים ועד לנישואיו. הבן טוען, כי אביו המנוח לא יכול היה לבנות את הקומה השנייה בבית מכספו, הואיל ועבד כשכיר כל חייו והיה מפרנס יחידי ומשכורתו בקושי הספיקה לכיסוי צרכי המשפחה, ואילו אמו מעולם לא עבדה והתקיימה מקצבאות בלבד.

 

  1. הבן מוסיף, כי אילולא היה מסתלק מעיזבון אביו המנוח הרי שהיה רשאי להירשם כבעלים במשותף עם האם של המקרקעין כולם, אלא שבשעה שאמו הבטיחה לו עת שנדרשה לפעול למתן צו ירושה לאחר אביו המנוח, כי הקומה השנייה בבית תישאר תמיד שייכת לו ולבני ביתו, הרי שהוא נעתר לבקשתה והסתלק מעיזבון אביו המנוח. הבן הוסיף בהקשר זה, כי במסגרת הליך אחר שנערך בבית המשפט שעניינו צו הגנה, העיד אחיו י.מ. וטען, כי הסתלקותו מעיזבון אביו המנוח הייתה לצורך רישום חלקת אדמה על שם אמם ולא מעבר לכך.

 

  1. הבן טוען כי לא העלה על דעתו שאמו תסלק אותו מהבית או כי תהיה אפשרות שכזו, ואילו היה מעלה על דעתו, לא היה מסכים להסתלק מעיזבון אביו המנוח.

 

  1. בכל הנוגע להרעה ביחסים בין הנתבעים לבין האם, וכן בשאלת המניע של האם להגיש תביעה לסילוק ידם, טוענים הנתבעים, כי מאחורי התביעה עומדים שיקולים זרים: לדבריהם, בת אחרת שלהם בשם *** המסייעת לה באופן יומיומי, היא זו שהחלה להתערב בחייהם של הנתבעים בצורה בלתי נסבלת, וזאת לאחר שביקשה באחד הימים מהכלה לשכנע את אחיה בשם *** להינשא עמה, וכאשר הכלה הודיעה לה כי היא אינה יכולה לכפות על אחיה להסכים לכך, הודיעה אחותו של הבן, כי חייהם של הנתבעים יהפכו 'לגיהינום עלי אדמות' והיא זו ששכנעה את אמה ויתר בני המשפחה לתמוך במעשיה, היא זו שתקפה את הכלה ואף את הנתבע 1 שהוא אחיה, ובגין כך גרמה להם לחבלות ומנגד מתנהלים כנגדה הליכים פליליים בגין תקיפתם ופציעתם.

 

  1. הנתבעים מכחישים מכל וכל, כי היה סיכום זמני כלשהו לעניין שימוש זמני בבית ו/או כי הם נדרשו לשלם דמי שכירות כלשהם, ולשיטתם כאמור, התביעה הינה תביעה נקמנית של האם, אשר לא הוכיחה, כי היא זו שבנתה את הבית או מימנה את הבנייה ומטרתה לגרום נזקים לנתבעים והכל על רקע הסכסוך שבין הכלה לבין גיסתה מ..

ניסיון פשרה של בית המשפט:

 

  1. הצדדים והסכסוך שביניהם מוכרים לבית המשפט כתוצאה מאינספור הליכים קודמים שהתנהלו לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991.

 

  1. בית המשפט סבור תמיד, כי בהליכים מסוג זה טוב יעשו הצדדים באם יסדירו ההליכים בפשרה, ועל כן גם במסגרת התובענה האמורה נעשה ניסיון לגייס את הצדדים ובעיקר את האם להסדר של פשרה שלא עלה יפה; בהקשר זה ותוך כדי עדותה של האם, אכן עלה, כי כאשר היה צורך בהוצאת צו ירושה היא פנתה לעורך דין אשר אמר לה כי לא טוב שהבית יהיה רשום על שם המנוח גם לאחר פטירתו ורצוי לרשום על שם מישהו אחד, ואו אז הסכימו כל ילדיה כי היא תירשם כיורשת בלעדית. היא הוסיפה עוד, כי אכן לכאורה מגיע לבן לקבל את חלקו בעיזבון אביו, ובלבד שישלם לה שכירות של כל התקופה בה עשה שימוש חינם בבית.

 

  1. האם הוסיפה אף, כי היא שוקלת למכור את הבית בעתיד ולעבור לגור בדירה אחרת וכשתעשה כן תמסור לבן את חלקו, ועל רקע זה נעשה ניסיון להביא הצדדים להבנות והסכמות, אך מכיוון שכוונתה של האם עדיין לא התגבשה ועדיין לא ברורה לחלוטין ואינה וודאית וכאשר מנגד נטען על ידה, כי אין לה יכולת כלכלית להציע סכום של פיצוי כלשהו לנתבעים, לא ניתן היה לקדם הצדדים לעברן של הבנות ו/או הסכמות שייתרו הכרעה שיפוטית, וכך מצאנו עצמנו מכריעים בתביעה לגופה.

 

מתווה נורמטיבי:

 

  1. בית משפט זה נדרש חדשות לבקרים לעיסוק בתביעות לפינוי וסילוק יד במגזר הערבי וברובם המכריע של המקרים נעתר לתביעות בחיוב.

 

  1. כאשר אין מחלוקת שלנתבעים אין זכות קניין, זכות שכירות, זכות בעלות, זכות חכירה במקרקעין וכאשר הוכח בפניי, כי לתובעת הבעלות במקרקעין על פי נסח לשכת רישום מקרקעין, וזאת בשעה שהיא זו שנתנה את הרשות לנתבעים לעשות שימוש בבית, בנסיבות שכאלו מערכת היחסים שבין בעלי הזכות הקניינית במקרקעין לבין מקבלי זכות השימוש הינה מערכת יחסים של נותני רשות ומקבלי רשות ו/או משאיל ושואל כמשמעות מושגים אלה בחוק השכירות והשהייה התשל"א – 1971.

 

 

 

  1. בכל הנוגע למתווה המשפטי החל על מערכת יחסים זו, התייחסתי לכך במספר מקרים שעמדו גם במבחן ערכאת הערעור, למשל תמ"ש 2690-10-10 י.נ. נ' ר.נ. (3.3.13 פורסם במאגרים), תמ"ש 4821-07 ס.ז. נ' ע.ז. (19.2.12 פורסם במאגרים), תמ"ש 40129-10-10 ר.ש. נ' ו.ח. (13.7.11 פורסם במאגרים), תמ"ש 9718-04-09 ס.ה. נ' ס.ה. (29.5.11 פורסם במאגרים).

 

  1. משכך הם פני הדברים, מסתפק בית המשפט בהפניה לנאמר בפסקי דין אלו ואין צורך לשוב על הדברים. אך נאמר, כי בנסיבות העניין, האם הינה הבעלים והיא זו שמסרה זכות שימוש ורשות שימוש לנתבעים בבית. זכות או רשות שימוש זו אמנם לא הוגבלה בזמן כפי שניווכח, והיא הייתה רשות חינם, קרי ללא תמורה, וכאשר כזו היא הזכות, רשאית לכאורה האם להפסיק את רשות השימוש בכל עת, אלא אם כן תנאי הצדק מחייבים שלא לעשות כן או להתנות זאת בתנאים.

 

העדויות:

 

  1. האם העידה לאורך כל הדרך, כי היא זו שבנתה בפועל את הקומה השנייה בביתה, וזאת מכספים שהיו בבעלותה, הגם שלא טרחה להציג קבלות ו/או מסמכים המעידים על כך.

 

  1. האם הסכימה עם הטיעון של הבן בכתב הגנתו, כי אכן בניית הבית החלה בסוף שנת 1993 (ראה עמ' 7 שורה 7 לפרוטוקול). עד כאן הסכמתה של האם עם בנה, אך מנקודה זו ואילך הצדדים היו חלוקים באופן קוטבי לעניין מימון הבנייה של הקומה השנייה בבית.

