1. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש. ברלינר, י. עמית, י. אלרון) בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט מ. אלטר). בהחלטה זו נדחתה בקשת המבקש לבטל פסק דין שניתן כנגדו בהעדר הגנה ונדחתה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, כאמור.
2. המבקש והמשיב אחים הם. ביום 27.7.89 הגיש המשיב תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד המבקש בגין חוב בסך של כ-60,000 ש"ח. ביום 3.6.91, לאחר שלכאורה בוצעה מסירה כדין למבקש ולא הוגשה על ידו בקשה למתן רשות להתגונן, ניתן פסק דין במעמד צד אחד לפיו חויב המבקש לשלם למשיב את סכום התביעה. פסק הדין נאכף בהוצאה לפועל באמצעות הליך כינוס נכסים על דירתו של המבקש, שהועברה לידי המשיב. ביום 7.10.99 הגיש המבקש בקשה בבית משפט השלום לביטול פסק הדין, ולהארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן. בית המשפט הורה על מחיקת הבקשה, לאחר שקבע, בהסתמך על דברי בא כוח המבקש בדיון, כי המבקש קיבל את העתק פסק הדין לראשונה בשנת 1995, והיה מודע לתוכנו, וכי הבקשה הוגשה באיחור, זמן רב לאחר המועד הנקוב בתקנות סדר הדין האזרחי. לטענת המבקש כי פסק הדין לא הומצא לידיו בהמצאה כדין, קבע בית המשפט כי יש להעדיף את כלל "הידיעה" של המבקש אודות פסק הדין על פני כלל "ההמצאה" של פסק הדין לידיו, שכן אין זה ראוי כי צד המודה כי קיבל לידיו בפועל את פסק הדין יוכל להצדיק את האיחור בנקיטת הליך משפטי בטענה פורמאלית כי לא בוצעה לידיו המצאה כדין מקום שהיה בידו לפעול במועד על פי פסק הדין שהיה בידיעתו ובחזקתו. במקרה זה, נקבע כי מאחר שפסק הדין היה בידי המבקש כבר במרץ 1995 ואילו ההליך המשפטי ננקט על ידיו באוקטובר 1999, הוא איחר באופן ניכר את המועד ולפיכך, ועל פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש צורך בטעמים מיוחדים שיירשמו לצורך הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין. בנסיבות המקרה, ולאור האיחור הרב של למעלה מארבע שנים בנקיטת ההליך המשפטי, אין הצדקה להארכת מועד, כאמור.
3. המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי, אף שזכות הגישה לערכאות נתפסת כיום כזכות חוקתית, והנטייה בפסיקה הינה להקל על צד המבקש לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד, במקרה זה אין מקום להיענות לבקשה. נוכח העובדה כי המבקש ידע לכל המאוחר מתחילת שנת 1995 על קיומו של פסק הדין שניתן נגדו, יש להעדיף במקרה זה את עקרון "הידיעה" על פסק הדין על פני עקרון "ההמצאה" של פסק הדין. משלא הועלו טעמים מיוחדים המצביעים על כך ששיהוי המבקש בנקיטת ההליך המשפטי נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות מוצדקות, אין עילה להארכת מועד, ודין הערעור להידחות.
4. תכליתה של בקשת רשות ערעור זו להביא לביטול פסיקותיהן של הערכאות הקודמות. נטען על ידי המבקש כי הליך זה מעלה את שאלת זכות היסוד של האזרח לגישה לערכאות המשפט, וכי במסגרת זכות זו ראוי להעדיף את כלל "ההמצאה" של כתב בי-הדין על פני כלל "הידיעה" על קיומו של כתב זה. הוא מפנה בענין זה להחלטת בית המשפט בבש"א 1890/00 (מנורה איזי אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ, פד"י נד(2) 840), ממנה עולה לטענתו כי יש להעדיף דרך כלל "ההמצאה" כאמור, ולדבריו, ראוי להעדיף קביעה זו על פני דעות אחרות שהובעו בנושא זה בבית משפט זה. עוד נטען על ידיו כי שאלת התחרות בין עקרון "ההמצאה" לעקרון "הידיעה" טרם הוכרעה בהחלטה סופית בבית משפט זה, ועובדה זו, לכשעצמה, מצדיקה מתן רשות ערעור.
