רובנר ואח' נ' גולדנברג ואח'

החלטה

בהחלטה מיום 3/6/2010 נדחתה בקשת המבקשים (הנתבעים) לפסלותי מלשבת בדין בתביעה. בעקבות ההחלטה הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ההליכים מהטעם שהם עומדים להגיש ערעור על ההחלטה בבקשת הפסלות. המשיבים (התובעים) מתנגדים לבקשה לעיכוב ההליכים עד להכרעה בערעור העומד, לטענת המבקשים, להיות מוגש. לטענתם, הכלל הוא אכן שיש לעכב ההליכים במקרה של הודעה על כוונה להגיש ערעור פסלות, אולם לדעתם נסיבות המקרה הזה מצדיקות חריגה מהכלל האמור.

הדין החל על השאלה שהבקשה מעוררת קבוע בתקנה 471ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. שם נקבע כי משהודיע בעל דין שבכוונתו לערער על החלטה בבקשת פסלות יפסיק בית המשפט את ההליכים בפניו עד להכרעה בערעור "זולת אם החליט ....... מנימוקים שיירשמו, שיש להמשיך במשפט" (ההדגשה הוספה). הכלל הוא, אם כן, הפסקת ההליכים עד להכרעה בערעור, אולם לצד הכלל נקבע גם כי בית המשפט רשאי לחרוג מאותו כלל "מטעמים שיירשמו". ודוק: נאמר "טעמים שיירשמו". לא נאמר "טעמים מיוחדים".

דעתי היא שהנסיבות שתפורטנה להלן מקימות את אותם "טעמים שיירשמו" המצדיקים חריגה מהכלל בדבר הפסקת ההליכים עד להכרעה בערעור פסלות. ראשית, בקשת הפסלות הוגשה בשיהוי ניכר ובחריגה מהותית מחובת המיידיות בהגשתה. הדברים פורטו בסעיף 5 להחלטה בבקשת הפסלות, ועל כן לא אחזור עליהם כאן. שנית, קבלת הבקשה תביא לפגיעה החורגת מהרגיל בסיכויים לסיום שמיעת הדיונים כמתוכנן וממילא גם לפגיעה החורגת מהרגיל בעדים ובבעלי הדין עצמם. להלן תפורטנה הנסיבות בהקשר זה.

