פתח דבר
1. הנתבעת מס' 1, פלאפון תקשורת בע"מ (להלן: "
פלאפון") והנתבעת מס' 2, פרטנר תקשורת בע"מ (להלן: "
פרטנר") הן חברות פרטיות המספקות שירותי תקשורת סלולרית ללקוחותיהן, ופעילותן מתבצעת על פי רישיון מאת משרד התקשורת (יחדיו יכונו להלן: "
הנתבעות"). התובע, עו"ד אמיר לירן (להלן: "
התובע"), הוא לקוח של פלאפון מאז חודש מרץ 1996 (ראו סעיף 2 לתצהירו של מר חנן גבע המשמש כמנהל אגף ביטחון בפלאפון, להלן: "
גבע"); ובנוסף היה התובע לקוח של פרטנר בתקופה שהחל מחודש אוקטובר 2000 ועד לחודש דצמבר 2004 (ראו סעיף 3 לתצהירו של מר גדי גילאון המשמש כמנהל מאגרי מידע בפרטנר, להלן: "
גילאון").
במסגרת פעילותה השוטפת מנהלת כל אחת מהנתבעות רישום של פרטי השיחות שעורכים לקוחותיה - ובכלל זה נרשמים מספר היעד, משך השיחה והמועד שבו קוימה כל שיחה (להלן: "
רישומי השיחות"). רישומי השיחות נשמרים אצל הנתבעות במאגרי מידע ממוחשבים (להלן: "
מאגרי המידע"), שכמצוות סעיפים 8 ו- 9 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "
חוק הגנת הפרטיות") נרשמו על ידן כדין אצל רשם מאגרי מידע. יצוין כי רישומי השיחות נשמרים במאגרי המידע למשך תקופה ארוכה לאחר ביצוע השיחה - במאגר של פרטנר במשך שמונה שנים (ראו סעיף 22 לתצהיר גילאון), ובמאגר של פלאפון במשך עשר שנים (ראו סעיף 13 לתצהיר התובע).
2. בתובענה דנן עותר התובע לצו עשה, המורה לנתבעות למחוק ממאגרי המידע המנוהלים על ידן את רישומי השיחות בנוגע לשיחות שביצע באמצעות מספרי הטלפון שברשותו. לגישתו של התובע, רישומי השיחות נחוצים לנתבעות רק לצורך חיוב הלקוחות בתשלום עבור השירותים שקיבלו - ועל כן עם הסדרת התמורה תם עניינן של הנתבעות במידע זה, שאז שומה עליהן למחוק את הרישומים ממאגרי המידע. משכך, הצו המבוקש על ידי התובע מתייחס למחיקה רק של אותם רישומי שיחות הנוגעים לשיחות שתמורתן שולמה על ידו לנתבעות זה מכבר (להלן: "
הצו המבוקש", ראו סעיף 8 לתצהיר התובע).
הנתבעות מצידן מתנגדות למתן הצו המבוקש - והן מכחישות כי רישומי השיחות דרושים להן רק לשם התחשבנות עם הלקוח שביצע את השיחות. לדבריהן, מאגרי המידע הם נדבך חשוב בפעילות העסקית שלהן - והמידע שנצבר בהם משמש את הנתבעות למגוון צרכים אחרים, לרבות התחשבנות עם צדדים שלישיים, בקרה פנימית ודיווח לרשויות המס ולמשרד התקשורת.
מהלך הדיון בתובענה
3. לאחר שהוגשו כתבי הטענות בתיק, ומשהתבררה מהות התביעה וטיבו של הסעד המבוקש בה - ביקש בית המשפט את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "
היועמ"ש") אם יש מקום להצטרפותו כצד להליך, כקבוע בפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש] (ראו החלטתו של כבוד השופט א' אורנשטיין מיום 25/3/07); ואולם נציג היועמ"ש הודיע לבית המשפט כי אין בכוונתו להצטרף להליך (ראו סעיף 7 להחלטה מיום 18/9/07, להלן: "
ההחלטה מיום 18/9/07"). בהחלטה מיום 18/9/07 נדחתה בקשה לסילוק על הסף שהגישו הנתבעות מנימוקים שפורטו בה, ונפסקו הוצאות שנקבע כי ישולמו לפי התוצאות בסופו של דיון (כבוד השופט א' אורנשטיין).
