השופטת מ' נאור:
האם יש ליתן תוקף לשעבוד שנרשם באיחור לאחר שהחלו הליכי פירוקה של חברה? זו השאלה המתעוררת בערעור זה.
1. המשיבה חברת דן רולידר בע"מ (להלן: החברה) שהמשיב מונה כנאמנה רכשה ציוד הנדסי מהמערערת, רגיס בע"מ (להלן: רגיס או המערערת). הרכישות נעשו במועדים שונים: 18.6.2000; 24.8.2000; 15.4.2001. החברה התחייבה לשעבד לרגיס את הציוד שנקנה. מסמכי השעבוד הופקדו בידי רגיס, אך רגיס לא שלחה את המסמכים לרשם החברות וממילא השעבודים לא נרשמו אצלו תוך 21 הימים מן היום בו נוצרו כאמור בסעיף 179(א)(1) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. כעבור זמן מה נקלעה החברה לקשיים ולא פרעה את חובותיה לרגיס (או לאחרים). מנכ"ל החברה ובעל השליטה בה, דן רולידר, נפטר. ביום 27.12.2001 הוגשה בקשה לפירוקה של החברה. הבקשה התפרסמה והחלו מהלכים לקראת הסדר הפעלה במסגרת צו הקפאת הליכים. בשלב זה ולאחר פרסום הבקשה הגישה רגיס ביום 2.1.2002 לרשם החברות בקשה להארכת מועד לרישום השעבודים, כאמור בסעיף 191 לפקודת החברות. בבקשתה הסבירה כי "עקב הגעת הציוד ב-2 משלוחים שונים, נפלה טעות אצלנו ולא נרשם הציוד ברשם החברות, אף על פי שהטופס היה מוכן בהגעת הציוד". הרשם האריך את המועד, והשעבודים נרשמו בתחילת ינואר 2002, בין הגשת הבקשה לפירוק לבין צו הקפאת ההליכים. הרשם נתן בידי רגיס תעודות כאמור בסעיף 185(א) לפקודת החברות. רגיס טוענת ועל כך נסוב ההליך שלפנינו כי היא נושה מובטח לגבי הציוד ששועבד כאמור. על פי הסכמה בין הצדדים אישר בית המשפט לנאמן למכור את הציוד ההנדסי והמחלוקת בשאלה אם רגיס היא נושה מובטח הועתקה מן הציוד אל תמורתו.
2. רגיס הגישה תביעת חוב בגין אי עמידה בתשלומים שנקבעו בהסכמי המכר של הציוד על סך קרן של כ-1.5 מליון ש"ח. רגיס טענה כאמור כי היא נושה מובטח לגבי הציוד המשועבד. הנאמן לא כפר בכך שהחברה התחייבה לשעבד לרגיס את הציוד, אך טענתו היתה כי השעבודים חסרי תוקף כלפיו: השעבודים כולם נרשמו זמן רב לאחר התקופה של 21 יום במסגרתה ניתן לרשום את השעבוד כאמור בסעיף 179 לפקודת החברות; להארכת המועד שניתנה על ידי הרשם במעמד צד אחד, ובלי שרגיס הודיעה לו על הגשת הפירוק אין לטענתו תוקף. חלק מהשעבודים נרשמו כאמור כמה ימים לאחר הגשת בקשת הפירוק; חלק אחר לא נרשמו כלל, לטענת הנאמן, בשל כך שרגיס נרשמה בהם (בטעות) כ"לווה" ולא כ"מלווה". על החלטת הנאמן שדחה את טענת רגיס כי היא נושה מובטח הגישה רגיס ערעור לבית המשפט המחוזי.
3. בית המשפט המחוזי (כב' השופט גינת) דחה את טענות הנאמן בעניין המשמעות שיש לייחס לכך שהרישום לא נעשה תוך 21 יום מיום יצירתו. הנאמן ביקש להסתמך על סעיף 178 לפקודת החברות ואילו בית המשפט הסתמך על פסק הדין בעניין איסכור (ע"א 2734/92 איסכור שרותי פלדות בע"מ נ' מפרק אלקול בע"מ (בפירוק), פ"ד מו(4) 289 (1992)) וקבע כי משניתנה על ידי הרשם תעודת רישום, יש לראות את השעבוד כאילו התקיימו לגביו הוראות סעיף 178(א) לפקודת החברות לעניין מועד הרישום. בית המשפט דחה אפוא את טענת הנאמן בעניין העדר תוקף של השעבוד כלפי צדדים שלישיים. בית המשפט קבע למעשה כי טענות במישור של דיני רישום השעבוד אינן צריכות להביא לאי הכרה בשעבוד.