5. דין הבקשה להידחות. עניינו של המבקש על פי הקשרו ונסיבותיו אינו מעלה שאלה משפטית או ציבורית עקרונית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123). אכן, עולה בענין זה השאלה הדיונית מה הדין מקום שניתן פסק דין כנגד בעל דין בהעדרו, והוא לא הומצא לו בהמצאה כדין, אולם בה בעת הוא נמסר לידיו בדרך אחרת, והיה בפועל בידיעתו במשך תקופה ארוכה שרק לאחריה פתח בהליך משפטי לביטולו. האם תישמע בנסיבות אלה טענתו כי, חרף ידיעתו בפועל על פסק הדין ועל תוכנו, השתהותו בנקיטת ההליך המשפטי לביטול הפסק מוגנת נוכח אי ביצוע המצאה כדין של כתב בי-הדין? אומר על כך הנשיא ברק בהחלטתו בענין רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן ואחרים:
"לענין טענתו של המבקש כי מנין הימים להגשת ערעור התחיל רק ביום בו פסק הדין הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984... אין מחלוקת כי פסק הדין היה בידי המבקש עוד לפני שהוא הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות. המבקש עשה שימוש בפסק הדין כבר אז... הדין הוא כי יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה". על פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת ערעור התחיל כבר במועד ה"ידיעה" (ראו ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פד"י מ(1) 328, 334, 335; בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין)".
בענין בר"ם 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, (פד"י נו(4) 769) העירה השופטת ביניש בבית משפט זה כי ישנן נסיבות בהן יש להעדיף את מועד הידיעה של בעל הדין על פסק הדין וכי גם לשיטתם של אלה המעדיפים עמידה דווקנית על החלתו של כלל ההמצאה, קיימים חריגים מובהקים לכך (ראה בש"א 18900/00 המוזכר לעיל). בגדר חריגים כאמור, נכלל מקרה בו הוכח כי בעל דין ידע בפועל על החלטת בית משפט שניתנה בעניינו ולא נקט בהליך על פיה במועד. בנסיבות אלה לא יוכל להסתתר מאחורי טענת העדר המצאה, ולא יישמע בטענה כי השתהותו בנקיטת ההליך השיפוטי מוצדקת בשל העדר המצאה כדין של ההחלטה לידיו.
6. אכן, ניתן לראות את כלל "הידיעה" כחריג לכלל "ההמצאה", אשר נועד לאכוף את כללי סדר הדין האזרחי כרוחם, ועל פי תכליתם האמיתית. תכליתם של כללי סדר הדין לקבוע מסגרת דיונית מוגדרת להליכים אזרחיים בבתי המשפט אשר תאפשר פעולה תקינה ויעילה של המערכת השיפוטית תוך שמירה על זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין והבטחת "יומם" בבית המשפט. במסגרת תכלית כפולה זו, נדרשת, בין היתר, הסדרה דווקנית של מועדים לעשיית פעולות שונות הקשורות בהליך השיפוטי, ואלה נגזרים אף הם מהצורך לקדם את יעילות המערכת מחד ומהדרישה להבטיח כי בעל דין יוכל לקדם את עניינו במסגרת המועד שנקצב לכך בתקנות, מנגד. החובה הקבועה בתקנות לבצע המצאה כדין של כתבי בי-דין לבעלי הדין נועדה להבטיח כי כל שלב וכל פעולה בהליך השיפוטי שהם צד לו יהיו בידיעתם, וכי מירוץ התקופה לנקיטת הליך משפטי בידי בעל דין על יסוד אותו כתב בי-דין יחל מעת שהומצא לידיו כדין, שאם לא כן עלולה זכותו הדיונית להיפגע. כלל דיוני זה נועד להגן על זכויותיו הדיוניות של בעל הדין והוא נשמר בהקפדה. יחד