זכאות יורשיו של חבר קיבוץ שנהרג להשתתף בשיוך דירת המגורים של האב

התובעים הגישו תביעה שבה עתרו למתן פסק דין הצהרתי שלפיו הם זכאים להשתתף, כיורשיו של אביהם המנוח, בשיוך דירת מגורים בקיבוץ, הנתבע 1 (" הקיבוץ"), שנעשה בהתאם להחלטה 751 שקיבלה מועצת הנתבע 2 (" המינהל"), וכי הקיבוץ אחראי לכל נזק שייגרם לתובעים אם שיוך דירת מגורים בקיבוץ לא יתאפשר מטעם כלשהו. לחילופין עתרו התובעים להצהרה שעיזבונו של חבר קיבוץ שחברותו פקעה עקב מותו זכאי לדמי עזיבה בהתאם להוראות הדין.

 הרקע לתביעה זו, שדומות לה מעסיקות מזה זמן את בתי המשפט בישראל, הם  שינויים חברתיים וכלכליים העוברים על הקיבוצים בישראל, ולא יהיה זה מרחיק לכת להניח שהיא לא תהיה האחרונה שבהן.

בקליפת אגוז, החלטה 751 של המינהל, שהתקבלה בתאריך 27.2.96 (" החלטה 751"), אפשרה לקיבוצים לשייך את דירות המגורים לחברי קיבוצים, כך שבמקום שהקיבוצים עצמם יהיו חוכרי המקרקעין מן המינהל יוכלו החברים בהם להיות בעלי הזכויות במקרקעין שעליהן בנויה הדירה שתשויך להם.

ככל הקיבוצים בישראל, גם הקיבוץ מאוגד כאגודה שיתופית. ביום 27.6.00 קיבלה האסיפה הכללית של הקיבוץ החלטה להעביר להצבעה בקלפי הצעת החלטה בדבר שינוי תקנון הקיבוץ, ובתאריך 1.7.00 התקבלה ההחלטה (" ההחלטה"). בחלק הצריך לתובענה זו מתייחסת ההחלטה לשינוי אורחות החיים בקיבוץ, ובכלל זה העברת שכר עבודה לחברים, הבטחת גמלה לחברי קיבוץ שהם גמלאים, תשלום עבור צריכת שירותים, התחייבויות לתשלום פנסיה, וכן, וזה העיקר לענייננו, העברת דירות המגורים לחברים בהתאם להחלטה 751. ההחלטה בעניין שינוי אורחות החיים התקבלה ברוב הדרוש על ידי התקנון, ומכל מקום התובעים אינם טוענים אחרת.

ביום 14.4.96 הוציא האגף החקלאי במינהל הוראה שמספרה 53 (" הוראה 53") שעניינה הנחיות שנועדו להתוות את אופן היישום של החלטה 751. בין השאר נקבע בהוראה זו כי "תוקף הזכאות בחכירת יחידת מגורים קיימת יהיה תאריך החלטת האסיפה הכללית של האגודה בדבר השינוי. זכות זו תהיה שמורה לצאצאים במקרה של פטירת החבר, חו"ח, בין מועד ההחלטה לבין המועד שההחכרה תהיה ניתנת למימוש בפועל, בכפוף להסכמת האגודה, בהתאם להחלטה" (סעיף 7ה' של הוראה 53).

