פתח דבר
1. ביום 24.5.2001, בשעות הערב, במהלך חגיגת נישואין רבת-משתתפים באולם השמחות "ורסאי" בירושלים, קרסה והתמוטטה רצפתו של האולם, ומאות חוגגים נפלו מרום גובהן של שלוש קומות המבנה. באסון הכבד קופדו חייהם של 23 אנשים ו-356 אחרים נפצעו.
2. בגין המעשים והמחדלים שגרמו לאסון ולתוצאותיו הקטלניות, הגישה המדינה כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי נגד תשעה נאשמים. בשלבים המקדמיים הופרד הדיון, וכנגד ארבעה נאשמים, הבעלים והמפעילים של האולם, הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום - בו הואשמו בעבירות גרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות - לפי סעיפים 304 ו-341 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן -
חוק העונשין).
3. הרשלנות שיוחסה לנאשמים התמקדה באי-טיפולם כיאות בתופעה של שקיעת מרצפותיה של רחבת הריקודים, שנתגלתה לעיניהם כחודש עד חודש ומחצה לפני האסון, אשר שם, ובסביבתן הקרובה, נעתקה הרצפה ממקומה וצנחה מטה עם הנמצאים עליה.
4. בית-משפט השלום (
כב' השופט ח' לי-רן) הרשיע בעבירות האמורות שלושה מהנאשמים - אברהם עדי, אורי ניסים ואפרים אדיב - בהיותם בעלים ובעלי תפקידים באולם. הנאשם הנוסף, דוד עדי, זוכה מהאשמה שיוחסה לו, לאחר שנקבע כי היה עובד שכיר בלבד, אשר אחריותו לא השתרעה לתחום אחזקתו המבנית של האולם. עדי אברהם ואפרים אדיב נידונו לשלושים חודשי מאסר בפועל ולארבעה חודשי מאסר על-תנאי, ואילו דינו של אורי ניסים נגזר לארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ולארבעה חודשי מאסר על-תנאי.
5. לפנינו שלושה ערעורים:
האחד, ערעור המדינה על זיכויו של דוד עדי;
השני, ערעורו של אורי ניסים על הרשעתו, ולחלופין - כנגד חומרת העונש; ו
השלישי, ערעורם של אברהם עדי ואפרים אדיב על הכרעת-הדין המרשיעה, ולחלופין על חומרת גזר-הדין בעניינם. לערעור זה צורפה בקשה להגשת ראיה במסגרת בערעור. הדיון בשלושת הערעורים אוחד.
פסק-דינו של בית-משפט קמא
6. להלן עיקר ממצאיו ומסקנותיו של בית-משפט קמא בהכרעת-דינו.
אולם "ורסאי" היה רחב-ידיים ובעל קיבולת לאירוח מאות חוגגים וקרואים. במשך שנים, וכמעט מדי יום, נערכו בו אירועי שמחות. בחללו היו ערוכים כסאות ושולחנות לרוב, ובמרכזו הייתה רחבת ריקודים שלעת האסון המתה רוקדים. בית-משפט השלום קבע, והדבר לא היה שנוי במחלוקת, כי קריסת הרצפה באה עקב כשל מבני נסתר, שלא היה בידיעתם של הנאשמים, וכי החלק שהתמוטט היה בשטח של כ-400 מ"ר שכלל את רחבת הריקודים אשר בעת האסון המתה רוקדים.
7. שלושת המערערים (הנאשמים 1, 3 ו-4) היו הבעלים של האולם, ולכל אחד מהם הייתה בעלות של 25% ממנו. ברבע נוסף החזיקה אלמנתו של מי שרכש את האולם עמם - אביהם של הנאשמים 1 ו-2.
אברהם עדי (הנאשם 1) היה מי שניהל את האולם בשגרת פעילותו, ובין השאר אף טיפל בתחום השיפוצים והתיקונים באולם.
אורי ניסים (הנאשם 3) שימש בעיקר כקניינם של המוצרים שנרכשו במסגרת הפעלת העסק, אך בשל מצבו הבריאותי הלקוי עבד באולם באורח חלקי בלבד, ואף בעת הגעתו אליו לא שהה בו אלא שעה או שעתיים.
אפרים אדיב (הנאשם 4) עסק בעיקר בייצוגו של האולם כלפי גורמי חוץ שונים.
דוד עדי (הנאשם 2), שהנו אחיו של נאשם 1, הועסק באולם כשכיר בתפקידים שונים, כמו: עובד מטבח, מלצר, מסדר שולחנות וכו' ("כלבויניק" כלשונו), אך על-פי קביעת בית-משפט קמא, תחומי פעילותו ואחריותו לא חלו על התחזוקה המבנית של האולם.
