נדחה ערעור של לקוחה שנעלבה כשהתבקשה לפתוח את תיקה ביציאה מהחנות

1.         מעשה במערערת שבאה לקנות בגדים בחנות המשיבה בכרמיאל. בצאתה מהחנות, נתבקשה המערערת ע"י השומר לפתוח את התיק (לטענתה, לאחר שעמד בכניסה וחסם את דרכה בידו "באופן פרובוקטיבי"). המערערת סירבה לכך וביקשה להפגש עם מנהל החנות. השומר, הוביל את המערערת לחדר המנהל ושם שאלה אותו המערערת מדוע היא מתבקשת להבדק. המנהל הסביר לה כי: " אינני צריכה להתנגד לבדיקה וכי הדבר לא אמור להפריע לי אם אני בטוחה בעצמי שלא עשיתי דבר שאינו בסדר". (סעיף 13 לתצהיר המערערת). המערערת שנעלבה וכעסה בשל דברי המנהל, שפכה את תכולת תיק היד שלה על שולחנו (סעיף 14 לתצהירה). לא נמצא דבר בחפציה של המערערת.

ויהי לאחר האירוע המסעיר דלעיל, פנתה המערערת במכתב אל המשיבה שבו התרעמה על הפרת זכויותיה החוקתיות ועל הדרישה המשפילה, לטעמה, לפתוח את התיק. המשיבה השיבה במכתב כי אינה רואה כל פגם במעשיה, כי היא נוהגת כדבר שבשגרה לבדוק תיקי לקוחות ביציאה מהחנות, וכי היתה זו דווקא המערערת שחרפה וגידפה את מנהל החנות. מכל מקום, ועל מנת להסיר את התלונה מסדר היום, הציעה המשיבה למערערת פיצוי בדמות תלושי קנייה בסך 700 ש"ח. המערערת סברה כי המדובר בהצעה מעליבה והגישה התביעה דכאן לפיצוי בסך 50,000 ש"ח. בימ"ש קמא הציע כפשרה סך של 1,400 ש"ח. המשיבה היתה נכונה לשלם סכום זה, אך המערערת דחתה את ההצעה. בימ"ש קמא נתן פסק דין שבו פסק לזכות המערערת הסך של 1,400 ש"ח וכן החזר אגרה בסך של כ- 600 ש"ח. בימ"ש קמא ציין בפסק דינו כי החלק האופרטיבי של פסק הדין אכן אינו "מסונכרן" עם הפן המשפטי בסוגיה, לאחר שהביע דעתו כי לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה. 

2.         לא נתקררה דעתה של המערערת והגישה את הערעור שבפניי. בערעור חזרה המערערת על שורה של טענות במישור העקרוני-חוקתי, שאתמצת אותן בשורה אחת. לשיטתה של המערערת, הופרה זכותה החוקתית לפרטיות, בגדר עוולה חוקתית על פי ס' 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטתה, המדובר בנושא שאינו מוסדר בחוק נוסח ההסדר הקבוע לגבי מאבטחים הבודקים את התיק בעת הכניסה לחנות/קניון, ולכן, המשיבה לא היתה רשאית לפשפש בכליה.

3.         אקדים ואומר כי לטעמי, התביעה חרגה ממידותיה הראויות ובית המשפט אינו המקום המתאים למצוא מזור לכל עלבון כזה או אחר ולכל רגישות סובייקטיבית.

אני נכון לקבל את האמור בכתב התביעה לפיו כאשר המערערת שהתה בחנות וחיפשה בגדים לבנה, שמה לב כי עובדת בחנות עוקבת אחריה. דהיינו, עובדת פלונית בחנות חשדה במערערת (שלא בצדק כפי שנתברר). משנתבקשה המערערת לפתוח את התיק, יכולה היתה להענות לדרישה והיתה נגרמת לה אי נעימות של 3 עד 4 שניות, ויש להניח כי לאחר שהשומר היה מציץ בתיק ורואה כי חשד בכשרים, היה אומר תודה ובכך היה העניין מגיע לכדי סיום. אלא שהמערערת סירבה וביקשה להגיע לחדרו של המנהל. כשלעצמי, איני מבין מדוע המערערת הגדירה את דברי המנהל כחוצפה וכעלבון ובחרה להיעלב שוב. מכל מקום, היתה זו דווקא המערערת - שבתגובה לדברי המנהל כי הבדיקה אינה אמורה להפריע לה -  שרוקנה את תכולת התיק על השולחן, מבלי שנתבקשה.

