תביעת עזבונו ותלוייו של ל. ג. ז"ל [המנוח], יליד יום 5.10.79, אשר מצא את מותו בהתחשמלות: נגד חברת החשמל כאחראית על הגורם הישיר לנזק, ונגד מפלגת העבודה כמעבידתו.
1. המנוח נהרג כשטיפס על עמוד הנושא קו מתח גבוה על מנת להוריד כרזה שהיתה תלויה עליו.
האסון התרחש ביום 25.3.2006, שלושה ימים קודם לבחירות לכנסת ה-17. מפלגת העבודה העסיקה את המנוח בתליית כרזות תעמולה. כחודשיים-ימים עבד המנוח בעבודה זו עד האסון. יחד עמו הועסקו עובדים אחרים כחברים בצוות השטח של מחלקת המבצעים במטה המפלגה. ביום האסון עבד המנוח בתליית שלטים ובהסרת אחרים בסביבות אזור. על-גבי עמוד המתח הגבוה, סמוך לכביש מספר 1, ליד הגשר החוצה אותו המכונה 'הגשר הירוק', תלוי היה שלט של מפלגת 'הליכוד'. המנוח ניגש להורידו ולתלות במקומו שלט של מפלגת 'העבודה'. הוא עבר בפלג גופו העליון את עטרת קוצי הברזל שנועדה להגביל טיפוס. למרבה הצער התקרב בראשו אל כבל החשמל. הוא התחשמל וצנח מעמוד החשמל. חברו שחש אליו מצאו ללא רוח חיים.
המנוח היה כבן 26 במותו. התובעים 3-4 הם הוריו. התובעת 2, חברתו לחיים, התגוררה יחד עמו תקופה ארוכה, והם תכננו להינשא חודשים אחדים לאחר האסון.
2. התובעים טוענים כי חברת החשמל ומפלגת העבודה נושאות באחריות בנזיקין למותו של המנוח. מפלגת העבודה, לטענתם, עודדה את המנוח ואת חבריו לסכן את נפשותיהם למענה. מעסיקיו של המנוח - למן ראש מטה הבחירות ועד למפעילו הישיר - ידעו היטב כי המנוח וחבריו מחרפים את נפשם לתלות כרזות על עמודי חשמל ולהוריד כרזות של מפלגות יריבות, ולא עשו דבר: לא מנעו אותם מלעשות כן, לא הזהירום, לא הדריכו אותם כיצד לנהוג בבטיחות, ולא ציידו את עובדיהם באבזרי בטיחות. בכך התרשלה מפלגת העבודה על-פי הנטען, ולא מילאה את חובותיה כמעבידה כלפי עובדיה. יתר על כן, המפלגה הפרה כמה וכמה חובות חקוקות.
חברת החשמל, לטענת התובעים, התרשלה כשלא מיגנה את עמודי קו המתח הגבוה כראוי. גם היא ידעה היטב כי בתקופת בחירות ניטשת מערכה בין המפלגות השונות על תליית כרזות על עמודי חשמל. יתר על כן, חברת החשמל ידעה כי האזור שבו התרחש האסון מועד לפורענות; ואף-על-פי-כן לא ננקטו האמצעים הנדרשים כדי למנוע את האסון - מיגון העמודים באופן אשר ימנע את הטיפוס עליהם והצבת שלטי אזהרה מתאימים.
הנתבעות מבקשות לדחות את הטענות הללו, הן מן הבחינה העובדתית, הן מן הבחינה המשפטית.
3. מזה ומזה הביאו הצדדים עדים שיתמכו בגירסאותיהם לעניין שאלת האחריות. מטעם התובעים העידו ברק ראובני, שעבד כתף אל כתף עם המנוח בצוות השטח, והיה עד לאסון עצמו; ראובן צימבל, חברו של המנוח, שגוייס לעבודה ימים אחדים לפני האירוע; התובעת 2 והתובעים 3 ו-4. כמו-כן הוגשה חוות דעתו של המהנדס אשר סלוצקי. מטעם מפלגת העבודה העידו בעלי התפקידים במטה הבחירות: חבר הכנסת איתן כבל, שכיהן כראש מטה הבחירות; דדי סוויסה, שהיה יושב ראש מטה המבצעים; איתי בן חורין, אשר שימש כמנהל מטה השטח; ואדם שמויס, 'קצין המבצעים' של המטה. מטעם חברת החשמל העיד מר ליאור זרנקין, אשר כיהן בעת ההיא כסמנכ"ל שיווק בחברה; ומר אלי אלפסי, עובד בחברה. חברת החשמל הגישה גם חוות דעת מאת מר צבי שגב, מהנדס חשמל העובד אצלה.
