מדינת ישראל נ' לוי

גזר דין

הנאשם הודה בכתב אישום מתוקן בעבירות של העלבת עובד ציבור ותקיפת עובד ציבור.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי ביום 17.2.08, התקשר הנאשם לסניף קופת חולים במגדל העמק, וביקש לדבר עם המנהלת. משנמסר לו על ידי המזכיר הרפואי כי זו עסוקה, החל הנאשם לגדפה אותה במילים "כוס אמא שלה ,כוס אחותה, קופת חולים מזדיינת".

בנסיבות אלו, משביקש המתלונן מהנאשם להירגע, אמר לו הנאשם "מי אתה בכלל, ומי אתה, אני אבוא עכשיו לסניף ואני אזיין את אמא שלך".

הנאשם הגיע אכן לסניף קופת החולים, שם תקף את המזכיר בכך שזרק לעברו קופסת מתכת אשר פגעה בשפתו וגרמה לשני חתכים קטנים בשפה העליונה והתחתונה ובעקבותיה נזקק לטיפול רפואי.

הנאשם כבן 43 ואין לחובתו עבר פלילי.

בהתאם להסכמה בין הצדדים, לא הורשע הנאשם בעקבות הודאתו, והוזמן בעניינו תסקיר, ממנו עולה כי הוא נשוי בשנית, ואב לשלושה ילדים מנישואיו הראשוניים.

הנאשם התחנך במגדל העמק, ולאחר סיום לימודיו, שירת שירות צבאי מלא. לאחר שחרורו מהצבא, עבד במשך שנתיים באולם אירועים, ובהמשך פתח עסק עצמאי בתחום זה. כיום מנהל הוא אולם אירועים בחיפה, כשבמסגרת תפקידו מנהל הוא צוות גדול של עובדים ואחראי לקשר עם הספקים ולקוחות האולם קצינת המבחן התרשמה כי הוא בעל אחריות ועמידה במחויבות לתפקידיו השונים, ובעל יכולות לרכוש מיומנויות מגוונות ובעל בשלות נפשית, המסייעת לו בהתמודדותו במצבים שונים.

אשר לעבירה, נטל הנאשם אחריות מלאה לביצועה, וטען כי ביום האירוע, סבל ממיגרנה ושהה בביתו, ויצר קשר עם קופת החולים בעירו על מנת לתאם ביקור בית של רופא הקופה. בשיחה הטלפונית עם המזכיר הרפואי, לאחר שלא קיבל את מבוקשו, חש תחושות כעס ותסכול, וקילל את צוות המרפאה. לאחר מכן, נסע אל המרפאה, תוך ידיעה כי הוא כעוס ובכוונתו לפרוק את כעסו.

כאשר הגיע למקום, התעמת מילולית עם מזכיר המרפאה, ולדבריו, במהלך הויכוח, פגע בידו בחפץ חד, אשר פגע בפניו של המזכיר. הנאשם מסר כי הוא חש בושה וצער על התנהגותו התוקפנית, כשקצינת המבחן התרשמה כי בעת מצוקה, התקשה לווסת את דחפיו, אך הינו בעל יכולת למיקוד שליטה פנימית תוך הפנמת אחריותו אודות מעשיו.

הנאשם גילה אמפתיה מסוימת לרגשותיו של מזכיר המרפאה, אולם קצינת המבחן התרשמה כי מדובר באמפטיה קוגניטיבית שאינה עקבית. עוד מסר הנאשם כי הפיק את הלקח הנדרש, כי הוא פועל לשינוי תגובותיו במצבי מתח דומים, וכי פעל על מנת לפצות את המתלונן והתנצל בפניו.

קצינת המבחן סבורה כי הנאשם מבין באופן מלא את משמעויות הפגיעה באחר, אולם הבעת הצער אודות מעשיו מבטאת בושה עקב חשיפת התנהגותו התוקפנית במקום ציבורי. לדעתה, ההליך הפלילי חידד לנאשם את אחריותו למעשיו, והוא אינו בשל לתהליך טיפולי. בנסיבות אלה, המליצה קצינת המבחן כי יוטל על הנאשם צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות.

מאחר והנאשם לא הציג בפניה כל מסמכים המעידים כי קיימת חשיבות לאי הרשעתו במקרה זה סביב נושא התעסוקה- לא נקטה קצינת המבחן עמדה ביחס לסוגיה זו.

טיעוני הצדדים

התובעת מבקשת להרשיע את הנאשם, ולהטיל עליו מאסר על תנאי, צו של"צ כאמור בתסקיר המבחן, התחייבות ופיצוי כספי למתלונן.

לטענתה, מעשיו של הנאשם חמורים וחברה מתוקנת אינה יכולה ואינה צריכה להשלים עם מעשי אלימות כלפי ציבור, בפרט כאשר בשנים האחרונות חלה עליה מדאיגה במספר התקיפות אשר מבוצעות כלפי עובדי ציבור. משכך יש לעשות כל מאמץ על מנת לעקרה מן השורש. עוד מפנה התובעת בעניין זה לתיקון לחוק העונשין משנת 2001, אשר החמיר את הענישה בעבירות כגון דא, המבוצעות בנסיבות מסוימות, לרבות כוונה להכשיל את עובד הציבור בתפקידו או למנעו מלמלאו כראוי.

התובעת אינה מתעלמת מהעובדה כי הנאשם הינו אדם נורמטיבי, אשר נטל אחריות למעשיו, נעדר הרשעות קודמות, שהתנצל בפני המתלונן, עד שזה ביקש לבטל תלונתו. עם זאת, מבקשת היא שלא לאמץ את עמדת שירות המבחן שכן לדידה, השתת צו של"צ בלבד אינה מספקת בנסיבות העניין ואף חוטאת לאינטרס הציבורי אשר מחייב הקשחת העמדה לצרכי העברת מסר של הרתעת היחיד והרבים.

הנאשם טען לזכותו כי לא התכוון להשליך על המתלונן את הקופסה, וכי התנצל בפניו על האלימות המילולית בה נקט בשיחת הטלפון. לדבריו, המתלונן ביטל את התלונה, ואף לא הגיע לבית המשפט לאחר שהשניים יישרו את ההדורים ביניהם. עוד הצהיר כי הוא סמוך ובטוח שלא יחזור על מעשיו בשנית.

דיון

הכלל הקבוע בחוק והנקוט על ידי בית המשפט מחייב הרשעתו של מי שנקבע כי ביצע עבירה, אלא במקרים חריגים ומיוחדים אשר בהם מוצא בית המשפט כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ר' ר"ע 432/85 רומנו נגד מדינת ישראל,תקדין עליון 85(3),737, וע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל, פד"י נב(3)ף 337, שם קובעת כב' השופטת דורנר כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: האחד - על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני - סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל.ב