אדרי דוד נ' פרקליטות מחוז הצפון-אזרחי ואח'

פסק דין

א.                  מבוא:

1.         החורף בשנים 2002 – 2003 היה מהחורפים הגשומים שנתברכה בהם מדינתנו בכל המאה שעברה. במהלך חודש פברואר 2003, ירדו כמויות גשמים רבות ביותר, לאורך תקופה רצופה. גשמי ברכה אלה, היו לקללה לתובעים, שהינם 37 חקלאים תושבי המושבה יסוד המעלה, אשר מטעיהם הוצפו במים ונפגעו קשות כתוצאה מכך. בהתאם, הגישו התובעים תביעה נגד גורמים רבים, וביניהם, שתי הנתבעות דנן, בתביעה לשיפויים בגין נזקיהם, אשר לטענת התובעים, נגרמו עקב מחדליהם. בסופו של יום, נותרו שתי הנתבעות בפניי. האחת הינה מדינת ישראל והשניה הינה רשות ניקוז כנרת, האחראית על ביצוע עבודות ניקוז לאורך אפיק הירדן, החולף במטעי התובעים.

2.            אין חולק על כך, כי שדותיהם של התובעים הוצפו במים, אשר פרצו מתעלות הניקוז של הירדן, וכן כתוצאה ממי נגר עיליים, אשר מקורם בגשמי הברכה שירדו באותה עונה. המחלוקת אשר הונחה לפתחי בתיק זה, נוגעת לשאלת החבות בגין נזקי התובעים. בגדרה של מחלוקת זו, עלינו לשאול עצמנו האם מחויבות היו הנתבעות למנוע את הצפת שדותיהם של התובעים, או שמא מילאו תפקידן כיאות וביצעו את כל המצופה מהן כגופים האחראים על ביצוע פעולות הניקוז באזור. כן נשאל עצמנו, האם לאחר שכבר הוצפו שדותיהם של התובעים, פעלה מערכת הניקוז באזור כראוי, או שמא לא הותקנה במקום מערכת ראויה, אשר האחריות להתקנתה ופעולתה התקינה, מוטלת על הנתבעות.

ב.         רקע:

3.        מטעיהם של התובעים מצויים באתר, אשר עד שנות החמישים של המאה הקודמת מוצף היה במי אגם החולה. אגם החולה, מצוי היה על נתיב זרימתו של הירדן. כתוצאה מפעילות טקטונית וולקנית ברמת הגולן נוצר אגן, הכלוא בין שני רכסים מוגבהים, ואשר בקצהו הדרומי פקוק היה באמצעות לבה, אשר גלשה מרמת הגולן, באזור גדות וחסמה את מוצאו הדרומי של הירדן מאגן החולה. כתוצאה מכך, נוצר גוף מים גדול באותו אזור שהיה ידוע כ"אגם החולה". מצפון לאותו אגם, קיים היה שטח ביצתי נרחב, הידוע כיום, כ"אגמון החולה".

          בשנות החמישים, החליטה מדינת ישראל, במסגרת המפעל הציוני, כי ימת החולה וביצותיה ייובשו והאזור כולו יהפוך להיות לאזור עיבוד חקלאי ולגן פורח. לשם כך, נפתח "הפקק", שנוצר כתוצאה מזרימת הלבה לאגן, באזור הידוע כיום כ"גשר הפקק" או בשמו הגאוגרפי "גשר סומכי". פתיחת הפקק אפשרה את זרימתם החופשית של מי הירדן שנאגמו באגם החולה, באופן חופשי אל הירדן ההררי וממנו אל הכנרת.

