החלטה
לפניי "בקשה לעיון חוזר בבש"א 10870/07 ולעיכוב הליכים לפי סעיפים 5 ו- 6 לחוק הבוררות".
כנגד המבקשת (להלן: "המבקשת" או "טבע") הוגשה תובענה במסגרת ה"פ 468/07 (אשר הועברה בינתיים לפסים של תביעה רגילה, וסומנה כת"א 38462-12-09). התובענה הוגשה בידי המשיבות (להלן: "המשיבות" או "פרוניורון").
פרוניורון העניקה לטבע רשיון משנה לפיתוח ולמסחור מולקולת הגלטירמר אצטט (להלן: "המולקולה"), לטיפול באינדיקציות נוירודגנרטיביות, למעט הטרשת הנפוצה. הסכם רשיון המשנה האחרון הוא מיום 6.3.05. פרוניורון עתרה למתן פסק דין הצהרתי בטענה שטבע הפרה הסכם זה הפרה יסודית, כי ההסכם בוטל כדין על ידי פרוניורון וכפועל יוצא מכך היא זכאית להשבה של הקניין הרוחני וכל זכות או נכס, ואילו טבע, אינה זכאית לפעול לפיתוח ולמסחור המולקולה. בבסיס החלטתה של פרוניורון לבטל את ההסכם עמדה הטענה, שלפיה ניהלה טבע ניסוי קליני בבני אדם, לבדיקת יעילותה של המולקולה, ניסוי אשר לא עמד בסטנדרטים מדעיים ראויים, עד כדי יצירת סיכון לחייהם של החולים שהשתתפו בו.
בהחלטה מיום 27.1.08 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), קבעתי, בין היתר, כי ישנה תניית בוררות תקפה בהסכם הרשיון, תנייה אשר כפופה אף להוראותיה של אמנת ניו יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, ולהוראות סעיף 6 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). חרף זאת דחיתי את הבקשה לעיכוב הליכים, זאת בשל קיומו של אינטרס ציבורי לשמיעת התיק בבית המשפט דווקא. בסעיף 14 להחלטה הראשונה ציינתי כי: "בעצם בירור השאלה - האם הכל נעשה כשורה, אם לאו – יש אינטרס ציבורי מובהק מן המעלה הראשונה; יש בכך גם כדי לענות על דרישת "המקרה הנדיר" שמצדיק התגברות לא רק על סעיף 5 אלא גם על סעיף 6 לחוק הבוררות... למעשה, הבירור המקומי והפומבי, תחת העתקתו לבוררות חסויה בלונדון, אמור להיות גם אינטרס של טבע, המעונינת בוודאי להסיר כל אבק של חשד מן הניסוי; אם הכל אכן כשר ותקין, מדוע לא להראות זאת קבל עם ועולם?".
טבע הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה לבית המשפט העליון (רע"א 1817/08). בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, ראה לנכון לדון בבקשה כבערעור, אך לדחות את הערעור לגופו (בדעת רוב של כב' השופטים רובינשטיין ופרוקצ'יה, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט דנציגר). בקשה להורות על דיון נוסף נדחתה (דנ"א 8511/09).
בבסיס הבקשה הנוכחית, עומדת העובדה כי בפרשה המדוברת חל "שינוי נסיבות מהותי", המתבטא בכך, שביום 21.1.10 הוגשה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז תביעה מטעם שלושה חולים אשר השתתפו בניסוי האמור (נספח ג' לבקשה לעיון חוזר; להלן: "תביעת החולים"). טבע, שהיא אחת הנתבעות בתביעת החולים, טוענת כעת כי הטעם המרכזי, שלא לומר היחיד, שעמד בבסיס ההחלטה הראשונה, כמו גם בבסיס החלטת הרוב בבית המשפט העליון, הוא הרצון לברר בהליך פומבי את הנסיבות הקשורות לאותו ניסוי מדובר, אינו קיים עוד. כעת, ברגע שננקט הליך כזה על ידי החולים עצמם, אין עוד סיבה שלא לתת תוקף לסעיף הבוררות.
פרוניורון מתנגדת לבקשה; היא גורסת כי כוונתם של החולים להגיש תביעה הייתה ידועה היטב עוד לפני מתן פסק דינו של בית משפט העליון וכי תביעת החולים היא דווקא דוגמא נוספת לאינטרס הציבורי הרב בבירור תביעתה בפומבי. עוד נטען בהתנגדות כי ההחלטה הראשונה, שעמדה בערעור, איננה "החלטת ביניים" רגילה, אלא החלטה בעלת אופי סופי.
בקשה זו בדין יסודה.
במישור העקרוני, הליך של "עיון מחדש" או "עיון חוזר" הוא הליך חריג. ככלל, אין מקום לפנות לבית המשפט שנתן את ההחלטה בבקשה חוזרת באותו עניין כאשר הטענות הינן "ערעוריות" באופיין. יחד עם זאת, שעה שמדובר בהחלטת ביניים, אשר אינה יוצרת מעשה בית דין, רשאית הערכאה שנתנה את ההחלטה לשוב ולדון בה ואף לשנותה, למשל, עם שינוי נסיבות. אם לא חל שינוי נסיבות, רשאית הערכאה שנתנה את ההחלטה לשנותה, אך זאת במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית המשפט כי נתן החלטה מוטעית, בייחוד כאשר מדובר בתיקון שאין בו כדי לפגוע בזכויות הדיונית והמהותיות של הצד שכנגד (רע"א 8205/08 מצלח נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2008)).