 

  1. התרשמות בית משפט הינה, כי שני הצדדים לא דייקו בעדויותיהם בכל הנוגע למימון בניית הקומה השנייה בבית; כפי שאין זה הגיוני שהאם שהייתה חסרת כל הכנסה והייתה אמורה לקיים את עצמה את בעלה הנכה ואת ילדיה הקטינים מקצבת הנכות שלו, תוכל לחסוך מאות אלפי שקלים לצורך הקמת הקומה השנייה בבית, כך גם אין זה הגיוני שהבן שהיה אדם צעיר מאוד לאחר סיום לימודים תיכוניים בעת בניית הבית ועבד בעבודות בשכר מינימום ושכר זעום של 1,000 ₪ בחודש עד 3,000 ₪ בחודש בממוצע, יוכל לממן בעצמו את בניית הקומה השנייה בבית.

 

  1. התרשמות זו מצטרפת להתרשמות אחרת של בית המשפט לעניין סיכום הדברים שבין הצדדים; בית המשפט סבור, כי הנתבעים קיבלו רשות שימוש בלתי מוגבלת בזמן בבית ובדירה בה גרו ואלמלא הסכסוך הנוכחי היו ממשיכים לעשות שימוש בקומה השנייה. בית המשפט דוחה את הטיעון העובדתי של האם, כאילו היה סיכום לפיו מגוריהם בבית הינם זמניים בלבד ו/או כי הסכימה לשימושם בדירה רק על יסוד ההבטחה כי הבן יקבל או ירכוש מגרש אחר בכפר כדי לבנות את ביתו. התרשמויות אלו נסמכות על עדותם של הצדדים, אך גם על העובדה שהאם לא העידה את אחיו של בנה לעניין הסיכום הנטען. בנוסף, תרמה להתרשמות זו הודאת בעל דין של האם ולפיה אכן הסתלקות ילדיה מעיזבון בעלה המנוח הייתה לפי בקשתה, כי רצתה שהבית יירשם על שמה, אך תוך שהיא זוכרת אמונים לכל ילדיה ומבטיחה למעשה כי בערוב ימייה תדאג לפצותם בגין וויתורם זה. דברים אלה תומכים ב'תזה' של הנתבע, כי לא העלה על דעתו שאמו תפעל לסלק ידו מהבית ולמעשה הסכים לוותר על חלוק בעיזבון אביו המנוח כאשר מצד שני הוא יודע כי הוא מקבל זכות שימוש ללא מגבלת זמן וללא תמורה בקומה השנייה של הבית עבורו ועבור ילדיו.

 

  1. האם הודתה שבאותה עת בעלה היה חולה ולא עבד, ואף היא לא עבדה ולא הייתה לה כל הכנסה זולת קצבת הנכות של בעלה. כן היא הודתה כי באותה תקופה כל ילדיה היו קטינים ולא עבדו, ובכל זאת טענה, כי הואיל וקיבלה עבור בעלה גם קצבת שירותים מיוחדים, הייתה חוסכת סך של 2,000 ₪ מדי חודש כמעט 12 שנים וכספים אלה שחסכה שימשו מאוחר יותר עבור הבנייה (ראה עמ' 7, שורות 14-26 לפרוטוקול). במסגרת חקירתה הנגדית הטיח בה ב"כ הבן, כי טענה זו של התובעת לעניין יכולתה לחסוך כספים מקצבת שירותים מיוחדים של בעלה המנוח לא עלתה בכתב התביעה ואף לא בתצהיר עדותה הראשית (ראה עמ' 7, שורות 28 עד עמ' 8, שורה 11). אמנם הייתה עדות של בתה של האם, ***, לפיה היא ראתה את אמה משלמת לבעלי המקצוע שבנו את הקומה העליונה וזאת מכספים במזומן שהיא חסכה, לשיטתה, מדי פעם, כאשר הבת היא זו ששמרה את הכספים בארון בחדר. בנוסף גם האם מסרה עדות תמציתית בעניין זה לסעיף 9 לתצהירה, אך לא ידעה לפרט כמה כסף חסכה, מיהם הקבלנים וכמה כסף עלתה הבנייה.

