א.
א.
תמצית העובדות וטענות הצדדים
1. 1. התובע, יליד 1952, עובד במוסך צמיגים השייך למשפחתו, סבל מקוצר ראייה בשתי עיניו. הוא הרכיב משקפיים במשך 30 השנים האחרונות אשר אפשרו לו לראות היטב ולתפקד כראוי ללא מגבלה. בשנת 1984 עבר התובע אצל הנתבעת ניתוח מסוג R.K. לתיקון קוצר הראייה ולשיפור ראייתו בשתי עיניו (להלן: "הניתוח הראשון"). לאחר שחלה התדרדרות בראייתו הוא שב ופנה לנתבעת בחודש ספטמבר 1996, ובמהלך שנת 1997 בוצע בעין שמאל שלו טיפול ניתוחי בלייזר מסוג LASIK (להלן: "הניתוח השני" או "הניתוח"). שני הניתוחים בוצעו על ידי פרופ' זאוברמן (להלן: "הרופא") שעבד אותה עת אצל הנתבעת. ביום 31.12.03 עבר התובע ניתוח השתלת קרנית בבית החולים בני ציון.
2. 2. תחילה טען התובע בכתב תביעתו כי הניתוח השני נכשל בשל רשלנות הנתבעת ורופאיה, ולא זו בלבד שהוא לא שיפר את מצב עינו השמאלית אלא שהוא גרם להחמרת המצב. ברם, בשלב מאוחר יותר משנתקבלה חוות דעת של המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' טרייסטר, מיום 17.01.05, בה ציין פרופ' טרייסטר כי הנזק הבסיסי בעין שמאל של התובע נגרם על ידי הניתוח הראשון דווקא, תיקן התובע את תביעתו וטען כי הרופא התרשל בביצוע שני הניתוחים. בין היתר הוא התרשל בכך שלא ביצע בדיקה יסודית ומקיפה לפני ביצוע הניתוח השני לשם בדיקת התאמת ניתוח זה למצבו הרפואי של התובע באותה שעה, ולא הובהרו לו הסיכונים העלולים להתרחש כתוצאה מהניתוח. טענתו הייתה כי בשל רשלנותה של הנתבעת, היא חבה לפצותו על נזקיו.
3. 3. לדברי התובע, הנתבעת, במחדליו ובהתרשלותו של הרופא, הפכה את התובע מאדם בעל יכולת תפקוד גבוהה לאדם נכה המתקשה בראייה. ראייתו בעין שמאל מוגבלת ביותר, והיא גם מסנוורת ומטשטשת את ראייתו הכללית. בשל כך, בין היתר, הוא אינו יכול לנהוג בלילות או לקרוא כתוביות בטלוויזיה. במצב שנוצר גם אין בידי משקפי ראייה או עדשות מגע כדי לרפא את הפגמים שנגרמו לו, שכן שימוש באמצעים אלו יגרום לו לראייה כפולה. הנתבעת גם הפרה חובות חקוקות שנועדו להגן עליו, הן מחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, הן מפקודת בריאות העם, 1940, הן מחוק העונשין, התשל"ז-1977 והן מהתקנות והצווים שהוצאו מכוח חוקים אלו.
4. 4. הוא ציין גם כי הנתבעת והרופא לא ערכו רשומות רפואיות מסודרות ולכן אין כל תיעוד לא בנוגע לביצוע הניתוחים ולא בנוגע למצבו הרפואי של התובע עובר לניתוחים ולאחריהם. בשל כך לא ניתן לבחון כיום, כיצד התנהלו הניתוחים והאם הם נעשו בדרך המקובלת וללא כל התרשלות, ונגרם לו אפוא, נזק ראייתי.
5. 5. בנוסף נטען, כי התובע לא הוזהר עובר לשני הניתוחים, לא על ידי הרופא ולא על ידי מי מטעמה של הנתבעת, על הסיכון הקיים בהחמרת מצב הראייה בעיניים כתוצאה מהניתוחים ולסיכונים הנלווים לניתוחים אלו. לדבריו, לו היה מודע לסכנות היה מוותר על הניתוחים ונותר במצבו הקודם, מרכיב משקפיים ועדשות מגע, אך רואה ומתפקיד באופן רגיל.
6. 6. בהגנתה הכחישה הנתבעת את אחריותה לנזקי התובע ככל שקיימים נזקים מעין אלו. באשר לנזקים שנגרמו לתובע בניתוח הראשון, היא טענה כי תביעה זו התיישנה זה מכבר בחלוף למעלה מעשרים שנה מאז ביצוע הניתוח. היא גם הכחישה כי הרופא התרשל בטיפול בתובע במסגרת שני הניתוחים. לדבריה, אין כל פגם ברישום הרפואי, וטענה שהתיק הרפואי של התובע, הכולל את הצילומים והרישומים הרפואיים נמצאים בידיו. היא הוסיפה כי לתובע הוענק טיפול רפואי מסור והוא קיבל את כל המידע וההסברים אודות הניתוחים שעבר ובכלל זה הסיכונים הכרוכים בהם, ושני הניתוחים נעשו בהסכמתו המלאה והמודעת של התובע. הנתבעת גם נחלקה עם התובע באשר לגובה נזקיו וטענה כי הוא אינו פועל להקטנת נזקיו באמצעות שימוש בעדשות מגע, דבר שיפתור את הבעיות הקיימות בעיניו.
ב.
ב.
חוות דעת מומחים
7. 7. התובע סמך את טענותיו על חוות הדעת של פרופ' יצחק בן סירה מיום 28.04.02. פרופ' בן סירה ציין בחוות דעתו כי אין בפניו תיעוד לא על המצב הרפואי ועל ראייתו של התובע לפני הניתוח ולא על מצבו לאחר הניתוח. ואולם, חרף חוסר זה הוא קבע כי הניתוח השני נכשל וגרם להחמרת מצב ראייתו של התובע. הוא ציין כי בשנות השמונים ניתוחים דוגמת הניתוח הראשון היו מצליחים בדרך כלל, אולם אחוז הסיבוכים של אסטיגמטיזם, היינו טשטוש הראייה, הנגרם בגלל מבנה לא סדיר של הקרנית, היה גבוה יחסית. מספר משקפיו של התובע לפני הניתוח הראשון היה 7.5- ולאחר הניתוחים שעבר נוצרה היפרמטרופיה (רוחק ראייה) בעין ימין של 2.50+ והיפרמטרופיה עם אסטיגמטיזם כנראה לא לגמרי רגולארי בעין שמאל, 1.75- 2.5+. לאחר הניתוח השני התשבורת הייתה CYL 4.00- 5.0+ ולא לגמרי רגולארית. הוא התקשה להבין כיצד נוצרה תשבורת כל כך לקויה כתוצאה מהניתוח השני.
8. 8. פרופ' בן סירה גם ציין בחוות דעתו כי מאז הניתוח השני, התובע אינו משתמש בעינו השמאלית כלל והיא מסנוורת ומטשטשת את ראייתו הכללית. בשל מאפייניה של התשבורת בעיני התובע הוא אינו יכול להרכיב משקפיים שכן התוצאה תהיה ראייה כפולה. לדבריו, עדשות מגע אכן יכולות לתקן חלק גדול מההפרעה ואולם התובע אינו יכול להסתגל אליהן. הסיכויים לשיפור הראייה הם רק באמצעות ניתוחים לא פשוטים נוספים אותם התובע מפחד לעבור, וגם לא מובטחת הצלחה משום שהקרנית בעינו השמאלית של התובע אינה עבה דיה. כיום, מצב ראייתו של התובע בעין שמאל הוא 6/60, ונכותו של התובע בשל כך עומדת על 20%. לו ירכיב התובע משקפיים, נכותו תעמוד על 15% בשל הראייה הכפולה.
9. 9. הנתבעת מצדה תמכה את טענותיה על חוות דעתו של פרופ' גיורא טרייסטר מיום 17.01.05. לדבריו, הנזק הבסיסי בעין שמאל של התובע נגרם על ידי הניתוח הראשון שגרם להתפתחות היפרמטרופיה ואסטיגמטציה אי-רגולארית. בשל מצב זה בוצע הניתוח השני. אשר לא גרם כל תוספת נזק למצב העין. להיפך, עקב הניתוח חל שיפור במצב העין שכן האסטיגמטציה האי- רגולורית הפכה להיות רגולארית. בכל מקרה, הנכות בעין שמאל של התובע היא משנית לניתוח הראשון שעבר התובע בשנת 1984. לדבריו, כל הסיבוכים שאירעו כתוצאה מהניתוחים נחשבים גם כיום כסיבוכים טיפוסיים של ניתוח רפרקציה, והוא לא מצא עדות לסטייה כלשהי מהסטנדרטים הראויים והמקובלים בין רופאי העיניים בטיפול שניתן לתובע.