אינני מקבל את הטענה, שלפיה מדובר היה בהחלטה בעלת אופי סופי. החלטה, בדבר עיכובם או אי עיכובם של הליכים, היא החלטת ביניים, אשר כפופה לשינוי נסיבות.
ניתן לערוך היקש להחלטות אפשריות אחרות מדיני עיכוב ההליכים. כך, למשל, נניח שבית המשפט קובע כי בית המשפט בישראל איננו "הפורום הנאות", וכי הכלל בדבר "מירב הזיקות" של העניין הנדון מוביל למסקנה שראוי לברר את הסכסוך דווקא בחו"ל (בין היתר בשל העובדה שבעלי הדין מתגוררים שם); כעבור זמן מה, עוד לפני תחילת ההליכים בחו"ל, מסתבר שבעלי הדין מעתיקים את מקום מגוריהם לישראל. האם בקשה לעיון מחדש תדחה על הסף בטענת סופיות? נניח עוד שבית המשפט מחליט לעכב הליכים בטענה של "הליך תלוי ועומד"; מה יהיה הדין כאשר מתברר כי ההליך המקביל אינו מתקדם ולמעשה מצוי ברורה של המחלוקת במבוי סתום? האם בקשה לעיון מחדש תדחה על הסף בטענת סופיות? התשובה לכך היא שלילית.
ספציפית לעניין עיכוב הליכים לפי חוק הבוררות – מפסק הדין ברע"א 340/05 וינרוט נ' עורקבי (2005) ניתן להבין כי אין מניעה דיונית לעתור בבקשה לעיון מחדש בהקשר זה.
כך גם מההחלטה ברע"א 392/10 נוברטיס נ' פרומדיקו בע"מ (2010); באותו עניין, אשר עסק אף הוא בעתירה לעיון מחדש בכל הנוגע לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות, נדחתה אמנם בקשת רשות הערעור לגופה, אך נפסק כי "... חרף היקפה הנרחב של בקשת רשות הערעור אין בשלל הטענות אותן מעלה המבקשת כדי להתמודד עם העובדה שסוגיית סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה הוכרעה בהחלטתו של בית משפט זה ברע"א 7985/08, בה נקבע מפורשות כי המבקשת לא עמדה בנטל העובדתי להוכיח כי התביעה שהוגשה על ידי המשיבה בישראל בסוגיית המוניטין נובעת מהסכם ההפצה ועל כן חלה בעניינה תניית הבוררות. משמעות הדברים הינה כי כל עוד לא השתנו הנסיבות באופן שיהיה בו כדי לשנות מקביעה עובדתית זו, תמשיך התביעה להתברר בפני בית המשפט המחוזי... לפיכך, כל שנותר הוא לבחון האם אכן חל שינוי נסיבות אשר יש בו כדי לשנות מהמסקנה העובדתית אליה הגיע בית המשפט המחוזי בהחלטתו המקורית... התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. בצדק שב וקבע בית המשפט המחוזי, כעניין שבעובדה, כי כל אותן הטענות הנטענות בבקשה לעיון מחודש בהחלטתו הינן טענות שאינן חורגות מהטענות אותן טענה המבקשת עובר להחלטתו המקורית, או כאלה שהיה בידיה להעלותן בשלב זה..." (ההדגשות שלי – א.ז).
מכאן ברור, כי הסמכות להידרש לבקשה לעיון מחדש – קיימת; השאלה היא שאלה שבשיקול דעת.
השיקולים הרלוונטיים, בהקשר האמור, יהיו: האחד, "עוצמת" שינוי הנסיבות; השני, עיתוי הגשת הבקשה, או במילים אחרות – השלב שבו מצוי בירור ההליך לגופו.
בענייננו, עובדת הגשתה של תביעת החולים היא נתון עוצמתי, אשר מהווה שינוי נסיבות של ממש. לו, כרונולוגית, הייתה עומדת תביעה כזו ערב מתן ההחלטה הראשונה, הייתה מתקבלת החלטה שונה, שהרי אותו אינטרס ציבורי חשוב היה בא על סיפוקו אגב בירורה של תביעת החולים.
בנוסף - התובענה שלפניי מצויה בשלב מקדמי יחסית; ההליכים המקדמיים סביב שאלת עיכוב ההליכים ועניינים נוספים, לא איפשרו להתחיל בבירור המחלוקות גופן. למעשה, התיק קבוע לישיבת קדם משפט ליום 13.7.10. בנסיבות אלו אינני רואה כל סיבה שלא להורות על עיכוב ההליכים כמבוקש (לו היה מצוי ההליך בשלב מתקדם של שמיעת הוכחות, יש להניח שהייתי מגיע לתוצאה שונה).
הבקשה מתקבלת אפוא. ההליכים בתיק זה מעוכבים בשל תניית הבוררות.
פרוניורון תשא בהוצאותיה של טבע בסך 10,000 ₪ + מע"מ.