אסף נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח'

פסק דין

מבוא

1.בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע על התובע.

2.התובע, עו"ד במקצועו, ייצג בשעתו אישה בשם מלי שלו, שהגישה תביעת לשון הרע נגד אדם בשם סהר שפע, אחד מבעלי רשת בתי הקפה "ארומה", על שהשתמש כלפיה בביטויים גסים, בוטים וגזעניים, שאין צורך לחזור עליהם כאן (להלן: "פרשת ארומה"). ביום 6.11.2006 התקבלה התביעה במישור החבות, ועוד בטרם נדרש בית המשפט להכריע בשאלת הנזק, נחתם הסכם פשרה בין בעלי הדין ולפיו שילם סהר שפע למלי שלו את מלוא סכום התביעה, סך של 100,000 ₪.

3.לאחר שהוכרעה שאלת החבות לטובתה של מלי שלו, זכתה הפרשה לפרסום רב באמצעי התקשורת השונים, וגררה שורה של כתבות, טורים ותגובות רבות מאוד ברשת האינטרנט.

4. בגליון חודש פברואר 2007 של בטאון לשכת עורכי הדין בישראל, היא הנתבעת 1 (להלן: "הלשכה"), פרסם הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), טור דעה שכותרתו "לא רק הקפה הפוך". במסגרת פרסום זה, הנתבע הביע את דעתו כי עורכי דין צריכים לעשות שימוש רב בתקשורת, שכן זירת הקרב של עורכי הדין היא לא רק בבית המשפט אלא גם באמצעי התקשורת. להמחשת עמדתו זו הוא הביא את פרשת ארומה, וטען כי מרגע שהצדדים הכניסו לתמונה יועצי תקשורת, הפרשה כולה הסתיימה תוך 48 שעות עם "לחיצת יד מחוייכת וצ'ק אחד שמן".

5.הנתבע מתח ביקורת על התנהלותו התקשורתית של התובע, והשתמש בין השאר במספר ביטויים, שבגינם הוגשה התביעה שבפניי.

6.הביטויים שלטענת התובע מהווים פרסום לשון הרע לגביו הם הביטויים הבאים:

"ברגע שפורסמה פרשת ארומה בתקשורת מיהר הבעלים סהר שפע לפצות את התובעת ב- 100,000 ₪. אם היה לה עורך דין חכם- ייתכן שהיה גורם לפרסום כבר מזמן וחוסך מהלקוחה שלו שנתיים של הליכים משפטיים מתישים." (ההדגשה אינה במקור)

"עבודה טובה של עורך הדין? לא! אבל ממש לא."

"כנראה שעורך הדין של התובעת היה לא רע בבית המשפט, אבל חלש בהבנת מגוון הכלים העומדים לרשותו במאה ה- 21 ..."

"לסיום, ישנם תיקים שבהם אי שימוש בתקשורת גורם נזק ללקוח."

בסיכומיו הרחיב התובע את החזית וציין כי גם המשפט "מעט מדי ומאוחר מדי מבחינת המתלוננת, אשר בזבזה שנתיים במשפט מיותר" מהווה פרסום לשון הרע לגביו. יש להתעלם מהרחבת חזית זו.

7.התובע טוען כי הפרסומים הללו גרמו לו פגיעה תדמיתית קשה ונזק ממון ממשי, שבא לביטוי בירידה חדה בהיקף הכנסתו השנתית, משום שבגלל הפרסום עורכי דין חדלו להעביר אליו תיקים של לקוחות לטיפולו.

8.הנתבעים טענו להגנתם מספר טענות הגנה מרכזיות. לדידם, הפרסום כלל איננו מהווה לשון הרע על התובע, שכן שמו איננו נזכר בפרסום וממילא לא ניתן לדעת כי הכוונה אליו. כמו כן, הפרסום איננו מהווה לשון הרע משום שמדובר במאמר דעה, ועל כן מדובר בפרסום הראוי להגנה מוגברת של חופש הביטוי, משום שהקורא נוקט גישה ספקנית לגבי תוכנם של מאמרי דעה, בשונה ממאמרי עובדה. לטענת הנתבעים, העדים שזימן התובע עצמו העידו כולם כאחד כי תדמיתו של התובע כלל לא נפגעה בעיניהם מחמת הפרסום. הנתבעים הוסיפו וטענו כי עומדת להם הן הגנה של אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") והן הגנה של הבעת עמדה בתום לב וחובה חוקית לפרסם לפי ס' 15 לחוק. לבסוף טענו הנתבעים כי התובע לא הוכיח את הנזק הנטען על ידו.

דיון

9.השאלה הראשונה שיש לדון בה היא האם הפרסום מהווה לשון הרע.

10.לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול, בין השאר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו וכן לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו (ראה ס' 1 לחוק).

המבחן לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו ביחס לנפגע:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים."