מהו היקף חסינות ריבון זר במסגרת תביעה נזיקית שהוגשה בישראל?

השופט י' עמית:

1.        עניינו של פסק דין זה בהיקף חסינות הריבון של מדינה זרה במסגרת תביעת נזיקין שהוגשה בישראל בגין אירוע שאירע בישראל, והוא מונח לפתחנו במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' גריל), לפיה נדחתה בקשת המבקשת לדחות על הסף הודעת צד ג' אשר נשלחה לה על ידי המשיבה 2, בטענה לחסינות ריבונית.

           בהסכמת הצדדים ניתנה רשות ערעור והוחלט לדון בבקשה כבערעור. כן נתבקש היועץ המשפטי לממשלה למסור עמדתו ולהתייצב לדיון.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

2.        ביום 21.12.1990 הובילה ספינת ה"אלטוביה" (להלן: הספינה או האלטוביה) אנשי צוות של נושאת המטוסים של צי ארה"ב "U.S.S.-SARATOGA" (להלן: הסראטוגה) מרציף נמל חיפה אל מקום עגינת הסראטוגה, עת שבו אנשי הצוות מחופשת חוף. למרבה הצער, הספינה טבעה טרם הגיעה למחוז חפצה, בעודה מצויה במימיה הטריטוריאליים של ישראל. כעשרים אנשי צוות טבעו למוות ואחרים נפגעו.

3.        האירוע הטרגי המתואר לעיל, גרר בעקבותיו תביעת נזיקין מצד הנפגעים ומצד שאיריהם של המנוחים, הם המשיבים הפורמאליים 3 ו-4. התביעה הוגשה נגד המשיב 1, שהיה קברניט הספינה בעת התאונה, ונגד המשיבה 2, בעליה של האלטוביה. אלה האחרונים הגישו בשנת 1997 הודעת צד ג' הן נגד המערערת והן נגד המשיבים הפורמאליים 5 ו-6 (משרד התחבורה ומנהל הספנות, בהתאמה) (להלן: הודעת צד ג').

           בהודעת צד ג' כנגד המערערת נטען כי הצי האמריקאי "נהג ברשלנות ו/או תוך הפרת חובותיו, ובכך גרם לתאונה ולנזקים שנגרמו". בפירוט הדברים נטען כי הצי אישר את כשירות הספינה להובלת חיילי הצי, אישר את השיט לכיוון הסראטוגה והעלה על סיפונה 101 חיילים, כל זאת חרף מצבה של הספינה ותנאי מזג האויר אשר שררו באותה העת; כי הצי הורה על קשירה באזיקים של חלק מהחיילים בעודם על סיפון האלטוביה בשל היותם שיכורים ובכך מנע בעדם מלהינצל מפגיעה; כי הצי הורה לחיילים להתגודד בחלקה האחד של הספינה, או לכל הפחות לא מנע זאת מהם, דבר שגרם להפרת איזון הספינה ולהתרחשותה של התאונה; וכי הצי פעל ברשלנות בפעולות ההצלה שנעשו לאחר טביעת הספינה.

4.        המערערת הגישה בקשה לדחיית ההודעה לצד ג' על הסף, לנוכח החסינות הריבונית העומדת לה, להשקפתה, בהיותה מדינה זרה. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.5.2005, לפיה נדחתה בקשת המערערת, היא העומדת במוקד ערעור זה.

           במאמר מוסגר אציין כי ביני לביני ניתן פסק דין בתביעה העיקרית ובהודעת צד ג' נגד כל הצדדים האחרים זולת המערערת. התביעה העיקרית נגד הבעלים של האלטוביה (המשיבה 2) הסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ובהודעת צד ג' נגד משרד התחבורה ומנהל הספנות ניתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. המערערת נותרה אפוא בעל הדין היחיד שעניינו בפרשה טרם הסתיים.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.        לאחר סקירה של דוקטרינת הריבון הזר וההלכה הנוהגת, דן בית המשפט המחוזי בסיווגה של פעולת הסעת החיילים בספינה מן החוף אל נושאת המטוסים. בית המשפט קבע כי מהות הפעולה עצמה, על רקע העדויות ונסיבותיו הקונקרטיות של האירוע, מעלה כי לא מדובר בפעולה ריבונית או מלחמתית, אלא בפעולה בעלת אופי מסחרי-פרטי, ולפיכך אין עומדת למבקשת חסינותה הריבונית.

