כהן ואח' נ' רכבת ישראל בע"מ

פסק דין

1. אור ליום 8.10.07 חזרו התובעים עם שני ילדיהם, בן 11 ובת 9, משוויץ ונחתו בנמל התעופה בן גוריון (נתב"ג). הם רכשו כרטיסים לרכבת של 01:53 על מנת לנסוע מנתב"ג לביתם בנתניה.

כשהגיעה הרכבת, החלו התובעים להעלות את מזוודותיהם ותיקיהם לאחד מקרונות הרכבת. תחילה העלו לקרון חלק מהמזוודות והתיקים, ובשלב זה עלו התובעת והבת לקרון. התובע ירד מהקרון, על מנת להעלות אליו שתי מזוודות נוספות ולעלות בעצמו לקרון ביחד עם הבן, אך בטרם הספיק לעשות כן, נסגרו לפתע הדלתות, והרכבת נסעה, כאשר התובעת והבת בתוכה, ואילו התובע עם הבן ושתי המזוודות נותרו על הרציף.

בכתב התביעה טענו התובעים כי דלתות הרכבת נסגרו על התובע, והוא חולץ אל הרציף בעור שיניו, אך לאחר שמיעת העדויות, ובמיוחד עדות התובעת, הסתבר כי דלתות הרכבת נסגרו, כשהתובע היה על הרציף, ובטרם הספיק לעלות לקרון פעם נוספת עם שתי המזוודות והבן.

2.התובע טוען כי פנה אל מוכרת הכרטיסים, ובתשובה לתלונתו היא מסרה לו מספר טלפון שאליו יוכל להתקשר ולהתלונן. התובע טען כי מנהל התחנה לא היה במקום, אך אישר כי הוא לא פנה אל משרדו של מנהל התחנה.

התובע נסע במונית לנתניה והגיע לשם עם בוא הרכבת, ואז חבר אל אשתו ואל בתו שנסעו ברכבת.

3.התובעת שנותרה בתוך הרכבת פנתה אל פקח הרכבת, מר אמיר רגב, וביקשה עזרה. בכתב התביעה הועלו טענות קשות בדבר יחסו המזלזל של הפקח אל התובעת, אך מעדותה של התובעת בביהמ"ש עלתה תמונה שונה: התובעת אישרה כי הפקח נעתר לבקשתה ליצור קשר עם מנהל תחנת נתב"ג, והיא אף ראתה שהוא מתקשר, אך בשלב זה לא המתינה לתוצאות השיחה כיוון שמיהרה לחזור לקרון, שבו השאירה חלק מחפציה ללא השגחה וחששה לגורלם. כשהגיעה התובעת לקרון הסתבר כי כל החפצים נותרו במקומם, ודבר לא חסר. בשלב זה טילפן אל התובעת נהג המונית, שאסף את התובע, והיא שוחחה אף עם התובע עצמו ושמעה ממנו כי הוא נוסע במונית לנתניה עם הבן והמזוודות שנותרו, ושם יפגוש בה כשתגיע הרכבת לנתניה. התובעת העידה כי בשלב זה היא חזרה אל הפקח וביקשה ממנו כי בהגיעם לנתניה ימתין ולא יאשר את חידוש נסיעתה של הרכבת, עד שהתובעת תוריד מהקרון את כל תיקיה ואת המזוודות שהיו ברכבת. התובעת העידה כי הפקח נעתר לבקשתה זו ואף עמד בדיבורו, בהגיעם לנתניה. לדבריה, אנשים שהיו ברכבת סייעו לה להוריד בשלום את כל החפצים שהיו עמה, והיא אמנם חברה אל בעלה שהגיע למקום במונית עם הבן ויתר המזוודות.

4.התובעים טוענים כי בשל אירוע זה נגרמה להם עוגמת נפש קשה מאד, ובמיוחד נגרמה טראומה לילדיהם, אשר בעקבות האירוע חוששים לנסוע ברכבת. בתביעתם הם תבעו פיצוי בסך 1,200 ₪ בגין נזק למזוודותיהם, החזר עלות המונית בסך 234 ₪, החזר מחיר כרטיסי הרכבת, בסך 82.5 ₪ ובעיקר - פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והחרדה שנגרמה להם ולילדיהם.

5.הנתבעת הרחיבה, בכתב ההגנה, בהסברים אודות מנגנוני הביטחון ברכבת שמונעים סגירת הדלתות על גופו של נוסע, או על כל גוף זר שמפריע לסגירת הדלתות, אך כאמור - לאחר שמיעת העדויות הסתבר כי הדלתות לא נסגרו על גופו של התובע, כפי שנטען תחילה.

אין מחלוקת כי פקח הרכבת הוא שנותן לנהג הקטר סימן-אישור לסגירת הדלתות, תחילה, ולאחר שהדלתות נסגרו ללא הפרעה, נותן הפקח לנהג הקטר סימן נוסף שמאשר לו להתחיל בנסיעה.