התובעים אינם חברי הקיבוץ, אולם אביהם המנוח נהרג בתאונת דרכים בשנת 1999 בעודו חבר בו. באותה עת היו הורי התובעים גרושים מזה מספר שנים, ואמם המשיכה להיות חברת הקיבוץ ולהתגורר בו. טענתם העיקרית של התובעים היא שכיורשי אביהם המנוח הם זכאים לקבל יחידת מגורים כשאר חברי הקיבוץ, או לקבל מהקיבוץ פיצוי שווה ערך לתועלת הכלכלית הנובעת משיוך הדירות לחברי הקיבוץ. טענה זו מושתתת על טענות נוספות של התובעים, ובהן הטענה כי אין תוקף להחלטת המינהל המאפשרת לכל קיבוץ לקבוע בעצמו את היום הקובע לצורך קביעת זכאות לשיוך דירת המגורים, הטענה שעוד קודם לקבלת ההחלטה זנח הקיבוץ את אורח החיים השוויוני, והטענה כי קבלת ההחלטה, במועד בו התקבלה, היא תוצאה של עיכוב מכוון אשר פגע בזכויותיו הקנייניות של אביהם המנוח ובאינטרס הציפייה שנוצר לו מעת שהתקבלה החלטה 751. טענות נוספות הן כי הקיבוץ הפלה את התובעים לעומת אחרים, וכן כי מטעמים של פגיעה בתקנת הציבור אין תוקף לאותו חלק של החלטה 751 שלפיו מוקנות זכויות בדרך של שיוך דירות בקיבוץ רק לחברים המתגוררים בקיבוץ בנקודת זמן מקרית.

כנגד טענות התובעים טען הקיבוץ כי אין כל פגם בהחלטה, במועד שהתקבלה ובקביעת המועד הקובע לעניין שיוך הדירות בהתאם להחלטה 751. הקיבוץ טען גם כי במועד שבו התקבלה ההחלטה לא ניתן היה להקנות לאביהם המנוח של התובעים זכויות מכוח החלטה 751 והעובדה, המצערת כשלעצמה, כי הוא נהרג קודם למועד קבלת ההחלטה שוללת את האפשרות להקנות לו זכויות כאלה. הקיבוץ גם טוען כי הלכה למעשה תביעתם של התובעים היא תביעה כספית, שכן התובעים מכוונים לאותו חלק בהחלטה 751 המקנה לחברי הקיבוץ הוותיקים (המתגוררים בו מעל חמש עשרה שנה) הנחות משמעותיות בדמי החכירה.

המינהל מצדו כפר גם הוא בטענות התובעים בכלל, ובמיוחד באלה המייחסות פגמים חוקיים להחלטה 751 או להוראה 53. ראויה לציון טענת המינהל כי הזכויות במקרקעי קיבוץ נתונות בידיו, ושיוך הדירות, שהוא העברת הזכויות באותם מקרקעין המשמשים למגורים לחברי הקיבוץ, הוא הליך אשר הקיבוץ צריך לקבוע את מועד תחילתו, וזוהי ההנחה העומדת ביסוד החלטה 751 והוראה 53. מכל מקום, עמדת המינהל היא כי אין מקום לכך שהוא יהיה זה שיקבע לקיבוצים את המועד שבו יחל הליך שיוך הדירות. עוד ראויה לציון טענה אחרת של המינהל, שעל אף שההחלטה התקבלה, טרם החל הליך שיוך הדירות וכן, וזה העיקר, נוכח המציאות שהייתה קיימת בקיבוצים, שלפיה זכויות במקרקעין היו שייכות לאגודה השיתופית ולא ליחידים, לא יכולה הייתה להיות ציפייה לגיטימית של חבר כלשהו בקיבוץ שזכויות במקרקעין תעבורנה מן האגודה אליו.

אף שהתובעים והקיבוץ, ובמיוחד האחרון, פרשו יריעה נרחבת של טענות והסתמכו על מסמכים רבים, נראה הדבר שהעובדות הצריכות להכרעה הן, בסופו של דבר, מעטות ופשוטות.