המדובר בתביעה שהועברה לבית משפט זה בחודש דצמבר 2008, והוגשה עוד בשנת 2005 או 2006(!). תחילה נקבע (על ידי מותב אחר) כי הראיות תישמענה על פני שני ימי דיונים. כבר ביום שבו החלה שמיעת ההוכחות (2/5/2010) הוברר לי כי נדרש זמן נוסף ונקבעו ארבעה ימים נוספים לשמיעת הראיות (במקום יום נוסף אחד), כולם לפני פגרת הקיץ הקרובה. דיון ההוכחות הקרוב, המיועד להמשך (וגמר) ראיות התובעים, קבוע ליום 10/6/2010 (ויוזכר שוב כי מתחילה היה דיון זה אמור להתקיים ביום 12/5/2010, ונדחה לבקשת המבקש 1 מטעמיו האישיים, אף מבלי שנתבקשה תגובת המשיבים נוכח טיבם של נימוקי הבקשה שסברתי שאין מקום להתווכח עימם). אחריו קבועים, כאמור, עוד שלושה מועדים לשמיעת ראיות, שבמאמץ ניכר עלה בידי בית המשפט לקובעם טרם תחילת הפגרה. לבקשת המבקש 1 הוריתי על זימון שלושה עדים מטעמו לדיון המיועד ליום 24/6/2010, שהוא המועד הבא להמשך הדיון לאחר 10/6/2010. קבלת הבקשה פירושה ביטולו של יום דיונים שלם, לפחות אחד. הדבר יביא לאבדן זמן שיפוטי יקר, שכן הסיכויים שניתן יהיה לנצל יום דיונים שלם לשמיעת תביעה אחרת בהתראה כה קצרה אינם ממשיים, בלשון המעטה. הדבר יביא גם לצורך לשנות מועדי שמיעת עדויותיהם של עד תביעה חיצוני אחד (עד שאינו בעל דין), שזומן ליום 10/6/2010, ושלושה עדי הגנה חיצוניים שהוריתי על זימונם ליום 24/6/2010, שמועד שמיעת עדותם ישתנה אפילו אם ניתן יהיה לקיים את הדיון ביום 24/6/2010 מפני שגם במקרה כזה יוקדש הדיון האמור לראיות תביעה במקום לראיות הגנה. אין וודאות שהשינויים הללו יתאימו לעדים. פירוש הדבר פגיעה בכלל בעלי הדין הממתינים לשמיעת ענייניהם על ידי בית המשפט, שהרי כאמור את המועד או המועדים שיתפנו אם תתקבל הבקשה לא ניתן יהיה, ככל הנראה, לנצל כראוי לדיונים אחרים; אולם מועדים מאוחרים יותר שכעת נראה שניתן יהיה לשמוע בהם דיונים אחרים יוקדשו לשמיעת הדיונים בתביעה זו במקום אלה שנדחו עקב קבלת הבקשה. יתרה מכך: קבלת הבקשה, אפילו אם תביא רק לביטול הדיון שנועד ליום 10/6/2010, תסכל את הסיכוי ששמיעת הראיות תסתיים עד לפגרה. פירוש הדבר דחייה ניכרת, בת כמה חודשים, במועד סיומו הצפוי של התיק בבית משפט זה. בית המשפט השקיע ועודנו משקיע מאמץ רב ביצירת סיטואציה שתאפשר סיום שמיעת ההוכחות בתביעה זו, ככל הניתן, עד לפגרת הקיץ. זאת כדי להימנע מהתארכות נוספת של ההליכים בתביעה זו. לא ניתן להתעלם מחשיבותם של שיקולי יעילות בניהול הליכים. היעילות אמנם אינה חזות הכל אולם על חשיבותה מיותר, כמדומני, להכביר במילים, ומערכת בתי המשפט כולה – והדברים ידועים – עוברת לאחרונה שורת תהליכים שיעדם שיפור קצב שמיעת הדיונים וקיצור משך התנהלותם של הליכים. לא נכון יהיה להתעלם מתהליכים אלה. אכן, כפי שנאמר לעיל, היעילות אינה חזות הכל ואינה מטרה יחידה, אולם יש והנסיבות תצדקנה סטיה מהכלל בדבר הפסקת ההליכים במקרה של כוונה להגשת ערעור פסלות, והוא – בין השאר – כאשר הפגיעה ביעילות הדיון (וממילא באינטרסים של בעלי הדין או של חלק מהם לפחות) היא קשה, ובתנאי נוסף שהיא מצטברת לנסיבות אחרות, כגון איחור בהגשת בקשת הפסלות עצמה כפי שהיה כאן. לא למותר להפנות לכך שרק ביום הגשת בקשת הפסלות עצמה דחה בית המשפט העליון (כב' השופט א' גרוניס) בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים 1 ו-2 על החלטה בעניין זימון עדי המבקשים הללו, בקשה שנכללה בה גם עתירה לעיכוב המשך ההליכים עד להכרעה בה (רע"א 4064/10). המשיבים טוענים שהמבקשים פועלים בשיטתיות כדי להביא להתארכות ההליכים בתביעה. איני סבור שעלי להכריע בטענה זו בכלל ובעת הזו בפרט, אולם במבחן התוצאה (להבדיל מטענת קיומה של כוונה), אמת היא שדרך התנהלות המבקשים או חלק מהם בשורה של מהלכים שננקטו על ידם אכן עלולה לגרום להתמשכות ניכרת של ההליכים מעבר לזו שנגרמה בעבר. לטעמי האינטרס האמיתי של כל בעלי הדין, ולא רק של התובעים (המשיבים), הוא שהדיונים יסתיימו במהרה ככל הניתן.

מטעמים מובנים סברתי שלא ראוי שאדרש, לצורך ההכרעה בבקשה, לשאלת סיכויי הערעור לגופו. אעיר רק כי גם אם הערעור יתקבל והמשך הדיון יתנהל בפני מותב אחר, יהיה אותו מותב רשאי לדון בתביעה מהשלב אליו הגיע מותב זה או לנהוג אחרת (תקנה 471ג'(ו) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). בנסיבות של המקרה הנוכחי כפי שפורטו לעיל, מצאתי כי הנזק שייגרם מדחיית הבקשה, גם אם הערעור יתקבל, קטן לטעמי מהנזק שייגרם מקבלת הבקשה במקרה שהערעור יידחה בסופו של דבר.

בהינתן הטעמים שנרשמו לעיל, דהיינו האיחור בהגשת בקשת הפסלות, וכן הנתונים הקונקרטיים של התביעה שבגינם קבלת הבקשה תביא לפגיעה חמורה מהרגיל באלה: באינטרסים הראויים של בעלי הדין, בעדים עצמם ובחובה להביא לניצול מיטבי של משאב הזמן השיפוטי שהוא משאב ציבורי מוגבל בהיקפו, ולאור שיקולי מאזן הנוחות שפורטו לעיל, סבורני שהמקרה הנוכחי הוא מקרה חריג המצדיק סטייה מהכלל בדבר הפסקת ההליכים עקב הודעה על כוונה להגיש ערעור פסלות. הבקשה נדחית. הדיונים יתקיימו כפי שתוכנן ונקבע (אלא אם – כמובן – יורה כב' בית המשפט העליון אחרת).

אין צו נפרד להוצאות בבקשה זו.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים מיידית, באמצעות הפקסימיליה. ככל שקיים בעל דין שלא מסר מספר פקסימיליה תודיע לו המזכירות טלפונית את תוכן ההחלטה, תזמין אותו לקבלה לידיו במזכירות בית המשפט וכן תשלח אותה אליו בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ה סיון תש"ע, 07 יוני 2010, בהעדר הצדדים.