א"פ 14206-01-17 פ. ואח' נ' מ. (אדם שמונה לו אפוטרופוס) ואח'

כללי: 

1. הגב' מ.ח הינה בגירה המאובחנת עם פיגור שכלי, אשר בשנה האחרונה אובחנה כחולה בסרטן השד, במצב מפושט עם גרורות בעצמות ובריאות. כיום מטופלת בבית הוריה, ע"י אימה ואחיותיה, וע"י צוות היחידה להמשך טיפול (הוספיס בית). לטענת המבקשות, בהעדר כל יכולת לטפל בגב' מ.ח בבית המשפחה, בין היתר נוכח חוסר שיתוף הפעולה מצידה, יש להתיר את העברתה להוספיס אישפוזי.בפניי בקשה שהוגשה ע"י האפוטרופסיות לגופה ורכושה של הגב' מ.ח, להעברתה מהמקום בו היא שוהה כיום – בית הוריה, לאישפוז בהוספיס.

העובדות הצריכות לעניין:

1. הגב' מ.ח הינה בת 51, רווקה, מאובחנת מילדות כחולה עם פיגור שכלי, מתגוררת בבית הוריה וכל חייה טופלה במסירות ע"י אימה, בת ה-75. בבית מתגורר אף אבי המשפחה, בן 82, נכה צה"ל פגוע ראש, המטופל אף הוא באופן בלעדי, ע"י אם המשפחה.
2. הבקשה הוגשה ע"י אחיותיה של הגב' מ.ח, המשמשות כאפוטרופסיות ביחד ולחוד על גופה ורכושה בהתאם לצו שניתן ביום 27.6.16 (בתיק א"פ 18974-05-16).
3. יצויין כי חרף מגבלותיה השכליות של הגב' מ.ח, והעדר יכולתה במשך השנים לנהל את ענייניה, לא הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס עליה. הבקשה הוגשה רק לאחר שנודע למשפחה כי הגב' מ.ח חולה במחלת הסרטן, כאשר קדמה לבקשה זו, בקשה למינוי אפוטרופוס לצרכים רפואיים - לשם מתן הסכמה לטיפולי כימותרפיה והקרנות (א"פ 24743-04-16).
4. מעיון בתסקיר שהוגש לפני כחצי שנה ע"י העו"ס א.ג, במסגרת תיק האפוטרופסות, העו"ס התרשמה כי הגב' מ.ח בעלת יכולות תפקודיות ירודות ביותר, בעלת התמצאות חלקית בזמן ובמקום ובעלת יכולת שיפוט פגומה ותובנה נמוכה. בנוסף הגם שהיא מודעת לאבחנה הרפואית, אין היא מבינה את משמעותה. גם בתעודת הרופא שצורפה צויין כי הגב' מ.ח בעלת שיפוט פגום ואינה מסוגלת להביע את דעתה בעניין האפוטרופסות.
5. הבקשה הוגשה ביום חמישי 05.01.17 בשעה 16:20 וזאת מתוך חשש כבד של המבקשות להחמרה במצבה של אחותן במהלך השבת.
6. לבקשה צורפו מסמכים רפואיים שונים לרבות סיכום ייעוץ מאותו היום, של ד"ר ח.ד, רופא הוספיס בית, המטפל בגב' מ.ח. באישור צוין כי היא אינה שותה או אוכלת, מצבה הולך ומחמיר, החולה עם ירידה שכלית, שיפוט לקוי והפרעה בהתנהגות וכי מבחינת צוות ההוספיס יש לאשפז את החולה אפילו אשפוז כפוי לשם המשך טיפול סעודי ורפואי נאות.
7. נוכח הדחיפות, עם הגשת הבקשה, ביקשתי לשמוע את המבקשות בו במקום.
8. בדיון שהתקיים במעמד המבקשות, הן טענו כי בחודש האחרון, הגב' מ.ח מסרבת לאכול ולשתות וליטול כדורים, הן כדורים פסיכיאטרים והן משככי כאבים אותם היא אמורה ליטול לאחר שעברה טיפולים כימותרפיים והקרנות.
9. לטענת המבקשות, בשני מקרים בהן אחותן סירבה לאכול ולשתות, היא פונתה באמצעות אמבולנס ובסיוע המשטרה, לשם כך התקבל אישור מיוחד מגורמים שונים ישירות ע"י הניידת שהוזמנה. יחד עם זאת, ביום 04.01.17 הזמינו אמבולנס, אולם ניידת טיפול הנמרץ סירבה לפנותה לבית החולים נוכח התנגדות נמרצת מצידה של אחותן לשתף פעולה עם הפרמדיק.