החלטה 751 והוראה 53 הן בגדר עובדות שאינן שנויות במחלוקת, כפי שגם אין מחלוקת על כך שאיש מן התובעים לא היה חבר הקיבוץ בעת שהתקבלה ההחלטה, ושאביהם המנוח נהרג בתאונת דרכים כשנה לפני שהיא התקבלה ולאחר שהיה חבר הקיבוץ במשך כשלושים ואחת שנים. פרוטוקול האסיפה הכללית שבה התקבלה ההחלטה (נספח 4 לתצהיר התובעים) גם הוא אינו שנוי במחלוקת, וכך גם תוכנו של השינוי בתקנון הקיבוץ שאושר בהחלטה. עובדה נוספת שאינה במחלוקת, אם כי כל אחד מן הצדדים מסיק ממנה מסקנה אחרת, היא שבמסגרת תהליך שיוך הדירות לחברים החליט הקיבוץ לכלול ברשימת חברי הקיבוץ הזכאים לשיוך גם את בני הזוג יוסף ורבקה כגן ז"ל, למרות שאלה הלכו לעולמם קודם לקבלת ההחלטה, וממילא במועד שהתקבלה לא יכולים היו להיחשב כחברי הקיבוץ (הרשימה צורפה כנספח לפניית הקיבוץ מיום 18.12.01 (ת/5) לוועדת הפרוגרמות במשרד החקלאות - נספח 6 לתצהיר התובעים)

התובעים מצדם השתדלו להראות שכבר מאמצע שנות התשעים חל שינוי בהתנהלותו של הקיבוץ ובאורחות חיי חבריו. בתמיכה לכך פירט המצהיר מטעם התובעים, עומר לסר (" עומר"), עובדות שונות המצביעות, לטענת התובעים, על השינויים שחלו הלכה למעשה בחייהם של חברי הקיבוץ, כמו גם בהתנהלותו של הקיבוץ, והעיקרי שבהם הוא הכרסום בעיקרון היסוד של חיי הקיבוץ בדבר שיתוף ושוויון מלאים בקניין ובמילוי הצרכים. בקשר לכך הצביע עומר על כך שחברים החלו להימנע מלהעביר לקיבוץ את הכנסותיהם, תחילה ממקורות שאינם מקורות עבודה ולאחר מכן גם את משכורותיהם. הקיבוץ העסיק עובדים שכירים, בניגוד לעקרון העבודה העצמית, ובמהלך אותם שנים הפך נושא השינוי בעקרונותיו של הקיבוץ לנושא רלוונטי והתקיימו דיונים בנושאים שונים הקשורים לשינוי זה, כגון שכר לא שוויוני, זכויות קניין בנכסים, גמלאות וכיוצא בזה (סעיפים 45-43 לתצהירו של עומר ועמ' 39-37 לפרוטוקול).

מרבית טענות עובדתיות אלה של התובעים הוכחשו בתצהירו של איל גורן (" גורן"), העד מטעם הקיבוץ, תוך שהוא מציין כי הטענות בדבר התערערות תפישת היסוד הקיבוצית אינן נכונות, ועל כל פנים אינן רלוונטיות. לטענתו, אורחות החיים בקיבוץ התנהלו לאורך השנים במתכונת שיתופית, אלא שהקיבוץ גילה גישה סובלנית לקיומו של קניין פרטי בידי חבריו.

