פסק דין
התובע הנו לקוח של בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") ובתור לווה מהבנק, פנה ביום 09.09.09 אל הבנק בקשה לגרירת משכנתא לנכס אחר שבבעלות התובע (להלן: "הנכס החדש"), לאחר שמכר את הנכס שהיה ממושכן אצל הבנק. כחלק מהליך "גרירת המשכנתא" על התובע היה להמציא לנתבעת מספר מסמכים ביניהם הערכת שמאי לנכס שאותו התובע מבקש למשכן לטובת ההלוואה.
לצורך עריכת השמאות, על פי הנחיות הבנק, התובע נדרש להציג לשמאי מסמכים רשמיים המאשרים כי הנכס בנוי בהיתר וכי אין בו חריגות בניה. ביום 10.09.09, וכן ביום 11.09.09 התובע פנה לשמאי, שנבחר על ידי התובע מתוך רשימת השמאים שנמסרה לו מטעם הבנק, בבקשה לבצע שמאות עבור הבנק הנכס החדש. התובע המציא לשמאי הפניה של הבנק לשמאי, ואישור רישום זכויות במנהל מקרקעי ישראל. התובע ציין בפני השמאי, כי אין בידיו שרטוט של הנכס וכי השגת השרטוט בלתי אפשרית מבחינתו. ביום 14.09.09, התובע חזר והמציא אישור רישום זכויות מטעם מנהל מקרקעי ישראל, הפניה של הבנק אל השמאי, ותשריט הדירה שנשלף מארכיון עיריית חיפה. ביום 16.09.09 ולדרישת השמאי, התובע המציא חוזה השכירות של הנכס החדש המושכר לצד ג', והודיע לשמאי, כי אין באפשרותו להגיע לעיריה, ולכן ייבצר בעדו להמציא את הגרמושקה/התשריט העדכני לפני יום רביעי לאחר מועד הפנייה. השמאי ביקר בנכס, וחזר על בקשתו מהתובע להמציא את השרטוט מתוך תיק הנכס שבעיריית חיפה. ביום 23.09.09 התובע הודיע לשמאי כי לא מצא את השרטוט בעירייה. התובע ביקש מהשמאי להודיעו כיצד מתקדמים הלאה.
בין 23.09.09 עד 24.09.09 השמאי הודיע לתובע, כי קיימת בעיה עם החוסר במסמכים, וכי יתייעץ באשר לאפשרות שומת הנכס במצב הנתון. ביום 29.09.09 התובע פנה טלפונית לשמאי לבירור התקדמות ההליכים. ביום 01.10.09 שוב פנה התובע לשמאי לבירור התקדמות העניין אך לא זכה למענה. על כן, ביום 11.10.09 התובע הודיע לבנק, כי בלית ברירה, הינו מסלק את המשכנתא בפדיון מוקדם, ובכך וויתר על הליך גרירת המשכנתא. ביום 18.10.09 סולקה ההלוואה בפדיון מוקדם והתובע שילם לנתבעת קנס בסך של 5,920 ₪ בגין פירעון מוקדם של הלוואת המשכנתא.
לאחר מכן, התברר לתובע, כי השמאי המציא את חות דעתו לבנק עוד ביום 05.10.09, וכי הבנק פדה את ההמחאה שהתובע מסר לצורך תשלום שכר טרחת השמאי, כל זאת מבלי שהתובע יקבל עותק מחוות הדעת, מבלי שיידע כי התקבלה חוות דעת השמאי בבנק, ומבלי שהבנק דאג לקליטת חוות הדעת במחשביו באופן מיידי עם קבלתה. בפועל, עד למועד פרעון ההלוואה, ביום 18.10.09, חוות דעתו של השמאי לא נקלטה במחשבי הנתבע.
התובע טוען, כי הבנק הערכת השמאי לנכס החדש הייתה ברשות הנתבעת הבנק, שלא דאג לקליטת חוות הדעת בחשבונו של התובע. לתובע נודע אודות הערכת השמאי רק לאחר שפרע את המשכנתא. הבנק לא דאג להודיע לו מבעוד מועד אודות הערכת השמאי. התובע טוען כי אילו הבנק היה מעדכן אותו בנוגע לתוצאות חוות הדעת של השמאי הוא היה מציע לנתבעת בטוחה אחרת והיה חוסך את עלות קנס הגרירה. משלא ידע כי ניתנה הערכת שמאי, הוא נאלץ לפרוע את המשכנתא ולשלם קנס פירעון מוקדם לנתבעת בסך של 5,920 ₪.
התובע מבקש להשיב לידיו את עמלת הגרירה בסך של 750 ₪, וכן את הסך של 5,920 ₪ ששילמם כקנס עקב פרעון מוקדם למשכנתא.
מנגד, טוען הבנק, כי לאחר שהשמאות נתקבלה התברר כי התובע אינו יכול לבצע את הגרירה עקב כך שהשמאי העריך את שווי הנכס בסך של 180,000 ₪, כאשר סכום ההלוואה היה בסדר גודל זהה, ועל כן, הנכס שהוצע על ידי התובע לא היווה בטוחה מספקת.
