פרידה נ' מיכאל

פסק דין

תביעה כספית ע"ס של 5500 ₪.

התובעת הזמינה שירותי הובלה מהנתבע.

לפי כתב התביעה, סיכמו על מחיר של 1700 ₪ ואולם בבוקר ההובלה ביקש הנתבע 2700 ₪, ששולמו על ידה מראש. בסיום העבודה הותירו הנתבע/עובדיו את הספה בחוץ והנתבע דרש 150 ש"ח נוספים להעלאתה. הספה נותרה בחוץ, התקלקלה והתובעת נאלצה לזרוק אותה.

התובעת תובעת סך של 2,200 ש"ח עבור הספה, 1,200 ש"ח עבור מראה שנשברה, 1800 ש"ח עבור שתי נברשות שנהרסו ועוד 300 ש"ח עבור תיקון הרכבת הרהיטים שהורכבו בצורה בלתי מקצועית.

לעניין הספה, הנתבע טוען כי הספה לא נכנסה למעלית. על פי הזמנת העבודה כל "הרמה חיצונית, מנוף או חבלים, כרוכים בתשלום נוסף" (הזמנת העבודה צורפה וסומנה נת/1 – מסמך דו צדדי). הנתבע שאל את התובעת במפורש ומראש, אם כל הדברים נכנסים במעלית והתובעת ענתה שכן. הסתבר שלא כך, כאמור. בנוסף, האירוע אירע כשהתובע עצמו כבר לא היה במקום אלא רק העובד שלו. התובעת לא התקשרה באותה עת והעלתה את הטענה רק כאשר הוא התקשר אליה בסוף היום לשאול אם הכל בסדר. הנתבע אמר שהוא צריך להזמין עוד פועל, שעלותו 150 ש"ח, ואף הסכים לבוא ולקחת את הספה בסיועה בן זוגה של התובעת, שאמר שהוא אדם מבוגר ולא מסוגל לעשות זאת.

לשאלת בית המשפט מדוע בחרה התובעת להזניח את הספה בחוץ עד שהתקלקלה ולתבוע 2200 ש"ח במקום להקטין את נזקה בעלות של 150 ש"ח או לשכור שירותיו של עובד אחר ולאחר מכן לתבוע לפי רצונה עלות נוספת זו – השיבה התובעת כי שילמה לנתבע את כל הדרוש ומעבר למוסכם כמפורט לעיל, וכי כל הדיירים עברו לבניין בשימוש במעלית ללא כל בעיה. למעשה, לא נתנה התובעת כל תשובה סבירה והגיונית לעניין חובתה להקטין את הנזק.

בנסיבות האמורות, אני דוחה אתה תביעה בגין ראש הנזק של אובדן הספה. אין פרופורציה בין הנזק שנגרם לפי הטענה, לבין עלות מניעתו. העלות הנוספת שדרש הנתבע בסך של 150 ש"ח מעוגנת בהסכם בין הצדדים. התובעת לא הוכיחה שניתן היה להעלות את הספה במעלית ובנוסף, לא התקשרה לנתבע בזמן אמת בעוד הפעולים שם, דבר שיכול היה להביא להקטנת העלות שנבעה מהצורך בהבאת פועל נוסף במיוחד ובנפרד. בנוסף, לא הוכח שווי הספה שניזוקה כאמור.

לעניין המראה, הנתבע מודה שנשברה. הוא ביקש עוד קודם לתביעה, לקחת ולתקן. לדבריו היה עולה לו התיקון 150 ש"ח. התובעת הודיעה כי תיקנה כבר את המראה ולדבריה, עלה התיקון 300 ש"ח.

לשאלת בית המשפט, מדוע, אם עלותה תיקון 300 ש"ח לפי טענתה, בחרה לתבוע סך של 1200 ש"ח השיבה התובעת, כי פנתה לאדם שהיא מכירה ולכן הוא ביקש פחות כסף. הטענה לא ברורה ואיננה מצדיקה תביעה של סכום הגבוה פי 4 מעלות התיקון בפועל. גם העלות בפועל לא הוכחה. לא הומצאה קבלה/הצעת מחיר או כל ראיה אחרת.

על כן, בנסיבות האמורות, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 150 ש"ח, עלות התיקון כפי הודאתו של הנתבע.

לעניין הנזקים לנברשות, כפי שהוצגו בתמונות ת/2-ת3 – עולה מדברי התובעת כי הנברשות לא נארזו על ידי הנתבע או מי מטעמו. הן היו ארוזות באופן שהונחו בתיק יד ומוט התליה בולט מהתיק. הנתבע טוען כי לא ידע על כך ולא שמע על כך אלא מתוך התביעה. האריזה כפי שתיארה התובעת, לא סבירה בשים לב לטיב המוצר השביר. היה על התובעת לעטוף בשמיכה או חומר מגן אחר. לא היה לו אינטרס "לדחוף" דברים בהובלה, שכן בוצע סיבוב נוסף של הובלה ובהובלה השניה היה הרבה מקום ברכב. התובעת אישרה את דברי הנתבע בעניין ההובלה השניה.

התובעת לא המציאה ראיה כלשהי לתמיכה בטענתה לגבי גובה הנזק (נתבעו 1800 ₪).

בשים לב לקושי שמעלה סוגיית האריזה ומהטעם שלא הוכח הנזק, אני דוחה את התביעה בראש נזק זה.

לעניין הרכבת הרהיטים, התובעת טענה כי לא עטפו את הרהיטים וכל הריהוט החדש של חדר הילדה נשרט וניזוק. לא הובאו ראיות לתמיכה בטענה זו. עוד טענה התובעת כי בהרכבת הארון של הילדה, שם הפועל של הנתבע את הבורג כך שהוא בולט בצורה חיצונית ולא נסתר (צורפה תמונה ת/1). לנתבע לא הייתה תשובה טובה לעניין זה. הפיצוי הנתבע בסך 300 ₪ נראה לי סביר בנסיבות העניין.

התוצאה היא שהתביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 450 ₪ (150 ₪ בגין המראה ועוד 300 ₪ בגין הרכבת רהיטים) בצירוף החזר האגרה בסך של 55 ₪. בסך הכל, ישלם הנתבע לתובעת סך של 505 ₪.

בנסיבות העניין, ולנוכח דחיית חלק הארי של התביעה, איני מוצאת מקום לפסוק הוצאות נוספת לטובת התובעת.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המסירה של פסק הדין לנתבע, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי-מרכז בתוך 15 ימים.