דחית בקשה להחלת פלת"ד על מעורבים בתאונה שאירעה בעת כניסה לא חוקית לישראל

השאלה שהעלו באי כוח הנתבעת מס' 2, קרנית, היא האם ניתן להחיל את הוראות סעיף 7(4) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 על התובעים  אשר נסעו יחד עם הנתבע ברכב תוך שהם נכנסים  לישראל מהכפר בני נעים ליד חברון שלא כדין.  התאונה עצמה קרתה בתוך ישראל לאחר שהרכב ונוסעיו נכנסו לתוך שטח מדינת ישראל.

טענת קרנית היא שהתובעים הם בגדר מסתננים ולפיכך הרכב סייע בידם לביצוע פשע. בא כוח התובעים, עו"ד אלסאנע טוען כי הוראות החוק הרלבנטיות לתובעים הם חוק הכניסה לישראל, התש"יב-1952. העבירה היא לפי סעיף 12 והעונש בצדה הוא 12 חודשי מאסר, ומכאן שהעבירה היא מסוג עוון ולא פשע. בא כוח קרנית, עו"ד בלגה טוען כי החוק שניתן להחיל הוא חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט ), תשי"ד - 1954 שהעונש על פיו הוא 5 שנות מאסר והוא מסוג פשע.

ההכרעה במחלוקת היא לפי הוראות סעיף 7(4) לפלת"ד אשר אינו קובע כי תנאי ליישומו הוא כי נהג הרכב הורשע בהליך פלילי וההרשעה היא בעבירה מסוג פשע. כל שנדרש הוא כי הרכב  הפוגע שימש לנפגע או סייע בידו לביצוע פשע,  ודי בקביעה "אזרחית" כי כך היה. נדרשת הסתייעות של הנפגע ברכב הפוגע לביצוע פשע בעת ארוע התאונה [ ת.א. (מחוזי חי) 1559/00 חוג'יראת נ' מוסקוביץ' (לא פורסם, 15/12/2003)]

התובעים  נכנסו לישראל שלא כדין ועל כך אין מחלוקת והכניסה הייתה ברכב הטרנזיט בו נהג הנתבע מס'

1. נגדו הוגש כתב אישום (ת"פ 5407/05 ביהמ"ש השלום באר שבע).

על פי כתב האישום הנסיעה של הנאשם הייתה מאזור מגוריו בבני נעים לתוך ישראל. הרכב אפוא סייע לתובעים להיכנס לישראל. התכלית של הוראות סעיף 7 לפלת"ד היא עונשית שלא יצא החוטא נשכר [רע"א 9030/99  גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י נו(6), 926 (2002) (להלן: "עניין- גרינברג")].

ההוראות הרלבנטיות במחלוקת זו הם סעיפים 1(2) ו-10 לחוק ההסתננות.

הטענה היא כי התובעים נופלים  בגדר מי שביקר בחלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל. כאשר הפרשנות היא שהביקור הוא בשטחי ארץ ישראל מחוץ למדינת ישראל תוך הפניה לע"פ 5746/06 [ עבאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31/7/07) (להלן: "עניין- עבאס") ].

העובדות שנדונו בעניין עבאס הן שהנאשם נכנס לישראל שלא כדין מעזה, לפני ההתנתקות, ולכן לטענת המערער הוא נכנס מתוך שטח שהיה בשליטה אפקטיבית של מדינת ישראל. לכן נטען כי הוא לא נכנס לתוך ישראל מחוץ לישראל.

הפרשנות של בית המשפט העליון, כבוד הנשיאה  ביניש הייתה כי העבירה נעברת בכניסה משטח המצוי מחוץ לגבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל, לנוכח תכלית החקיקה שנועדה למנוע כניסה למדינת ישראל משטחים "גובלים או סמוכים לה"( עניין- עבאס).

בא כוח הנתבעת מס' 2 טען כי השטח שממנו הגיעו התובעים נתון לשליטת הרשות, ועל עובדה זו חולק בא כוח התובעים.

בא כוח התובעים טוען כי אף המדינה לא מצאה מקום להאשים את הנהג, הנתבע מס' 1 בעבירה לפי חוק ההסתננות ויש לקבל את פרשנות הפרקליטות מה החוק החל בנסיבות נשוא תיק זה. סעיף 10 לחוק ההסתננות קובע חזקה כי אדם שנכנס לישראל ללא רשות כניסה, או שוהה בישראל שלא כדין, רואים אותו "לעניין חוק זה" כמסתנן, כל עוד לא יוכיח את ההיפך.

החלת הוראות סעיף 7(4) לפלת"ד יש לעשות במקרים חריגים כי התוצאות הן קשות לנפגע ולמשפחתו. כאמור המטרה היא עונשית ולכן יש לפרש את הנסיבות באופן דווקני  לנוכח המטרות הסוציאליות של החוק (רע"א 2853/96 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680 (1999);נעניין- גרינברג בהפניה לפסיקה שם ).

הבחירה של הפרקליטות להעמיד לדין את הנהג בעבירה מסוג עוון אינה מחייבת את בית המשפט בהליך זה. יחד עם זאת יש בבחירה זו כדי להצביע על מדיניות ענישה של המדינה. הנסיבות של התובעים אינן שונות מאלו של הנאשם בהקשר זה.

העדפת חוק ההסתננות לנסיבות תיק זה על פני חוק הכניסה לישראל היא בגדר מדיניות שיפוטית לנוכח האפשרות להכניס את העובדות לשני החוקים. הנושא נבחן במקרה של אטבישה ראאד בבית המשפט השלום בקרית גת ובבית המשפט המחוזי בבאר שבע ובר"ע על כך נמצאת בבית המשפט העליון (ע"א 1142/08 אטבישה נ' עזבון המנוח אבו אלקיעאן ז"ל; רע"א 7959/09).

בית המשפט השלום והמחוזי מצאו כי יש מקום להחיל את חוק ההסתננות בנסיבות דומות.

למעט כניסה לישראל ללא היתר כדין לא נקשרו לתובעים באותו אירוע מעשים שהם עבירות פליליות אחרות. הבחירה בחוק ההסתננות מעלה קושי ויוצרת אי נוחות לנוכח המגמה הסוציאלית של החוק, פיזור הנזק וצדק חלוקתי. ראוי כי העדפת העבירה החמורה יותר בנסיבות של סעיף 7(4) לחוק הפלת"ד תעלה בקנה אחד עם מדיניות הענישה של מדינת ישראל. מנקודת מוצא שהוראות סעיף 7(4) מצביעות על מדיניות של ענישה והרתעה הרי שיש מקום שזו תדמה מבחינת החומרה עם הליכים פליליים שננקטו בפועל על אותה מסכת עובדתית. לנוכח העובדה כי הנהג הואשם על פי חוק הכניסה לישראל, סביר להניח כי הנוסעים לא היו מואשמים בעבירת ההסתננות.

גם בהיבט של פרשנות חוק ההסתננות לצורך ההליך לפי סעיף 7(4) לחוק הפלת"ד יש מקום לפרשנות דווקנית של התנאים לקביעה מי הוא מסתנן. יש להוכיח כתנאי  לקביעת מעמד של מסתנן כי הנכנס הוא מי שנכנס לישראל שלא כדין ביודעין שהוא נכנס לקטיגוריות של ההגדרה.

במקום שמדיניות הענישה של המדינה אינה חד משמעית , דהיינו אין מדיניות כי כל אחד שנכנס לישראל מתוך שטחי ארץ ישראל, שהם מחוץ לישראל, הוא מסתנן, יש מקום לספק שהנכנס אינו נכנס ביודעין שהוא מסתנן.