השופט ח' מלצר:
האם אנס מורשע השולח לקורבנו, מספר שנים לאחר ביצוע העבירה, מכתב הכולל, בין היתר, דברי התנצלות, יכול להיחשב כמי שביצע עבירה של "הטרדת עד"? זו השאלה העומדת לדיון בערעור זה.
רקע
1. המערער הודה בשנת 2000 בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, בו יוחסו לו שלושה-עשר אישומים בעבירות שונות, הכוללות: מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים, חלקן כלפי ילדות ונערות (תפ"ח (ת"א) 40023/00; להלן: ההליך הראשון). אחת מקורבנותיו של המערער, שהיא המתלוננת בתיק הנוכחי (להלן: המתלוננת), היתה בת 14 במועד ביצוע העבירות בה, בשנת 1999. על בסיס הודעה מפורטת שמסרה המתלוננת במשטרה לאחר האירוע, הואשם המערער בכך שהתפרץ בשעת בוקר לבית משפחתה, עת שהתה שם בגפה, ותוך איומים והפעלת כוח כפה עליה מעשים שונים, אנס אותה וביצע בה מעשי סדום, הכל תוך גרימת נזקים בכל חלקי גופה. המערער אף כפה על המתלוננת להתקלח כאשר הוא מסתכל עליה, צילם את המתלוננת במצלמת וידאו ואיים שאם תתלונן עליו - יחשוף את התמונות בפני אחרים. המערער הורשע במכלול העבירות שיוחסו לו בהליך הראשון, על סמך הודאתו, ובתאריך 31.12.2000 נגזרו עליו 35 שנות מאסר בפועל. כן הופעלו נגדו שני מאסרים על תנאי, בחופף. ערעור שהגיש המערער לבית המשפט העליון על גזר הדין - נדחה (ע"פ 1239/01 סלע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2004)).
2. באמצע שנת 2003 לערך כתב המערער ממקום מושבו בכלא מכתב למתלוננת. לאחר שהמערער ביקש להסתייע בעובד סוציאלי להעברת המכתב למתלוננת, וסורב, העביר המערער את המכתב באמצעות אימו אל תיבת הדואר בביתה של המתלוננת, וזאת זמן לא רב לפני הדיון שנקבע לשמיעת ערעורו בבית המשפט העליון על גזר הדין בהליך הראשון. המכתב נפרס על פני ששה עמודים הכתובים בכתב יד צפוף, רווי בביטויי התנצלות והכאה על חטא, אך כולל גם התייחסות מפורטת לעבירות שאותן ביצע המערער במתלוננת. לפרטי המכתב נידרש בהמשך.
3. בעקבות תלונת שמסרה המתלוננת בענין המכתב, הוגש נגד המערער לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירה של הטרדת עד, כאמור בסעיף 249 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק). בתום דיון, במסגרתו העיד המערער, זיכה אותו בית משפט השלום (כב' השופט ד' בארי) מן העבירה שיוחסה לו. בית משפט השלום קבע, בין השאר: כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההודעה שמסרה המתלוננת במשטרה בהליך הראשון לבין מכתבו של המערער; כי הוא מאמין למערער שמכתבו נשלח מתוך הבנה לחומרת המעשים שביצע ועל יסוד הנחה מוטעית כי הדבר יסייע למתלוננת להשתקם, בלא כוונה להטריד את המתלוננת וכי המערער לא עשה שימוש במכתב ולא ביקש לזכות בהקלה בעקבות שליחתו.
4. המשיבה ערערה על פסק הדין המזכה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וערעורה התקבל. בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא (כתארה אז), השופטת ד' ברלינר והשופטיםז' המר ו-י' שיצר) קבע בפסק דינו כי הטרדה יכולה להתבצע גם לאחר שמוסר העדות הנזכר בסעיף 249 לחוק השלים את מסירת עדותו. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד, בניגוד לעמדת בית משפט השלום, כי המכתב נוגע דווקא לעדותה של המתלוננת, כעולה מפורשות מן האמור במכתב, וכן כי היה במכתב כדי להטריד את המתלוננת, כך שהרכיב העובדתי של העבירה - מתקיים. כן נמצא כי המערער היה מודע לרכיבי היסוד העובדתי בעבירה, קרי - הקשר בין משלוח המכתב לעדות המתלוננת, כמו גם לגבי פוטנציאל ההטרדה שבמכתב, ודי בכך כדי להביא להרשעת המערער. עוד נקבע, בניגוד לקביעת בית משפט השלום, כי כוונתו של המערער בפועל היתה להטריד את המתלוננת, אף כי הדבר איננו נדרש לצורך קיום יסודות העבירה. טענה חלופית של המערער לטעות במצב המשפטי נדחתה אף היא. המערער הורשע איפוא בעבירה שיוחסה לו, והתיק הוחזר לבית משפט השלום הנכבד לשם שמיעת טיעונים לעונש ולמתן גזר דין. בית משפט השלום הנכבד, לאחר שהתיק חזר אליו, גזר על המערער עונש מותנה של תשעה חודשי מאסר, וחייבו בפיצוי כספי למתלוננת.