10. לטענת המבקשות, הגב' מ.ח, שוכבת במיטה מכסה עצמה בשמיכה ומבקשת לאפשר לה למות בבית.
11. המבקשות גילו דאגה רבה למצבה של אחותן וחששו שברגע שהשפעת משככי הכאבים אותם נטלה לאחרונה תפוג, לא תוכל לעמוד עוד בכאבים ויהיה צורך דחוף לפנותה.
12. יוטעם כי לשאלת בית המשפט האם ניתן לשמוע את הגב' מ.ח בביתה באותו היום, השיבו האחיות כי היא איננה במצב של יכולת להשיב לשאלות ואינה מודעת למצבה.
13. בתגובת ב"כ היועמ"ש אשר הוגשה בפניי עוד בטרם מתן ההחלטה, ב"כ היועמ"ש לא הביע התנגדות לאישפוזה בבית החולים לשם קבלת טיפול רפואי אף אם הדבר בניגוד לרצונה. יחד עם זאת לשם שילובה בהוספיס, התבקש בית המשפט למנות לגב' מ.ח אפוטרופוס לדין.
14. באותו היום ניתנה החלטה המתירה למבקשות לפעול לשם אישפוזה בבית החולים לקבלת טיפול רפואי, מהנימוקים שפורטו בהחלטה, וזאת חרף התנגדותה. במידת הצורך המשטרה תסייע בפינויה של הגב' מ.ח בהתאם לסמכותה ע"פ כל דין ולשיקול דעתה. בכל הנוגע לשילובה של הגב' מ.ח בהוספיס, נוכח התנגדותה, מונה לגב' מ.ח אפוטרופוס לדין מטעם הלשכה לסיוע משפטי.
15. ביום 09.01.17 התקיים דיון במעמד המבקשות, ב"כ היועמ"ש והאפוטרופוס לדין. נוכח טענות המבקשות לסירובה של הגב' מ.ח לאכול, לשתות וליטול תרופות, עלה הצורך בהגדרת מצבה הרפואי של הגב' מ.ח, על מנת לדעת איזה חוק חל עליה -  האם חוק זכויות החולה, תשנ"ו 1996 או חוק החולה הנוטה למות תשס"ו – 2005.
16. בנוסף, לאחר שנטען ע"י המבקשות כי ההורים הקשישים אינם יכולים עוד לטפל בגב' מ.ח, ובנוסף אינם יכולים לחזות בביתם הגוססת לנגד עיניהם, סברתי כי לא ניתן להתעלם מטענות אלה, ויש מקום לשמוע אף את עמדת האם (אשר מהסיבות שפורטו לעיל אינה יוצאת מפתח בית המשפחה).
17. בתום הדיון, הוריתי על שמיעת עמדת ההורים בבית המשפחה, עוד באותו היום, בנוכחות האפוטרופוס לדין וב"כ היועמ"ש.
18. כן הוריתי על קיום דיון דחוף בנוכחות ד"ר נ.ס, מנהל המחלקה האנוקולוגית בביה"ח ** ובנוכחות ד"ר ד.ח, גריאטר אחראי על  המשך טיפול במחוז צפון בקופת חולים **, שהינו רופא ההוספיס בית, המטפל בגב' מ.ח באופן שוטף.
19. כפי שפורט בפרוטוקול הביקור במקום מיום 09.01.17, ניכר היה כי הגב' מ.ח מוקפת  באהבה ומטופלת במסירות נפש על ידי בני המשפחה שדיברו איתה בנועם ובעדינות רבה.
20. לדברי אימה של הגב' מ.ח מגיל שנתיים הציעו לה להעביר את  בתה למוסד  אולם, היא סירבה לכך, והחליטה לגדל את  בתה כאשר כל העת, בתה הייתה צמודה אליה הן בתוך הבית והן מחוצה לו.  אמה של הגב' מ.ח ציינה כי הגיעה למצב בלתי אפשרי נוכח חוסר שיתוף הפעולה של בתה שאינה מוכנה לקבל תרופות ועם כל האהבה שחשה בתה כלפיה, היא מגרשת אותה ממנה ומסרבת שתביא לה תרופות. בנוסף, ציינה את הקושי בטיפול בבעלה התלוי בה  אפילו בפעולות היומיומיות הפשוטות ואינו  יוצא מבית המגורים.
21. האם ציינה כי ניסיונות המשפחה לקבל עזרה חיצונית נתקלו בסירוב מצידה של  הגב' מ.ח וגם אם לעיתים  הביעה הסכמה – אחרי דקות ספורות שינתה את דעתה ולא היתה מוכנה לקבל עזרה חיצונית. האם ציינה כי בתה קיבלה טיפול פסיכולוגי במשך כל חייה, ומגיל קטן הייתה מקבלת החלטות ומיד משנה את דעתה. 

עמדות הצדדים:

רצונה של הגב' מ.ח:

1. שמיעתה של הגב' מ.ח ע"י בית המשפט, נעשתה בבית המשפחה.
2. די לצפות בגב' מ.ח כדי להתרשם מסבלה הרב ומהכאב העצום ממנו היא סובלת. הגב' מ.ח מיעטה בדיבור, ציינה באופן ברור שהכי טוב לה בבית ושהיא אינה רוצה ללכת לבית החולים.

עמדת האפוטרופוס לדין:

1. ביום 09.01.17 הוגשה לתיק עמדת האפוטרופוס לדין, וזאת לאחר שהספיק להיפגש עם הגב' מ.ח. בתגובתו ציין כי הגב' מ.ח, הביעה את רצונה הברור והחד משמעי להישאר בביתה, וכי יש לכבד רצון זה. להערכתו היא הבינה את חשיבות מתן הטיפול הרפואי וכי יש להעניק לה טיפול רגשי ולעודדה לשתף פעולה עם רופאיה ומשפחתה.
2. בדיון שהתקיים ביום 11.1.2017  סבר  האפוטרופוס לדין כי יש מקום לשמר את ההרמוניה המשפחתית ולנסות להביא את המשפחה להסכמות בדבר אופן הטיפול בעזרת עו"ס ועריכת תסקיר. כן הציע לבחון חלופות אחרות כגון הבאת מטפלת שתבצע את שאר מטלות הבית, מטפלת שתטפל באבי המשפחה וזאת על מנת להקל על האם בטיפולה עם הגב' מ.ח.
3. לטענת האפוט' לדין, נוכח תיקון 18 לחוק  הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות") יש מעמד על לרצונו של האדם שמונה לו אפוטרופוס. האפוטרופוס לדין ציין את הקושי  בכך שהגב' מ.ח שהתה 51 שנה תחת כנפי אימה ודווקא בימיה האחרונים כשהיא אומרת במפורש שהיא רוצה לסיים את חייה בביתה, להפוך את הקערה על פיה ולכפות  עליה באמצעות צו שיפוטי, הוצאה מביתה. 

עמדת המבקשות:

1. המבקשות ציינו כי מטרתן הינה לאפשר לאחותן  לסיים את חייה בדרך הכי מכובדת שאפשר אולם, התנאים היום בבית אינם מאפשרים זאת.  הן לא התעלמו מהקושי הכרוך בהוצאתה של אחותן מהבית, בהיותה קשורה לאם והדגישו כי גם בהוספיס ימשיכו לשהות לצידה כמו גם לצידו של האב, באופן שיאפשר לאם לבקר את ביתה. הן הדגישו את הקשיים המשפחתיים הכרוכים בטיפול באחותן ואת החשש שלהן שהיא תמות בבית לנגד עיני אימן. כן העלו את הקושי של האם להמשיך לגור בבית לאחר שתהיה עדה למחזה זה ומנגד, חוסר היכולת לשנות לאב בית מגורים, בשל קשייו הנפשיים.
2. האחיות הדגישו כי השיקול העיקרי שלהן הוא טובתה של הגב' מ.ח ושאר העניינים – מוסיפים למערכת השיקולים. 
3. בכאב  הן ציינו שכל עוד אחותן תסכים לשתף פעולה ותסכים שאימן תקלח אותה, חרף הקושי העצום הן לא יעבירו אותה להוספיס.  אבל במקרה של חוסר שיתוף פעולה, חוסר רצון לאכול, לשתות ולקחת כדורים,  סירוב להחלפת תחבושות, ונפילה כללית  - אין  למשפחה כל  יכולת לתת לה מענה רפואי.
4. כן ציינו האחיות  שלמרות הצו מיום 5.1.17 שמאפשר להן אשפוזה בבית החולים, הן לא פינו אותה לבית החולים  שכן, מניסיונן היא נותרה במסדרון במחלקה הפנימית ואילו כל רצונן, לאפשר לה למות בכבוד בהוספיס.

