פסק דין
בפני תביעתו של עיוור הנעזר בכלב נחייה, שלטענתו חברת איזי גו תיירות נופש בע"מ, (להלן: סוכנות הנסיעות) מנעה ממנו מלרכוש חבילת נופש, הכוללת טיסה ושהייה בבית מלון ביוון.
סוכנות הנסיעות הגישה כנגד חברת קשרי תעופה (להלן: הספק) הודעת צד ג' ובהודעה זו, כמו גם בכתב הגנתה טענה כי הספק הוא שהטעה אותה לחשוב, שבית המלון ביוון אינו מאפשר כניסה של כלבי נחיה.
הספק מצידו טוען כי חלה אי הבנה כאשר פקידה מטעמו שוחחה עם המלון ושאלה בנוגע להכנסת בעלי חיים בכלל למלון, ולא ציינה כי מדובר בכלב נחיה לעיוור.
מוסכם על הכל כי בית המלון מאפשר כניסה ושהות של כלבי נחייה לעיוורים, אך אינו מאפשר כניסה של בעלי חיים "רגילים".
בעוד שהתובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש, וזאת בשל הפלייתו על רקע מוגבלותו, הרי שסוכנות הנסיעות והספק טוענים כי נפלה טעות בתום לב ולא היתה כל כוונה להפלות לרעה את התובע.
לדיון בפני התייצב יו"ר ארגון הנכים בישראל ולאחר קבלת רשות בית המשפט, סייע לתובע.
דיון והכרעה:
בטרם אתייחס למספר מחלוקות עובדתיות, המצויות לטעמי בשולי הדברים, אבחן מהי המסגרת הנורמטיבית החלה על היחסים שבין הצדדים לתובענה זו.
שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות:
בשנת 1975 הצהיר האו"ם על זכויותיהם הרחבות של אנשים בעלי מוגבלות ב -Declaration on the Rights of Disabled Persons, G.A. res. 3447 (XXX), 30 U.N. GAOR Supp. (No. 34) at 88, U.N. Doc. A/10034 (1975).. סעיף 3 להצהרת האו"ם קובע :
“ Disabled persons have the inherent right to respect for their human dignity. Disabled persons, whatever the origin, nature and seriousness of their handicaps and disabilities, have the same fundamental rights as their fellow-citizens of the same age, which implies first and foremost the right to enjoy a decent life, as normal and full as possible”.
מכאן ההכרה הרחבה בזכותם של בעלי מוגבלויות להשתתף בכל פעילויות החברה, בכל תחומי החיים, יחד עם הטלת חובה על המדינות לפעול לשם קיומן של זכויות אלו.
עם התרחבות ההכרה בשנות ה-90 בזכויות האדם בכלל העמיק האו"ם את מחוייבותו כלפי אנשים עם מוגבלויות ונקבע שעל המדינות החברות בו לפעול למתן שוויון הזדמנויות לבעלי מוגבלויות. ראו למשל - Standard Rules on the Equalization of Opportunities for Persons with Disabilities, A/RES/48/96, 85th Plenary Meeting 20 December 1993.
בישראל השיח הציבורי והמשפטי עד שנות ה-90 לא ראה בשאלת זכויות בעלי המוגבלות, סוגיה של זכויות אדם. זאת עד לפסק דינו של בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא (בדימוס) ברק בעניין בוצר (בבג"צ 7081/93 שחר בוצר ואח' נ' מועצה מקומית מכבים רעות ואח' פ"ד נ(1), 19).
בפסק דין בוצר הועלו זכויותיהם של הנכים, בפני רשויות ציבוריות, לרמה של זכויות חוקתיות :
" היא (החקיקה, הרלבנטית לפסק דין זה ד.פ.) נועדה להגשים את הערך המרכזי של השוויון בכל הנוגע לנכה. היא נועדה להעניק לנכה שוויון של הזדמנות. היא באה לאפשר לנכה עצמאות ואי תלות. היא באה להגן על כבודו של הנכה וחירותו על ידי הבטחת שוויון והשתתפות בחברה בכל תחומי החיים. אכן, בעבר שררה ההשקפה כי הנכה הוא שונה, ועל כן יש לטפל בו תוך הפרדה מהחברה ("separate but equal"). כיום שוררת ההשקפה כי יש לשלב את הנכה בתוך החברה, ולהבטיח לו שוויון של הזדמנות ("integrated and equal"). אכן, הגישה המודרנית הינה כי הפרדה מעמיקה את חוסר השוויון, ומנציחה הפליה. הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה. הוא חבר רגיל בחברה בה הוא חי. מטרת ההסדרים, אינה להיטיב עימו בבדידותו, אלא לשלבו - תוך שימוש לעתים בהעדפה מתקנת - במרקם הרגיל של חיי החברה. ברוח דומה נוהגות מדינות דמוקרטיות..." (ההדגשה שלי ד.פ).
במקביל למגמה העולמית של הכרה בזכויותיהם של בעלי מוגבלויות להזדמנויות שוות, עלתה וצמחה מגמה נוספת, והיא החלת נורמות מהמשפט הציבורי גם במגזר הפרטי. מגמה זו יוצרת איזון חדש בין האוטונומיה של הפרט לנהל את עסקיו כראות עינייו, ועל פי שיקוליו הכלכליים, לבין הערכיים החברתיים שהמדינה מבקשת לקדם. ברי כי מגמה זו הינה גם תוצר של ההפרטה ההולכת וגוברת בעולם המערבי של כלל השירותים, ואספקת שירותים שניתנו בעבר על ידי גופים ציבוריים, על ידי גופים פרטיים. ( ראה ע"א(חי) 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נ' יצחק מזרחי, ניתן ביום 7.1.08 ומאמרו של ברק מדינה, איסור הפליה במגזר הפרטי מנקודת מבט של תיאוריה כלכלית, עלי משפט כרך ג' עמ' 37).
מתוך שתי מגמות אלו, הכרה בזכויותיהם של בעלי מוגבלויות והחלת כללים מהמשפט הציבורי על המשפט הפרטי, ובראשם איסור ההפליה, חוקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, תשנ"ח – 1998 (להלן: חוק שוויון זכויות).