אם היה עלי להכריע בין שתי הגרסאות בשאלה זו, הייתי נוטה לקבל את התיאור שהובא על ידי עומר, ונראה לי שצורת הצגת הנושא על ידי גורן הייתה על דרך של המעטה וניסיון לעמעם את השינויים שחלו באורחות הקיבוץ בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים. אני מתקשה לקבל את הצורה שבה הוצג הנושא על ידי גורן, שלפיה התמורות שחלו בתנועה הקיבוצית בכלל פסחו על הקיבוץ, ועלה בידו לשמר את אורחות החיים כאילו הדברים נמשכים כתמול שלשום. אין צריך להכביר מילים כדי להראות, גם על יסוד חומר הראיות, שהתמונה המתוארת על ידי גורן אינה מדויקת די הצורך, ודי אם אפנה בעניין זה לנאמר בסעיפים 55-43 בתצהירו של עומר ולנספחים 17-11 לתצהיר זה. מעיון בנספחים אלה עולה בבירור כי גם על הקיבוץ החלו לעבור תהליכי שינוי חברתי וכלכלי המוצאים את ביטוים, בין השאר, בהחלטת האסיפה הכללית לאשר את מסגרת המצע לשינוי (נספח 12 בתצהיר עומר), החלטת האסיפה הכללית בדבר תגמול עבור עבודה (נספח 13 לתצהיר הנ"ל), הקמת יחידת משאבי אנוש (נספח 14 לתצהיר הנ"ל) ועוד. יתר על כן, בעקבות קבלת החלטה 751 הוגשו לבתי משפט תביעות על רקע שיוך דירות בקיבוצים, וקשה לקבל שהנושא, שעמד על סדר היום של התנועה הקיבוצית והעסיק ערכאות משפטיות שונות, פסח על הקיבוץ כאילו לא היה. עם זאת, מטעמים שיבוארו להלן, אני תמים דעים עם טענת הקיבוץ שהשינויים שחלו באורחות החיים של חבריו ובהתנהלותו שלו עצמו בתקופה של סוף שנות התשעים ולקראת קבלת ההחלטה אינם רלוונטיים לתביעה, וניסיונם של התובעים להשתית על עצם קיומם של שינויים אלה מסקנות היכולות לשמש תשתית לטענות זכות קניינית כלפי הקיבוץ אינו יכול להתקבל. אם ירדתי לסוף דעתם של התובעים, הרי שכוונתם היא שהמציאות שנוצרה בחיי הקיבוץ בתקופה שקדמה להחלטה יצרה ציפיות אצל חבריו (ובהם אביהם המנוח, בתקופה שקדמה למותו) לקבל זכויות קנייניות במקרקעי הקיבוץ. אני מוכן להניח שבטענה זו יש ממש, וכי ציפיות כאלה נוצרו אצל חברי הקיבוץ בתקופה שמשנת 1996, עת התקבלה החלטה 751 ואילך. אולם גם אם נוצרו ציפיות כאלה אצל חברי הקיבוץ, וגם אם אניח לטובת התובעים שהן נוצרו גם אצל אביהם המנוח, אין די בציפיות אלה כדי לבסס זכות שניתן לתבוע מכוחה, והתוצאה בסופו של דבר תהיה שיש לדחות את התביעה.

עד שאגיע לבאר את הנימוקים למסקנתי, אציין שאני סבור כי תביעת התובעים לוקה בערבוב יוצרות, בכך שהם מסתמכים חליפות על טענות שמקורן במשפט המנהלי בצד טענות השייכות לתחום המשפט הפרטי. כך, למשל, טענותיהם של התובעים כלפי המינהל שייכות כולן לתחום המשפט הציבורי, שהרי אפילו התובעים עצמם אינם טוענים לקיומה של מערכת יחסים בינם לבין המינהל שעליה חולשות הוראות מתחום המשפט הפרטי, כגון הוראות חוזיות, הוראות שבחוק המקרקעין או דומות להן. מן העבר האחר, חלק ניכר מטענות התובעים כלפי הקיבוץ מבוסס על עקרונות שמקורם במשפט המנהלי בעוד אשר הקיבוץ, כאגודה שיתופית, הוא יציר המשפט הפרטי, ומשפט זה קובע את הנורמות החוקיות שלפיהן הוא פועל, גם אם לעתים ניתן לעשות שימוש בעקרונות של המשפט המנהלי, כגון עקרון השוויון, כאשר מעבירים את פעולותיו של הקיבוץ תחת שבט הביקורת השיפוטית.

