תמיר נ' לאו בלומס

פסק דין

תביעות אשר אוחדו, במסגרתן עותרים התובעים לפיצוי בגין הפרת חובה למניעת עישון, על ידי הנתבעת , בהתאם לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון , התשמ"ג- 1983 (להלן:"החוק").

לשם הנוחיות , יכונה להלן, התובע בתק 24094-09-09 – תמיר דורון – "התובע 1" ואילו התובע בתק 8433-10-09– עדי מעוז :"התובע 2".

העובדות:

שתי התביעות נסבות על אותו אירוע ולפיו , לטענת התובעים, הגיעו ביום 10/9/09 בשעה 22:00 למסעדה- פאב המוחזקת על ידי הנתבעת על מנת לחגוג את יום ההולדת של התובע 2. לטענתם מדובר בחלל אחד יחיד , גדול ואטום, אשר בתחילה, לא עישן בו איש ואולם, לאחר כחצי שעה ולאחר שהתובעים הזמינו אוכל, ושתייה מהתפריט , החל המקום להתמלא והלקוחות במקום עישנו באופן חופשי. זאת ועוד, לטענת התובעים, במקום פוזרו מאפרות על השולחנות ולא הוצב במקום שלט האוסר על העישון. אציין עוד כי התובעים טוענים כי אף לא היה שלט הקובע כי מדובר ב"איזור עישון" כנטען על ידי הנתבעת.

לטענת התובעים, פנו אל האחראית במקום וזו מסרה להם כי העישון במקום מותר. התובעים מודים כי משהלינו על העישון בפני האחראית במקום, זו הפנתה אותם למתחם אחר שלטענתה קשור למקום ואולם, הכניסה אליו לא היתה מתוך המסעדה אלא שלשם כניסה למקום נדרשת יציאה מהמסעדה, צעדה של כ – 40 מ' בשטח ציבורי וכניסה למסעדה בעלת אופי וציביון אחר.

משכך, לטענת התובעים, סירבו לעבור למתחם האחר ואולם, הואיל ולא יכלו לשאת את העישון, לאחר זמן עזבו את המקום.

כבר בשלב זה יודגש כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לטענת התובעים ולפיה, במתחם בו שהו התובעים- העישון הותר על ידי הנתבעת . אולם, לטענת הנתבעת היא פעלה כדין הואיל ומדובר בבית עסק אחד , תחת שם אחד:"ליאו בלומס" המצוי כולו בקומת קרקע של בנין מגדלי זיו בתל אביב, היא יצרה שני מתחמים , אשר ביחד מהווים את המסעדה בבעלותה – הקשורים בינהם באמצעות מטבח – המשרת את שני חלקי המסעדה , כאשר במתחם אחד – העישון מותר ואילו במתחם השני – העישון אסור. לטענת הנתבעת בעוד שבחלק בו אסור עישון מוצבים שלטים האוסרים על העישון ואין בו מאפרות על השולחנות, הרי שבחלק בו מותר העישון קיים שלט גדול הקובע מפורשות כי העישון מותר וכן, מוצבות מאפרות על השולחנות. בנוסף, לטענת הנתבעת, בחלק המוקצה לעישון, קיימים סידורי אוורור מיוחדים לרבות, פילטרים של פחם אקטיבי והכל בהתאם להוראות החוק.

טענות הצדדים:

ב"קליפת האגוז" להלן הטענות כפי שהועלו על ידי הצדדים :

לטענת התובעים, הפרה הנתבעת את הוראות החוק למניעת עישון משני טעמים מרכזיים – ראשית, לטענתם אין מדובר בשני מתחמים המהווים אותו בית עסק אלא שלהלכה ולמעשה מדובר בשני בתי עסק נפרדים שונים – לכל אחד מבתי העסק חשבוניות שונות עם לוגו שונה ומספר עוסק מורשה שונה, לכל אחד מהאולמות צוות משלו המנהל את המקום ומשרת את הציבור , לכל אחד מבתי העסק כניסה נפרדת כאשר המרחק בין בתי העסק עומד על כ 40 מ'. משכך,לטענתם עת התירה הנתבעת עישון בבית עסק בו ישבו הרי שעברה על הוראות החוק .

שנית, לטענת התובעים הוכח כי חלקו של העסק בו מותר העישון עומד על שיעור של 44% מכלל השטח הציבורי של כלל העסק ומשכך, עולה על שיעור 25% הקבוע בחוק כמותר להקצאה כשטח לעישון.

בנסיבות האמורות, לטענת התובעים משהפרה הנתבעת ביודעין ובדרך מתחכמת את חובתה למנוע עישון בבית העסק שלה , ובהתבסס על הלכות קודמות של בתי המשפט בערכאותיהם השונות, הינם זכאים לפיצויי בגין ההפרה בסך העומד על 5,000 ₪ לכל תובע ובסך הכל בסך של 10,000 ₪.

לטענת הנתבעת – כמפורט לעיל , מדובר באותו בית עסק אשר , אשר הופרד על ידה לשני חלקים בהתאם לחוק . בנסיבות אלו,לטענתה היא מקיימת את הוראות החוק ובהתאם להן מותר ליצור במסעדה חלק המוקצה לעישון ובלבד שחלק זה יהיה בחדר נפרד – כפי שאמנם עשתה ו/או עם סידורי אוורור נאותים – כפי שעשתה גם כן.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אמנם, השטח המוקצה לעישון גדול מהשטח המותר בהתאם לחוק ואולם, לטענתה גם באם חרגה הנתבעת במעט משיעורו היחסי של איזור העישון הרי שהנושא אינו רלבנטי לתביעה כתביעה כספית אזרחית, אלא שלכל היותר, בנסיבות אלו, תוכל הרשות המנהלית לנקוט כנגדה בהליכים לאכיפתו של החוק.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי , בנסיבות בהן בחרו התובעים מלכתחילה לשבת באיזור המוקצה לעישון, נשארו במקום לאורך זמן וסירבו לעבור למקום בו אסור העישון, הרי שגילו דעתם כי העישון אינו מפריע להם ולחילופין בנסיבות אלו תביעתם חסרת תום לב והם מנועים מלתבוע פיצוי כלשהו בהתאם לדין.

הדיון בפני בית המשפט:

במסגרת הדיון אשר התקיים בפני בית המשפט בתיק העידו התובעים וכן, בעל עסק הנתבעת – מר רונלד לוי ומנהל המסעדה – מר מאור מסינגר. כמו כן, הוצגו בפני על ידי הצדדים – חשבוניות אשר הונפקו על ידי שני מתחמי העסק ותשריטי העסק הכוללים טבלאות השטחים. לאור מורכבותו היחסית של הדיון והואיל והתובעים הינם עורכי דין ומשכך, התרתי יצוג הנתבעת על ידי עורך דין- הסכמתי לבקשתם הצדדים להגשת סיכומים כתובים קצרים בכתב.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות ובסיכומי הצדדים כפי שהובאו בפני, הנני סבורה כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי.

המסגרת הנורמטיבית: