תביעה לפיצוי בהתאם לסעיף 31א' לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א 1981 (להלן: החוק).
התובע רכש אחד עשר מינויי גישה לאינטרנט (או שעלינו לומר מרשתת) מהנתבעת, שהנה ספק אינטרנט. לימים, ביקש התובע להתנתק משירותי הנתבעת, לשם כך הוא פנה לראשונה ביום 3.10.2011 בעל פה, וביום 23.10.2011 אף שיגר מכתב באמצעות הפקס, שבו דרישה לביטול העסקה המתמשכת לאספקת השירותים. לטענת התובע הנתבעת לא ניתקה אותו מהשירות לפי בקשתו והמשיכה לגבות ממנו, באמצעות כרטיס האשראי שברשותו, סכומים בגין מינויי האינטרנט. התובע מוסיף וטוען בכתב התביעה, כי הוא פנה פעמים רבות לנתבעת, אולם ניתוקו מהשירות ארך תקופה בניגוד לחובתה של הנתבעת לעשות כן בתוך פרק הזמן המוגדר בחוק עוד מוסיף התובע, כי הנתבע המשיכה לגבות ממנו דמים בגין חבילות הגלישה, למרות בקשתו להביא את ההקשרות לידי סיום.
הנתבעת אינה חולקת על כך, כי היא קיבלה בקשה לסיום ההתקשרות מהתובע ומציינת, כי היא לא הביאה את היחסים לידי סיום בשל טעות. אודות הטעות, מהותה וסיבותיה, לא פירטה הנתבעת. להדיפת התביעה טענה הנתבעת מספר טענות: תחילה ביקשה הנתבעת להחזירנו לבראשית והיא טענה כי התובע אינו "צרכן" כלל, שכן הוא רכש מהנתבעת אחד עשר מינויים, וזאת ראיה לכך שהתובע רכש את המינוי לצרכיים עסקיים ולא לצרכיו האישיים. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי הכספים שנגבו מהתובע הושבו לו, וכי התובע, חרף בקשת הניתוק, המשיך להשתמש במינוי ולגלוש באינטרנט באמצעותה. באשר לסכום הנתבע, טוענת התובעת לחילופין, כי אף אם בית המשפט יראה לפצות את התובע, הרי עליו לעשות כן במשורה.
אין מחלוקת על כך כי הנתבעת הפרה את הוראות החוק בכל הקשור לסיום ההתקשרות בינה לבין התובע, ועל כן הדיון יתמקד בשתי השאלות שהנן במחלוקת, הראשונה: האם אכן התובע "צרכן" הוא במובן החוק, ואם כן, מה הפיצוי שראוי כי ייפסק לו בעקבות הפרת הוראות החוק על ידי הנתבעת.
נדון בשאלות אלו לפי סדרן.
האם התובע "צרכן" הוא?
בתגובה לטענתה של הנתבעת כי אין הוא "צרכן" על פי החוק, טען התובע כי אחד עשר המינויים נרכשו לצרכיו ולצרכי בני משפחתו, אחד המינויים יועד לו והשאר היו לשימוש בני משפחתו. התובע הטעים כי הוא "סידר" לבני משפחתו, אחיו וגיסיו מינויים לאור המחיר המפתה שהציעה הנתבעת בזמנו (סך של 29 ש"ח לחודש בעבור כל מינוי).
לאמיתו של דבר, הנתבעת לא הביאה ראיות כלשהן לביסוס טענתה בעניין המחלוקת דנן, והיא מבקשת להסיק דבר היותם של המינויים לצרכים עסקיים, רק מעצם העובדה כי התובע רכש אחד עשר מינויים.
כל שבפנינו איפוא, הוא גרסתו של התובע, והשאלה היא האם על פי גרסתו של התובע יש לראות בו כ"צרכן"?
סעיף 1 לחוק מגדיר מיהו "צרכן", וקובע כי: " 'צרכן' - מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי "
ברי כי במסגרת הדיון בשאלה מיהו "צרכן" יש להיזקק, כחלק מהשאלה הפרשנית, למטרותיו ותכליתו של החוק, ודומה כי אלה ברורות. תכליתו של החוק הנו למנוע השגת יתרון בלתי הוגן לגופים מסחריים המספקים סחורה ונותנים שירותים, הנובע מגודלם, אל מול הצרכן הפרטי, שברוב המקרים נתקל בקשיים בהתמודדות הצרכנית מול גופים אלה. החוק נועד אפוא, ליצור נקודת איזון חקיקתית המאזנת את כוחות השוק, שלעתים מוטים כלפי אותם גופים גדולים.
בדנ"א 5712/01 ברזני נ. בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (11.8.2003) סיכמה כב' השופטת שטרסברג-כהן את תכליות החוק, לאמור:
"לחוק הגנת הצרכן המהווה חלק מן החקיקה הצרכנית, תכליות רבות שליבתן היא הגנה על הצרכן מפני העוסק בעל המעמד הכלכלי העדיף וצימצום פערי הכוחות וחוסר השוויון בעמדות המיקוח של הצדדים. מטרתו להשליט אורחות התנהגות ראויות על המגזר העסקי ולקבוע כללי משחק הוגנים ביחסים שבין הצרכן לעוסק. הוא נועד לחזק את האוטונומיה האישית של הצרכן ואת זכותו לכבוד על-ידי הבטחת יכולתו לבחור בחירה מושכלת במוצר ובשירות על-ידי כך שיקבל את כל המידע האמיתי הרלבנטי ולמנוע ניצול לרעה של מעמדו החלש יותר של הצרכן. הוא נועד להוציא מידיו של העוסק את אשר גבה שלא כדין מן הצרכן עבור מוצר או שירות ובדרך זו להחזיר לצרכן את אשר נגבה ממנו שלא כדין ולהפוך גביה כזו לא רק לבלתי ראויה אלא גם לבלתי משתלמת. ההגנה על הצרכן משמשת גם אמצעי לקידומה של תחרות הוגנת בין עוסקים, המהווה גורם חשוב בפעילות משקית וכלכלית תקינה...".
פרשנות המתחקה אחר תכליתו של החוק, יש בה כדי להוליך למסקנה כי התובע הנו "צרכן" במובן החוק.
לשון החוק מאפשרת פרשנות לפיה אדם הרוכש שירותים לאחיו אחיותו או גיסיו ייחשב "צרכן". הגדרת "צרכן" שבחוק, שמה את הדגש על ה שימוש שנעשה בנכס או בשירות שנרכש מהעוסק המספק אותם והיא כוללת שלושה שימושים אפשריים: שימוש אישי, ביתי או משפחתי. הביטוי האחרון שעניינו שימוש משפחתי יכול לחבוק אף שימוש על ידי בני משפחה אחרים שאינם בני ביתו הקרובים של הצרכן, כאשר שימוש זה אינו כולל מאפיינים מסחריים. חלק מההוואי המשפחתי הקיים אצל משפחות רבות; הוא אותו בן המשפחה הפעלתן, התר אחר "מציאות", מתעניין במבצעים ובחבילות גלישה וסלולר ומארגן לבני משפחתו חבילות גלישה או שירות זולים. העובדה כי אותה בן משפחה, רוכש עבור בני משפחתו שירותים, ואינו מפיק מכך רווחים, אינה נוטלת מהשימוש את אופיו האישי ואינה מוליכה בהכרח לצביעתו במאפיינים עסקיים.
יצוין עוד כי הביטוי "צרכן" לפי סעיף 1 לחוק, אינו מוציא מכלל אפשרויות הפרשנות שימוש "מעורב" דהיינו; כי השירות אשר נרכש על ידי הצרכן, יהיה גם לשימוש אחר שאינו שימוש אישי, ביתי או משפחתי, שכן סעיף 1 אינו מבקש לראות בצרכן מי שמקבל את השירות לשימושו האישי הביתי או המשפחתי בלבד. החוק מכיר בכך כי יכולות להיות מטרות נלוות למטרה האישית, הביתית או המשפחתית והדבר מגולם בביטוי "שעיקרו" דהיינו; אין נדרש כי השימוש הבלעדי יהיה שימוש אישי ביתי או משפחתי אלא שיכולה להיות מטרה נוספת נלווית למטרות האישיות המוזכרות בהגדרת המונח "צרכן".
אף טענתה של הנתבעת לפיה התובע הוגדר ברישומיה כלקוח "עסקי" ומכאן כי הוא אינו "צרכן" אינה יכולה לעמוד. שאלת מעמדו של התובע אם "צרכן" הוא אם לאו, אינה תלויה בהגדרתו ברישומי הנתבעת, אלא בבחינת מהות השימוש שנועד למוצר שנרכש על ידי התובע. השוו נא בש"א (מחוזי חיפה)6438/00 שלג נ' פרטנר תקשורת בע"מ (24.11.04); ת"א (מח'-י-ם) 1509/97 מלמד אפיק נ' סלקום ישראל (16.07.1998).
אני קובע אפוא, כי התובע הנו "צרכן" כמשמעות המונח בחוק.