פסק דין
התובע שבפני מבקש לחייב את הנתבעת בגין נזקים והוצאות שנגרמו לו כתוצאה מאובדן משלוח דבר דואר, שבוצע באמצעות הנתבעת.
לטענת התובע, שלח באמצעות הנתבעת דבר דואר בדואר רשום אך דבר הדואר לא הגיע ליעדו. התובע מפרט מסכת של פניות לנתבעת משך תקופה של כחודשיים, במהלכה טורטר. בשלב כלשהו, הודתה הנתבעת (מכתבה מיום 20.4.20009) כי לא הצליחה לאתר את דבר הדואר ו/או את האדם אשר קיבל אותו; בנסיבות אלה החזירה הנתבעת לתובע את הוצאות המשלוח בסך 8.8 ₪ ובאשר למסמך שהכיל דבר הדואר, ביקשה הנתבעת לקבלו תוך שהיא מציינת כי גובה הפיצוי במקרה של אובדן, מוגבל לסכום הקבוע בתקנות. כמו כן ציינה: "קבל נא התנצלות כנה על נסיבות המקרה". לאור הנ"ל עותר התובע בתביעתו לתשלום עלות שחזור המסמכים אשר היו באותו דבר הדואר, הוצאות נוספות ועוגמת נפש ובסך הכל: 14,703 ₪.
הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה, בין היתר, בשל סעיף 78 (1) לחוק הדואר, התשמ"ו – 1986 (להלן: "חוק הדואר"), המגביל את אחריות הנתבעת. מבלי לפגוע באמור ולמען הזהירות כנטען, מפנה הנתבעת לסעיף 77 (א) לחוק הדואר לפיו אחריות הנתבעת מוגבלת לדבר דואר שנשלח בדואר רשום וכן לסעיף 81 לחוק הדואר ולהודעת הדואר (היקף האחריות לדבר דואר פנים), התשס"ח – 2008, לפיהם סכום הפיצוי הוגבל לסך 561 ₪. הנתבעת טענה עוד כי למרות בדיקותיה דבר הדואר לא אותר; כי סכום הפיצוי שנתבע הינו מופרז ולא נתמך בראיות המוכיחות את הוכחות התובע; הנתבעת ציינה כי לפני משורת הדין הציעה לתובע לקבל את סכום הפיצוי המכסימלי אך התובע דחה את דרישתה.
בדיון שהתקיים העיד התובע ונציג הנתבעת. התובע חזר על טענותיו וכן טען כי לא ידע על הגבלת האחריות אצל הנתבעת. לטענתו בדבר הדואר היו מסמכי בנקים שניתן לשחזרם אך הדבר עולה כסף כמפורט בקבלות שצורפו לתביעה. נציג הנתבעת טען כי הציע באופן אישי לתובע את הסכום המכסימלי לפיצוי אך במהלך הדיון חזר בו והציע סכום נמוך יותר, בכפוף לקשר סיבתי בין המסמכים שצורפו לתביעה לבין האירוע דנן.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפני, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה.
הצדדים אינם חלוקים על העובדות. הנתבעת מודה כי אכן דבר הדואר אכן לא הגיע ליעדו ואף לא אותר ובנסיבות אלה הסכימה לשלם לתובע את מלוא הפיצוי הקבוע בחוק. התובע סבור כי יש לפסוק לו את מלוא נזקיו באשר לא ידע על הגבלה זו שבחוק.
הוראת סעיף 77 (א) לחוק הדואר קובעת כי:
"על אף האמור בחוק זה או בכל דין אחר, לא יהיו בעל רישיון כללי, עובדיו וכל הבאים מטעמו אחראים לנזק, גניבה או אבדן של דבר דואר פנים, כולו או חלקו, שאירעו במהלך השירותים הניתנים על ידי פקיד-דואר המועסק על ידי בעל הרישיון כאמור בתפקידו ועקב שירותים אלה, אלא אם כן נתקיימו כל אלה:
(1)דבר הדואר נתקבל למשלוח על ידי בעל הרישיון כאמור תמורת קבלה ומסירתו טעונה אישור;
(2)במקרה של נזק, אבדן חלקי או גניבה מתוך דבר הדואר – הדבר הובא לידיעת פקיד הדואר בעת מסירת דבר הדואר או בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מכן;
(3)במקרה של גניבה או אבדן של דבר הדואר כולו – השולח או הנמען הביא את הדבר לידיעת פקיד דואר מיד לאחר שנודע לו;
(4)הנזק או האבדן לא נגרמו מחמת אריזה בלתי מספקת או בלתי מתאימה, או מחמת טיבו של דבר הדואר, או באשמתם של השולח או של גורמים שבידי שמים."
סעיף 81 לחוק הדואר קובע כי: "אין בעל רישיון כללי חייב בפיצויים לפי סעיף 77 אלא כדי שווי הנזק לדבר הדואר או כדי ערכו של דבר הדואר אם נגנב או אבד, אך לא למעלה מן הסכום שיקבע השר לענין אותו סוג של דבר דואר". בתקנות הדואר (היקף האחריות לדברי דואר פנים), תשס"ו-2006 נקבע כי סכום הפיצויים לפי סעיף 77 הנ"ל לא יעלה על סכום של 561 שקלים חדשים לכל דבר דואר שהוא, ובכלל זה, דבר דואר רשום.
בנסיבות אלה ומשהוראות החוק בענין זה ברורות והנתבעת נהנית מחסינות סטאטוטורית, הסכום המקסימילי אותו רשאי בית המשפט לפסוק הוא 561 ₪ [ראה לענין זה ע"א 742/93 (ת"א) אזולאי נגד רשות הדואר, פ"מ תשנ"ה (1) 467].
לאור הנ"ל, בשים לב לכך שהוצאותיו של התובע כעולה מנספחי כתב התביעה עלו על סכום הפיצוי הקבוע בחוק; משהתרשמתי כי אכן לתובע נגרמו הוצאות נוספות ועוגמת נפש בשל אובדן דבר הדואר; ובשים לב לכך שהנתבעת בכתב הגנתה הסכימה לשלם לתובע את סכום הפיצוי המקסימלי, למרות שבמהלך הדיון חזר בו נציגה מהסכמה זו, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום זה.
לאור כל הנ"ל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום, סך 565 ₪. כמו כן ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי, תשלם הנתבעת לתובע, במועד האמור, הוצאות משפט בסך 350 ₪. לא ישולמו הסכומים הנ"ל בתוך 30 יום מהיום ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, כ"ב אייר תש"ע, 06 מאי 2010, בהעדר הצדדים.