ניכוי ימי מעצר בגין עבירה נוספת אינו במצטבר לניכוי בגין העבירה הראשונה

השופט י' עמית:

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט פרידלנדר) מיום 4.1.2011 בעת"א 39225-10-10.

2.        בית המשפט גזר על פלוני עונש מאסר בניכוי הימים בהם שהה במעצר בגין אותה עבירה. עודנו מרצה את עונשו, הורשע פלוני בתיק פלילי אחר בגין עבירה נוספת ונגזר עליו עונש מאסר, שנקבע כי ירוצה בחופף לעונש המאסר הראשון, ובניכוי הימים בהם שהה במעצר בגין העבירה הנוספת. האם ניכוי ימי המעצר בגין העבירה הנוספת הוא במצטבר לניכוי ימי המעצר בגין העבירה הראשונה, או שהם "נבלעים" בעונש החופף את תקופת המאסר שהוטלה בגין העבירה הראשונה? זו השאלה העומדת לפתחנו.

3.        אציג בתמצית את העובדות הצריכות לענייננו: נגד המשיב הוגשו שני כתבי אישום שונים. כתב האישום הראשון הוגש בשנת 2005 ובו הואשם בהחזקת סכין ובנסיון פציעה לאחר שניסה לדקור אדם אחר, ובגינו שהה המשיב במעצר במשך 72 יום (להלן: התיק הפלילי הראשון). עודנו ממתין למשפטו בגין התיק הפלילי הראשון, הסתבך המשיב בשנת 2006 בעבירה נוספת בגין איומים על עובד בעיריית אשדוד, והוגש כנגדו כתב אישום שני לאחר ששהה במעצר 60 יום (להלן: התיק הפלילי השני).

             המשיב הורשע בעבירות שיוחסו לו בתיק הפלילי הראשון, ונגזרו עליו 54 חודשי מאסר, מהם נוכו 72 ימי המעצר (גזר הדין מיום 19.2.08). המשיב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין ועל חומרת העונש. בפסק דינו מיום 23.7.08 דחה בית המשפט את הערעור לגבי הכרעת הדין אך הפחית את עונשו של המשיב מ-54 חודשי מאסר ל-36 חודשי מאסר בפועל בניכוי 72 ימי המעצר שבהם היה נתון בתיק האמור. ביום 12.8.08 החל המשיב לרצות את עונש המאסר.

             ביום 24.9.08 - לאחר שכבר החל לרצות את עונש המאסר בגין התיק הראשון - הורשע המשיב בעבירה שיוחסה לו בתיק הפלילי השני ונגזרו עליו 4 חודשי מאסר שירוצו בחופף לתקופת המאסר בתיק הראשון. לאחר מתן פסק הדין עתר המשיב לבית המשפט וביקש לנכות את 60 ימי מעצרו מתקופת המאסר שהושתה עליו. נציג המשטרה בתביעה הפלילית לא התנגד לבקשה ובית המשפט הורה "כמבוקש".

4.        אחר הדברים האלה, חישב שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) את תקופת מאסרו של המשיב בהתאם להנחיות השב"ס בדבר "כללים בדבר נשיאת מאסרים", שם נאמר כדלהלן:

"אם אדם מרצה מאסר ובמהלך מאסרו נידון למאסר נוסף והשופט לא קבע הוראת הצטברות אולם קבע כי ינוכו ימי מעצר בהם שהה האדם במעצר בתיק השני וימי מעצר אלה קדמו בזמן לתחילת המאסר הראשון, לא ינוכו ימים אלה מהמאסר הראשון שכן השופט שדן לאחרונה אדם למאסר אינו יכול לקצר את המאסר הראשון אלא לקבוע הוראת חפיפה או הצטברות בלבד" (נספח מב/7 לנספחי הבקשה; ההדגשה הוספה - י.ע.).

           בהתאם לכך, חישב השב"ס את תקופת המאסר הכוללת לפי 36 חודשים פחות 72 ימי מעצר.

פסק דינו של בית משפט קמא

5.        המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע עתירת אסיר לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, בטענה כי מתוך 36 חודשי המאסר שהושתו עליו יש לנכות הן את 72 ימי המעצר בגין התיק הפלילי הראשון והן את 60 ימי המעצר בגין התיק הפלילי השני. דהיינו, לשיטת המשיב, מתקופת המאסר הכוללת של 36 חודשים יש לנכות 132 ימי מעצר ולא 72 ימי מעצר כפי שנקבע על ידי שב"ס.

           בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה ונימק את החלטתו כדלהלן:

"המשיב חישב זאת [את ימי הניכוי - י.ע.] בדרך שהיגיון בצידה, שלפיה אין מקום להגיע לתוצאה שגזירת עונש מאסר נוסף תוביל, למעשה, לקיצור תקופת המאסר, שבית המשפט הורה על חפיפתו. אולם, אני סבור כי תוצאה זו הינה בלתי אינטואיטיבית רק למראית עין. למעשה, יש לראות את ההחלטה השיפוטית בדבר חפיפת תקופת המאסר, כהחלטה שלפיה על הנאשם לרצות, בגין שני גזרי הדין, תקופה כוללת מסויימת. לאחר מכן, יש לבחון כמה ימים ריצה הנאשם למעשה בתקופות מעצרו בגין שתי הפרשות מושא שני גזרי הדין, וימים אלה יש לנכות מהתקופה הכוללת. אין בכך משום קיצור התקופה הכוללת, משום שהנאשם ריצה בפועל, או ירצה בפועל, ביחד עם ימי המעצר את מלוא התקופה".

6.        לטענת המדינה (להלן:המבקשת), נפלה מתחת ידיו של בית המשפט טעות משפטית שיש לה השלכות כלליות לעניין דרך חישוב תקופות של מאסר וניכויים. הפועל היוצא מפסק דינו של בית משפט קמא, כי לבית משפט נתונה הסמכות לקצר בעונש שניתן למשיב במסגרת תיק פלילי אחר, ולא היא. אמנם בית המשפט רשאי לקבוע האם העונש השני יחול במצטבר או בחופף לעונש המאסר הראשון, ואולם אין בכך כדי להעניק לו סמכות לקצר את העונש בפועל.

דיון והכרעה

7.        ענייננו בבקשת רשות ערעור על עתירת אסיר, ובפסיקתו של בית משפט זה ניתן להצביע על גישה מרחיבה לעומת גישה מצמצמת בשאלה מתי ובאלו נסיבות יש ליתן רשות ערעור (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם, 11.3.2009); רע"ב 6035/10 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2010); רע"ב 5745/10 סאלח נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 21.9.2010)). איני נדרש לכך במקרה דנן, באשר על פי שתי הגישות יש מקום ליתן רשות ערעור לאור השלכות הרוחב שיש לסוגיה של חישוב תקופת המאסר. לפיכך החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

8.        טרם אדרש לשאלה גופה, אזכיר כי ברירת המחדל בחוק היא כי ימי המאסר יחלו מיום גזר הדין מבלי להתחשב בימי המעצר שקדמו לו (סעיף 43 לחוק העונשין). אך מנהג מושרש בבתי המשפט להביא בחשבון את ימי המעצר, ואף נפסק כי בהיעדר נימוקים מיוחדים על הערכאה הדיונית להביא ימים אלו בחשבון (רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם, 28.6.2005)). עם זאת, ניכוי ימי מעצר הוא אך "נוהג מנחה ואין הוא כלל מחייב", ובסופו של יום הוא מהווה אחד משיקולי הענישה הנלקחים בחשבון על ידי בית המשפט (רע"פ 165/05 צומן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.1.2005); תפ (ת"א) 40198/05 מדינת ישראל נ' רביזדה (לא פורסם, 12.4.2007)).

9.        ולגופו של עניין. אין הוראת חוק מפורשת המסדירה את הסוגיה שלפנינו, וככל שידוע לי גם אין פסיקה המתייחסת ישירות לסוגיה. מכל מקום, אני סבור כי יש טעם בטענת המבקשת, כי הפועל היוצא מפסק דינו של בית משפט קמא הוא קיצורו של העונש בידי ערכאה שאינה מוסמכת לעשות כן.

           הוראת חוק קרובה לענייננו מצוייה בסעיף 45(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הקובע את סמכותו של בית המשפט הגוזר את דינו של מי שכבר נגזר דינו בעניין אחר ("הדן באחרונה" כלשון החוק). וזו לשון הסעיף שכותרתו היא "מאסר חופף":