          במקביל, נעשו פעולות תיעול נרחבות לצורך ניקוז המים מאזור הימה והביצות. בין היתר, נכרו שתי תעלות, אליהן נותבו מי הירדן ומקורותיו (שהינם הנחלים חצבני, בניאס ודן). התעלה העיקרית, בה זורם הירדן כיום, ידועה כ"תעלה המזרחית". תעלה זו שאורכה הינו כ- 11.5 ק"מ מתחילה בכפר בלום וסופה במפגש עם התעלה המערבית. תעלה זו שאורכה רב יותר – כ- 18 ק"מ – הינה תעלה, שנכרתה כחלק ממפעל ייבוש החולה, ושימושה העיקרי הינו תעלת ניקוז לחלקו המערבי של עמק החולה. שתי התעלות נפגשות ביניהן במקום שהיה בעבר מרכזה של ימת החולה. מנקודת המפגש של שתי התעלות, זורם הירדן דרומה בתעלה הידועה כ- "תעלת הירדן הדרומית" שאורכה כ- 3.5 ק"מ עד לגשר הפקק ומשם זורמת היא באפיק הירדן ההררי. יש לציין, כי באזור אף הותקנה תעלה נוספת, הידועה כ"תעלת ההגנה". תעלה זו נכרתה ממזרח לתעלה המזרחית ומטרתה איסוף מי הנגר והנחלים מרמת הגולן והולכתם, ממזרח לאזור שבו שכנה ימת החולה אל התעלה הדרומית, עמה היא נפגשת צפונית לגשר הפקק.

          להלן מפה טופוגרפית, אשר הומצאה על ידי הצדדים לתיק בית המשפט [ת/6], ובה ניתן לראות את מבנה תעלות הניקוז באזור. שדותיהם של התובעים מסומנים דרומית למפגש התעלות כ"אגם" וכ"אגם 600" (שני סימונים אחרונים אלה הוספו על ידי למפה שהומצאה על ידי בעלי הדין והועתקו מראיות התובעים):

4. יש לציין, כי כושר ספיקתה של התעלה המזרחית, הינו 265 מטר מעוקב לשניה (מק”ש). כושר ספיקתה של התעלה המערבית, הינו, 15 מק”ש, שעה שכושר הספיקה של גשר הפקק הינו רק כ- 150 מק”ש. יש לציין, כי דרך כלל, אין כמויות המים הזורמות בירדן והחולפות דרך גשר הפקק, מגיעות לרמת ספיקה זו. עם זאת, קיימים ארועים נדירים, אשר תדירות הופעתם הינה לערך אחת לעשר שנים,  או למעלה מזאת, בהם, עקב כמות גשמים ברוכה, עולה כמות המים הזורמת בתעלות הירדן על כושר הספיקה של גשר הפקק, וכתוצאה מכך נגרמים שטפונות. נראה, כי במשך שישים השנה בהן נמדדו כמויות הספיקה בירדן, נצפו שישה ארועים הידרולוגים, בהם נחצה סף הספיקה של 150 מק”ש בגשר הפקק. בליל 21.2.03, הגיעה ספיקת המים בגשר הפקק לשיא של 172.4 מק”ש. כתוצאה מכך, עלו המים הזורמים בתעלה המערבית על גדותיה של התעלה, גדות אשר היו מוגנות בסוללות הגנה מוגבהות, גלשו דרומה והציפו את שדותיהם של התובעים, הממוקמים דרומית לה במקום המסומן "אגם" בתשריט. במקביל, ירדו מי גשמים ומי נגר עיליים והציפו אף את האזור המכונה "אגם  600". המים אשר הציפו את המטעים, נותרו עומדים במשך תקופה ממושכת של מספר שבועות. עמידתם של המים חנקה את שורשי עצי הפרי, אשר היו נטועים באותם מטעים והביאה לתמותתה של הצמחיה, ולצורך בשינטוע המטעים, תוך גרימת נזקים של אובדן תנובה למשך מספר שנים. בעלי הדין הגיעו להסכמה, לפיה יעמוד סכום הנזק המוסכם אותו סבלו כל התובעים גם יחד, על סך של 4,481,397 ₪ נכון ליום האירוע, מבלי שיהא צורך בהוכחה קונקרטית של נזקיו של כל אחד ואחד מן התובעים.