5. המערער ביקש רשות לערער על הרשעתו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ורשות כאמור ניתנה לו - בדעת רוב - בהחלטת בית משפט זה מתאריך 22.3.2007. בערעורו טוען המערער, בתמצית, כי המכתב איננו אלא מכתב התנצלות וחרטה, שנכתב על-ידו מתוך רצון להכות על חטא, ואין לראות בו מכתב שיש בו משום הטרדה. כן טוען המערער כי מכתבו הופנה למתלוננת בהיותה קורבן העבירה, ואין הוא נוגע כלל ועיקר לעדותה בהליך הראשון. אשר ליסוד הנפשי טוען המערער, אגב ציטוט שגוי של טענות המערער בע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133 (1991) (להלן: עניין בלזר), כי לא חפץ לקדם מטרה בלתי חוקית במשלוח המכתב, וכי לא היה מודע לכך שהוא מבצע עבירה פלילית כלשהי. לחילופין טוען המערער כי חל בעניינו הסייג של טעות במצב משפטי הקבוע בסעיף 34יט לחוק, שכן הוא טעה לחשוב שאין במעשיו משום מעשה פלילי.
המשיבה מנגד סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.
עתה עלינו לומר איפוא את דברינו וזאת נעשה להלן.
דיון והכרעה
6. סעיף 249 לחוק, שכותרתו "הטרדת עד", קובע כדלקמן:
המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר האדם, או עומד למסור, בחקירה על פי דין, או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עומד למסור, בהליך שיפוטי, דינו - מאסר שלוש שנים.
סעיף זה הוא מחליפו של סעיף 121א לפקודת החוק הפלילי, 1936, שלפיו מעשה ההטרדה יכול היה להוות עבירה פלילית רק אם נעשה "בכוונה להכשיל את עדותו או לפגום במהימנותו של עד". תכליתה של ההוראה הנוכחית היא לאסור על כל הטרדת אדם בנוגע לעדות כמשמעה בסעיף, בלא צורך בהוכחת כוונה של המטריד להכשיל את העדות (להיסטוריה החקיקתית של סעיף 249 לחוק ראו: עניין בלזר, בעמ' 175-172). ההטרדה יכולה להתרחש אף לאחר שהעדות כמשמעה בסעיף נמסרה, ואין חשיבות לשאלה האם העד אכן הוטרד, או שלהטרדה היתה השפעה על עדותו (שם, בעמ' 175). הנה כי-כן, לשם הרשעה בעבירה על סעיף 249 לחוק די בהוכחת עשייתו של מעשה הטרדה, הנוגע לעדות, מתוך מודעות למהות המעשה, לטיבו ולנסיבות הכרוכות בו (שם, שם).
7. מבחינת התקיימות רכיביו של היסוד העובדתי בעבירה במקרה דנן, ברי כי המתלוננת היא אדם שמסר הודעה בחקירה על פי דין. שתי השאלות הדורשות הרחבה מסוימת מתמקדות לפיכך בשאלת ההטרדה הגלומה במשלוח המכתב, ובשאלת הנגיעה של אותה הטרדה (אם התקיימה) להודעתה של המתלוננת. אשר ליסוד הנפשי הנדרש לגיבושה של העבירה כאן, יש לבחון האם המערער היה מודע לרכיבי היסוד העובדתי בעבירה, ובפרט - לכך שבמכתבו יש כדי להטריד את המתלוננת. נבחן איפוא את הסוגיות הרלבנטיות כסדרן. לסיום נוסיף הערות לגבי שתי סוגיות נוספות, אשר עלו במהלך הדיון בפנינו, אף שאין בהן השלכה ישירה לגבי הרשעתו של המערער: כוונתו של המערער במשלוח המכתב ותגובתה של המתלוננת לקבלת אותו מכתב.
נפרט הדברים ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.
הטרדה
8. מטבע הדברים, הדיבור "הטרדה" הוא רחב ויכול להכיל מגוון דרכי התנהגות ומעשים, אף לא בהכרח חמורים, "שיש בהם כדי לגרום אי-נעימות או אי-רצון" (כדברי השופט ח' כהן בע"פ 247/71 מדינת ישראל נ' בחג'אן, פ"ד כו(1) 76, 81 (1971); להלן: עניין בחג'אן). בעניין בלזר נקבע באופן כללי כי הטרדה כוללת "כל פנייה אל אדם בדיבור או במעשה שיש בו כדי לטרדו ממנוחתו או מעיסוק באותם עניינים שהוא בוחר לו מרצונו" (שם, בעמ' 175, מפי הנשיא מ' שמגר).