4.         מאחר שהמערערת הרחיבה בנושא החוקתי, אומר מילים מספר בנושא, מבלי שאתיימר למצות את הסוגיה על כל היבטיה.

למרות שאנו מוצאים בפסיקה ובמאמרי מלומדים התבטאויות לגבי עוולה חוקתית, ובנושא זה אף נכתב ספר ע"י פרופ' דפנה ברק- ארז, הרי שבשורה התחתונה, למיטב ידיעתי, הפסיקה טרם יישמה בפועל את העוולה החוקתית כבסיס לפסיקת פיצויים.

אני נכון להניח כי חיפוש בתיק מהווה פגיעה בפרטיות, אלא שבמקרה דנן עדיין לא הגענו לחיפוש בתיק, שהרי המערערת אך נתבקשה על ידי השומר לפתוח את התיק. לצורך הדיון, אני נכון להניח כי גם בקשה לפתיחת התיק מהווה פגיעה בפרטיות. אלא, שחוק הגנת הפרטיות גם מעניק הגנות. במקרה דנן, לנוכח מכת הגניבות בחנות, ברי כי יש לחנות אינטרס לגיטימי להגן על עצמה מפני גניבות. סעיף 18 (2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות,    התשמ"א - 1981, קובע הגנה מקום בו הפגיעה נעשתה " לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע". כמו כן אפנה להוראת סעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות הקובעת כי כאשר הפגיעה נעשתה בנסיבות של סעיף 18(2) לחוק, אזי חזקה על הנתבע שעשה את הפגיעה בתום לב. כן אפנה להוראת סעיף 22 לחוק, לפיה רשאי ביהמ"ש בקביעת הפיצוי להתחשב בכך שהנתבע לא התכוון לפגוע (ואזכיר כי בית משפט קמא פסק למערערת הסך של 1,400 ש"ח + הוצאות).

למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות, אפנה לפסק דינה של כב' השופטת סורוקר בת.א. (שלום רשל"צ) 3900/05 במקרה דומה של חשד לגניבה, שבו הסתמכה על סעיף 75 לחסד"פ (סמכויות אכיפה-מעצרים). כשלעצמי, ועל דרך ההיקש אפנה להוראת סעיף 8 לחוק המטלטלין, התשל"א-1971, אשר מחיל את הוראות סעיפים 15-19 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969. צירוף הוראות אלה, מקנה הגנה על חזקה במטלטלין, כדי כך שהמחזיק כדין אף זכאי להפעיל כוח סביר כדי להגן על החזקה. רוצה לומר, כי במקרה של חשד בגניבה, דומני כי רשאי בעל החנות לבקש מהחשוד לפתוח את תיקו, בגדר אמצעי שפגיעתו קלה וראוי, כמובן, כי הדבר יעשה בנימוס ובאדיבות.

5.         לפני סיום, אציין לשבח את המשיבה על התנהלותה.

המשיבה, למרות שסברה כי נהגה כהלכה, לא התבצרה בצדקתה אלא הציעה למערערת פיצוי בדמות תלושי קניה בסך 700 ש"ח. גם לאחר שהמערערת הגישה תביעה, המשיבה הייתה נכונה להכפיל את הסכום לצרכי פשרה. המשיבה אף סברה וקיבלה את פסק הדין ולא ערערה עליו, למרות שלא הסכימה עם התוצאה.

אם יש את נפשך לדעת מדוע בתי המשפט עמוסים יתר על המידה, לך לתיק זה ומצא את התשובה. הנה כי כן, התביעה לא היתה צריכה להיות מוגשת מלכתחילה, ובודאי שלא היה מקום להגיש ערעור ולא כל רגישות ועלבון מדומה או סובייקטיבי, מצדיקים פניה לבית המשפט.

סופו של דבר שאני דוחה את הערעור ומחייב את המערערת בשכ"ט המשיבה בסך 10,000 ש"ח (כולל מע"מ) שיועברו מתוך הפקדון ישירות לב"כ המשיבה.

<#6#>

< ניתנה והודעה היום < א' תמוז תשס"ט> , < 23/06/2009> במעמד הנוכחים.

>