דביר ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

הבקשה:

בפני בית המשפט מונחת בקשתם של המבקשים למתן צו מניעה זמני כנגד המשיבה. המבקשים עותרים למתן צו שיורה שהיצירה שנוצרה על ידי המבקש 1, ציור המכונה "דגלי ניצחון ומוות" (להלן: "היצירה"), המתאר את כיבוש הכותל המערבי במלחמת ששת הימים, יעוקל מחזקת המשיבה ויוחזר להם. לחילופין, הם מבקשים כי היצירה תוחזק על ידי כנסת ישראל. לחילופי חילופין, רוצים המבקשים שבית המשפט יאסור על המשיבה למכור או להעביר את זכויותיהם ביצירה, לרבות את זכות ההחזקה ביצירה.

רקע לבקשה:

בשנת 1988 העביר המבקש 1, יוצר היצירה, את היצירה לחזקתה של כנסת ישראל. לטענתו במעמד העברת היצירה הובטח לו כי היא תתלה ותוצג על אחד מקירות הכנסת. ואכן, היצירה הוצגה בכנסת במשך כ-10 שנים. בשנת 1998 העניק ח"כ דן תיכון את היצירה לעמותת בני ברית (להלן: "העמותה"), על מנת שתימכר במכירה פומבית, והכסף שיתקבל ממכירתה ישמש לתרומה לבית חולים "איתנים" המטפל בנוער במצוקה. העברת היצירה לעמותה נעשתה, לטענת המבקש 1, בלא ידיעתו.

לטענת המבקשים, הציור לא נמכר לבסוף במכירה פומבית, אלא נלקח שלא כדין על ידי המשיבה, אשר, שימשה באותה עת כסגנית מנהלת בעמותה. כיום נמצאת היצירה בביתה של המשיבה, תחת חזקתה הפרטית, כבר 12 שנים.

במהלך השנה האחרונה הזדמנה בתו של המבקש 1 לכנסת ישראל, וביקשה לחזות ביצירה של אביה, התלויה על הקיר בועדת הפנים של הכנסת. אולם, בתו של המבקש 1 נוכחה לראות שהיצירה אינה נמצאת שם. לאחר חקירה ודרישה גילו המבקשים מה עלה בגורל היצירה. בעקבות זאת, הם שלחו מספר מכתבי דרישה אל הלשכה המשפטית של הכנסת, אל העמותה ואל המשיבה. התשובות שקיבלו היו מתחמקות, לטענתן, והטילו את האחריות על המבקשים. גם המשיבה בתשובתה התכחשה לטענות שהעלו כנגדה.

המבקשים הגישו תביעה כנגד המשיבה ונתבעים נוספים בהם כנסת ישראל, והעמותה, בבית משפט זה. במסגרת כתב התביעה הם תובעים שני סעדים, הראשון – השבת היצירה, והשני – פיצויי כספי בשל הפגיעה במוניטין ועוגמת הנפש שנגרמה להם בעקבות העלמות היצירה (להלן: "התביעה העיקרית").

טענות המבקשים בבקשתם:

לטענתם המבקשים, תביעתם כנגד המשיבה הינה מבוססת. הם סוברים כי המשיבה נעדרת כל זכויות ביצירה לפי סעיף 34 לחוק המכר, התשל"ה – 1974 (להלן: "חוק המכר"). שכן, לגרסתם, היא קיבלה את היצירה ממעביר חסר זכויות. כמו כן, טוענים המבקשים כי סעיף 45-46 לחוק זכויות היוצרים, התשס"ח-2007, דורש כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס ליצריה אם יש בה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר. הם סוברים כי המשיבה, בלוקחה את היצירה, הפרה את זכותו של המבקש 1 ביחס ליצירתו ובכך פגעה בו כאמן. מעבר לאמור, גורסים המבקשים כי קיימת כנגד המשיבה גם עילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. שכן, היא קיבלה, לטענתם, יצירה בשווי רב, מבלי שהייתה זכאית לכך על פי דין.

המבקשים מציינים כי צו המניעה הזמני הינו הסעד הראוי והנדרש במקרה זה. שכן, לטענתם, כיוון שהיצירה מצויה בביתה של המשיבה קל מאוד יהיה להעלימה. כמו כן, הם הביעו את חששם כי במסגרת ניסיונות העלמתה של היצירה היא עלולה להינזק או להימכר לצד ג שעליו יכולה לחול הגנת תקנת השוק במיטלטלין.

לעניין מאזן הנוחות, סוברים המבקשים שהוא נוטה לטובתם. שכן, נוכח חשיבותה הרבה של היצירה, היעלמותה או הינזקה הינם תוצאות קשות ובלתי הפיכות בעבורם. לעומת זאת, למשיבה לא צפוי להיגרם כל נזק אם יוטל עיקול על היצירה. מכאן שתוחלת הנזק של המבקשים הינה גבוהה בהרבה לעומת תוחלת הנזק של המשיבה.

המבקשים מוסיפים כי בקשתם הוגשה בתום לב וכמוצא אחרון, לאחר שניסו לפעול בכל שאר הדרכים העומדות לרשותם להשבת היצירה לידיהם.

ב"כ המבקשים ציין כי הבקשה דנן הומצאה למשיבה במקביל להגשתה בבית המשפט.

דיון והכרעה:

תחילה אציין כי במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני שהגישו המבקשים הם עותרים גם לקבלת צו עיקול זמני. מן הראוי היה שהמבקשים יציינו בבקשתם שהם עותרים למתן שני צווים שונים. בפועל עותרים המבקשים למתן צו עיקול זמני על היצירה כסעד עיקרי. נראה כי אם וכאשר יינתן למבקשים צו עיקול זמני על היצירה, הרי מאליו יתייתר הצורך במתן צו המניעה המבוקש.

סעיף 366(ב) לתקסד"א קובע שככלל, על בית המשפט לדון בבקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד, ובלשון הסעיף:

...יידונו בקשות לצו עיקול זמני, צו הגבלת שימוש בנכס וצו תפיסת נכסים במעמד צד אחד, אלא אם כן שוכנע בית המשפט כי אין בקיום דיון במעמד הצדדים כדי לסכל את מתן הצו.

כמו כן, קובעת תקנה 374 לתקסד"א כי:

(א)לא יינתן צו עיקול זמני אלא בתובענה לסכום כסף; ואולם בתובענה לדבר שבעין רשאי בית המשפט או הרשם לצוות על עיקול הנכס הנתבע.