 

  1. בעדותה של התובעת היא טענה, כי היא זו שפנתה אל המהנדס שבנה גם את הקומה הראשונה של הבית וביקשה ממנו שיכין תוכנית לבניית הקומה השנייה ואף העידה, כי היא זו ששילמה את שכר טרחתו (עמ' 9, שורות 30-34 לפרוטוקול). אלא שהנתבע הכחיש דברים אלה ובעדותו העיד, כי הוא זה שהתקשר עם המהנדס וביקש שיכין עבורו את תוכנית הבנייה עבור הקומה השנייה. עדותו של הבן נתמכה בעדותו של מר ג.ע אשר העיד בפניי, כי מי שבנה את הבית הוא הבן, כי הוא זה שגם פנה אליו בשנת 93 במטרה שיתכנן את הבית והוא זוכר, כי הוא היחידי שהיה עמו בקשר. עד זה, שהוא מהנדס בניין, לא זכר כלל כי האם יצרה עמו קשר או כי הגיעה לביתו לשלם לו עבור שכרו, או כי אף הגיעה יחד עם הבן לשלם לו. המהנדס הוסיף, כי הוא פיקח על הבנייה ובבנייה היו קבלנים, כאשר מי שיזם את ההתקשרות עמהם ואת כל הבנייה היה הנתבע 1 (ראה עמ' 23-24 לפרוטוקול). אמנם העד לא שלל אפשרות כי תשלומים אחרונים בגין הבנייה שילמה האם, אך אמר כי אינו זוכר בבירור, אך מה שכן זכר היה, שהנתבע היה זה שמשלם, אם כי באיחורים, ולמעשה הסדיר את מלוא התשלום ב- 20 תשלומים. בית המשפט מתרשם, כי עדותו של המהנדס הינה עדות אובייקטיבית, מהימנה ואותנטית והיא מתיישבת עם הרושם המצטבר שלפיו, הבן היה אמון על ביצוע הבנייה ומימונה מחד גיסא, אך בכל הנוגע למימון הבנייה נעשה הדבר מכספים משותפים שלו ושל הוריו מאידך גיסא.

 

  1. בפני בית המשפט העידו קבלנים נוספים ונותני שירותים וגם מעדותם עלה, כי היחידי שעבד מולם, הזמין אותם או שילם להם, היה הנתבע 1 בלבד. נכון שיש מידה של צדק בטענות ב"כ האם, כי המסמכים שהובאו ייתכן והוכנו לצורך ההליך ו/או אינם תומכים במלואם בטענות הבן, אך על בית המשפט להתחשב בעובדה, כי מדובר בבנייה שהסתיימה לפני למעלה מ- 16 שנים והיה קושי אדיר לאתר את קבלני הבניין ו/או ספקי השירותים. לפיכך ומקום שהעד, מר פ.ר מסר, כי עת עבד בחברה של אחיו לחומרי בניין וערך ביום 15.6.00 מסמך בכתב יד המעיד על החוב של הבן כלפיו וחברה זו בכלל נסגרה לפני כ- 7 שנים או יותר, הרי שיש בעדותו לחזק את הסיפור העובדתי שמאחורי המסמך ולתמוך באופן כללי בטענות הנתבע 1 כי הוא עמד בקשר ישיר מול ספק זה ואף שילם לו את התשלומים בגין חומרי הבניין (ראה עמ' 27-29 לפרוטוקול).

 

