פסק דין
השאלה בקליפת אגוז – מה דינו של אזרח המתבקש לשלם קנס על עבירה שלא הוא ביצע?
(והתשובה הברורה – רשאי הוא לקבל פיצוי מהרשות שהתנהגה שלא כשורה)
התובע שלפנינו מר דוד סנדק (להלן: "התובע") הגיש תביעה אזרחית כנגד עיריית ירושלים (להלן: "הנתבעת" או "העירייה" או "הרשות") בגין דו"ח חניה שאיננו שלו ששילם מחוסר ברירה לאחר שהנתבעת עיקלה את חשבונו.
השאלה המרכזית היא, האם הנתבעת התרשלה בכך שהסבה את הדו"ח על שמו של התובע במחדלה? והתשובה הברורה להפליא היא שאין ספק ברשלנותה של הנתבעת.
נציין שפיצויים הנפסקים כנגד העירייה מעוררים לעיתים תחושה לא נוחה. זאת משום שאחרי ככלות הכל מדובר בכספו של הציבור שמגיע מאזרחים תושבי העיר עצמם. אולם בנסיבות העניין, לצערי, אין מנוס מהטלת הוצאות
לצורך כך נתאר בקצרה את העובדות הרלוונטיות, אחר כך נסביר את הצד המשפטי, ומתוך כך נגיע למסקנות הברורות.
העובדות כפי שנקבעו על ידי – חניית האב, בקשת הבן, ורשלנות התביעה
אבין של התובע (להלן: "האבא" או "פול סנדק") שהוא תושב אמריקאי הגיע לבקר את בנו (התובע) בישראל ושכר רכב מחברת אוויס. האב החנה את הרכב במקום חנייה לנכים וקיבל דו"ח חנייה (מספר 132446-8-6) מעיריית ירושלים.
כיוון שהאב איננו גר בארץ, ביקש האב מבנו התובע לשלוח מכתב בקשה לביטול הדו"ח. לטענת האב, הוא נכה עקב פגיעה בברך. יש לו תג חנייה מארה"ב והוא סבר שדי בכך. האב טען גם, כי ליתר ביטחון שאל פקח עירייה וזה אמר כי הוא זכאי לחנות במקום חנייה לנכים על סמך תג זה.
נציין, כי כל אדם היודע קרוא וכתוב מבין מסגנון כתיבתו של התובע, כי מדובר באדם שהעברית איננה שפת אמו. אלא שלמרות שגיאות הכתיב וניסוח המכתב, כוונת הדברים ברורה; התובע פונה בשם אביו בבקשה לביטול הדו"ח. רק כדי לסבר את האוזן להלן מכתבו של התובע כפי שנשלח לנתבעת ביום 06.04.08:
"לכל מען דבאי,
אבא שלי מחוץ לארץ ויש לו "טג חניה לנכים" מחו"ל. שאלנו פקח ואמרו לו שזה בסדר לחנות שם כי זה היה כחול- לבן, והוא קיבל דו"ח. אנחנו מבקשים שייבטלו את הדו"ח כי עשינו מה שאמרו לנו- הטג היה על האוטו ואמרו שזה בסדר. כתובת שלנו........". (הניסוח והשגיאות במקור, א.ט).
התובע אף צירף את רישיון הנהיגה של אביו מארה"ב לדו"ח. כן צירף את כתובתו של התובע בארץ ומספר הפלאפון שלו לבירורים.
אלא שהתביעה לא פנתה אליו לבירור. במקום זאת, ביום 25.08.08 קיבל התובע מכתב מהעירייה לפיה בקשתו לביטול הדו"ח נדחתה, מאחר שחנה במקום שמור לרכב נכה אחר שמספרו מצוין בתמרור. לפיכך, עליו לשלם את הקנס בסך 100 ₪.
לא רק זאת, אלא שאז התברר לתובע לראשונה, כי הנתבעת הסבה הדו"ח על שמו ללא ידיעתו וללא הסכמתו. במצב דברים זה, פנה התובע לנתבעת והסביר, כי ההסבה לא הייתה כדין. הואיל והעבירה לא נעברה על ידו אלא על ידי אביו. כל שעשה הוא היה לשמש איש קשר בלבד לבקשת ביטול הדו"ח. לפיכך, ביקש לבטל ההסבה.
לטענתו, התקשר טלפונית לנתבעת ושם הודע לו כי חברת אוויס היא זו שמסרה את שמו. התובע טען כי אין זה נכון, וביקש לצרף את חברת "אוויס" משכירת הרכב לשיחת וועדה אולם פקידת הנתבעת סירבה לכך. הוא ביקש לדבר עם האחראי אך גם לכך סירבה העיריה ובסופו של דבר ניתקה לטענתו פקידת הנתבעת את שיחתה. כל ניסיונותיו של התובע להעיר ולעורר, ולהסב את תשומת- לב העירייה על טעותה עלו בתוהו.
ביום 25.10.09 שלחה הנתבעת לתובע מכתב התראה ובו ציינה, כי אם לא ישולם הדו"ח יוטל עיקול מנהלי על חשבונותיו. בסופו של דבר, ביום 05.05.10, הטיל העירייה עיקול על חשבונו עקב אי תשלום הקנס. הואיל וכך, בלית ברירה נאלץ התובע לשלם הדו"ח כולל דמי הפיגור (סך הכל 160 ₪). ושוב, מדובר על חנייה שלא הוא ביצע, וכל חטאו ופשעו היה כי הוא הופיע על המכתב שנכתב בשם אביו.
לטענת העירייה, פרטי הדו"ח הוחלפו לשמו של התובע בהתאם לפרטים שהיו מצוינים במכתב הבקשה לביטול הדו"ח. לטענתה הואיל ובקשתו נכתבה בלשון רבים לא מן הנמנע כי הוא זה שנהג ברכב. משום כך, עודכנה הבקשה לביטול הדו"ח על שמו של התובע. לבסוף טענה הנתבעת, כי בהתאם לאמור בסעיפים 230- 229 לחסד"פ, יכל התובע לפנות בדרישה לביטול הודעה הקנס. בנסיבות האמורות, אין לו אלא להלין על עצמו בלבד.
טענה זו נדחית על ידי על הסף. בירור פשוט בחברת אוויס היה מעלה בבירור, כי מי ששכר את האוטו היה האב ולא הבן. גם קריאת המכתב ראוי ו/או התקשרות לבן הייתה מראה שהתובע לא היה כאן אלא שליח בלבד.