התקף לב לאחר טלפון מפקיד הבנק לגבי יתרת חובה יחשב לפגיעה בעבודה

2.       הנתבע, במכתבו לתובע מיום 13/11/07, הודיע לו על דחיית תביעתו בשל כך שמתח מתמשך אינו בבחינת ארוע תאונתי, וכן בטענה שהאוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית ושהשפעת העבודה, אף אם היתה, היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

3.       כנגד הדחיה האמורה הגיש התובע את התובענה שבפנינו. הנתבע, בכתב הגנתו, חזר על הסיבות לדחיית התביעה, שאותן פירט פקיד התביעות במכתב הדחיה. מגרסת הנתבע התברר כי הוא חולק על גרסת התובע הן במישור העובדתי והן במישור הרפואי.

4.       לאור המחלוקת העובדתית בין הצדדים, הוגשו תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות. בישיבת הראשונה שנועדה להוכחות, הוסכם על כך שהתובע יהיה זכאי להגיש תצהירים מתוקנים מטעמו ואולי אף להזמין עד נוסף (את פקיד הבנק). התובע אכן הגיש תצהירים חדשים (שלו ושל המצהיר המקורי), והזמין את פקיד הבנק להעיד, ובישיבת ההוכחות הנוספת, ביום 8/9/09, שמענו את עדויותיהם ולאחר מכן את סיכומי הצדדים.

מספר הערות בקשר לקביעת העובדות

5.       גרסת התובע לא היתה נקיה מספקות.

          כך - למשל - בטופס התביעה, כזכור, טען התובע ששיחת הטלפון מפקיד הבנק היתה בקשר ליתרה שלילית גבוהה. בתצהירו הראשון התובע אמנם התייחס ליתרתו השלילית, אך יחד עם זאת טען כי השיחה עסקה גם בהחזרת צ'קים שנמשכו מחשבונו. אולם, התברר שהחשבון בבנק הוגבל כבר ביום 22/4/03, כלומר - כמעט חצי שנה טרם השיחה הנטענת, כך שקשה להניח ששיחת התובע עם פקיד הבנק היתה בקשר לצ'קים החוזרים. התצהיר הנוסף של התובע, כבר לא הזכיר את הצ'קים החוזרים, אך הוא הוסיף טענה שלא עלתה לפני כן, בענין העברת הענין להליכים משפטיים כנגד התובע.

          בנוסף, מהאמור בעדותו של מר עיסאם אסעד, פקיד הבנק, נראה לכאורה שלא הוא היה זה שהמשיך לטפל בחשבונו של התובע, לאחר שכבר הוחלה הגבלה על החשבון, כך שלא ברור אם הוא היה זה שהיה אמור להתקשר לתובע ביום 4/10/03. (אם כי בענין זה נעיר כי אין אנו שוללים את האפשרות שמר אסעד ניסה להרחיק את עצמו מכל מעורבות עם עניינו של התובע ובשל כך העיד כפי שהעיד. מהתנהגותו של מר אסעד, כולל הגשת בקשה מטעמו ימים ספורים טרם הדיון וכולל העובדה שהוא הגיע לבית הדין עם עו"ד מטעמו, בנסיון להימנע מלהעיד, התרשמנו כי הוא מוכן לעשות הרבה כדי שלא להעיד בעניינו של התובע, ומשהוא נאלץ בכל זאת להעיד, הוא עשה זאת בהסתייגות מופגנת, כך שהיה ברור מאד שאין לו כל ענין למסור פרטים על קשר כלשהו עם התובע. בנוסף לכך, מר אסעד לא שלל את האפשרות שהוא אכן התקשר לתובע ביום 4/10/03). 

6.       למרות הספקות בגרסת התובע, הבענו בהחלטתנו מיום 17/9/09 את דעתנו שניתן לקבוע שהיתה שיחת טלפון חריגה עם מי מפקידי הבנק ביום 4/10/03, והבאנו מספר טעמים לכך:

א.      מעדותו של התובע בפנינו התרשמנו כי הוא מתקשה מאד להתבטא. אמנם, התובע העיד בעברית, שאינה שפת אמו, אך מאופן התבטאותו - ניתן להבין שהוא מתקשה להתבטא גם בערבית.

ב.       מאז הארוע הנדון ועד למתן הודעתו של התובע בפני חוקר הנתבע חלפו כ-3 שנים, כך שניתן להבין שגם התובע לא זכר מה בדיוק נאמר בשיחה. קל וחומר שכך היה המצב בעת עדותו של התובע, כ-6 שנים לאחר הארוע.

ג.       הוגש לנו תדפיס מחשבונו של התובע. מהתדפיס עולה שביום 26/9/03, קיבל התובע הלוואה בסך 110,000 ש"ח מהבנק. אותה הלוואה הפחיתה את היתרה השלילית בחשבונות של התובע, כך שבמקום להיות במינוס של כ-136,500 ש"ח, היה התובע במינוס של כ-26,500 ש"ח. התובע אכן אישר בעדותו כי הוא לקח הלוואה שאותה הוא היה אמור להחזיר "לאט לאט". (נעיר כי ביום 30/9/03, גבה הבנק סך של כ-5,450 ש"ח כפרעון קרן ההלוואה וסך של כ-170 ש"ח כפרעון רבית בגין ההלוואה, אך אין אנו בטוחים שמדובר אכן בפרעון של אותה הלוואה שנלקחה ביום 26/9/03). אולם, דווקא ביום שקדם לארוע, ביום 3/10/03, החליט הבנק, כנראה, לחזור בו ממתן ההלוואה, והעמיד את כל ההלוואה לפרעון מיידי, כך שביום זה נפרעה ההלוואה (בסך 110,234.11 ש"ח). כתוצאה מכך, היתרה השלילית בחשבונו של התובע צמחה בבת אחת מסך של כ-38,000 ש"ח לסך של כ-148,000 ש"ח). פרעון זה של הלוואה והעלאת היתרה השלילית בבת אחת, היו יכולים להצדיק את שיחת הטלפון המאיימת לתובע.

7.       לפיכך, סברנו שאין מניעה מלקבל את גרסתו של התובע על כך שביום 4/10/03, התקשר אליו מי מפקידי הבנק (וייתכן שאכן מר אסעד), ושוחח עמו על הצורך להסדיר בדחיפות את יתרת החשבון. בהתאם לכך - קבענו את העובדות שאותן נפרט להלן.

אלה העובדות (כפי שנקבעו בהחלטתנו מיום 17/9/09) :

8.       התובע, יליד שנת 1963, היה בעלים של מכולת בכפר עילוט, ובעיסוקו זה היה רשום אצל הנתבע כעובד עצמאי.

9.       מצב עסקיו של התובע לא היה טוב. החשבון העסקי שלו, בבנק מרכנתיל-דיסקונט בנצרת, היה באופן תדיר ביתרת חובה.

10.     בשנת 2003 החמיר מצב האשראי בחשבונו של התובע. היתרה השלילית עלתה, והבנק הפסיק לכבר צ'קים שנמשכו מהחשבון ושולמו לספקים. באפריל 2003, הוגבל חשבונו של התובע, לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981.