משהועבר התיק לטיפולי בחודש נובמבר 2008 אף אני התרשמתי כי הסוגיות המתעוררות בתובענה דנן חורגות מעניינו הפרטי של התובע, ונודעת להן השלכה על אופן השמירה של מידע ביחס לכלל הלקוחות של הנתבעות וכן במאגרי מידע רבים אחרים המתנהלים בארץ. משכך, סברתי כי אין זה ראוי שהיועמ"ש יימנע מלהביע עמדתו בסוגיות אלה - והוריתי לו להגיש את עמדתו בכתב בנוגע למחלוקת נושא התובענה (ראו החלטתי מיום 25/11/08). לאחר ארכות שניתנו לו לבקשת נציגיו, ביום 7/6/09 הוגשה לתיק עמדתו של היועמ"ש - שלפיה כל עוד שרישומי השיחות נשמרים במאגרי המידע לצרכים לגיטימיים של הנתבעות ותוך נקיטת אמצעי זהירות הדרושים למניעת שימוש לרעה במידע זה, אין יסוד לחייבן למחוק מידע זה ממאגרי המידע (להלן: "
נייר העמדה").
בישיבה שנערכה בפניי לאחר שהוגש מלוא חומר הראיות בתיק ואף לאחר שהתקבלה עמדת היועמ"ש בנושא המחלוקת, הסכימו הצדדים לוותר על חקירות המצהירים וכי בית המשפט יכריע בתובענה על סמך החומר שבתיק בתוספת סיכומי טיעונים בכתב שיוגשו על ידם; הסכמה זו אושרה וקיבלה תוקף של החלטה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 8/7/09).
הסוגיות העומדות לדיון
4. אין מחלוקת בין הצדדים כי רישומי השיחות שבמאגרי המידע המנוהלים על ידי הנתבעות כוללים מידע שבצנעת הפרט. גם אין חולק כי רישומי השיחות נדרשים לנתבעות לצורך התחשבנות עם לקוחותיהן ואף להתגוננות מפני תביעות אפשריות בנושא החיוב הכספי עבור השיחות. סלע המחלוקת הוא בשאלה מה דינם של רישומי השיחות מקום שבו הושלמה ההתחשבנות הכספית עם הלקוח וגם אין חשש מפני תביעה עתידית בנושא.
התובע סבור כי בנסיבות שבהן שולמה לנתבעות התמורה עבור השיחות נושא הרישום במאגר המידע, והלקוח שביצע את אותן שיחות חתם על הצהרה בדבר ויתור על טענות ותביעות בקשר עם תשלום זה - כפי שהביע התובע רצונו והסכמתו לעשות - אין לנתבעות עוד צורך ברישומי השיחות, והן אינן רשאיות להמשיך ולהחזיק במידע זה. לעמדתו של התובע, עצם שמירת המידע כאשר אין בו שימוש למטרה שלשמה הוא נמסר לנתבעות מלכתחילה, מהווה פגיעה בפרטיות של הלקוח. באשר לטיבה של הפגיעה הנטענת - החשש העיקרי שאותו מביע התובע ושבגינו הוגשה התביעה הוא שמידע זה ידלוף לצדדים שלישיים אשר ינצלו אותו לרעה:
"הנני חרד לפרטיותי, ואינני מסכים ואינני מעוניין כי תהיה אפשרות כלשהי כי המידע הרשום במאגר על פרטי שיחותיי אותן ניהלתי ומנהל באמצעות רשת הבזק של הנתבעות, יישמר ע"י הנתבעות במשך שנים ארוכות, ויגיע בדרך כלשהי לידי צדדים שלישיים, אשר יוכלו לעשות בו שימוש כלשהו." (ראו סעיף 10 לתצהיר התובע).