10. 10. פרופ' טרייסטר הוסיף כי בבדיקה שנערכה לתובע ביום 23.02.00 עלה כי חדות הראייה של התובע עם תיקון תשבורת הייתה 6/7.5, לאמור, שפוטנציאל חדות הראייה בעין שמאל היא כמעט שלמה. גם כיום, לאחר השתלת הקרנית, התובע יכול לראות בעין שמאל 6/7.5 עם הרכבת עדשות מגע. חדות ראייתו הנוכחית של התובע מגיעה אפוא, ל-10% נכות זמנית עד לתיקון המצב בעתיד על ידי טיפול כירורגי או טיפול בלייזר, ו-10% נכות נוספים בשל חולשת הקונברגנציה (מיקוד העיניים). הוא קבע אפוא, לתובע, נכות זמנית בשיעור 19%. הוא הוסיף כי התובע אינו סובל מראייה כפולה לרחוק, וגם בראייה לקרוב אין לו ראייה כפולה אמיתית אלא שהתכנסות העיניים נשברת לעיתים. הוא ציין גם כי התובע לא התלונן במהלך הבדיקה על ראייה כפולה. בכל מקרה, הדבר ניתן לתיקון, בין היתר, על ידי תרגילים אורטופטיים מתאימים.
11. 11. מטעם בית המשפט מונתה המומחית פרופ' ענת לבנשטיין. בחוות דעתה מיום 9.08.05 היא ציינה כי חדות הראייה בכל אחת מעיניו של התובע לחוד לאחר תיקון של משקפיים היא טובה יותר מ- 6/12 ולכן בהתאם להגדרות הנכות בתקנות המוסד לביטוח לאומי, אין לתובע נכות צמיתה בשל ראיה ירודה. ואולם בשל ההבדל שבתשבורת שבין שני העיניים של התובע, אין לו אפשרות להשתמש במשקפיים שכן הדבר יוביל לראייה כפולה בלתי נסבלת. גם היכולת של התובע להשתמש בעדשות מגע, כיום, לאחר הניתוח להשתלת קרנית שהוא עבר, מוטלת בספק רב, ובנוסף, גם אין היגיון לחשוף את העין במצבה כיום לניתוח נוסף לתיקון התשבורת. לכן בסופו של יום היא קבעה לתובע נכות בשיעור 25% [לפי סעיף 57(3) מותאם], אותה ניתן לייחס לו כבר משנת 1996 אז החלה ההתדרדרות בראייתו של התובע, כשמאידך, אין צפי לשינוי משמעותי בעתיד בשיעור נכותו. היא הוסיפה כי הסיכוי שתתפתח דחייה של הקרנית בעתיד הוא קטן ביותר, שכן כבר חלפו למעלה משנתיים מאז השתלתה. מכל מקום, אם יהיה מצב כזה יהיה צורך בהשתלה חוזרת שעלותה בבי"ח ציבורי מגיעה לכ-6,000 ש"ח, ואולם עלות זו מכוסה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
12. 12. גם פרופ' לבנשטיין ציינה כי הנכות בעין שמאל היא אכן משנית לניתוח הראשון שעבר התובע בשנת 1984. עם זאת היא הדגישה כי הניתוח בוצע כמקובל באותה תקופה ולפי האינדיקציות שהיו מקובלות באותה עת, ואין כל אינדיקציה לחוסר מיומנות או ידע של הרופא המנתח בהמלצתו לעבור את הניתוח. לדבריה הרופאים שטיפלו בתובע לא התרשלו במלאכתם.
ג.
ג.
מהלך המשפט
13. 13. מטעם התובע העידו הוא ואמו. מטעם הנתבעת העידו פרופ' זאוברמן. כמו כן, נחקרו שלושת המומחים על חוות דעתם. לבסוף, הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב.
ד. ד.
הדיון וההכרעה
14. 14. אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע במתן הטיפול הרפואי. המחלוקות העיקריות היו האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות, ובמידה והתשובה לכך היא חיובית ורופאי הנתבעת התרשלו, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק שנגרם לתובע. מחלוקת אחרת הייתה בשאלה האם התובע נתן את הסכמתו לניתוחים לאחר שהוצג בפני המידע הרלוונטי והנדרש לפי הדין. על כל אלו, הצדדים גם נחלקו על גובה הנכות ממנה סובל התובע כיום והשלכותיה על חיי התובע. ואולם ראשית לכל אדון בטענת הנתבעת כי התביעה אודות הניתוח הראשון התיישנה.
ה.
ה.
התיישנות