8. כחודש וחצי לפני האסון התגלתה למערערים תופעה נרחבת של שקיעת מרצפות באזור רחבת הריקודים, שהייתה חלק מהרצפה שהתמוטטה. למערערים היה ברור, כי היה עליהם להיוועץ בבעלי מקצוע לטיפול בפגם שנתגלה, והם הזמינו, לשם קבלת חוות-דעת, איש מכירות של מרצפות, יעקב גלילה, וכן קבלן בניין, צאלח פאנון. הם נועצו עם השניים, ובשיחותיהם הועלו אפשרויות שונות לסיבת שקיעת המרצפות. פאנון אף הציע למערערים לעקור את כל מרצפות השקע, להניח רשת ברזל, לצקת בטון ולרצף מחדש את האזור, אך הצעתו לא נתקבלה על-ידי עדי אברהם, משום התרשמותו כי הלה מבקש לזכות בהכנסה בלתי מוצדקת. לבסוף הזמינו המערערים למקום את הרצף מוסא שכארנה, והטילו עליו את מלאכת הריצוף מחדש של אזור השקיעה. על-פי הוראתו של אברהם עדי, תיקן הרצף רק שקע אחד משני השקעים החריגים, והעבודה בוצעה על-ידו במשך יומיים, ביום 25.4.01 ולמחרת היום, קרי - כחודש לפני האסון. הנאשמים נהגו לכבד האחד את החלטתו של זולתו בתחום פעילותו המיוחדת, וההחלטה בדבר דרך הטיפול במרצפות ששקעו נתקבלה על-ידי הנאשם אברהם עדי על-דעתם של יתר הנאשמים.
9. על-פי קביעתו של בית-משפט קמא מדובר היה בפגם של ממש הנחזה לעיני כל, שעיקרו תופעה של שקיעת מרצפות חריגה ורחבת-ידיים בשטח שבין 30 ל-50 מ"ר, זאת לעומק משתנה עד לעשרה ס"מ (1 ס"מ - 4 ס"מ - 10 ס"מ), אשר כללה הן שקיעה של עשרות מרצפות והן "התרוממות" ו"התנפחות" של הרצפה באזור העמודים. את ממצאיו, בעניין טיבו של הפגם המשמעותי והחריג ובעניין היקפו הניכר, סמך בית-משפט קמא הן על גרסאות הנאשמים בחקירתם במשטרה, אותן העדיף על פני עדויותיהם שבהן ניסו להמעיט מחומרת הפגם שהתגלה לעיניהם; הן על הודעת התקליטן יגאל בן לולו (שהוגשה בהסכמה כראיה לאמיתות תוכנה, אשר תיאר "התרוממות" של מרצפות בתחום רחבת הריקודים במרחק של כמטר מאחד מעמודי האולם; והן, ובעיקר, על עדותו של הרצף שכארנה, אשר הותיר על הערכאה הדיונית רושם חיובי של עד חסר-פניות המיטיב לתאר את אופי הפגם כהוויתו. שכארנה העיד, כי בהגיעו לאולם כדי לתקן את הריצוף, הצביעו לו המערערים על שתי שקיעות סמוכות זו לזו בשטח של 20 או 30 מ"ר כל אחת ובעומק שבין 7 ל-10 ס"מ, וכי מדובר היה בשקע חריג שטרם ראה כמותו מימיו חרף ניסיונו בן שלושים השנים כרצף. תיאוריו של שכארנה את אופייה של שקיעת המרצפות, מימדיה ושיעור השקיעה, תאמו, פחות או יותר, את הודעות הנאשמים במשטרה.
10. רשלנותם של הנאשמים, על-פי הנטען על-ידי התביעה, באה לידי ביטוי באי-הזמנת מהנדס לבדיקת מקור השקע, ובהמשך הפעלת האולם על-ידם מבלי לתקן את הליקוי מבחינה הנדסית ובטיחותית, למרות שהשקע היווה, בשל היקפו וחריגותו, משום "תמרור אזהרה" ו"אור אדום" לליקוי מבני בבניין. לפיכך, התמקד עיקר הדיון בבית-משפט קמא באופן שבו טיפלו הנאשמים בליקוי, ובדרך שהיה ראוי לטפל בו.
11. בהיבט המקצועי-הנדסי - נשמעה בערכאה הדיונית עדות אחת בלבד - זו של המהנדס סטפן שוורץ, אשר העיד מטעם המאשימה. שוורץ הנו מהנדס מבנים כשלושים שנה, והוא עוסק בתכנון מבנים הנדסיים, בחקר הבנייה ובהוראה בטכניון. עדותו נמשכה לאורכן של שתי ישיבות. בית-משפט קמא התרשם הן ממקצועיותו והן ממהימנותו של העד, וסמך את שתי ידיו על עדותו, ממצאיו ומסקנותיו.