אחריותה של מפלגת העבודה
4. על טיבו של הצוות שבו הועסק המנוח העידו עדים אחדים. ברק ראובני העיד כי "במסגרת תפקידנו נדרשנו לתלות כרזות תמיכה פוליטיות במקומות שונים 'לא קונבנציונאליים' שייראו למרחוק"(סעיף 4 לתצהירו). הוא העיד כי התפקיד הזה הוגדר להם על-ידי מפעילם הישיר, איתי בן חורין, ועל-ידי דדי סויסה ואדם שמויס, שאף הם היו אחראים עליהם והנחו אותם היכן עליהם לתלות את הכרזות. אל הצוות שבו פעל המנוח גויסו אנשים צעירים עם רקע צבאי קרבי בדרך כלל (ברק ראובני, עמוד 58 לפרוטוקול), המזדהים עם המפלגה (תצהיר בן חורין, סעיף 7א; ראובן צימבל, עמוד 19). השכר ששולם להם היה בשיעור גבוה משכרם של עובדי בחירות רגילים (צימבל, עמוד 10).
למעשה, עסקו עובדי הצוות הזה בתליית כרזות במקומות גבוהים ובלתי שגרתיים: גדרות, עמודי חשמל, עצים וגשרים. הפעילות הזו עומדת בניגוד לכמה הוראות-חוק, האוסרות תליית כרזות בצדי דרכים. ראשי מערכת הבחירות של המפלגה ידעו זאת, אולם היו נכונים לשאת בסיכון של תשלום קנסות (עדות איתן כבל, עמודים 105-106; עדות אדם שמויס, עמוד 134). מן העדויות עולה כי תליית כרזות על-גבי עמודי חשמל וקווי מתח גבוה תפסה מקום נכבד בפעילותו של הצוות.
5. במפלגת העבודה ידוע היה ומפורסם לכל כי עובדי הצוות עוסקים גם בתליית כרזות על-גבי עמודי חשמל ומתח גבוה. ברק ראובני העיד כי "השלטים שהיינו שמים אלה שלטים שאנשים רואים... גם באזור המפלגה באזור תל אביב, גם על עמודי חשמל, כל מי שיוצא מהמפלגה חייב לראות אותם" (עמוד 67). זו היתה תופעה מוכרת. כל נוסע בכבישי מדינת ישראל בעת ההיא יכול היה לראות את השלטים הללו - של מפלגות בכלל ושל מפלגת העבודה בפרט (איתן כבל, עמוד 105; דדי סויסה, עמוד 119; אדם שמויס, עמוד 127). מפלגת העבודה 'הצטיינה' במערכת הבחירות ההיא בתליית כרזות על-גבי עמודי חשמל, כפי שהעיד מר ליאור זרנקין (עמוד 74). איתי בן חורין ניסה אמנם לטשטש את העובדה הזו ("אם ראיתי משהו על עמודי חשמל זה לא היה של המטה שלנו" - עמוד 92; "כשהסתובבת בשטח לא ראית כרזות על עמודי חשמל? - במעומעם, קשה לי לזכור אם זה היה בבחירות האלה או אחרות. היו גלילים על עמודי חשמל בחלק התחתון שלהם" - עמוד 99), אולם ניסיונו זה עמד בניגוד מוחלט ליתר העדויות ונמצא בלתי אמין. תליית הכרזות על-גבי עמודי החשמל היתה נפוצה עד כדי כך שבקרב הפעילים רווחה השמועה כי לפי הסכמה בלתי רשמית בין יו"ר המפלגה ובין חברת החשמל, לא תסיר חברת החשמל כרזות של מפלגת העבודה (ברק ראובני, עמוד 68).
