סלומון כנס ואח' נ' רשות השידור

פסק דין

תביעה בגין חוב אגרת טלוויזיה בסך של 4,983 ₪ אשר נצבר בין השנים 2001 ל-2007.

התובעת טוענת כי בשנת 1999 היא קיבלה דיווח מסוחר טלוויזיות לפיו בשנת 1997 רכשו אצלו הנתבעים מקלט טלוויזיה. על בסיס דיווח זה דורשת התובעת מהנתבעים לשלם אגרה משנת 2001 ואילך.

הנתבעים טוענים כי הם אינם זוכרים האם הם רכשו טלוויזיה בשנת 1997, ברם בכל מקרה הם חזרו בתשובה בסוף שנת 1999 ולכן הם השליכו מביתם את מקלט הטלוויזיה לכל המאוחר במועד זה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי בשנת 2005 הם עברו להתגורר בישוב מבוא חורון, ואגב כך הם התחייבו בפני פרנסי הישוב לא להחזיק בביתם מקלט טלוויזיה.

אדם המחזיק מקלט טלוויזיה חייב בתשלום אגרת טלוויזיה. באין הוכחה שאדם החזיק במקלט טלוויזיה אין עילה לחייבו בתשלום אגרה. הנטל להוכיח את החזקת המקלט מוטל על התובעת. מאידך, מרגע שאדם מחזיק במקלט אזי הוא חייב לדווח לתובעת במקרה שהוא מכר את המקלט או העבירו לאחר (תקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), התשמ"א – 1981). לפיכך, משעה שמוכח כי אדם החזיק מקלט טלוויזיה אזי עליו מוטל הנטל להוכיח כי העביר את המקלט לאחר.

הראיה המרכזית במקרה שלפניי הינה פלט מן המערכת הממוחשבת של התובעת- ת/1. בפלט זה נרשם כי התובעת קיבלה דיווח מסוחר לפיו הנתבעים רכשו אצלו טלוויזיה בשנת 1997. בנוסף לכך, בתחתית ת/1 הוקלדה תרשומת המתעדת אירוע שבו עוכב הנתבע במחסום שהציבה רשות השידור לשם איתור חייבי אגרה. לפי התרשומת, כאשר הנתבע נדרש לשלם את חובו הוא מסר כי הוא שהה בחו"ל וכי: "הינו חרדי וצופה בקלטות". הנתבע לא הכחיש את קיומו של האירוע. הוא גם לא טוען כי נרשמו מפיו דברים שלא אמר. המסקנה המתבקשת מכך הינה שדי בת/1 כדי להוכיח שהנתבעים רכשו מקלט טלוויזיה, שכן אחרת הנתבע היה אומר לגובים שעיכבו אותו כי אין לו ולא היה לו מקלט טלוויזיה. כמו כן, מדברי הנתבע עולה כי במועד עיכובו המקלט היה עדיין אצלו, אלא שלטענתו הוא לא השתמש בו לשם צפייה בשידורי טלוויזיה אלא לשם צפייה בקלטות בלבד. אין חולק שאם זה המצב אזי הנתבעים חייבים בתשלום אגרה, שכן די בכך שאדם מחזיק במקלט כדי להקים את חובת התשלום, בלי קשר לשאלה האם הוא צופה בפועל בשידורי הערוץ הראשון. ואולם, הנתבע טוען, מפי בא כוחו, כי דבריו הובנו שלא כהלכה. לדבריו הוא התכוון לומר שהוא צופה בקלטות במחשב הנייד שלו ולא בטלוויזיה. טענה זו אינה משכנעת מפני שלא ניתן לצפות בקלטות וידאו באמצעות מחשב נייד. תיתכן אפשרות שהנתבע התכוון במילה "קלטות" לדיסקים או לדיסקטים המשמשים לצפייה במחשב, ברם זו איננה אפשרות סבירה, שכן בלשון העם קלטות לחוד ודיסקים לחוד. ויודגש, אין בפי הנתבעים טענה לפיה הם חיברו מכשיר וידאו למחשב הנייד. על כן שוכנעתי כי ביום שבו הנתבע עוכב במחסום היה ברשותו מקלט טלוויזיה. לטעמי התרשומת בת/1, שלא הוכחשה על ידי הנתבע, מרפאת את הפגם שנפל בכך שהתובעת לא הציגה את הדיווח המקורי של הסוחר, ואת הפגם הנעוץ בכך שהדיווח היה משנת 1999 לגבי רכישה שבוצעה בשנת 1997. בכך שונה המקרה שבפניי מאותם מקרים שנדונו בפסקי הדין שצירפו הנתבעים.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי כאשר הנתבעים עברו להתגורר במבוא חורון הם השליכו את הטלוויזיה מביתם. גרסה זו הגיונית והיא נתמכת בתצהירים שהגישו הנתבעים. כיוון שכך, נשאלת השאלה האם בנסיבות כאלה היה על הנתבעים למסור הודעה לתובעת לפי תקנה 6 הנ"ל. גדר הספקות נעוץ בכך שלפי לשון התקנה חובת ההודעה קמה במקרה של מכירת המקלט או העברתו לאחר, והיא אינה חלה מקום בו אדם זרק את מקלט הטלוויזיה לפח האשפה. בעניין זה ניתנו פסיקות סותרות בבתי משפט השלום. אני מצרף את דעתי לדעתו של כב' השופט קליין אשר פסק כי תקנה 6 אינה חלה על פי לשונה על השלכת מקלט טלוויזיה, וכי אין מקום לקבוע מכוח הפרשנות שקיימת חובת דיווח במקרה כזה (ראו – ת.א. (שלום תל-אביב) 720517/07 רשות השידור נ' בלייר). התוצאה היא ששוכנעתי כי החל מיום 23/04/06 (יום חתימת ההתחייבות לישוב מבוא חורון), לא היה ברשות הנתבעים מקלט טלוויזיה.

ומה באשר לתקופה שמיום עיכובו של הנתבע במחסום ועד המעבר למבוא חורון? הנתבעים טוענים כי הם חזרו בתשובה כבר בשנת 1999 ולכן מאז לא היה ברשותם מקלט טלוויזיה. טענה זו נסתרת לנוכח דברי הנתבע במחסום, מהם משתמע כי למרות שהנתבעים חזרו בתשובה בשנת 1999 עדיין היה ברשותם מקלט טלוויזיה כאשר עוכב הנתבע במחסום. כיוון שכך, לא שוכנעתי כי לאחר העיכוב במחסום השליכו הנתבעים את המקלט מביתם עוד לפני שהם עברו להתגורר במבוא חורון.

לאור האמור אני פוסק כי הנתבעים חייבים בתשלום אגרה עבור התקופה שעד 23/04/06 ומאז ואילך הם אינם חייבים בתשלום. ב"כ התובעת יערוך את החישוב המתאים לפי הנספח לכתב התביעה, שצילומו איננו ברור, ויגיש פסיקתא לחתימתי אשר תועבר לתגובת הנתבעים לפני חתימתה. הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת וכן ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום, כה' תמוז תש"ע, 7 יולי 2010, בהעדר הצדדים.