           מסקנתו של בית המשפט התבססה, בין היתר, על התייחסותה של המערערת עצמה להפלגת האלטוביה ולהפלגות מסוגה כאל שירות של מונית ימית או מעבורת מסחרית ("water taxis", "commercial passenger ferries", "commercial liberty boat"). כן הזכיר בית המשפט כי הצי השישי נמנע מלהתקין הנחיות מסודרות לגבי הסעות מסוג זה - להבדיל מנוהלים כתובים ביחס לסירות הצבאיות הקטנות של ה"סראטוגה" עצמה - מה שמעיד על כך, שהצי לא ראה בהשטת החיילים מנושאת המטוסים אל החוף וחזרה, פעולה בעלת אופי צבאי. 

           על האופי ה"פרטי" של ההתקשרות למד בית משפט קמא גם מהעובדה שבמברק התיאום אשר נשלח אל הנספח הימי בשגרירות, הוזמנה, לצד שכירת שירותי האלטוביה, שורה ארוכה של דרישות "אזרחיות" מובהקות, כגון רשימת קניות של מצרכי מזון, שירותי איסוף אשפה ועוד כהנה וכהנה. על בסיס האמור, ולנוכח היעדר שיקולים "שלטוניים" המלווים את כריתתו של חוזה ההסעה, הסיק בית משפט קמא כי החוזה לשכירת שירותי הספינה הוא מתחום המשפט הפרטי, באשר כל אדם יכול להיות צד לו.

           בדונו בשאלה אם יש מקום לטענה כי הסעת החיילים מהווה פעולה "צבאית", "מלחמתית" או "ריבונית", עמד בית המשפט על כך שלחיילים לא נשקפה כל סכנה מבחינה צבאית, שכן דובר בפעולת הסעה רגילה שנועדה להשיב חיילים מחופשה; כי החיילים ירדו לחוף בביגוד אזרחי, מבלי שהוטלו עליהם משימות צבאיות וללא שהוטלו עליהם מגבלות (למעט הגבלות כגון שעת החזרה לאוניה ואיסור על ביקור בגדה המערבית ובחבל עזה); כי רבים מהמלחים שתו לשכרה בעת שהותם על החוף; וכי עצם הירידה לחוף אינה חלק מחובותיהם של חיילי הצי. סיכומם של דברים, בית המשפט דחה את הטענה כי חייל אשר נמצא בדרכו לחופשה או בחזרה ממנה נחשב כממלא חלק מפעולה "צבאית-מלחמתית-ריבונית". כן נדחתה טענת המערערת כי די בכך שחלק קטן (אפילו אחד) מהחיילים היה בדרכו לחוף במסגרת תפקידו על מנת להגדיר את ההפלגה כצבאית. בית משפט קמא הבהיר כי ההסתכלות על פעולת ההסעה הספציפית צריכה להיות "ממעוף הציפור", ודי בכך שהספינה נשכרה למטרת הסעת חיילים לחופשה, כדי לסווגה כפעולה לא צבאית.

6.        בית המשפט התייחס גם ל"חריג הנזיקין", ולפיו, ככלל, בהתמלא מספר תנאים, כאשר מדובר במקרים של נזק גופני או נזק לרכוש, לא תעמוד למדינה הזרה חסינותה הדיונית. בית המשפט הביע את עמדתו, למעלה מן הדרוש, כי חריג הנזיקין חל בין אם מדובר בפעולה "פרטית" ובין אם מדובר בפעולה "ריבונית", ובלבד שאין המדובר בפעולה שהיסוד הדומיננטי בה הוא בעל אופי שלטוני או בפעולות "מלחמתיות". בהקשר זה דחה בית המשפט את טענת המערערת, המבוססת על החוק האמריקאי, כי החלת "חריג שיקול הדעת" מונעת את שלילת חסינותה. בית המשפט ציין, בין היתר, כי חריג שיקול הדעת לא מצא את ביטויו במשפט הבינלאומי המנהגי, ומכל מקום, האסמכתאות אשר הובאו על ידי המערערת בעניין זה אינן מסייעות לה לשם ביסוס עמדתה, בהיותן עוסקות בעיקר בפעולות ריבוניות או צבאיות. למעלה מן הצורך, בית המשפט ציין כי ראוי שהחריג לחסינות הריבון הזר לא יחול על מקרה נזיקין אשר מקורו בפעולה מלחמתית. בית המשפט נעזר בפרשנות הפסיקה הישראלית למונח "פעולה מלחמתית" בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, אשר צמצמה את מובנו ל"פעולת מלחמה במובן הצר והפשוט" (ע"א 5964/92 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1 (2002)), והטעים כי משאין מדובר בענייננו בפעולה מלחמתית מהסוג המתואר, אין מניעה להחיל את חריג הנזיקין.

           על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו.

עיקר טענות המערערת