לעומת זאת, הנתבעות טוענות כי רישומי השיחות משמשים אותן לא רק ביחסיהן עם הלקוחות - אלא גם עם צדדים שלישיים. כך, למשל, לצורך התחשבנות עם ספקי תקשורת אחרים בנוגע לדמי השלמת שיחה שביצע לקוח שלהן ברשת אחרת (הידועים בכינויים "דמי קישוריות"); ולשם דיווח לרשויות המס. הנתבעות עושות שימוש ברישומי השיחות גם לצורך הכנה והגשה של דוחות תקופתיים למשרד התקשורת, כנדרש על פי הרישיון שניתן להן לאספקת שירותי התקשורת (ראו סעיף 104 לרישיון של פרטנר, צורף כנספח א לתצהיר גילאון). במקרים מסוימים מתבקש המידע על ידי כוחות הביטחון - לצורך סיכול פעילות חבלנית או איתור נעדרים. הנתבעות נדרשות לטענתן לרישומי השיחות גם לצורך ביקורת פנימית, המתבצעת באמצעות ניתוחים סטטיסטיים ומחקרי שימוש בשירותים שהן מספקות (ראו סעיף 6 לתצהיר גילאון מטעם פרטנר, וסעיף 5 לתצהיר גבע מטעם פלאפון). בסיכומו של דבר, הנתבעות מבהירות כי להן עצמן ואף לציבור בכללותו יש אינטרס בשמירת רישומי השיחות במאגרי המידע גם כאשר הוא לא דרוש ביחסיהן עם לקוח מסוים - ועל כן אין ללקוח זה או אחר זכות לדרוש את מחיקתו של המידע.
5. מן האמור עולה כי הסוגיות העומדות לדיון הן שתיים: ראשית, אם רישומי השיחות דרושים לנתבעות לתכלית נוספת פרט לחיוב הלקוחות והתגוננות מפני תביעות פוטנציאליות בנדון, אם לאו. בהתאם למענה על שאלה עובדתית זו, יש לדון בשאלה המשפטית אם שמירת המידע של רישומי השיחות לצרכים החורגים ממסגרת יחסיהן של הנתבעות עם לקוח מסוים, מהווה פגיעה בפרטיות.
אדון בשאלות אלה כסדרן.
השימוש שעושות הנתבעות ברישומי השיחות שבמאגרי המידע
6. כפי שפורט לעיל, השימוש שעושות הנתבעות לטענתן ברישומי השיחות שבמאגרי המידע הוא רב ומגוון - וחורג מן היחסים שבינן לבין לקוחותיהן. בתמיכה בגרסתן בנדון הוגש מטעם פלאפון תצהירו של גבע, ומטעמה של פרטנר הוגש תצהירו של גילאון. משוויתרו הצדדים על חקירתם של המצהירים, המצב הוא שגרסת הנתבעות לגבי השימוש ברישומי השיחות לא נסתרה - ודי בכך על מנת לדחות את טענתו של התובע, שלפיה במקרה של הסדרה סופית של התמורה עבור שיחות מסוימות אין לנתבעות עוד צורך במידע הנוגע לשיחות אלה.
לא זו אף זו. היועמ"ש קובע כי לגופים העוסקים באספקת שירותי תקשורת סלולרית "יש צורך ברור בשמירת המידע על השירותים שניתנו על ידם במהלך ניהול עסקיהם" (ראו סעיף 2 לנייר העמדה). היועמ"ש אף מפנה בהקשר זה להוראות מס הכנסה בנוגע לניהול פנקסי חשבונות, המטילות על הנתבעות חובה לשמור נתונים לרבות אלה שהתובע מבקש למחוק לשם ביקורת של פקיד שומה; וכן לכללי הבזק (ביעור חומר ארכיוני שבידי החברה), התש"ן-1989 המטילים הגבלות על ביעור מידע המצוי בידי הנתבעות. נוסף על כן, היועמ"ש סבור כי יש גם אינטרס ציבורי בשמירת פרטי השיחות במאגרי המידע - לצורך חקירה ומניעה של עבירות, על ידי משטרת ישראל ורשויות המס; ובעניין זה הוא מפנה להוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת), התשס"ח-2007 המסדיר את אופן קבלת המידע הדרוש לרשויות החקירה והאכיפה מאת ספקי שירותי התקשורת.