דחיית בקשת עתונאי לערער על החלטת בימ"ש השלום שלא לכפות על וואלה תקשורת לתת כתובות מגיבים אנונימיים (טוקבקסיטים ) שהשמיצו אותו לטענתו

1.         המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה כי יכפה על המשיבה ליתן בידו את כתובת ה-IP של כותבי התגוביות, שלטענתו הוציאו את דיבתו רעה. בית משפט קמא דחה את הבקשה. מכאן בקשת הרשות לערער.

רקע

2.         המבקש הוא עיתונאי, המועסק ב"ידיעות אחרונות". באתר האינטרנט של המשיבה פורסמו שלוש תגוביות (talk-back), שלטענת המבקש פוגעות בשמו הטוב, ואלו הן:

            התגובית הראשונה ניתנה מיום 28.9.2008. לאחר פרסום כתבה, שעסקה בכתבי ידיעות אחרונות, ניתנו תגובות מתגובות שונות, ובתוכן נמצאה תגובית מס' 32, המתייחסת למבקש, ונאמר בה כך:

" ישראל מוסקוביץ שיסע לרוסיה צריך לזרוק אותו מהעיתון. אף אחד בעיתון לא סובל אותו אדם רע".

            התגובית השניה ניתנה ביום 3.10.2008, וזו לשונה (היא ניתנה בתגובה לתגובית מס' 52):

" תגובה ל52 נכון ישארל מוסקוביץ לא יוצה מהבית ומקבל 5000 ק"מ גולובלי נו אתה צודק צריך להעיף אותו לרוסיה".

            התגובית השלישית פורסמה ביום 26.10.2008, והתייחסה לכתבה, שעסקה בצמצומים הצפויים בעיתון. זו לשון התגובית:

" ישראל מוסקסוביץ בדרך לפיטורים גם. בדוק מוסקוביץ מהצפון בדרך הביתה אחרי שבמערכת חיפה הקריבו אותו בגלל יחסי אנוש שלו וחוסר הידיעות שלו בעיתון כי הוא לא יוצא מהבית ומקבל משכורת עתק על כלום. זאת תרומתה של מערכת הצפון לגל הפיטורין. כולם שמחים להיפטר מהאיש הזה אצלנו בעיתון. בלתי נסבל".

3.         אלו הן שלוש התגוביות, שפורסמו באתר של המשיבה. המבקש טוען, כי תוכן התגוביות הוא שקרי, ופוגע בשמו הטוב. הוא מבקש לתבוע את עלבונו בבית משפט, אלא שהמגיבים (המכונים בפי העם "טוקבקיסטים", ולהלן אכנה אותם גם "המגיבים") הם עלומי שם. מכאן באה פניית המבקש למשיבה, כי תסייע בידו בזיהויים של המגיבים, על מנת שיוכל לתובעם לדין. משזו סרבה לעשות כבקשתו - הוא פנה לבית משפט קמא על מנת לכפותה לעשות כן.

רקע טכני

4.         זה המקום לומר, בלא להידרש יתר על המידה לשאלה הטכנית הכרוכה בעניין, כי בכללו של דבר מזוהה כל מחשב ברשת בכתובת הקרויה כתובת IP (Internet Protocol), כתובת הניתנת לו על ידי ספק הגישה לאינטרנט (Internet Service Provider - ISP, ולהלן "הספק", ודוגמתו אצביע על "ברק", "נטוויז'ן" ודומיהם). כתובת שכזו ניתנת, מן הסתם, גם למחשב ממנו כותב איש התגוביות ("הטוקבקיסט"). כאשר מבקש המגיב להגיב לידיעה באתר פלוני (דוגמת זה של המשיבה), לתוכן הכתובית נצמדת כתובת ה-IP שלו, ושניהם (התגובית וכתובת ה-IP) נשלחות לאתר. כתובת זו נשמרת (דרך כלל) אצל מפעיל האתר.

            האפשרות לאיתורו של כותב התגובית נובעת, אפוא, מקיומה של כתובת ה-IP אצל מפעיל האתר, ומכאן באה דרישתו של המבקש, כי המשיבה (מפעילת האתר אליו נשלחו התגוביות) תיתן את כתובת ה-IP של המגיבים.

            אלא שבכך לא נסתיימה מלאכת האיתור שעליה עמל המבקש. בשלב השני יהא עליו לפנות לספק הגלישה, כשהוא מצויד בכתובת ה-IP של המגיב, והריהו מחזיק בידו את הקישור/זיהוי שבין כתובת ה-IP לבין בעל המחשב. כך יוכל המבקש לעלות על עקבותיו של המחשב, ממנו נכתבו הכתוביות.

5.         אלא שהדברים הללו נכונים דרך כלל, אך לא תמיד, כיוון שמשוכות אחדות עשויות שלא לאפשר את האיתור. בין היתר אפשר, שמפעילי האתר לא ישמרו את כתובת ה-IP (אין עליהם, לפי הדין הקיים, לשמר את הכתובת, את התגובית או כל מידע אחר אודותיהן); אפשר, וכותב התגובית הוא מחשב אחד בתוך רשת, שכולה מתאפיינת בכתובת IP אחת, שאז ניתן לזהות את הרשת (כגון של משרד ממשלתי, פירמה גדולה וכד'), אך לא את המחשב הבודד של כותב התגובית. אפשר, והכותב התחבר לרשת אלחוטית כזו או אחרת ("קפה אינטרנט", בית מלון, שדה תעופה, רשת אלחוטית ביתית של השכן, ועוד כיו"ב), שאז ידע מפעיל האתר (אליו נשלחה התגובית) את כתובת IP של הרשת, אך לא של הכותב-המגיב.

רשימה זו של מכשלות אינה ממצה. לשם ההמחשה אציין את קיומם של אתרים ברשת, המתמחים בטשטוש עקבותיהם של גולשים.

דיון

6.         השופטת קמא דחתה את בקשת המבקש. היא סברה, כי התגוביות אינן מבססות, גם לא לכאורה, עוולה של לשון הרע, ואפילו היו מקיימות אחר תנאי הכרחי זה, לא היה מקום לחשיפת כתובת ה-IP, ובהביעה דיעה זו הציבה עצמה השופטת קמא עם אלו הסבורים, כי את שאלת קיומה של הוצאת דיבה ברשת האינטרנט יש לבחון באורח שונה מעולם החומר לו אנו מורגלים. על מנת להבין עמדה זו אציין, תחילה, כי שאלת חשיפתו של מפרסם אנונימי טרם הוסדרה בידי המחוקק. לבית המשפט העליון טרם נזדמן להכריע בה. עם זאת נתנו שופטי שלום ומחוזי את דעתם בסוגיה, והדיעות חלוקות, וניתן לאפיינן בשלוש גישות (על אחת נסמכה השופטת קמא), שבקווים כלליים אפשר שתיוצגנה מפיהם של שלושה שופטים (י' עמית, ד"ר ד' פלפל, וד"ר מ' אגמון-גונן).

7.         בקצירת האומר אציין, כי הגישה האחת (גישתה של כב' השופטת ד"ר ד' פלפל, ה"פ (מחוזי ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט NRG ), תקדין, 2008) גורסת, כי לעובדת היות הפרסום ברשת האינטרנט דווקא, אין כדי להשליך על ההכרעה בשאלת החשיפה, ואם אדם פרסם פרסום פוגע, עליו לשאת באחריות, ולכן יש לחשוף את זהותו, אם עולה בידי התובע לשכנע בקיומה לכאורה של עוולה נזיקית העולה מן הפרסום.

            בקוטב הנגדי עומדת הגישה (בה אוחזת כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן, בש"א (שלום י-ם) 4995/05 פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ, תקדין, 2006), לפיה משום מאפייניה הייחודיים של הרשת - רק אם מגיע הפרסום כדי מעשה פלילי - יש מקום לחשיפת זהותו של המפרסם.

            גישת הביניים (המיוצגת מפיו של כב' השופט י' עמית (בר"ע (מח'-חי') 840/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET - מערכת הפורומים, תקדין, 2007) גורסת, כי בשל מאפייניה של הרשת, וחשיבותה של האנונימיות שבגלישה, יש להוסיף על המבחן עליו הצביעה כב' השופטת אגמון-גונן "דבר מה נוסף" (ועל כך ביתר הרחבה ראו נא בהמשך).

8.         אלו הן, אפוא, שלוש הגישות, אותן יכולתי לדלות מפסיקת בתי המשפט. מכאן אני בא לשאלה גופה, ותחילה אנסה לאפיין את מאפייניה. בחינת הערה מקדימה אציין, כי אין בדעתי להרחיב הרחבת יתר את היריעה, על שום שבתי המשפט עשו מלאכה זו לפניי, ואין לי כי אם להפנות באופן מיוחד לשלוש ההחלטות שלמעלה, שפרשו פרישה מקיפה ונרחבת את כל הצריך פרישה. בהמשך דבריי אביא מהן מובאות אחדות, על מנת להבהיר את דעתי שלי בסוגיה שלשמה התכנסנו.