  1. כאמור, אין בכל אלה כדי לומר כי הנתבע היה זה שמימן לבדו את עלות הבנייה. בל נשכח, כי לפי עדות עד מטעמו שהוא המהנדס, עלות הבנייה מוערכת בכ- 200,000 ₪ בזמנו והוא לא הצליח להביא קבלות ואישורים אפילו על רבע מעלות זו, ובנוסף אין ספק, כי מצבו הכלכלי כפי שהוא תיאר עצמו, לרבות השתכרותו בשנות הבנייה האמורות, לא אפשרו לו לצבור סכומי כסף שכאלה ועל כן סבור בית המשפט, כי גם מעדותו עולה שלא היה בידו די כסף לממן את עלות הבנייה (ראה גם עמ' 30, שורה 31 עד עמ' 31, שורה 11, עמ' 31, שורות 17-18, עמ' 33, שורות 7-14 לפרוטוקול). אינני מקבל טענות הנתבע כאילו היו לו עבודות נוספות שהיה עובד בשעות הערב ללא דיווח לרשויות המס ו/או קבלת תלושי שכר. טענה זו שעלתה לאחר שהוטח בפניו כי אין סיכוי שיכול היה לממן את עלות הבנייה משכרו הזעום באותה עת, לא עלתה בכתבי הטענות שלו ואף לא בתצהירו ודינה להידחות (ראה עמ' 33, שורות 25-3 לפרוטוקול).

 

  1. כאמור, קיים קושי משמעותי לבית המשפט לקבוע מה מן הכספים ששימשו לבניית הקומה השנייה בבית מקורם אצל האם או אצל הבן, ובמקרים שכאלה וכאשר בית משפט נדרש לאומדנא, סבור הוא, כי יש לראות את האם והבן כשותפים בעלות הבנייה בחלקים שווים.

 

  1. בכל הנוגע לסוגיית טיב התנאים או הסיכום שבין האם לבין הנתבעים, אף כאן סבור בית המשפט כי לא היה כל סיכום לפיו מדובר במגורים זמניים בלבד ו/או כי הייתה הבטחה כי הבן ירכוש מגרש ורק על סמך דברים אלו קיבל את זכות השימוש. הדבר אינו מתיישב כלל עם עצם בניית קומה שנייה של בית האם. בניית קומה נוספת ודירה כאשר מי שעושה שימוש באותה קומה בדירה הוא הנתבע עם אשתו וזאת לרגל נישואיו, מתיישבים יותר עם הסכמה בעל פה או בהתנהגות של האם ושל בעלה המנוח, לפיה הנתבע אשר היה מעורב בבניית קומה שנייה התחתן לבחירת לבו ויוכל לעשות שימוש חינם כמובן, וללא הגבלת זמן בדירה.

 

  1. אני מקבל את עמדת הבן, כי אכן עומד סכסוך משפחתי עמוק בינו לבין אחותו, ועל רקע זה הוסתה אמו כנגדו ונוצרה מחנאות במשפחה אשר בסופו של דבר הביאה להסלמה במערכת היחסים, להגשת בקשות לצווי הגנה וכן, גם להגשת תביעה זו לסילוק ידו ופינויו מהבית. האם והעדה מטעמה לא טרחו לציין כלל ולו ברמז את עמדתן ביחס לסכסוך שבין הכלה לבין גיסתה וכאשר הכלה לא נחקרה על כך בחקירתה הנגדית, יש להניח ולקבל את האמור בסעיפים 30-31 לתצהירו של הבן. אציין בהקשר זה, כי העובדה שמתנהל הליך פלילי בגין פציעתו של הבן ע"י אחותו מלמדת על העבודה כי טענותיו כי הותקף יחד עם בני משפחתו ע"י אחותו אינן טענות בעלמא ומלמדות הן על הסכסוך החריף בין אשתו לבין אחיותיו. האם ניסתה להתעלם כלל מקיומו של סכסוך זה וביקשה לטעון, כי הסכסוך שלה הוא עם בנה ואשתו אשר ממררים את חייה ומקשים על מגוריה, אך בית המשפט סבור, כי הדברים מורכבים יותר וקלקלת מערכת היחסים בין הבן ובכלה לבין אמו הינם אלא תוצר של הסכסוך בין הבן ואשתו לבין אחיותיו.

 

  1. יוצא אפוא מהראיות שהובאו בפני בית המשפט, כי זהו מצב הדברים העובדתי שהוכח:

א.         הבן יחד עם הוריו הוא זה שבנה את הקומה השנייה בבית וזאת ככל הנראה מכספים משותפים הן של ההורים והן של הבן, כאשר לא ניתן לקבוע בדיוק חלקו של כל צד בכספים, ויש להפעיל סמכות בית המשפט מכוח אומדנא לקבוע, כי ההשקעה הינה בחלקים שווים.