הבנק טוען עוד, כי לא היה כל עיכוב מבחינתו, ולאחר שנודע לו כי לא ניתן לבצע את הגרירה, הוחזרו לתובע דמי פתיחת התיק במלואם. סכום הקנס אותו שילם התובע אינו קשור להליך השמאות אלא לסילוק ההלוואה.
החובות המוגברות המוטלות על המוסד הבנקאי ידועות הן. הדברים הובהרו היטב בהלכה הפסוקה הנתמכת תמיכה רחבה בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, והכללים שהוצאו מכוחו. הבנק הינו סוכנות חברתית. הבנק חב בחובות אמון מוגברות כלפי הציבור בכלל, וכלפי לקוחותיו בפרט. חובות אלה מציבים דרישה לגילוי מלא ולמתן הסבר מפורט. חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981 ("חוק הבנקאות"), מטיל על תאגידים בנקאיים איסור לעשות, במעשה או במחדל, דבר העלול להטעות לקוח בכל עניין מהותי, אם כי חוק הבנקאות אינו יוצר רשימה סגורה של "חובות בנקאיים", לא מבחינת תוכן החובות ולא מבחינת מעגל האנשים כלפיהם חב הבנק חובות. "חוק הבנקאות יכול להגביר את החובה או לפרטה, אך אין הוא "מקור" של החובה. הוא מיישם עקרון רחב של תום לב, החל על חטיבת החוזים הצרכניים באופן מועצם". (ראו דויטש,"דיני החוזים הצרכניים מול דיני החוזים המסחריים" עיוני משפט כג (2000) 135).
יחסי הכוחות הבלתי שווים בין הבנק ללקוח, מחייבים התנהלות שונה מצד הבנק, בתום לב, לרבות פעולות שימנעו באופן פוזיטיבי גרימת נזק ללקוח. המסגרת הנורמטיבית החולשת על היחסים בין בנק ללקוח מורכבת מפסיפס של נורמות משפטיות, שבעיקרן הן בעלות אופי חוזי. אלא שלצד אופיין החוזי כוללות הן נורמות, אשר נקבעו במהלך שנות פסיקה רבות המטילות על הבנק חובת נאמנות וחובה מוגברת של זהירות ותום לב. (ראו למשל:ע"א 5893/91 טפחות נגד צבאח פדי מח(2) 596-598 ).
הבנק ופקידיו אמורים לפועל בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו כשהם מונחים על ידי שיקול של טובת הלקוח. "הנאמנות הכפולה", העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות.
האם בנידון דידן, הבנק הפר חובותיו כלפי התובע?
הבנק אינו כופר בכך, שלא הודיע לתובע כי השמאי העביר לידיו את חוות דעתו בנוגע לשווי הנכס ואין ספק בענייננו, כי בנסיבות המקרה היה על הבנק ליידע את התובע בדבר הערכת השמאי.
אילו הבנק היה מקיים את חובתו ומיידע את התובע כי השמאי העביר לידו את חוות דעתו בנוגע לשווי הנכס וכי שווי הנכס אינו עולה על 180,000 ₪ (כגובה ההלוואה שניתנה לו) הרי שייתכן והתובע היה מציע לבנק בטוחה אחרת והיה חוסך לעצמו את עמלת הגרירה. אלא מאי? התובע פשוט לא ידע מה עלה בגורל חוות דעת השמאי, ולא ידע בכלל אם ההליך הסתיים אם לאו, ובלית ברירה נאלץ לבקש לפרוע את ההלוואה ולשלם קנס פירעון מוקדם. לא זו אף זו: במועדים אלה, התובע לא יכל להעלות על דעתו אפשרות של הצעת נכס אחר כבטוחה, שכן לא ידע מה הייתה תוצאת השומה. הוא סבר כי ההליך מתעכב, ולא ידע כי קיימת בעיה מבחינת שווי הנכס והתאמתו לשמש כבטוחה.
אי מתן הזדמנות כאמור לתובע, ואי גילו תוכנה של חוות דעתו של השמאי בפני התובע אף בשלב המאוחר יותר בו ניגש התובע לבנק וביקש לבצע פירעון להלוואה, מעוררים ספק רב שמא קיים הבנק את חובת הנאמנות, הזהירות ותום הלב ביחסים בינו לבין לקוחו. חובות אלו מוטלות על הבנק כגוף מקצועי, האמון על פעולות נתינת הלוואות כמו גם סילוקן כאשר טובת הלקוח הינה אינטרס עליו מופקד הבנק בבואו לתת שירות ללקוחו.
לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת את התביעה, ומאחר ועמלת הגרירה הוחזרה לתובע על ידי הבנק, הנני מחייבת את הבנק לשלם לתובע סך של 5,920 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.10.09 ועד היום.
הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, י"ט חשון תשע"א, 27 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.