מ.י. ענף תביעות מחוז שומרון ויהודה נ' אלק ובי (וינוגרד)

בפני

שופטת חגית מאק-קלמנוביץ

הכרעת דין

עיקרי העובדות וגדר המחלוקת

1.החלטתי לזכות את הנאשמת מהעבירות המיוחסות לה, מטעמים אלה:

2.נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של תקיפת קטין מתוך מניע של גזענות או עויינות כלפי הציבור, עבירה לפי סעיף 368 ב' (א) רישא עם סעיף 144 ו (א) לחוק העונשין התשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום, ביום 23.3.05 סמוך לשעה 16:30, על יד עמדת צה"ל בשכונת תל רומידה בחברון, תקפה הנאשמת קטין יליד 1996, יוסף הישאם אלעזה (להלן: המתלונן), וגרמה לו לחבלה של ממש, וכן תקפה קטין נוסף שהיה כבן 13 שנים, חאזם אל שרבאתי (להלן: השכן, חאזם). על פי האמור בכתב האישום הנאשמת הבחינה בקטינים שהיו בסמוך לעמדת צה"ל בתל רומיידה. היא יצאה מרכבה, אחזה את המתלונן בגרונו, הכניסה אבן לתוך פיו וסטרה לו. בהמשך השליכה אבנים לעבר שני הקטינים ואחת האבנים פגעה ברגלו של חאזם.

3.בתשובה לכתב האישום כפרה הנאשמת במיוחס לה והכחישה בביצוע עובדות כתב האישום. בנוסף טענה הנאשמת להגנה מן הצדק, בכך שמשטרת חברון מנהלת רדיפה שיטתית אחריה, בשל היותה דמות מוכרת ביישוב היהודי בחברון המבטאת את עצמה באופן קולני ומהווה מטרה קלה. ככלל, הדיון בתיק זה היה רצוף טענות בנוגע להתנהלות החקירה, מעורבותם של גורמים שונים במהלך החקירה והשפעה שלהם על העדים, מחדלים שונים בחקירה ועוד. גם אם היה ממש בחלק מטענות אלה, נראה שהמשקל שיוחס להם היה הרבה למעלה מן הצורך ומן הדרוש. מכל מקום, כפי שאפרט להלן, זיכוי הנאשמת מסתמך על נימוקים הנוגעים לראיות לגופו של עניין והדיון בטענות אלו מתייתר.

4.הנימוק העיקרי לזיכוי הנאשמת נובע מעדויות הילדים שנכחו במקום, המתלונן יוסף אלעזה ושכנו חאזם. עדויות אלו רצופות סתירות רבות, כל עדות לעצמה כמו גן בהשוואה זו לזו. קשיים אלו אינם מאפשרים לקבל את הראיות ולהאמין להן, ומהוות בסיס עיקרי לזיכוי. בנוסף קיים קושי בהעדר זיהוי ברור וחד משמעי של הנאשמת. בנסיבות או החלטתי, כאמור, לזכות את הנאשמת מהעבירות המיוחסות לה.

עדות המתלונן יוסף אל עזה

5.כבר בשאלות הפתיח (שאלות שנועדו לברר את הבנתו לגבי ההליך המתנהל, עקב היותו קטין וצעיר בגילו), הבהיר העד כי הוא נמצא בבית המשפט כדי להתלונן על המתנחלת ששברה לו את השן (פרוטוקול עמ' 31).

בעדותו תיאר כי נקרא על ידי החייל שהוצב במקום והתבקש על ידו לנקות את המקום. לאחר מכן שינה את גירסתו וטען כי החייל קרא לו ולחברו וכי הוא מיוזמתו אמר לחייל שהם מעוניינים לנקות (עמ' 37).

המתלונן תיאר כי המתנחלת הגיעה למקום, רדפה אחריו ואחרי חברו, תפסה אותו, הכניסה לו אבן לפה ושברה לו "שן, שניים" (עמ' 32). העד מוסיף ומתאר (עמ' 33 לפרוטוקול) כי האבן היתה בגודל כדור טניס, האישה מעכה ושברה לו את השיניים, ומדבר לחלופין על שן (בלשון יחיד ) ועל שיניים (בלשון רבים).

כשנשאל על כך לא היה בפיו של העד הסבר מדוע דיבר חברו על שן אחת והוא עצמו העיד בבית המשפט על שן אחת או שתיים, ובמשטרה לא הזכיר כלל פגיעה בשיניו (עמ' 39).

6.המתלונן תיאר עוד כי שכנים שמעו את קולו והסיעו אותו לבית חולים כדי לתקן את השיניים (עמ' 33). בהמשך ניכרת חוסר אחידות בעדותו גם בנושא זה: בעמ' 35, 36 מתאר העד כי הוסע לבית חולים, היה שם רק 10 דקות ושוחרר. לאחר שהסניגור הביע תמיהה על כך הסביר העד שלא טופל בבית החולים כיון שהיתה שביתה. כשנשאל השיב כי אין לו מסמכים מבית החולים בשל השביתה שהיתה (שם).

בהמשך העדות ציין העד כי אביו, ולא השכנים, לקח אותו לבית החולים (עמ' 37). הוא לא ידע להסביר מדוע אביו לא סיפר בהודעתו במשטרה על שבירת השיניים בפיו ועל קח שנסע עמו לבית החולים (עמ' 38).

7.בעמ' 38, 39 לפרוטוקול טען המתלונן כי הנאשמת דחפה את החייל שנכח במקום, אך לא ידע להסביר מדוע החייל לא תיאר דחיפה כזו.

העד הדגים והצביע על פיו, בו חסרות שתי שיניים, מימין ומשמאל (עמ' 35). השיניים אינן סמוכות זו לזו ולכן אין זה סביר שנפגעו באותו אירוע.

8.בנוגע לזיהוי הנאשמת, המתלונן העיד כי הוא מכיר את המתלוננת והיא גרה מול ביתם (עמ' 32, 33). נראה כי עובדה זו אינה שנויה במחלוקת.

לעד נערך מסדר זיהוי תמונות, שהוצג וסומן כת/1. על פי מסמך זה אמר העד כי הנאשמת אינה מוכרת לו באופן אישי.

באשר לאופן ביצוע הליך הזיהוי, המתלונן תיאר בעדותו כי החוקר הראה לו אלבום עם הרבה תמונות למתנחלות כולן. השוטר הראה לו את התמונה והוא הצביע עליה (עמ' 34). בחקירה החוזרת חזר המתלונן על התיאור המעיד על הדרכה בהצבעה על תמונת הנאשמת: