השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:
1. בפנינו שני ערעורים שהגיש המערער על שתי החלטות של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת אביגיל כהן) מימים 17.12.2007 ו-12.10.2008
(ת"א 35927/06).
בהחלטה הראשונה דחה בית המשפט את בקשת המערער, שבית המשפט יקבע כי לא התקיימו תנאי החסינות הקבועים בהוראות סעיפים 7א ו-7ב
לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:
פקודת הנזיקין), בהתייחס למשיבים 1 ו-2 (
בש"א 178868/06) (להלן:
ההחלטה הראשונה)
.
בהחלטה השנייה קיבל בית המשפט את בקשת המשיבים 4 -7 והורה כי התביעה נגדם תידחה על הסף, בשל החסינות השיפוטית העומדת להם, ועל פי הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין (
בש"א 167179/08) (להלן:
ההחלטה השנייה).
רקע עובדתי
2. המערער, שהינו רב ועורך דין, הגיש תביעה על סך 2.5 מיליון ש"ח לבית משפט קמא נגד שבעה נתבעים: ארבעה דיינים של בית הדין הרבני האזורי ירושלים, שכיהנו כהרכב הקדשות (המשיבים 1-4 בע"א 2550/08; להלן:
הדיינים), מנהל בתי הדין הרבניים, היועץ המשפטי לשיפוט רבני (להלן:
עובדי הציבור), ומדינת ישראל (המשיבים 1-3 בע"א 1100/08).
3. המערער טען בכתב התביעה כי הדיינים שללו מראש את זכותו מלייצג בעלי דין ב- 18 תיקים שונים שהתנהלו לפניהם, וזאת עוד בטרם הופיע לפניהם באותם התיקים. בפעולות אלה הדיינים הפעילו הלכה למעשה "חרם" כנגדו, כל זאת כענישה וללא כל סמכות ובמטרה לפגוע בעיסוקו, פרנסתו, בשמו הטוב ובמוניטין שלו.
כך גם טען כי הדיינים פעלו בחוסר סמכות, ברשלנות חמורה, בזדון, בחוסר תום לב מובהק וממניעים זרים, לרבות כי הדיינים עוולו כלפיו עוולות חוקתיות, לרבות בפגיעה בזכות היסוד לעיסוק, לגישה לערכאות ולייצג.
כך גם טען כי עובדי הציבור שיתפו פעולה עם הדיינים ופגעו בו, במכוון ובמטרה להזיק לו.
4. תחילת הפרשה עת המערער ייצג אפוטרופוסים של "הקדש וואהלין" בתביעה כנגד אפוטרופוסים אחרים בהקדש, בטענה כי אלו שלחו יד בנכסי ההקדש ועוד טענות אחרות, בתביעה שהוגשה בתחילת 1998. הדיון נערך לפני בית הדין האזורי בירושלים, בראשותו של כב' הדיין הרב אברהם שיינפלד.
למערער היו טענות אישיות, קשות, חריפות ורבות נגד הרב שיינפלד, ועל כן הגיש ביום 2.9.1999 בקשה לנשיא בית הדין הגדול דאז, הרב מאיר לאו, להעברת הדיון להרכב אחר. כב' הנשיא בהחלטתו מיום 26.12.1999 הפנה את המערער לבית הדין הגדול ואכן המערער הגיש בקשה מתאימה לבית הדין הגדול.
בית הדין הגדול החליט ביום 2.3.2000 כי המערער פרץ כל גדר בזילותו של כב' ביה"ד האיזורי, ועל-כן יש להתעלם מגוף הבקשה, והנהלת בתי הדין הרבניים מתבקשת להפנות את החלטה ללשכת עורכי הדין. בית הדין עיכב את ההחלטה למשך 30 יום, זאת על מנת שהמערער יוכל להתנצל ולהביע את חרטתו על הפגיעה בכב' הרב שיינפלד, וכן להתחייב כי ביטויים שכאלו לא יישנו.
ביום 2.5.2000 ניתנה החלטה נוספת על ידי בית הדין הגדול, שבה נקבע כי מאחר שחלפו 30 היום שהוקצו, ומבלי שהמערער התנצל, הרי שההחלטה הקודמת נכנסת לתוקפה.
5. בהתאם, הועמד המערער לדין בפני ביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי הדין, אשר קבע כי דברי המערער אינם עולים בקנה אחד עם חובתו של עורך הדין לנקוט לשון מנומסת בפניותיו לבית המשפט. בהתאם לאמור הורשע המערער, ונגזר עליו עונש. המערער הגיש ערעור לביה"ד המשמעתי הארצי אשר דחה את הערעור על ההרשעה. המערער הגיש על החלטה זו ערעור לבית המשפט העליון (
על"ע 2293/04). ביום 28.9.2004 נתן בית המשפט העליון (כב' השופט מ' חשין)
החלטת ביניים שבה נכתב, בין היתר, כדלקמן (ההדגשות שלי, י.ש.):
"הוספנו ושמענו מפי עורך-דין שטוב פרטים נוספים על-אודות אותו "חרם", והסתבר לנו כי ה"חרם" בעינו עומד וכי לא עלה בידי אדם להסירו או להקפיאו.
לכאורה - ואנו מדגישים: לכאורה - דומה שבית-הדין-הרבני האזורי פעל שלא לפי סמכותו בהטילו "חרם" כפי שהטיל על הופעותיו של עורך-דין שטוב לפניו. אכן, בנסיבות מסויימות רשאי הוא בית-הדין הרבני להפסיק הופעתו של עורך-דין במשפט פלוני - וניתן לומר כי כוונת הדברים היא לישיבה פלונית במשפט פלוני - ואולם הורייה זו שבתקנה נ"א לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג אינה מתירה הטלתו של "חרם" כללי כפי שהטיל בית-הדין הרבני האזורי בירושלים על עורך-דין שטוב. יתר-על-כן: ספק אם "חרם" מעין זה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין הכללי בישראל.
בנסיבות אלו, סבורים אנו כי ראוי לברר את הצורך בירור, ומתוך שעד כה לא עלה בידי איש להיות לעזר לעורך-דין שטוב, אנו מבקשים להפנות החלטתנו זו ליועץ המשפטי לממשלה, לעורך-דין יעקובי, היועץ המשפטי לשיפוט רבני וללישכת עורכי-הדין. נכיר תודה לכל אחד משלושה אלה אם יואילו לברר את הצורך בירור, לנקוט בצעדים ראויים, אם כך יראה להם, ולהגיש הודעות לבית-המשפט תוך 60 ימים מהיום. נקרא את ההודעות ונחכים".
6. ביום 8.9.2005 נתן בית המשפט העליון (כב' השופט י' עדיאל) את פסק דינו הסופי בעניין.
בית המשפט הביא את דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כי, לדעתו, החלטת הפסילה באה בגדרה של הוראת סעיף 53ב
לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן:
חוק לשכת עורכי הדין). היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הפנה אף הוא לסעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין. לשכת עורכי הדין מסרה כי הוועד החל בטיפול מול גורמי בית הדין הרבני, אך ניסיונות הפיוס לא צלחו, עקב חילוקי דעות לעניין פרשנות סעיף 53ב. בנסיבות אלה הודיע הוועד המחוזי כי אם יחליט המערער להגיש עתירה נגד בית הדין הרבני, הוועד יבקש להצטרף לעתירה כעותר נוסף.