דנון ואח' נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

פסק דין

בפני תובענה למתן סעד הצהרתי מכוח חוזה ביטוח, כי התובע זכאי להמשיך ולהיות מבוטח ברכיב של אובדן כושר עבודה על ידי הנתבעת.

תובע 1, יליד 1954, עורך עיתון במקצועו, הוא המנהל והבעלים של תובעת 2.

בשנת 1993, בעת שהתובע שימש כדובר משרד התחבורה, הופקה לתובע, על ידי הנתבעת, פוליסת ביטוח מנהלים. הפוליסה כללה, בין היתר, כיסוי ביטוחי למקרה של אובדן כושר עבודה לתקופת ביטוח של 10 שנים. בשנת 1997, עברה הפוליסה ממשרד התחבורה לבעלות התובעת 2.

בשנת 2008 הועבר הטיפול בפוליסה לסוכן ביטוח מטעם התובעים, מר שמעון כהן (להלן – הסוכן). לאחר בדיקה שערך הסוכן הסתבר לתובע, כי מרכיב ביטוח אובדן כושר עבודה אינו עוד חלק מהפוליסה. הנתבעת סירבה להחזיר את מרכיב אובדן כושר עבודה לפוליסה וסירבה לבקשת התובע לרכוש ביטוח אובדן כושר עבודה חדש. משמעות הדבר עבור התובע, אשר מצב בריאותו השתנה במהלך השנים, היא, כי אינו יכול או יתקשה לרכוש מרכיב ביטוחי של אובדן כושר עבודה.

על פי טענת התובע, גם בחלוף 10 שנים המשיכה הנתבעת לגבות את דמי הביטוח בגין הכיסוי הביטוחי של אובדן כושר עבודה ומבלי שטרחה להודיע לתובע כי הכיסוי הביטוחי בגין אובדן כושר עבודה הסתיים או עומד להסתיים. בנסיבות אלו טוען התובע, נהגה כלפיו הנתבעת בחוסר תום לב והגינות ועשתה עושר ולא במשפט. לטענת התובע, הנתבעת, אשר המשיכה לגבות דמי ביטוח עבור אובדן כושר עבודה גם מעבר לתקופה הנקובה בפוליסה, התרשלה כלפיו כאשר לא התריעה או הודיעה לקראת תום התקופה כי היא עומדת לסיים את הכיסוי הביטוחי.

על פי טענת הנתבעת, היא פעלה כפי שכל מבטחת סבירה הייתה פועלת בנסיבות העניין וכי תקופת הביטוח נקבעה ל-10 שנים בלבד ועל כן דין התובענה להידחות. התובע חתם על הצעת הביטוח, התובע קיבל עותק של פוליסת הביטוח ויש לראות אותו כמי שהסכים לתוכנה. אין כל בסיס לטענה, כי היה על הנתבעת להודיע לתובע על סיום תקופת הביטוח לגבי אובדן כושר עבודה.

לטענת הנתבעת, גם אם נוצר מצג שווא כלפי התובע, הרי שאין בכך כדי לסייע לו שכן לא הוכח שהסתמך על מצג זה. התובע אינו זוכר אם קיבל את הדיווחים ועל כן אינו כול לטעון, כי הסתמך עליהם. בנוסף, לתובע לא נגרם כל נזק.

לטענת הנתבעת, לא הציגה כל מצג שווא בגין קיומו של כיסוי ביטוחי בגין אובדן כושר עבודה מעבר לתקופת הביטוח, שכן עיון בדו"ח השנתי מיום 25.3.2008 תחת הכותרת "ריכוז זכויות המבוטח" מלמד, כי אין כיסוי לאובדן כושר עבודה.

לחלופין, אף אם יימצא כי שולמו דמי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, הרי שאין בעצם הטעות כדי להצמיח לתובע זכות שאינה מוקנית לו, לא כל שכן שעה שהוא לא הסתמך עליה ולא נגרם לו כל נזק.

לטענת הנתבעת, כלל לא נגבו דמי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה לאחר תום 10 השנים הראשונות של הפוליסה. אותם דמי ביטוח אשר נגבו בגין אובדן כושר עבודה, נותבו החל מאוקטובר 2003 לרכיב החיסכון בפוליסה.

לטענת הנתבעת, עם סיומה של תקופת הביטוח פוקע חוזה הביטוח. עם פקיעת החוזה מסתיימים יחסיהם החוזיים של הצדדים וחידוש הקשר החוזי נתון להסכמת הצדדים. במצב דברים זה, זכותה של הנתבעת שלא להאריך את תקופת הביטוח, במיוחד שעה שהתובע עבר התקף לב בשנת 1997.

דיון

דין התובענה להתקבל באופן חלקי.

על פי מוצגי התובע (ת/1) המשיכה הנתבעת לגבות ממנו כספים "תחת הכותרת" של כיסוי ביטוחי בגין אובדן כושר עבודה וזאת נכון למרץ 2009. העידה על כך גם גב' רחל ברנד מטעם הנתבעת והסבירה, שהנתבעת לא הפחיתה מתשלומי התובע את הסכום אשר היה משתלם בכל חודש עבור כיסוי אובדן כושר עבודה, אלא המשיכה לגבות סכום זה, תחת סעיף אובדן כושר עבודה והעבירה את הסכום למרכיב החיסכון בפוליסה, וכל זאת, מבלי להיוועץ בתובע:

"ש. מפנה לסעיף 13 לתצהירך, נספח יט', את מראה לנו בשורה ראשונה שבספטמבר 03 הפרמיה היתה 649 ₪?

ת. לחיסכון.

ש. ובאוקטובר 03 הפרמיה עלתה ל- 716 ₪?

ת. נכון.

ש. מה שאת מנסה לומר לבית המשפט שהפרמיה לאבדן כושר עבודה ב- 03 הפניתם לחיסכון?