עם זאת, אם חרף העדר המצאה כדין כאמור, הגיע כתב בי-הדין בפועל לידי בעל הדין וניתנו בידיו עקב כך מלוא האמצעים לפעול על פיו, הושגה תכלית ההמצאה במלואה בדרך אחרת. בנסיבות אלה, ובמסגרת החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום לב, חובה על בעל הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב בי-הדין הגיע לידיעתו. הוא יהא מנוע מהעלאת הטענה כי חרף קיומו של כתב בי-הדין בידיו, וידיעת תוכנו, לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי המצאה פורמלית של אותו כתב. מניעות זו מתיישבת עם עקרונות הסדר הדיוני ותכליתו, ועם התפיסה המושרשת לפיה חובת תום הלב החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן חלה גם על כללי סדר הדין באשר הם. היא מתיישבת עם צרכיה של מערכת השיפוט בקיום מסגרת מועדים סבירה לניהול הליכים וסיומם; היא עונה לזכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין כי מירוץ התקופות לנקיטת הליך משפטי יחלו רק מנקודת הזמן שבה כתב בי-הדין הרלבנטי לענין הובא לידיעתם. היא תואמת ואינה סותרת את זכות הגישה לערכאות הנתונה לאזרח. העדפת כלל ההמצאה על כלל הידיעה בנסיבות אלה עלולה לפגוע בבעל הדין שכנגד פגיעה שאינה ראויה. הוא עלול להידרש לענין שחלף עבר זמנו, תוך שיועמסו על גבו קשיי הוכחה עקב חלוף הזמן. הדבר עלול להכביד הכבדה יתירה ושלא לצורך גם על בית המשפט, העשוי להידרש לחדש את עיסוקו בענין ישן רק בשל תקלה פורמלית הקשורה בהליך ההמצאה, חרף העובדה שבעל הדין הנוגע בדבר ידע אודות כתב בי-הדין העומד בבסיס ההליך. העדפת כלל "הידיעה" על פני כלל "ההמצאה" בנסיבות אלה עולה, איפוא, בקנה אחד עם רוחן ותכליתן של תקנות סדר הדין האזרחי; היא מקדמת את מלוא התכליות הראויות - עמידה על קיומם של הליכים משפטיים בתוך פרקי הזמן הקבועים בתקנות, מתן הזדמנות מלאה לבעל הדין שקיבל לידיו בפועל את כתב בי-הדין - גם אם לא בדרך המצאה כדין - לפעול על פיו במסגרת המועדים המוגדרים בתקנות, מתן אפשרות לבעל הדין שכנגד להתגונן כראוי בטרם תחלוף תקופה ארוכה שבעטייה יתקשה בהבאת ראיותיו, וקידום עניינה של מערכת השיפוט להכריע באופן סופי במחלוקות תוך זמן סביר ולהימנע מהותרתן בלתי פתורות לאורך זמן.
7. ענייננו נופל לגדרו של כלל "הידיעה" הגובר בנסיבות ענין זה על כלל "ההמצאה". המבקש פעל להגשת בקשה לביטול פסק הדין ארבע שנים לאחר שנודע לו על קיום פסק הדין נגדו. קבלת טענתו כי מעולם לא בוצעה לידיו המצאה כדין של פסק הדין פירושה כי מירוץ התקופה לבקשת ביטול פסק הדין מעולם לא החל אף שהיו בידיו מלוא הנתונים ומלוא האמצעים ליזום את הליך הביטול עם קבלתו של פסק הדין, בפועל, לידיו. קבלת טענה זו אינה מתיישבת עם הפעלה בתום לב של כללי סדר הדין האזרחי. פירושה גם פגיעה בבעל הדין שכנגד, אשר יתקשה בהוכחת טענותיו לאחר חלוף הזמן. משמעותה היא כי בית המשפט יאלץ לעסוק בענין שחלף זמנו זה מכבר, על רקע מחדל דיוני של המבקש אשר השהה את פנייתו לבית המשפט בלא טעם טוב ובלא הצדק סביר.
בנסיבות אלה, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
ניתנה היום, ב' בחשון תשס"ה (17.10.04).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.