4. עם זאת קבע בית המשפט כי רישום השעבוד בטל בהיותו העדפת מרמה כאמור בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 וסעיף 355 לפקודת החברות.
סעיף 98 (א) לפקודת פשיטת הרגל קובע:
|
ביטול העדפות
|
98. (א) מי שאינו יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשמגיע זמן פרעונם, וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצד אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו התחייבות, או נוקט הליך משפטי או נכנע לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך שלושה חדשים מיום שעשה כן הוכרז פושט רגל, יראו את מעשהו כמעשה מרמה ויהיה בטל כלפי הנאמן.
|
וסעיף 355(א) לפקודת החברות קובע:
|
העדפת מרמה
|
355. (א) כל העברה, משכנתה, מסירת טובין, תשלום, הוצאה לפועל וכל פעולה אחרת בנכסים, שאילו נעשו בידי אדם או נגדו היו רואים אותם בפשיטת רגל שלו כהעדפת מרמה, הרי כשנעשו בידי חברה או נגדה יראו אותם, בפירוקה, כהעדפת מרמה של נושיה, ולא יהיה להם תוקף; לענין סעיף זה, תבוא תחילת הפירוק במקום הגשת בקשת פשיטת הרגל.
|
5. וכך נימק בית המשפט את מסקנתו לפיה השעבודים בטלים כאמור בסעיפים שצוטטו: החובות שבין רגיס והחברה לפיהם התחייבה החברה לשעבד את הציוד הם, אמנם, חובות אמיתיים ולא פיקטיביים. ואולם, העדפת המרמה עוסקת בדיוק בחובות אמיתיים אשר בהגיע מועד פרעונם ולפי הדין הכללי חובה על החייב לשלמם ולנושה קיימת זכות לגבותם. חובות פיקטיביים הם חובות בטלים ולגביהם אין כלל צורך בדין הבטלות הספציפי לפי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל או סעיף 355 לפקודת החברות. חובות פיקטיביים ניתנים לביטול על פי הדין הכללי, בלא תלות במועד שלושת החודשים או ביכולת החברה לפרוע את חובותיה. העדפת הנושים כאמור בסעיפים הנזכרים יכולה, כעקרון, להתבטא גם בשדרוג מעמדו של נושה. רישום שעבוד לטובת החברה בעת חדלות פרעון עשוי להיחשב כהעדפת מרמה, ממש כמו תשלום סכום כספי בפועל אם לא ניתנה תמורה בת ערך. כוונת העדפה פסולה מצד החייב ("וכדי לתת עדיפות" - כלשון סעיף 98) היא רק אחת החלופות המביאות להכרזה על התשלום כהעדפה שדינה להתבטל. סעיף 98 מכיר גם בהעדפה שבאה בשל "אילוץ או שידול שלא כדין" מצד הנושה. וכזה, כך קבע בית המשפט, הוא ענייננו. גם השידול או האילוץ עשויים להיות, כשלעצמם, פעולה במסגרת הדין. בענייננו, כך הוסיף בית המשפט וקבע, פעולת רישום השעבוד היתה פעולה כדין. לרגיס היתה זכות חוקית הן מכוח החוזה בינה לבין החברה והן מכוח דיני הרישום לרשום את השעבוד. ואולם, משעה שבוצע הרישום בתוך שלושת החודשים ה"אסורים" יש לבחון לשיטתו של בית המשפט האם הרישום נעשה כחלק ממהלך העסקים הרגיל, או שמא כל פעולת הרישום מטרתה היתה "לאלץ" את החברה בשלב חדלות הפרעון לשדרג את מעמדה של רגיס. לעניין זה קבע בית המשפט כי בעניין העדפת מרמה רצוי וראוי לקבוע כי ההסדרים החלים בעת חדלות פרעון ולקראת פירוק יחולו גם עם התגבשות בקשה להקפאת הליכים. ואולם, במקרה זה הייתה בקשת פירוק תלויה כנגד החברה מיום 27.12.2001, כך שבכל מקרה, כך קבע בית המשפט, מדובר על שעבוד שנעשה בתוך "התקופה האסורה". במאמר מוסגר אציין כאן כי מכתבי הטענות עולה שבסופו של דבר ניתן צו פירוק על סמך בקשה מאוחרת יותר, משכשלו הניסיונות לשקם את החברה במסגרת הסדר נושים, אך כל הליכי חדלות הפרעון היו ברצף.
6. בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי ראוי ורצוי לקבוע בנסיבות העניין בהן עסקינן, כי מועד ביצוע העסקה ייחשב ליום בו נרשמו השעבודים (בראשית שנת 2002) דהיינו היום בו הם קיבלו תוקף כלפי צדדים שלישיים, ולא היום בו הם נוצרו. ואולם רישום השעבודים בוצע בתוך מה שכונה על ידי בית המשפט "התקופה האסורה". בית המשפט הסתמך על פסק הדין ב- ע"א 315/89 ביאלוסטוצקי בע"מ נ' נייר גרף (תעשיות) בע"מ (בפירוק), פ"ד מה(1) 698 (1991) והבהיר כי אילו נרשמו השעבודים בתוך 21 ימים מיום יצירתם היה אמנם לרישום תוקף רטרואקטיבי, כאמור בהלכה הנזכרת. ואולם, אם נרשם השעבוד באיחור, כפי שארע בענייננו, אין הוא חל ממועד היווצרותו אלא רק ממועד רישומו. לעניין זה מציין בית המשפט כי החלטה לפיה יש להכיר בשעבוד שנרשם באיחור, בתוך התקופה האסורה, כתקף מיום הרישום כך שמועד ביצוע העסקה לעניין העדפת מרמה יהיה מועד שכלול השעבוד, מונע מצב של עסקאות העדפה על ידי שיהוי מוסכם ברישום, כדי לאפשר לחברה להציג מצג כספי טוב יותר. וכך מסכם בית המשפט:
"24. לרגיס הוקנתה זכות בדין לבקש הארכת הרישום על מנת לשדרג את מעמדה למעמד של נושה מובטח, ודוק - לשדרג מעמדה כלפי כלל הנושים על ידי רישום, שכן כלפי רולידר מעמדה כנושה מובטחת היה מיום ההסכם וכך גם נשאר. זכות זו, כאשר היא מופעלת בתוך התקופה האסורה, לאחר שבמשך קרוב לשנתיים לא עשתה רגיס דבר לשם הבטחת חובה, כאשר כל תכליתה ליצור יתרון על פני נושים אחרים, אינה עומדת בתנאי סע' 355 לפקודת החברות וסע' 98 לפקודת פשיטת רגל, בשל היותה 'אילוץ שלא כדין' של רולידר. אין גם לקבל את טענת רגיס לעניין מועד קיומה של עסקת השעבוד (בהתאם ליום היווצרות השעבודים), וראוי לפרש את הילכת ביאלוסטוצקיבנסיבות בהן נרשם השעבוד באיחור, כך שמועד ביצוע העסקה יהיה מועד שיכלול השעבוד כלפי צדדים שלישיים (קרי - מועד רישומו). התוצאה האופרטיבית של החלטתי הינה כי החלטת הנאמן מיום 29.8.02 עומדת בעינה, כך שאין לראות ברגיס נושה מובטח לעניין הכספים שהתקבלו ממכירת המכבשים."
7. על קביעה זו מערערת רגיס בפנינו. לטענתה לא היה מקום לפרש את הלכת ביאלוסטוצקי בדבר מתן תוקף רטרואקטיבי לשעבוד מיום יצירתו ולא מיום רישומו כחלה רק במקרה בו נרשם השעבוד תוך 21 ימים מיצירתו. יצירת השעבוד היתה לפני "התקופה האסורה" כך שלא ניתן, לטענת רגיס, לבטל את השעבוד. משנרשם השעבוד, ולו באיחור, דינו כדין שעבוד שנרשם כדין ובמועד, ואין מקום לאבחנה בין שעבוד שנרשם במועד לשעבוד שנרשם באיחור. רגיס מדגישה כי לא נוצרה זכות קניינית אחרת בין מועד יצירת הזכות לבין מועד הרישום של השעבוד, כך שלא נפגעה שום זכות הנמצאת "בתחרות" עם רגיס. הנושים הרגילים ממילא אינם יכולים להסתמך על כך שלא ייעשה שעבוד מאוחר למועד נשייתם.
8. רגיס טוענת עוד כי אין המדובר כלל בהעדפת מרמה: פעולת הרישום נעשתה כל כולה על ידי הנושה (רגיס) על פי מסמכים מזמן אמת שברשותה, ואילו החברה לא עשתה שום מהלך נוסף. על כן רגיס לא "אלצה" את החברה "להעדיף" אותה.