לדברי שוורץ, שקיעת המרצפות המתוארת הינה תופעה חריגה ונדירה המחייבת התייעצות עם מהנדס, ואין לתקנה אלא לאחר בדיקה מקצועית של מקור הנזק. השקע - בצורתו, בהיקפו ובממדיו - שימש "אות אזהרה" מפני קיומה של בעיה מבנית חמורה. הוא הוסיף וציין, כי אמנם אין זה פשוט וקל לגלות כשל מבני כזה, ואולם מהנדסים רבים מכירים את שיטת הבנייה ב"פל-קל" (לפיה נוצקו תקרות הבניין), ונוכח "אות האזהרה" האמור בשקע החריג והנדיר היו מזהים את הבעיה. לדבריו, מהנדס מיומן, לו נקרא למקום, היה בודק את השקיעה, מזהה את צורת הבנייה המיוחדת של רצפות ותקרות המבנה, ובאמצעות בדיקות וחישובים היה מגלה שיש בעיה מבנית משמעותית המצדיקה את השבתת הפעילות בבניין, כדי לבדוק את מקור השקיעה ולבצע את התיקונים החיוניים.
12. בהתייחסו להתרשלותם של שלושת המערערים, קבע בית-משפט קמא, כי הללו, כמי ששימשו כבעלים של אולם השמחות, חבו חובת זהירות כלפי החוגגים במקום, והיה עליהם לנקוט בכל האמצעים הסבירים בהם היה נוקט בעל אולם מן היישוב כדי להבטיח את שלומם וביטחונם של הקרואים. בית- המשפט הגיע לכלל מסקנה, כי המערערים הפרו את חובת הזהירות האמורה והתרשלו. על-פי קביעתו, התרשלותם התבטאה בהימנעותם מהזמנת מהנדס שיחווה דעתו על טיבה של תופעת שקיעת המרצפות והדרכים לתיקונה, זאת בהתחשב - הן במהות השקיעה הנרחבת והחריגה שנתגלתה לפתע ומיקומה בקומה השלישית של הבניין, הן בכך שמדובר באולם המאכלס מדי יום מאות אנשים היוצאים במחול ברחבת הריקודים, והן לאור ריבוי האפשרויות וההשערות שהועלו אף על-ידי המערערים עצמם בדבר סיבת היווצרות השקע, ביניהן סיבה מבנית (הסרת קיר בקומה שמתחת לאולם).
13. בית-משפט קמא אף קבע, כי קיים קשר סיבתי בין התרשלותם של המערערים, בהימנעותם מהזמנת מהנדס לבדיקת השקיעה, לבין קריסת רצפת האולם ותוצאותיה הקטלניות.
טענת הסנגור, לפיה מהנדס רגיל לא היה מגלה את הפגם הנסתר שהיה בבניין ולא מונע את התרחשות האסון, נדחתה על-ידי בית-משפט קמא, בציינו כי היא אינה יכולה להישמע מפי מי שכלל לא הזמין מהנדס.
עוד קבע בית-משפט קמא, כי הקשר הסיבתי בין מחדליהם של המערערים לבין התרחשות האסון הוכח בדברי העד שוורץ, אשר העיד כי מהנדס, לו היה מוזמן לבניין, היה עומד - בין בעצמו ובין על-ידי היזקקות לעצתו של מהנדס אחר - על הקשר שבין תופעת השקיעה רחבת הממדים שנתגלתה במרצפות האולם, לבין הכשל המבני, ומורה על השבתת הפעילות באולם, ובכך היה נמנע אסון. השופט דחה טענת ההגנה, כי לא הוכח שהליקוי בריצוף נבע מהכשל המבני (ובכך לא הוכח קשר סיבתי), שכן לדידו הסוגיה הינה אחרת: השקיעה, משום ממדיה החריגים, היוותה אות אזהרה בדבר קיומו של כשל מבני העלול לסכן את האולם ואת שלום החוגגים בו, ועל-כן היה על המערערים לפעול כפי שבעל אולם שמחות מן הישוב היה פועל בנסיבות העניין - להזמין מהנדס. משלא עשו כן - נוצר הקשר הסיבתי הנדרש, ומשהוכח כי הרצפה התמוטטה משום כשל מבני ובאזור השקיעה (ובפרט כאשר המהנדס שוורץ העיד כי מיקום השקיעה, שטחה ועומקה, התאימו לצורת הכשל המבני, כפי שנמצא בבדיקות שערך), נושאים המערערים במחדלם הרשלני לתוצאה. מכאן קבע בית-המשפט, כי נתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מחדליהם של המערערים, בהימנעותם מהזמנת מהנדס, לבין האירוע הטרגי.