משנאמרו הדברים, צריך להבחין בין התביעה כנגד המינהל לבין התביעה כנגד הקיבוץ. התביעה הראשונה היא תביעה שאין לה כל יסוד, וגם אחרי עיון בטענות התובעים, שנכתבו בכישרון רב, לא ברור על מה היא מיוסדת ומה היא עילתה. התובעים טוענים שאין בכוונתם לתקוף את חוקיות החלטה 751, ובמאמר מוסגר ייאמר שלאור פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 11068/03 דור לדור בקיבוצים - עמותה לקידום שיוך נכסים הוגן בקיבוצים נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, 9.12.04), ספק אם הם יכולים לעשות כן, ולכן לא ברור איזו זכות שלהם נפגעה על ידי המינהל ומה צריך להיות הסעד, במשפט הפרטי, שהם זכאים לו. אשר להוראה 53, שהתובעים טוענים כי היא חסרת סמכות, נראית לי טענתו של המינהל שהוראה זו היא בבחינת הוראת ביצוע שאינה יוצרת זכויות או שוללת אותן, ולכן אינה יכולה לשמש עילה ביד התובעים כלפי המינהל. התוצאה היא, על כן, שיש לדחות את התביעה נגד המינהל.

דיון בטענות התובעים כנגד הקיבוץ מחייב להבהיר תחילה את מעמדם של התובעים כלפי הקיבוץ. הבהרה כזו היא חיונית, מפני שאם יתברר שלתובעים אין כל זכות אשר ההחלטה פגעה בה, כי אז יהיה צורך לדחות גם את תביעתם כנגד הקיבוץ, תוך שמתייתר הצורך לדון בטענותיהם האחרות.

התובעים טוענים כי הגישו את תביעתם מכוח עיזבונו של אביהם המנוח (סעיף 33 לסיכום טענותיהם), אלא שנראה לי כי הנחתם זו של התובעים מושתתת על טעות, וכי הלכה למעשה אין לעיזבונו של אביהם כל זכות כלפי הקיבוץ ולכן לא ניתן לטעון שההחלטה שקיבל הקיבוץ פגעה בזכות כלשהי של העיזבון. לפי סעיף 35(א) של תקנון הקיבוץ (נספח 7 לתצהיר התובעים) מותו של חבר קיבוץ מפקיע את חברותו באגודה השיתופית, ולמסקנה זו שותפים גם התובעים (סעיף 73 לתצהיר מטעמם), ומכאן יוצא שבמותו של אביהם המנוח של התובעים הוא חדל להיות חבר הקיבוץ, והתובעים גם אינם טוענים אחרת. מה שהם טוענים הוא שההחלטה, שהתקבלה כשנה לאחר מותו של אביהם ושלפיה הזכאות לשיוך הדירות תהיה רק למי שהם חברי הקיבוץ בעת קבלת ההחלטה, פגעה בזכויותיו של אביהם המנוח ובאינטרס הציפייה שנוצר אצלו מעת שהתקבלה ההחלטה 751. בעניין זה יש לתת את הדעת גם לכך שהתובעים אינם טוענים, ואינם יכולים לטעון, שההחלטה התקבלה שלא כדין או תוך כדי הפרת תקנון הקיבוץ או שיש בה פגם חוקי אחר כלשהו. לכן, אם ההחלטה היא תקפה בהיבט של דיני התאגידים, היינו היא התקבלה ברוב הדרוש ויש לה תוקף מחייב על פי התקנון, קשה לראות מדוע ראוי שבית משפט יתערב בה, בין על דרך של ביטול ובין על דרך של שינוי וקביעה שגם עיזבונו של אביהם המנוח של התובעים זכאי לשיוך דירה על סמך החלטה 751. יש לזכור כי אם היה אביהם של התובעים בחיים, אזי הדעת נותנת שכחבר הקיבוץ היה גם הוא זכאי לשיוך דירה מכוחה של ההחלטה ושל החלטה 751. אלא שלמרבה הצער, בעת שהתקבלה ההחלטה כבר לא היה אביהם המנוח של התובעים בין החיים, ולכן גם לא חבר הקיבוץ, ואין כל אפשרות ליצור בגינו זכות בדיעבד.

כאן המקום להבחין בין העניין שבפנינו לעניין שבו פסק בית משפט זה (ראו: תא (חי')   453/98 יהודית פירסט נ' הבונים - מושב שיתופי להתיישבות של חיילים משוחררים בע"מ (טרם פורסם, 01.08.01)) (" עניין הבונים"). באותו עניין קבע בית המשפט שקביעת מועד תחולה מסוים של זכאות בדיעבד לשיוך דירות נעשתה מתוך שיקולים זרים ולכן יש לבטלה. אלא שאין זה המקרה בענייננו, שכן ההחלטה לא קבעה תחולה בדיעבד של זכויות לשיוך דירות, אלא רק תחולה פרוספקטיבית, היינו למי שהיו חברי קיבוץ במועד קבלת ההחלטה. בקביעת מועד כזה אין דופי, ועל אף כל מאמצי התובעים להראות שהיא נעשתה כדי לפגוע בהם או באביהם המנוח, לא השתכנעתי כי אלה הם פני הדברים. יתר על כן, הקיבוץ טוען, ולדעתי בצדק, שמבוקשם של התובעים הוא שההחלטה תחול גם על אביהם המנוח ולצורך כך "יוקדם" מועד תחולתה ליום שקדם למועד שבו הלך לעולמו. בהיבט העקרוני קשה לקבל מצב שבו יוכל הקיבוץ לקבוע מועד תחולה הקודם למועד קבלת ההחלטה מפני שמן הסתם, הדבר פותח פתח להפעלת שיקולים זרים (כפי שעולה מתיאור הנסיבות שברקע פסק הדין בעניין הבונים) ויתכן גם שזוהי הסיבה שבהחלטה 53 נקבע שתוקף הזכאות יהיה מתאריך קבלת ההחלטה ע"י האסיפה הכללית ואילך. לזאת אפשר להוסיף את הדברים שנאמרו על ידי בית משפט זה (ראו: תא (חי') 585/03 יניב אייזיק נ' קיבוץ נחשולים (טרם פורסם, 27.01.08)), על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (ראו: תא (נצ') 555/06 שמואל הרשטיין נ' קיבוץ תל יוסף (טרם פורסם, 04.02.07)) וגם על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (ראו: ת"א (תל-אביב-יפו) 2933/98 הלנה לינדנבאום ואח' נ' קיבוץ גליל ים (טרם פורסם, 03.09.03)), שקביעת מועד שיש עמה זכאות כזו או אחרת תמיד תלווה בטרוניות ובתלונות שניתן היה לקבוע את המועד קודם לכן או מאוחר יותר, הכול לפי עניינו של הטוען. מובן שבטענות כאלה אין כדי ליצור זכויות יש מאין.

התובעים טענו גם כי ההחלטה פוגעת באינטרס הציפייה שהיה לאביהם המנוח. סבורני כי התובעים טועים בכך ולמעשה לאביהם המנוח מעולם לא היה אינטרס כזה וממילא גם לא לעיזבונו. ציפייה היא אינטרס ראוי להגנה כאשר ניתן לבססה על זכות מוכרת בדין כגון חוזה, שלכל אחד מן הצדדים בו ציפייה שהחוזה יקוים (ראו: ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, מהד' תשס"ה-2005, עמ' 16 וה"ש 15 שם). במשפט המנהלי יכול להתקיים אינטרס בר הגנה של ציפייה מכוח חובות המוטלות על הרשות המנהלית, כגון החובה לנהוג בשוויון, לקבל החלטות משיקולים ענייניים וכיוצא באלה. ללא עיגון של ציפייה בחובה המוטלת על הצד האחר לנהוג בדרך מסוימת, לא ניתן להסיק קיומו של אינטרס בר הגנה על ידי בית משפט. התובעים לא השכילו להצביע על נורמה משפטית שהייתה תקפה במועד שבו הלך אביהם לעולמו, ואשר עליה ניתן היה לבסס ציפייה שבמועד כלשהו לאחר מכן, הוא ייכלל ברשימת הזכאים לשיוך דירות גם אם לא יהיה חבר הקיבוץ כשתתקבל ההחלטה. כיוון שכך, אין מנוס מדחייתה של טענה זו.