הכרעת דין
בכתב האישום מיום 09/05/11 הואשם הנאשם בעבירה של נטישת מושגח לפי סעיף 363(1) סיפא לחוק העונשין , תשל"ז -1977 (כנוסחו דאז), בכך שביום 23/09/09 בשעה 15:00 או בסמוך לכך, בעת ששימש כנהג אוטובוס הסעות של ילדים, השאיר את אחד הילדים (קטין) לבדו באוטובוס, כשזה נעול וחלונותיו סגורים, וכך שהה הקטין ברכב למשך כחצי שעה לפחות. על פי הנטען, עוברי אורח הבחינו בילד, כשהוא קורא לעזרה מתוך האוטובוס הנעול וטוען לקשיי נשימה, בגינם פונה הילד לבית החולים.
במועד שנקבע להקראת כתב האישום טען הנאשם, כי הוא כופר בכתב האישום שכן לדבריו השאיר את הילד ברכב משום ש"היה חייב ללכת לשירותים לשתי דקות" (ע' 4 ש' 21). עוד הוסיף כי , החנה את הרכב בסמוך למגרש כדורגל באזור, והותיר בתוכו את הילד למשך "לא יותר מחמש דקות" (ע' 5 ש' 2).
במועד שנקבע להוכחות – בשל עמדת באת כח הנאשם לפיה אין בתשובתו של הנאשם כמפורט משום הודאה בעובדות המבססות עבירה – התיצב סניגור אחר של הנאשם והודה בשמו בכל העובדות הנטענות בכתב האישום. עם זאת, בקש להמנע מהרשעת הנאשם. מאחר שהרשעה עלולה להוביל לפסילת רשיון הנהיגה שלו ברכב ציבורי, ולפגוע במקור פרנסתו כמי שעובד מזה שנים רבות כנהג הסעות.
ב"כ המאשימה מצדה טענה, כי היא עומדת על הרשעת הנאשם, וכי תעתור לעונש של מאסר שירוצה בעבודות שירות .
על סמך הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום קבעתי ביום 31/12/12, כי הנאשם ביצע העבירה של נטישת מושגח לפי סעיף 363(1) סיפא לחוק העונשין (כנוסחו במועד ביצוע העבירה), וכי שאלת ההרשעה תיבחן ותוכרע לאחר שיוגש תסקיר שירות מבחן בעניינו, אשר יתייחס גם לשאלת ההרשעה. כן הוריתי, כי ב"כ הצדדים יבדקו הוראות הנוהל החלות במשרד התחבורה לענין ההשלכה של הרשעה פלילית על יכולתו של הנאשם להמשיך לעבוד כנהג רכב הסעות ציבורי.
ביום 20/05/13 הוגש תסקיר שירות מבחן בעניינו של הנאשם, ממנו עולה, כי הנאשם בן כ- 43, נשוי ואב לשבעה ילדים בגילאים 6-18, העובד מזה כ-20 שנה כנהג הסעות ברכב ציבורי ומשמש כיום כמפרנס יחיד של משפחתו , מאחר שרעייתו אשר בעבר היתה אחות אינה עובדת כיום.
מהתסקיר ניתן ללמוד על אופיו החיובי של הנאשם, על היותו אדם נורמטיבי ושומר חוק, ועל כך שהעבירה דנן היא בגדר אירוע חריג ויוצא דופן בחייו, אשר אינו עולה בקנה אחד עם ההמלצות וההערכות הרבות שהתקבלו ממעסיקיו בשנים האחרונות . לאור עברו הפלילי הנקי ונוכח קיומו של "חשש אמיתי" (כלשונו של שירות המבחן) לשלילת רשיון הנהיגה הציבורי של הנאשם אם יורשע בדין, שלילה בגינה ייגדע ודאי פרנסתו - בא שירות המבחן בהמלצה להימנע מהרשעת הנאשם ולהטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות, שיבוצע במעון נכים איל"ן בירושלים בתפקידי נהיגה וסיוע לצוות המקום .
ביום 02/06/13 השמיעו ב"כ הצדדים טיעוניהם לעונש.
בפתח הדברים טענה באת כח המאשימה, כי בירור שנערך על ידה במשרד התחבורה העלה, כי הרשעה בדין של הנאשם אינה מביאה לשלילה אוטומטית של רשיון הנהיגה הציבורי של הנאשם, וכי ענין הפסילה נשקל על ידי הרשות המינהלית בהתאם לנסיבות של כל מקרה ספציפי ולאחר עריכת שימוע לנאשם. עוד, נמסר לה, כי לאור חומרת העבירה ישנו סיכוי גבוה כי רשיונו של הנאשם יישלל לתקופה מסויימת, אך לא לצמיתות.
נוכח העדרו של קשר הכרחי בין הרשעה לבין פסילת רשיון הנהיגה הציבורי ונוכח חומרת העבירה
ביקשה המאשימה, איפוא, להרשיע את הנאשם, ולהטיל עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות.
מנגד, ביקש ב"כ הנאשם לקבל את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעתו של הנאשם בדין. זאת לאור התסקיר החיובי ממנו עולה, כי המדובר באדם מן השורה, אשר זוהי הסתבכותו הראשונה והיחידה בפלילים, וכי ההרשעה תסב נזק רב לא רק לנאשם אלא גם לבני משפחתו, שכן היא תוביל לשבירת מטה לחמה היחיד של המשפחה. בענין זה הדגיש ב"כ הנאשם, כי הנאשם כבר בן 43, לא רכש מקצוע אחר , ועל כן סיכוייו למצוא עבודה חלופית קלושים. עוד טען, כי על אף שפסילת רשיון הנהיגה של הנאשם ע"י הרשות המינהלית איננה תלויה בהכרח בהרשעתו של הנאשם בדין- הרי שבהעדר הרשעה ניתן יהא לטענתו לשכנע את הרשות המינהלית ביתר קלות (כלשונו) להימנע מפסילת רשיון הנהיגה הציבורי של הנאשם. שיקול נוסף בו יש להתחשב לטענת ב"כ הנאשם הוא העובדה, כי הנאשם הודה במעשיו, טרם ניהול הוכחות, ובכך חסך זמן שיפוטי יקר.
הנאשם עצמו טען: "אני מבקש מכב' השופטת סליחה… אני מבקש ומתחנן ואומר שזה הרשיון שלי וזה פרנסה לילדים שלי. כל מקום עבודה שאני אחפש יבקשו ממני תעודת יושר. לכן אני מבקש סליחה מבית המשפט. בגלל שאני ערבי כשאין לי תעודת יושר יחד עם זה לא יקבלו אותי. אני מבקש מבית המשפט סליחה" (ע' 11 ש' 16-21).
דיון והכרעה
הכלל הוא כי משקבע ביהמ"ש כי נאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, עליו להרשיעו בדין, וזאת כדי לקיים הליך אכיפת חוק שוויוני ותקין (ראה ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 (2002) (להלן: פרשת פלוני(.
הימנעות מהרשעת הנאשם אפשרית רק במקרים חריגים ומיוחדים בהם מוצא בית המשפט כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה (ר"ע 432/85 גדעון רומנו נגד מדינת ישראל, מיום 21/08/85 פורסם בנבו).
בפרשת כתב (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד יב (3) 337) קבע בית המשפט העליון, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: האחד – על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני – סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על הרשעת הנאשם מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל. (ההדגשה שלי – ש.ד.).
על טיבו של האיזון בין שני גורמים אלו עמדה כב' השופטת פרוקצ'ה בפרשת פלוני הנ"ל,
בציינה: