התובע קנה פרה חיה מהנתבע 1, שהוא סוחר בהמות.
הנתבע 2, בנו של הנתבע 1, ליווה את התובע בעת קיום הפרוצדורות השונות בבית המטבחיים.
בסופו של דבר התברר, כי מדובר בבהמה טרפה, היינו שנמצא, לאחר שחיטה, שאף שהיא כשרה למאכל אדם, אין היא כשרה על פי המסורת הרבנית. נוכח עובדה זו, נאלץ התובע לקנות חלקים אחרים, כשרים, לצורך שמחה שהייתה מתוכננת לו.
בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים אחראים לפצות את התובע על כך שהבהמה שמכרו לא הייתה כשרה. הנתבעים טענו, כי אף שנותנים הם אחריות למקרה שייקבע שפרה אינה כשרה למאכל אדם, אין הם מעניקים אחריות למקרה בו יימצא שהפרה היא בבחינת טרפה. הנתבעים המשיכו וטענו, כי התובע ידע שמדובר בבשר שסווג כ"טרף" כבר בבית המטבחיים, הוא החליט לקצוץ את הפרה ולקחת את חלקיה לביתו למרות זאת. לו היה מודיע מיד שאין הוא מעוניין בפרה, יכולים היו הנתבעים למכור את הפרה לאטליז ובכך להקטין את הנזק או למנוע נזק לגמרי.
לעניין השאלה אם ניתנה אחריות מראש או לא ניתנה אחריות מראש, דומני שנוצרה אי הבנה בין שני הצדדים לעסקה. בכתב התביעה עצמו יש ערבוב בין המושג "אינו כשר לאכילת אדם" לבין "טרף" (ר' עמ' 3, שורה שניה).
בנסיבות אלה, אין מנוס מן המסקנה כי הנתבע 1 הבטיח אחריות אך למקרה שהבשר "אינו כשר למאכל אדם" ולא נתן אחריות למקרה שהבשר טרף.
הכרעה זו אינה מסיימת את העניין, שכן שני הצדדים הרחיבו רבות בעניין האירועים שהיו בבית המטבחיים.
אין ספק שבשלב זה הנתבע 2 סייע ונתן ייעוץ לתובע כחלק מהשירות של הנתבעים במסגרת העסקה. לפיכך, יש לברר כיצד אירע שהבשר יצא מבית המטבחיים למרות החותמת "טרף", אף שהתובע לא רצה בשר טרף וכך נמנעה האפשרות למכור את חלקי הבהמה לאטליז.
בכתב ההגנה נטען, כי הסיבה שלא ניתן היה לשווק את הבשר מחדש היא שהבשר קוצץ באופן משמעותי, כך שלא התאפשר הניקור של הבשר. מובהר כי, ניקור הבשר הוא חלק מתהליך ההכשרה של הבהמה, המתבצע על ידי הסרת החלב וגיד הנשה על ידי מומחה תוך הפרדתו מהבשר והשומן הכשרים. בכך גם נמנעה אפשרות למכור את הבשר לאטליזים. בכתב ההגנה נטען, כי הקיצוץ הזה נעשה על פי מנהג העדה האתיופית שהתובע נמנה עליה.
הנתבע 2 טען בביהמ"ש, כי כאשר היה בבית המטבחיים הוא אמר לתובע באופן מפורש שמדובר בבשר טרף. התובע שאל אותו אם הבהמה נשחטה שחיטה כשרה והנתבע השיב שכן. לדברי הנתבע 2, התייעץ התובע עם מבוגרים מהעדה האתיופית, אשר אמרו שניתן על פי מנהגיהם לאכול את הבשר למרות תנאי זה, והם אף חתכו חלק מהבשר ואכלו במקום.
הנתבע 2 העיד, כי התובע חתך לחתיכות את כל החלק האחורי של הבהמה וערבב את החלקים עם החלק הקדמי, כך שאי אפשר לנקר את הבשר. מכאן, טען הנתבע 2, כי התובע היה מודע לכך שמדובר בבשר טרף ומעשיו הם שהביאו לאובדן הפרה.
טענה עובדתית זאת של הנתבע 2 נסתרה לא רק בעדותו של התובע עצמו, שטען שהחיתוך נעשה במקום אחר, אלא גם המנקר שהזמין התובע כדי לנקר את הבהמה, הרב יוסף גבאי, העיד כי הבהמה הייתה מחולקת, אך לחלקים שלמים ולא קצוצה, חלקים שמאפשרים ניקור. נמצא כי, הנתבע 2 אינו מדייק ביחס לאירועים שאירעו בבית המטבחיים.
התובע טען, כי לא הבין שהבשר אינו כשר, עד אשר המנקר גילה את החותמת של ה"טרף".
נוכח החיזוק שמקבל גרסת התובע מעדות המנקר, אשר עשה רושם אמין (ואף הייתה לו טרוניה לתובע שלא שילם לו על שירותיו), יש להעדיף את גרסת התובע ולקבוע כי התובע לא הבין כי מדובר בבשר טרף.
למרות האמור, אין לומר שנוצרה כאן איזו שהיא הטעיה מכוונת מצד הנתבעים, ומדובר ככל הנראה באי הבנה. אני אף התרשמתי מהתובע שהוא מתקשה מעט ומתבלבל במושגים הנוגעים לעניין. כעולה מהפרוטוקול, לא פעם, לאחר שמסר גרסתו, קמה בתו על מנת להסביר את הדברים שנאמרו.
יש לזכור, כי מדובר בבהמה שהתובע כבר שילם עליה. הוא זה שאמור לדעת איזו רמת כשרות הוא רוצה, וכיצד הוא רוצה לנהוג בבהמה. אחריות הנתבע 2 בהקשר זה היא מוגבלת ואף אם נהג ברשלנות מסוימת, כאשר לא וידא שהתובע מבין שמדובר בבשר טרף, ולא הסביר כי מנקר מקצועי לא ינקר בשר כזה, עדיין עיקר האחריות היא על התובע.
לכך יש להוסיף שלא ברור מתוך ההסכמה בין הצדדים איזו מידה של אחריות לסיוע בעצם התהליך בבית המטבחיים נטלו על עצמם הנתבעים.
סיכומו של דבר, אני מעמיד את חלוקת האחריות בין שני הצדדים, כך שהתובע ישא ב- 80% מהאחריות לשגיאות שהובילו להפסד והנתבעים ישאו ב- 20%.
הבהמה עלתה 8,000 ש"ח. התובע טוען לנזקים עקיפים בכך שנאלץ לקנות בהמה נוספת בחיפזון ונכנס לחובות, אך איני סבור שיש אחריות כלשהי לנתבעים בגין נזקים עקיפים אלה.