עמדת האם:

1. האם, אשר לכל אורך שמיעתה ע"י בית המשפט, דיברה בכאב גדול, באהבה ובהבנה רבה למצבה של ביתה, ציינה את חוסר האונים שלה כשביתה מסרבת לשתף עימה פעולה, וסבורה שהעברתה של הבת  להוספיס תהיה לטובתה, חרף סירובה של הבת. האם הביעה את התסכול מחוסר היכולת של צוותי מד"א שהוזעקו לבית  להגיש טיפול רפואי לביתה, נוכח סירובה המוחלט לשתף פעולה עימם.

חוות הדעת הרפואיות:

1. מעדותו של ד"ר נ., מנהל היחידה האונקולוגית בבית חולים * בדיון שהתקיים ביום 11.1.2017,עולה כי הגב' מ.ח הגיעה לבית החולים בחודש מרץ 2016  כאשר להערכתו, המחלה החלה באמצע שנת 2015.  בירור העלה כי גב' מ.ח חולה בסרטן השד  במצב מתקדם מאוד אשר פורץ את העור, עם גרורות בשלד , בעצמות ובריאות.  הגב' מ.ח קיבלה טיפולים הורמונליים וכימותרפיים  אולם לא הגיבה לטיפולים ומחלתה התקדמה. בנוסף, קיבלה הקרנות לצורך ייבוש ההפרשות .
2. להערכתו הרפואית של ד"ר נ., מדובר במחלה שלא ניתנת לריפוי. הוא הדגיש כי באמצעים הרפואיים העומדים לרשות הרופאים כיום – לא ניתן לרפא את המחלה במצבה של הגב' מ.ח. מבחינה סטטיסטית,  הצפי של תוחלת החיים במקרים דומים למקרה של הגב' מ.ח אינו עולה על  6 חודשים .
3. בכל הנוגע לכפיית טיפול רפואי, ציין ד"ר נ. כי מבחינת ההתוויה הרפואית אין חלופות טיפוליות אין כוונה ואין המלצה רפואית לתת לה טיפול כימותרפי או הקרנה. לדברי ד"ר נ., במצבה של הגב' מ.ח אף אילו הייתה מאושפזת במוסד רפואי, לא היה כופה עליה כל טיפול שהוא  לרבות נוזלים והזנה, והדגיש כי הנושא לא היה מועבר כלל להכרעת הוועדה המוסדית, כמשמעה בחוק החולה הנוטה למות,  והוא היה מקבל את  ההחלטה בגדר סמכותו  כמנהל המחלקה.
4. באשר לקבלת משככי כאבים, ציין ד"ר נ., שבמקרה בו מטופל מסרב לקבלם, גם במקרה שיש לו אפוטרופוס, אין הם כופים עליו לקבל משככי כאבים ומניסיונו, בשלב מסוים החולה עצמו מביע רצון לקבלם.
5. מעדותו של ד"ר ד. רופא ההוספיס בית המלווה, חלה נסיגה כללית במצבה של הגב' מ.ח, והיא סובלת סבל ממושך. איכות חייה  ירודה ביותר, בכל השד הימני  יש  לה פצע חשוף ומוגלתי  עם ריח חריף  וכן היא סובלת   מקשיי נשימה ושיעול טורדני וממושך.

לטענתו, גם אם ניתן להתעלם מחוסר היכולת לאזן את  הגב' מ.ח מבחינת סבל ורמת כאב ומבחינת נוזלים, הפצע החשוף דולף, נודף ממנו ריח רע, היא לא מתקלחת  מספר ימים  והמצב אינו טוב.

1. להערכתו של ד"ר ד., איכות חייה של הגב' מ.ח תשתפר בהוספיס אשפוזי, שם תקבל טיפול רפואי התומך בסימפטומים ובסבל.  תקבל טיפול רפואי וסיעודי נאות ושם תוכל להיגאל בכבוד.
2. באשר להתמצאותה של הגב' מ.ח ציין שיש לה התמצאות במקום,  אולם הוא לא בטוח שהגב'  מ.ח מבינה מה המשמעות של הוספיס אשפוזי. היא מכירה רק את הבית וזה מה שהיא רוצה.
3. ממכלול התנהגותה, הוא התרשם משיפוט לקוי והתנהגות ילדותית. מאחר שחולים במצבה נמצאים במצב של בלבול , הוא סבור שלא ניתן באמת  לדעת מה הרצון שלה.
4. באשר לכפיית טיפול, בהוספיס האשפוזי  ציין כי קיימות שתי גישות  בעניין זה  - האחת טיפול הרגעתי מרסן  והשניה המתנה לרמת עירנות  ירודה ובשלב זה מתן טיפול. לדברי ד"ר ד. - הטיפול היחיד שניתן לכפות על מ.ח  בביתה הינו טיפול הרגעתי אולם הדבר מצריך רופא צמוד.
5. ד"ר ד. ציין כי הגב' מ.ח מסרבת שהוא יגע בה וקשה לו להעריך אם היא תשתף פעולה יותר במסגרת של הוספיס אשפוזי, שכן לא יכול לצפות את התנהגותה.
6. לסיכום ציין ד"ר ד. כי אשפוזה של הגב' מ.ח בהוספיס הינו לטובתה וכי חרף הטיפול המסור, בבית לא ניתן לתת מענה לצרכים שלה. במצבה החמור הנוכחי על מנת לתת מענה לצרכיה, יש צורך בצוות רפואי 24 שעות ביממה ומניסיונו הוא לא מכיר בית שיכול לתת מענה לצרכים אלה.