ב.         בניית הבית נערכה בין השנים 1994 עד שנת 2000 והיא יועדה מראש למגוריו של הבן עם כלתו, ללא שהוסכם מראש כי מדובר בשימוש זמני או מגורים זמניים בבית.

ג.          הבן לא היה מסתלק מחלקו בעיזבון אביו המנוח ולא היה מסכים לרשום את הבית על שם אמו בלבד, אילו היה יודע שאכן בעתיד תעתור לסלק ידו מהבית. הבן הסתמך על בניית הבית ועל ההסכמה שקיבל מהוריו לבנות את הבית ולעשות בו שימוש.

ד.         האם עצמה מסכימה ומודעת לכך שהבן זכאי לקבל פיצוי כלשהו בגין חלקו בעיזבון אביו המנוח, חלק שעליו וויתר במסגרת ההסתלקות.

ה.         בין הנתבעים לבין אחותו של הנתבע 1 סכסוך קשה שהסלים וגרם למחנאות במשפחה, וכפועל יוצא התערערו מאוד היחסים בין האם לבין הנתבעים, ואין להוציא מכלל אפשרות, כי התביעה מוגשת ע"י האם בשל אותו סכסוך.

 

 

 

 

מסקנות משפטיות:

 

  1. משכך הם פני הדברים, אין ספק לכאורה כי עסקינן ברשות שימוש חינם שנתנו ההורים לבן ולכלה וככזו, רשאים ההורים לבטל אותה בכל עת ולעתור לסילוק היד (ראה ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש, פ"ד ל"א (3) 210, 215-216)

 

  1. כידוע, רישיון חינם שהינו בלתי הדיר משתייך למקרים נדירים שכמותם קשה למצוא במקומותינו ובזמננו וההכרה ברשות שימוש חינם ככזו שאינה ניתנת לביטול תיעשה אך ורק במקרים נדירים והפסיקה קובעת, כי על המגמה להיות כזו של צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתה (ראה רע"א 1156/02, חי נ' לידאי, פ"ד נז (3) 949, בעמ' 955-957). אינני סבור כי מדובר במקרה הנמנה על קשת המקרים יוצאי הדופן בהם על בית המשפט להצהיר כל רשות השימוש שניתנה לנתבעים כבלתי הדירה.

 

  1. כפי שפסקתי במקרים רבים אחרים, העובדה שהורים אומרים לבנם ו/או לכלתם "זה ביתך" או "כאן תגור", אינה מקנה לבן ולכלה זכות שימוש חינם בכל ימי חייהם וההורים, שהם בעלי זכויות הקניין, רשאים לחזור בהם מהתחייבותם זו. אכן יש והדבר יותנה בתנאים, בשל הסתמכות הבן והכלה או בשל השקעות שביצעו, אך ברור כי קביעה אפריורית שהורים לא יכולים לחזור בהם מאמירה וממתן זכות שימשו חינם מרוקנת למעשה מתוכן את הבעלות במקרקעין והופכת כל הבטחה בעל פה למעשה של העברת זכויות במקרקעין שלא על פי חוק המקרקעין תשכ"ט – 1969.

            כידוע, יש נסיבות בהן נוצר מכח מערכת הנתונים מצב המונע מבעל המקרקעין את ביטולה של הרשות ללא תנאי. ביהמ"ש רשאי משיקולים של צדק למנוע את ביטול הרשות או להתנותה (ראה למשל ע"א87/62  בדיחי נ' בדיחי פד"י טז' 2901). יש וביהמ"ש פסק על כן מטעמי צדק כי מי שבנה ברישיון על אדמתו של אחר כדי להתגורר בדירה וגר בה שנים לא מעטות זכאי מטעמי צדק לפיצוי על השקעותיו בהוצאותיו, כאשר הרשות מתבטלת (ע"א 463/79  ג'בראן נ' ג'בראן פ"ד לו(5) 413, וראה גם ע"א 496/82 רוזן נ. סלונים פ"ד לט(2) 337 הסוקר את הפסיקה בסוגיה זו).

            יש איפוא וביהמ"ש מתנה את ביטול הרישיון בפיצוי של נתבע על ההשקעות שהשקיע בנכס או בפיצוי המתבסס על הנזק שנגרם לו.

 

  1. בנסיבות המקרה שבפניי, וכאשר הגעתי למסקנה שיפוטית שלפיה, הנתבע 1 השקיע לפחות מחצית מעלות הבנייה וכאשר בנוסף הוא הסתמך על הבנייה וויתר על חלקו בעיזבון אביו המנוח לטובת התובעת, ללא שקיבל תמורה כלשהי (ובכך נגרם לו נזק), אין כל ספק כי לא ניתן לבטל את רשות השימוש שניתנה לו במחי יד ולסלק ידו מהבית שהוא היה מעורב בבנייתו ללא חיוב כספי משמעותי של האם כתנאי לאותו פינוי.

 

  1. ברור לבית המשפט, כי לאור חוזקה של זכות הבעלות מבחינה קניינית, הרי שרשאית וזכאית האם, בייחוד לאור מערכת היחסים הקשה בינה לבין בנה, לבטל את זכות השימוש שנתנה לבנה. יחד עם זאת, לא יכול בית המשפט מאינטרס הציפייה וההסתמכות של הנתבעים לגור בדירה שבקומה השנייה בבית למשך כל ימי חייהם יחד עם ילדיהם, ואין ספק שהתוצאה של סילוק ידם הינה תוצאה קשה בנסיבות העניין מבחינתם (לעניין המשקל של הסתמכות מקבל הרישיון הואיל והוא משקיע השקעות במקרקעין על יסוד ציפייה שנוצרה אצלו ע"י בעל המקרקעין, ראה ע"א [מחוזי ת"א] 2213/04 ארז נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים ביום 18.10.16).

 

  1. בנסיבות העניין, רואה בית המשפט לנכון להתנות פינוי הדירה וסילוק יד ע"י הנתבעים בכך שיקבלו פיצוי ראוי בגין חלקם בבניית הבית וכן בגין הפגיעה באינטרס ההסתמכות והציפייה. לעניין פיצוי בגין עלויות בנייה של הקומה השנייה, מעריך אותו בית המשפט בכ- 130,000 ₪ (100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה למדד מאז שנת 2000). לעניין פיצוי בגין פגיעה באינטרס הציפייה וההסתמכות, מעריך אותו בית המשפט בכ- 70,000 ₪ נוספים כאשר שב ומבהיר בית המשפט, כי לא זו בלבד שהבן לא יהיה רשאי באם יקבל הפיצוי המגיע לו לעשות שימוש בבית, אלא שוויתר בשעתו על זכותו בעיזבון אביו המנוח על בסיס הסתמכותו זו כי יוכל לגור בבית שהיה מעורב בבנייתו יחד עם משפחתו לכל ימי חייו.

 

התוצאה:

 

  1. כפועל יוצא מכל האמור לעיל, נעתר בית המשפט באופן חלקי לתביעה של האם במובן זה, שניתן בזה צו לסילוק יד לפינוי של הנתבעים מהקומה השנייה בבית מכל אדם וחפץ וזאת בתוך 60 יום מהמועד שבו יופקד בקופת בית משפט ע"י האם פיצוי כספי בסך של 200,000₪.

 

  1. לאור הקביעות השיפוטיות האמורות, נדחה הרכיב הכספי של התביעה ובית המשפט אינו מוצא מקום לחייב את הנתבעים לשלם דמי שימוש כלשהם או דמי שכירות, אלא אם כן לא יפנו הנתבעים את הדירה כאמור בסעיף 43 לפסק הדין.

 

  1. לאור התוצאה אליה הגעתי ובשים לב להתנהלות הדיונית של הצדדים, ועל מנת לא להסלים עוד יותר את הסכסוך, לא מצאתי מקום ליתן צו לחיוב בהוצאות.

 

  1. המזכירות תסגור את התיק ותמציא פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

 

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

 

ניתן היום,  ז' שבט תשע"ו, 17 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