6. לא ניתנה הנחיה מפורשת לעובדי הצוות לתלות דווקא על-גבי עמודי חשמל. ראובן צימבל, שהצטרף לצוות כשבועיים לפני האסון, העיד כי "לא היה הוראה לטפס על עמודי חשמל"(עמוד 14). ההנחיה היתה כללית, לתלות במקומות גבוהים ובולטים, "שיהיה קשה להסירם, שייראו למרחוק" (ראובן צימבל, עמודים 12-13). גם תשבחות ישירות על התלייה על-גבי עמודי חשמל לא ניתנו לעובדים (עמוד 14). ברק ראובני, עד תביעה אף הוא, העיד בתחילה, בתצהירו, כי המפלגה עודדה אותם לתלות כרזות, ועידוד זה הוא אשר דירבן אותו באופן אישי לטפס על עמודי חשמל (סעיף 20 לתצהירו); אולם בחקירתו הנגדית חזר בו מכך באופן מפורש. העד הבהיר כי הוא-עצמו מעולם לא קיבל דברי עידוד לתלות כרזות על-גבי עמודי חשמל (עמוד 18).
7. התחושה בקרב העובדים היתה כי מצופה מהם לתלות כרזות באופן שיהיה קשה להסירם ושייראו מרחוק, מקומות 'לא קונבנציונאליים' על מנת שימשכו את עיניהם של עוברי הדרכים (ברק ראובני, עמוד 59), ובכלל זה גם עשיית מעשים שיש בהם סיכון עצמי. כאמור לעיל, הכל ידעו כי כרזות נתלות על עמודי חשמל, ועובדי הצוות נשלחו גם לשם תליית שלטים של מפלגת העבודה וגם לשם הסרת שלטים של מפלגות אחרות (אדם שמויס, עמוד 135; ברק ראובני, עמודים 60, 62).
כדרכן של מערכות בחירות, אווירה של 'מלחמה' היתה באוויר, ובייחוד בקרב מטות הבחירות. עובדי הצוות שבו עבד המנוח העידו כי כאלה היו הלכי הרוח אצלם, ואף הסבירו כי נטילת סיכון במסגרת העבודה הזו נראתה להם טבעית. כך העיד ראובן צימבל, שעבד עם המנוח: "הייתי מגוייס למפלגת העבודה כחייל בשטח לכל דבר ועניין... נוכח הנסיבות לקחתי על עצמי סיכונים... כמו שלוקחים סיכון בצבא... כולל סיכון חיים... הייתי פעיל שטח ולא במשלוח מכתבים" (עמודים 17-18). "אני בוגר יחידת... שירתתי שם כלוחם, ודברים שמדינת ישראל שלחה אותי לעשות היו פי כמה וכמה מסוכנים, ונראה לי לגיטימי. כל חבריי לעבודה היו המון ביחידות מיוחדות. זה לא נראה משהו חריג... הסיכון במהות העבודה" (עמוד 14).
8. הרוח המלחמתית הזו, הקרבית כמעט, מעודדת הסיכונים, מצאה לה ביטוי באתר האינטרנט של מפלגת העבודה. באחד מהעמודים שם, לצד תמונות של כרזות המפלגה תלויות על עמודי חשמל, ותחת הכותרת "הנמרים", נכתב כך: "יש אנשים שמסכנים את עצמם, אשכרה מחרפים נפשם, בבחירות האלו. הפעילים הללו, שכמה מהם התמחו בטיפוס בשירותם הצבאי, מזנקים כטיגריסים על עמודי חשמל, ותולים גבוה-גבוה את פלריגי המפלגה. הרווח כפול: הגובה מאפשר לראות את השלט מרחוק, ומונע מחוצפני מפלגות מתחרות לפגוע בשלטים שלנו". אמנם, לא הובאה כל ראיה כי הפרסום הזה הובא לידיעתם של אנשי הצוות. ברק ראובני בעדותו במשטרה סיפר כי מעולם לא נכנס לאתר הזה (עדות מיום 26.12.06, עמוד 3). גם לא הוכח כי הדברים נכתבו על-ידי גורם רשמי מטעם המפלגה. ועל-אף כל זאת יש בכך עדות מסויימת על הלך הרוח בקרב הפעילים, התומכת בעדותו הנ"ל של ראובן ציבמל.
9. ראשי מטות המפלגות, ובתוכם ראש מטה מפלגת העבודה, הוזהרו חזור והזהר מפני הסכנה שבתליית כרזות על מתקני חשמל. ליאור זרנקין שלח מטעם חברת החשמל מכתבים אחדים המתריעים על אודות הסכנה. מכתב אחד נשלח ביום 19.1.06, עוד בראשית מערכת הבחירות, והובהר בו כי כל פעילות של תליית כרזות על מתקני חשמל "מהווה סכנת חיים של ממש"; "לכן, לפני שנהיה עדים למקרי התחשמלות, אני מבקש להורות לאנשיכם שלא להשתמש בעמודי חשמל ובמתקני חשמל כבסיס לתליית מודעות ולשלטי תעמולה". במכתב נוסף מיום 16.3.06, אף הוא אל ראש מטה המפלגה, נכתב כי "אנו דורשים במפגיע את התערבותך להפסקת התופעה המסוכנת הזו כדי שלא נהיה עדים למקרי התחשמלות ולאובדן חיים". ביום 20.3.06, ימים אחדים לפני האסון, פנה ליאור זרנקין אל כב' נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, שכיהנה אז כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית. הוא קבל על כך שפניותיו הישירות אל המפלגות לא נענו, וביקשה לפנות בעצמה אל המפלגות ולהורות להן להימנע מתליית שלטים על עמודי חשמל. ואכן, מכתב מיוחד מטעם כב' השופטת ביניש נשלח אל באי-כוח הרשימות ביום 22.3.06, ובין היתר נכתב בו כך: "אין ספק כי מדובר בתופעה חמורה ביותר ובהתנהגות אשר עלולה לסכן חיי אדם. טיפוס על עמודי חשמל של חברת החשמל לצורך תליית מודעות תעמולה עלול להסתיים באסון שכולנו נצטער עליו. לפיכך, הנני פונה אליכם בדרישה כי תנחו באופן חד משמעי את הפעילים מטעמכם, שמעבר לאיסור הכללי על תליית מודעות במקומות שלא נועדו לכך, האיסור על תליית מודעות על-גבי עמודי חשמל מסכן אותם באופן חמור ויש להימנע מכך לחלוטין. יודגש כי האחריות הפלילית והאזרחית לפגיעות העלולות להיגרם תחול על הרשימות במישרין" (נספח 6 לתצהיר זרנקין).
10. כל ההנחיות המפורשות הללו, לרבות הוראתה של יו"ר ועדת הבחירות, לא הובאו לידיעתם של פעילי השטח של המפלגה. אדם שמויס, בהודעתו במשטרה למחרת האסון אמר כי "את הדרישה הזאת ספציפית לא זוכר שקיבלתי או העברתי". דדי סויסה בהודעתו במשטרה העביר את האחריות אל כתפי בן חורין (הודעה מיום 23.1.07), ובן חורין בחקירתו הנגדית הכחיש כי ראה את המכתב (עמוד 93). ראש המטה, איתן כבל, העיד כי העביר את המכתב אל מנהל המטה, מר אורי אוהד. מה נעשה עמו לאחר מכן לא ידע לומר (עמוד 106). ואכן, העובדים עצמם לא שמעו כלל על המכתב או על תוכנו (ברק ראובני, עמוד 68).
11. לעובדי הצוות לא ניתנו הנחיות מפורשות היכן עליהם לתלות והיכן אסורה התלייה. ברק ראובני מסר בהודעתו במשטרה ביום האסון, וכן בתצהירו (סעיף 7), כי לא הוסבר להם דבר בעניין זה. בעדותו הוסיף כי לא קיבלו כל תדריך או מסמך בכתב בדבר אופן ביצוע העבודה (עמוד 60). כך העיד גם ראובן צימבל בתצהירו (סעיף 17).