עמדת ב"כ היועמ"ש:

1. ב"כ היועמ"ש ציין כי אכן יש לכבד את רצונה של הגב' מ.ח לא לצאת מהבית, בעיקר לאחר תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ששם דגש על רצונו של אדם שמונה לו אפוטרופוס.
2. יחד עם זאת, וחרף הטיפול המסור לו זוכה הגב' מ.ח מבני המשפחה, נוכח עדויותיהם של הרופאים שהעידו בבית משפט כי טובתה של הגב' מ.ח לקבל טיפול רפואי בהוספיס, יש להעביר את הגב' מ.ח להוספיס.
3. ב"כ היועמ"ש ציין כי ספק אם ניתן  מבחינה משפטית לכפות על האם להותיר את בתה בבית ומעבר לכך, החלופה היחידה האפשרית היא להתאים את הבית  ולהפוך אותו  לבית חולים.

חידוד המחלוקת והשאלה הטעונה הכרעה:

1. גם אם לכתחילה נראה היה כי הקושי של המבקשות נעוץ ברצונן להזינה ולהעניק לה תרופות חרף סירובה, כעת שאלה זו אינה במחלוקת.
2. ראשית יובהר כי נוכח קביעתו של ד"ר נ., שהינו "רופא אחראי" כמשמעו בחוק החולה הנוטה למות, תשס"ו-2005, הגב' מ.ח עונה להגדרת "חולה הנוטה למות", והוראות החוק חלות בעניינה. 
3. כאמור לעיל, בהתאם לעדותו ד"ר נ., במצבה הרפואי של הגב' מ.ח, לא היה כופה עליה כל טיפול רפואי, וזאת אף ללא צורך בהעברת הסוגיה לוועדה המוסדית. 
4. אולם אינני נדרשת להכרעה בעניין זה, שכן בכל הנוגע לאכילתה ולנטילת משככי כאבים, נראה כי מדובר בעליות וירידות ברצונה של הגב' מ.ח אשר מעת לעת משתפת פעולה.
5. הגורמים הרפואיים תמימי דעים כי מדובר במחלה חשוכת מרפא, וכי אין לכפות עליה טיפול זה או אחר בניגוד לרצונה. אף המשפחה מכבדת זאת. כלומר, במקרה זה אין מחלוקת באשר לטיפול הרפואי שיש להעניק לגב' מ.ח.
6. קיים, כמובן, הצורך בטיפול שוטף (כגון החלפת תחבושות לפצע הפתוח) ומתן משככי כאבים (אשר בהתאם לנסיונו של ד"ר נ., מגיע שלב בו נוכח עוצמת הכאב, החולה עצמו מבקשם).
7. השאלה הנשאלת היא, איפוא, המקום בו תקבל הגב' מ.ח את הטיפול השוטף בה: האם תמשיך לקבלו בביתה, ע"י אימה, ובליווי רופא ההוספיס בית, או שמא יש להורות על העברתה להוספיס אישפוזי?

המסגרת המשפטית:

1. במסגרת סעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962, מוסמך בית המשפט לנקוט בכל אמצעי הנראה לו לשם שמירת עניינו של אדם שמונה לו אפוטרופוס. בנוסף, קובע סעיף 68(ב) לחוק כי במקרה של בקשה לנקיטת אמצעים רפואיים, בית המשפט לא יורה על כך - 

"אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס, לאחר ששקל את רצונו של האדם, חשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו ואת סיכויי השיפור באיכות חייו של האדם"

1. כידוע, עקרון העל בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הינו "עקרון טובת האדם שמונה לו אפוטרופוס", וזו תכליתו החקיקתית.
2. בהתאם לפסיקה יש ליתן משקל רב לרצון האדם שמונה לו אפוטרופוס, ולשוות רצונו לנגד עיני בית המשפט בכל החלטה ובכל עת (השווה: אפ' (טב')  23077-06-10 אלמוני (חסוי) נ' פלמוני, מיום 24/10/10. 
3. להבדיל משאלת רצונו של האדם שמונה לו אפוטרופוס, שאלת טובתו הינה רחבה יותר. מדובר בהגדרה גמישה אשר יש לצקת לתוכה תוכן בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה.
4. אמנם במקרה זה אין מדובר בטיפול רפואי כמשמעו בסעיף 68(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אולם נראה ראוי ליישם את המבחנים הנוהגים במקרה של טיפול רפואי גם לענייננו, בשינויים המחוייבים. כך, למשל, יש להחיל את המבחן התועלתני, קרי עריכת שקלול של התועלת הטמונה בטיפול מול הנזק האפשרי הכרוך בו (לעניין זה ר' ע"א 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלונית, פ"ד מח(1) 711, 725 (1994)). במסגרת מבחן זה, יש לבחון את החלופות, האם מדובר בטיפול מידתי, והאם יש בו כדי להיטיב את מצבו של הקטין או החסוי. יודגש כי כל מקרה נבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו הספציפיות (השווה:  רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ''ד נא(4) 830 (1997)). כן ר' א"פ (טב') 16397-04-14 א.כ נ' ח.כ מיום 27.05.14 וההפניות שפורטו שם).
5. יצויין כי לאחר מינויין של המבקשות כאפוטרופסיות לגופה ורכושה של הגב' מ.ח, נכנס ביום 11.10.16  תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית לתוקף (מרבית הוראות התיקון נכנסו לתוקף במועד זה, ובכללן ההוראות הרלבנטיות לענייננו).
6. בהתאם להוראות המעבר, צו מינוי אפוטרופוס לגוף ורכוש שניתן לפני תחילתו של התיקון, יש לראות כצו למינוי לענייני רכוש ולעניינים אישיים.
7. בדברי ההסבר לתיקון לחוק (הצ"ח הממשלה 890 ג' בחשוון התשע"ה 27.10.14), צויין כי הרציונל העומד בבסיס התיקון הינו דגש על כבודם וזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות ואנשים בגילאים מבוגרים, בהמשך לשינויים בתפיסות החברתיות כלפי אוכלוסיות אלה בישראל ובעולם.
8. החוק הדגיש את החובה של האפוטרופוס לשמוע את דעתו של האדם שהוא אפוטרופסו, לשתפו בכל עניין והחלטה הנוגעים אליו ולהיוועץ עמו, אם ניתן לברר את דעתו (סעיף 67ו(א) לחוק.
9. יחד עם זאת, בדברי ההסבר לחוק,  צויין כי כאשר יש קונפליקט בין רצונו של האדם שמונה לו אפוטרופוס לטובתו, יש מקום להגביל את הרצון (עמ' 3 להצ"ח): 

"יודגש כי העקרונות המבליטים את העצמאות, האוטונומיה וכיבוד הרצון של אדם אינם באים על חשבון מחוייבותה של החברה להגן על חסויים ולשמור על טובתם. בדרך כלל יהוו עקרונות אלה חלק מתפיסה רחבה של "טובת החסוי"; ואולם במצבי התנגדות, כאשר יש חשש מבוסס כי כיבוד רצונו של אדם, למשל, יפגע בטובתו, יהיה מקום להגבילו. הגבלה כאמור תיעשה באופן המינימאלי הנדרש, בהתאם לעקרון האמצעי הפחות מגביל"

1. במקרה זה, שאלת אישפוזה של הגב' מ.ח מהווה "עניין רפואי מהותי", כמשמעות ביטוי זה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. לגבי קבלת החלטות ע"י אפוטרופוס בעניין רפואי מהותי, קובע סעיף 67ו(ב)(4) לחוק כי במקרה של מחלוקת בין האפוטרופוס לאדם שהוא אפוטרופסו, הדבר מחייב פניה לוועדת האתיקה או לבית המשפט בבקשה למתן הוראות.
2. יודגש כי במסגרת התיקון נוסף סעיף 68א לחוק, שעניינו ייצוג בעניינים רפואיים, על בית המשפט לשקול למנות עורך דין בהתאם להוראות חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972, לאדם שאינו מיוצג על ידי עורך דין, במקרה בו הוגשה לבית המשפט בקשה בידי אפוטרופוס למתן הוראות לפי סעיף 67ו(ב)(4), לגבי פעולה בעניין רפואי מהותי שהאדם שהוא אפוטרופסו מתנגד לה.
3. מעבר להוראות החוק שצויינו, יש להזכיר גם את הזכות החוקתית של כל אדם, לרבות ואולי בעיקר, לאדם שמונה לו אפוטרופוס, לשלמות גופו, כבודו, קדושת חייו, ולהגנה עליהם (סעיפים 1, 2, 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).

דיון והכרעה:

1. אין ספק כי העברתה של הגב' מ.ח להוספיס אישפוזי הינה עניין רפואי מהותי, לגביו ישנה מחלוקת בין הגב' מ.ח אשר הביעה רצון חד משמעי להיוותר בביתה לבין האפוטרופסיות שלה ואימה, המבקשות להעבירה להוספיס.
2. בעניינים אלה כמצוות החוק, אין האפוטרופסיות יכולות לפעול ללא צו שיפוטי, ובית המשפט מצווה לשקול למנות לאדם שמונה לו אפוטרופוס – אפוטרופוס לדין, וכך נעשה במקרה זה.
3. אכן, התיקון לחוק מעניק מעמד משמעותי לרצון של האדם שמונה לו אפוטרופוס (מעבר להוראות שצויינו לעיל ר' גם סעיפים 35(א) 35א לחוק), אולם עקרון העל שנהג עד היום, קרי עקרון טובתו של האדם שמונה לו אפוטרופוס, ממשיך להיות עקרון העל, גם לאחר התיקון (ר' דברי ההסבר בעמ' 33 לפיו עקרון טובת החסוי חולש על שאר העקרונות שבפרק השלישי).
4. רצונה של הגב' מ.ח ברור, ומושפע, כמובן, ממצוקתה הקשה. התרשמותו של האפוטרופוס לדין כמו גם התרשמות בית המשפט היתה כי הגב' מ.ח מבינה היטב כי היא נמצאת בביתה, בית המוכר לה היטב. כמו כן היא מבינה את ההבדל בין עצם השהות בבית לעצם השהות בבית חולים. יחד עם זאת כלל לא ברור אם הגב' מ.ח מבינה מהו הוספיס אישפוזי, ומה ההבדל בינו לבית בית חולים. אף ד"ר ד. לא התרשם כי יש לגב' מ.ח יכולת להבין זאת, מעבר להבנתה הפשוטה כי היא נמצאת בבית.
5. חרף רצונה של האם להמשיך ולטפל בה, אין היא מסוגלת לעשות זאת במצב בו הגב' מ.ח מסרבת לשתף עימה פעולה. האם עומדת מולה חסרת אונים כאשר אף צוותי מד"א המוזעקים למקום אינם יכולים לסייע לה.
6. המבקשות ציינו את הקושי של האם לראות את ביתה גוועת לנגד עיניה, והקושי להמשיך לחיות בבית לאחר שתהיה עדה למחזה אשר הרופאים ציינו שהוא יהיה קשה (בשל הגרורות לריאות, הכינו הרופאים את בני המשפחה כי הצפי הוא שמותה יהיה כתוצאה מחנק).
7. בהקשר זה יוטעם כי בתמ"ש (י-ם) 24638-02-14 מרכז רפואי שערי צדק נ' א.ר (19.2.14) נפסק אומנם כי סעיף 68(ב) אינו מורה לבית המשפט להתחשב בשלומם הגופני או הנפשי של קרובי משפחה, כלשון כב' השופט דניאל טפרברג -

"עם כל ההבנה והאמפטיה לעמדת ההורים, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות דעתו של פרופ' רכס, כי "ילד מונשם יותר קשה ממות" וכי "אם תהיה מונשמת אין לנו יותר חיים, לא נוכל לעמוד בילד מונשם", עמדת בית המשפט היא כי יש עדיפות לחיים, וכי סעיף 68(ב) לחוק הכשרות אינו מורה לבית המשפט להתחשב בשלומם הגופני או הנפשי של קרובי המשפחה"

