ער"מ
בית המשפט העליון בירושלים
|
2474-05-א'
15/05/2005
|
בפני השופט:
דורית ביניש
|
| - נגד - |
התובע:
ציון כהן
|
הנתבע:
עיריית רמלה
|
| החלטה |
בפניי ערעור על החלטתו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות מיום 10.2.05 להאריך את השעיית המערער עד לחמישה עשר ימים מיום גמר ההליכים בכתב האישום שהוגש נגדו (להלן: החלטת ההשעיה). הערעור מעורר שאלה מקדמית והיא האם ערעור לבית משפט זה הוא הדרך הנכונה לתקוף את ההחלטה האמורה.
1. המערער עובד מזה שתים עשרה שנים בעיריית רמלה כאחראי אחזקה במתנ"ס. בחודש דצמבר 2003 הוגש נגד המערער כתב אישום, המייחס לו עבירה של לקיחת שוחד ממפעילי מכונות השתייה האוטומטיות שהוצבו במתנ"ס וכן עבירה של גניבה בידי מורשה, בעקבות נטילת שיק שהופקד בידיו והיה מיועד למתנ"ס. ביום 28.7.04 החליטה המשיבה על השעיית המערער מעבודתו. בעקבות כניסתו לתוקף של חוק הרשויות המקומיות (משמעת) (תיקון מס' 4), התשס"ה-2004 (להלן: תיקון מס' 4) הגישה המשיבה בקשה להארכת השעיית המערער לבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן: בית הדין). בית הדין נעתר לבקשה. בהחלטתו ציין בית הדין כי העבירות המיוחסות למערער הן מהחמורות ביותר בשירות הציבורי וכי אף אם מתעורר ספק בנוגע לאשמו של המערער, הרי שכל עוד לא הוסר החשד מעליו אין זה ראוי כי ימשיך לשמש בתפקידו. מכאן הערעור שבפניי.
בהודעת הערעור טוען בא-כוח המערער כי החלטת ההשעיה ניתנה בחוסר סמכות, מאחר ובקשת הארכת ההשעיה נדונה בפני דן יחיד ולא בפני צוות של שלושה, כמתחייב, לשיטתו, מסעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח -1978 (להלן: חוק המשמעת). לגופה של ההחלטה טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית הדין כאשר קבע כי אף אם קיים ספק בדבר אשמו של המערער, הרי שאין זה ראוי כי ימשיך לשמש בתפקידו כל עוד לא נוקה מחשד. בא-כוח המערער סבור כי לנוכח השלכותיו הקשות של הליך ההשעיה, שומה היה על בית הדין לבחון האם הצליחה המשיבה לעמוד בנטל הוכחה מוגבר בכל הנוגע לאשמו של המערער. בא-כוח המערער טוען כי המשיבה לא הצליחה לעמוד בנטל זה ואף עומד בפירוט על הספקות שהתעוררו, לשיטתו, ביחס לאשמו של המערער במהלך משפטו, המתנהל בבית משפט השלום ברמלה. עוד מצביע בא-כוח המערער על נסיבותיו האישיות הקשות של מרשו, המנהל אורח חיים נורמטיבי לאחר שהשתקם מעברו הפלילי ונגמל מהתמכרותו לסמים, כנימוק להימנע מהמשך השעייתו.
בתגובתה מתמקדת המשיבה בחומרת העבירות המיוחסות למערער, וטוענת כי בנסיבות העניין מאזנת החלטת ההשעיה כראוי בין האינטרסים של המערער, בשים לב להשלכות הקשות של השעייתו, לבין האינטרס הציבורי כי לא יוסיף לשמש בתפקידו עד לגמר ההליכים בעניינו.
2. הליך השעיית עובד רשות מקומית מוסדר בסעיף 20 לחוק המשמעת, אשר בשילוב עם תקנה 7 לתקנות הרשויות המקומיות (משמעת)(התאמת הוראות), תשל"ט-1979 מחיל את הוראת סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 על עובדי הרשויות המקומיות. תיקון מס' 4, אשר נכנס לתוקף ביום 16.1.05, הכניס שינויים בסמכותו של ראש הרשות המקומית להורות על השעיית עובד רשות מקומית שהחלה נגדו חקירה פלילית או שהוגש נגדו כתב אישום. סעיף 20(1)(ב) לחוק המשמעת המתוקן קובע כדלקמן:
|
"
החלת הוראות חוק שירות המדינה (משמעת)
|
20(1). במקום האמור בסעיף 47 בחוק המשמעת, לענין סמכות ראש הרשות המקומית ובית הדין להשעות עובד שהחלה נגדו חקירה פלילית, או שהוגש נגדו כתב אישום, יחולו הוראות אלה:
...
(ב) הוגש כתב אישום נגד עובד רשות מקומית, רשאי בית הדין, לבקשת ראש הרשות המקומית, להורות על השעיית העובד, אם נוכח בית הדין כי בנסיבות העניין מדובר באישום בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין העובד ראוי להמשיך לשמש בתפקידו; השעיה כאמור תימשך לא מעבר לחמישה עשר ימים מיום גמר ההליכים בכתב האישום, ואולם אם הוגשה קובלנה נגד העובד על עובדות שעלו במהלך החקירה הפלילית או הדיון בבית המשפט בתוך חמישה עשר הימים האמורים, תימשך ההשעיה לא מעבר לגמר ההליכים המשמעתיים;"
|
סעיף 20(2) לחוק המשמעת קובע מיהו המוסמך לדון בבקשות השעיה כאמור:
|
|
"20(2). בבקשות לפי פסקה (1) ידון אחד מאלה: אב בית הדין, ממלא מקומו, או חבר בית הדין הכשיר להתמנות שופט בית משפט שלום שאב בית הדין הסמיכו לכך".
|
3. לאחר שבחנתי את החלטת ההשעיה נשוא הערעור, ועל אף שהמשיבה לא העלתה בתגובתה סוגיה זו, הגעתי לידי מסקנה כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בערעור. השעיית עובד על פי סעיף 20 לחוק המשמעת הנה סעד ביניים בלבד, המשמש להרחקת עובד הרשות המקומית ממקום עבודתו עד שיתברר עניינו (ראו והשוו: ער"מ 3818/03 ציון יפת נ' עיריית נתניה, פ"ד נח(1) 952, 959). לפיכך, החלטה זו אינה ניתנת לערעור בפני שופט של בית משפט זה. זאת, מאחר שזכות הערעור בפני שופט של בית המשפט העליון, לפי סעיף 24(א) לחוק המשמעת, חלה רק על פסקי דין סופיים של בית הדין (ראו והשוו: ער"מ 9182/99 זינגר נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(5) 439, 445 - 446, להלן: עניין זינגר). בהחלטת ההשעיה לא ניתן לראות פסק דין סופי כאמור, ועל כן היא אינה מקימה זכות ערעור בפני שופט של בית משפט זה.
בנסיבות אלה, דין הערעור להידחות על הסף, מבלי שאנקוט עמדה לגופה של ההחלטה, ועל בא-כוח המערער להגישו לבית המשפט או לבית הדין המוסמך. בא-כוח המערער צפה אפשרות זו וביקש כי באם ייקבע שהסמכות לדון בערעור אינה נתונה לבית משפט זה, יועבר הערעור לבית המשפט או לבית הדין המוסמך. איני רואה מקום להיעתר לבקשה. העברת העניין על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, העשוי להימנע מהעברה אם היא עלולה להקשות על ניהול ההליך או להכביד באופן אחר (ראו: עניין זינגר הנ"ל, עמ' 450). לנוכח זאת, אין מקום להעביר את הערעור כפי שהוא לבית משפט או לבית דין אחר.
לסיום אין לי אלא להעיר כי מן הראוי כי הנושא של הסמכות להפעלת ביקורת שיפוטית על השעיית עובדים, על כל הכרוך בכך, ימצא ביטויו בהוראת חוק מפורשת.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתנה היום, ו' באייר התשס"ה (15.5.2005).
ש ו פ ט ת