הפקח, מר רגב, אישר כי תפקידו לרדת לרציף, לפני תחילת הפעולות הללו, על מנת לוודא שכל הנוסעים עלו לרכבת בשלום. לדבריו, הוא אמנם עשה כן גם במקרה זה. לאחר מכן עומד הפקח ליד דלת אחד הקרונות, בערך באמצע הרכבת, ומשם - בעזרת מפתח מיוחד לכך - הוא נותן לנהג הקטר את הסימנים לאישור סגירת הדלתות, ולאחר סגירתן - להתחלת הנסיעה.

מר רגב העיד כי כשנתן לנהג הקטר את הסימן לסגירת הדלתות, הוא לא הבחין באף נוסע שמתקרב לדלתות הרכבת עם מזוודות ומבקש לעלות אליה. לשאלה: אם אמנם ירד לרציף ובדק את עליית הנוסעים, כיצד לא הבחין בתובע שחזר לרציף כדי לקחת את שתי המזוודות הנוספות ואת הילד שהמתין לידן, השיב מר רגב: "בשעות אלה עלו לרכבת בין 500 - 700 נוסעים. אני הייתי על הרציף אך לא ראיתי את המצב של מאיר" (בעמ' 8 לפר'; מאיר הוא התובע). התובע טען כי ביחד עם התובעים עלו לרכבת כעשרה נוסעים ולא יותר מכך. בתגובה היה מר רגב מוכן "להפחית" את מספר הנוסעים שציין ל- 400 - 500, אך לטענתו - לא פחות מכך.

עוד העיד מר רגב כי לאחר שהתובעת פנתה אליו, הוא התקשר במירס אל מנהל תחנת נתב"ג, שהיה במשרדו, ומסר לו על האירוע, אך כאמור - התובעת לא המתינה לתוצאותיה של שיחה זו. הנתבעת טוענת כי לו פנה התובע אל מנהל התחנה, הוא היה מסייע בידו, אך אין מחלוקת שהתובע לא פנה אל המנהל.

בסופו של דבר אישר מר רגב כי כאשר סימן לנהג הקטר לסגור את הדלתות, הוא החמיץ את התובע, שהיה צריך להעלות לרכבת את שתי המזוודות הנוספות ואת הבן.

מר רגב הסביר כי על הרציף מצויים אנשים רבים, חלקם ממתינים וחלקם בדרכם אל רכבות אחרות. הוא ממקד את תשומת ליבו באנשים שניגשים לעלות לרכבת, שעליה הוא מפקח, והוא לא ראה שהתובע מנסה לעלות לרכבת.

6.לאחר ששמעתי את העדים, התמונה שמצטיירת היא מינורית יותר מ"זעקתם" של התובעים; הן לגבי טענתם, כאילו הפקח אישר את סגירת הדלתות, באופן שהתובע נלכד ביניהן, והן לגבי טענותיה של התובעת בעניין יחסו של הפקח אליה.

עם זאת, מצאתי כי הפקח, מר רגב, התרשל באופן שבו מילא את תפקידו לבדוק ברציף, שכל הנוסעים על כבודתם עלו לרכבת, בטרם עלה הוא עצמו לקרון שבאמצע הרכבת וסימן לנהג הקטר לסגור את הדלתות.

נציגת הרכבת טענה כי התובעים לא נערכו כנדרש, בעוד מועד, לעלייה אל הרכבת עם כל מזוודותיהם ותיקיהם, אך לטענה זו אין ביסוס בחומר הראיות. עוד טענה נציגת הרכבת כי

לתובעים היו ארבע מזוודות ועוד תיקים, ועל כן היה עליהם לבקש מראש ממנהל התחנה סיוע בעלייה לרכבת, היינו - יש "אשם תורם" מצידם משלא עשו כן. איני מקבלת טענה זו. התובעים לא היו צריכים לצפות שדלתות הרכבת ייסגרו בטרם יספיק התובע להעלות את שתי המזוודות הנוספות, ועל כן לא מצאתי אשם תורם מצידם בכך שלא דאגו מראש לקבל עזרה. עבור משפחה בת ארבע נפשות שחוזרת משהות בחו"ל, ארבע מזוודות ושלושה תיקים בגודל רגיל (כפי שהוצגו בתצלום), אינם בגדר כבודה יוצאת דופן. לא צריך להיות קושי לשני אנשים מבוגרים להעלות כבודה כזאת לרכבת. גם אם העלאת הכבודה הצריכה פיצול מסויים, לא היו התובעים צריכים לצפות מראש שדלתות הרכבת ייסגרו והיא תתחיל בנסיעה בטרם יספיקו להעלות את כל מזוודותיהם.

ואמנם, כאשר למדה התובעת על בשרה באיזו מהירות עלולות דלתות הרכבת להיסגר, בטרם תספיק להוריד ממנה את המזוודות והתיקים שהיו עמה, כאשר בתה המבוהלת בזרועותיה - היא יישמה מייד את הלקח ופנתה אל הפקח בבקשה שבעת הירידה מהרכבת בנתניה, ימתין עד שתספיק להוריד את כל חפציה בשלום. כפי שצויין, הפקח אמנם נעתר לבקשתה ופעל כפי שביקשה.