1. יחד עם זאת דברים אלה, המקובלים עלי בהחלט, נאמרו בהקשר של סעיף 68(ב) לחוק, בהתייחס למשקל שיש לייחס לקושי של הורים לצפות בילדם הסובל, במקרה של מחלוקת בעניין מתן טיפול רפואי לקטין.
2. המקרה שבפנינו שונה.
3. במקרה זה ספק אם ניתן להתעלם מהקושי של האם אשר תיאלץ להיות עדה למותה הקשה של ביתה, בתוך בית המגורים, כאשר מנגד, אין לאם יכולת לשנות מקום מגורים, מאחר שאבי המשפחה הינו נכה מלחמה, פגוע ראש, המסרב לצאת מהבית שנים רבות.
4. אולם אין זה השיקול העיקרי. כיבוד רצונה של הגב' מ.ח, משמעו הטלת מלוא הקושי העצום הכרוך בטיפול בה על אימה, לפיכך מצאתי שלא ניתן להתעלם מרצונה של האם להעבירה להוספיס, ומחוסר יכולתה לתת מענה רפואי לביתה, ולכך יש לתת משקל רב במארג השיקולים.
5. נוכח מצבה הרפואי הקשה של הגב' מ.ח, בבחינת השאלה מהו המקום הטוב ביותר עבורה, יש לייחס משקל רב גם לעמדת המומחים הרפואיים. שמיעת עדויותיהם של המומחים לא הותירו כל מקום לספק כי הותרתה של הגב' מ.ח בבית אימה מנוגדת לטובתה וכי אין כל דרך סבירה להותירה שם – למעט הפיכת המקום לבית חולים בנוכחות צוות רפואי במשך כל שעות היממה.
6. אפשרות זו אינה מעשית, והדברים אינם צריכים פירוט.
7. למעשה מעבר לשתי החלופות – בית ההורים או אישפוז בהוספיס, אין כל חלופה רלבנטית אחרת ומטעם זה, כמו גם מהטעם בצורך במתן החלטה בהולה, לא ראיתי לנכון להורות על עריכת תסקיר כבקשתו של האפוטרופוס לדין (כאשר התסקיר שהוגש לפני כחצי שנה במסגרת בקשה למינוי אפוטרופוס לגב' מ.ח, הובא בפניי). 
8. האפוטרופוס לדין הציע כי תיבחן חלופה  לפיה גורם זר יסייע במטלות הבית ובטיפול באב באופן שיקל על האם בטיפול בגב' מ.ח, וכך היא תוכל להישאר בבית. חלופה זו נשקלה בכובד ראש אולם אינני סבורה כי במקרה זה נכון לכפות על המשפחה עזרה בטיפול בבית ובאב, עזרה אותה דחו שנים רבות חרף הזכאות לקבלתה מהמל"ל כמו גם ממשרד הבטחון.
9. לאחר שהובהר כי האם נעדרת כל יכולת להמשיך ולטפל בגב' מ.ח – ממילא הבאת עזרה כאמור לסיוע במטלות הבית ובאב הקשיש, אין בה כדי להועיל.
10. בשולי הדברים יצויין כי לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשת האפוטרופוס לדין, ולהחתים את הגב' מ.ח על  יפוי כח רפואי. ד"ר ד. שלל את האפשרות להחתים את הגב' מ.ח על יפוי כח שכזה שכן, להערכתו היא אינה ברת דעת לחתום עליו.
11. לאחר שקילת מכלול השיקולים ונסיבות המקרה דנן, לאחר ששמעתי את עמדות המומחים הרפואיים לאחר ששמעתי את הגב' מ.ח ושקלתי את רצונה, לאחר שמיעת עמדות האפוטרופוס לדין, אימה של הגב' מ.ח, המבקשות ועמדת ב"כ היועמ"ש, וכן לאחר ששקלתי את החלופות הקיימות, אני סבורה כי במקרה זה טובתה של הגב' מ.ח מחייבת העברתה להוספיס אישפוזי, וכך אני מורה.
12. איכות חייה הירודה בביתה, חוסר היכולת ליתן לה טיפול רפואי נאות בבית והעדר יכולת של המשפחה לטפל בה ולספק את צרכיה הרפואיים בין היתר, נוכח חוסר שיתוף הפעולה המוחלט שלה, אינם מאפשרים עוד המשך שהותה בבית, שהות המנוגדת בתכלית לטובתה.
13. בטוחני כי משפחתה החמה, האוהבת והתומכת, תמשיך ללוותה ולעטוף אותה גם בעת שהותה בהוספיס, ובכך להקל עליה, במידת האפשר, ביציאה מבית הוריה.

לסיכום:

1. מהטעמים שפורטו לעיל, אני מורה על העברתה של הגב' מ.ח להוספיס אשפוזי, בהתאם למקום שייבחר ע"י בני משפחתה לאחר התייעצות עם עו"ס המשפחה ועם גורמי הטיפול הרלבנטיים.
2. המזכירות תמציא לצדדים לאלתר.
3. ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  ט"ו טבת תשע"ז, 13 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.