האם צו איסור פרסום משמעו גם איסור על העיון בחומר ?

1.        בפניי עתירתו של המבקש, עיתונאי פעיל, לעיין במכלול כתבי בי-הדין והמסמכים המצויים בתיקי בית-המשפט של העתירות שבכותרת, שהוגשו כנגד הסדר הטיעון שנערך עם נשיא המדינה לשעבר, מר משה קצב. בקשה העיון הוגשה לאחר שניתן פסק-דין בהליכים האמורים במסגרתו נדחו העתירות בדעת-רוב, ולאחר שנדחתה בקשה לדיון נוסף על פסק-הדין האמור (דנג"צ 1998/08).

           מזכירות בית-המשפט אפשרה למבקש לעיין בתיקי בית-המשפט הנדונים, למעט בחלקים שלא נמסרו לעיון המבקש עקב העובדה כי קיים צו איסור פרסום בעניינם. מדובר בקטעים מתוך כתב-התשובה של המדינה ועיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה במסגרת הדיון בעתירות, אשר פירטו את הקשיים הראייתיים בתיק וכללו ציטוטים חלקיים מתוך הודעותיהן של המתלוננות במשטרה והתייחסות לראיות המצויות בתיק החקירה; וכן קטעים מתוך כתבי-טענות שהוגשו על-ידי בעלי-דין אחרים בתיקים, אשר התייחסו לקטעים האסורים לפרסום בהודעות המדינה, וציטטו אף הם קטעים מהודעות המתלוננות במשטרה ומחומר הראיות שבתיק. יצוין כי בעבר ביקש מר קצב באמצעות באי-כוחו להסיר את צו איסור הפרסום האמור, אולם בקשתו נדחתה בהחלטה מיום 25.3.2008 (הנשיאה ביניש, המשנה-לנשיאה ריבלין והשופטים פרוקצ'יה, לוי וגרוניס) בזו הלשון:

"לאחר שעיינו בטענות הצדדים באנו למסקנה כי בהתחשב בצורך להגן על פרטיותן של המתלוננות, ובהתחשב בכך שהקטעים בכתבי הטענות עליהם חל צו איסור הפרסום, כוללים רק חלק מחומר הראיות הנוגע לתיק התלוי ועומד בפני בית-משפט השלום, אין מקום בנסיבות העניין לאפשר את הסרת הצו בשלב זה".

2.        המבקש עותר בפניי כנגד סירובה של מזכירות בית-המשפט להתיר לו לעיין בחלקים עליהם חל צו איסור הפרסום. לטענתו, העיון במכלול החומר שנכלל בתיקי בית-המשפט נדרש לו לשם כתיבת ספר אודות פרשת הנשיא קצב. יוער כי המבקש אינו תוקף את צו איסור הפרסום עצמו. טענתו העיקרית בהקשר זה הינה כי נוכח עקרון פומביות הדיון ובהתחשב בחופש העיתונות, צו איסור הפרסום אין משמעותו צו איסור עיון. לפי הטענה, כתבי-הטענות שהוגשו לבית-המשפט מצויים בליבת זכות העיון בתיקי בית-משפט, והמבקש זכאי לממש את זכותו לעיין בכל האמור בהם, בכפוף למגבלת איסור הפרסום שעודנה חלה.

           באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד ד' זילבר, הביעה התנגדות לבקשת העיון שבפניי. לטענתה, אין לאפשר עיון באותם חלקים בתיקי בית-משפט עליהם חל צו איסור פרסום, וזאת על-מנת שלא לרוקן את הצו מתוכנו. לפי הטענה, אין להתיר למבקש לעיין בחלקים שנאסרו לפרסום וזאת כדי להגן על פרטיות המתלוננות בתיק; למנוע אפקט מצנן שעלול להיגרם למתלוננות בתיקים אחרים של עבירות מין; וכן להסיר חשש מפני שיבוש הליכי משפט ופגיעה בקיום הליך הוגן. יצוין כי המתלוננות א' מבית-הנשיא וא' ממשרד התיירות הותירו את בקשת העיון לשיקולו של בית-משפט זה, בכפוף לכך שצו איסור הפרסום יוותר על כנו. באי-כוחו של מר קצב לא מסרו תגובתם לבקשה אף כי ניתנה להם אפשרות לכך.

3.        לאחר שבחנתי את בקשת העיון שבפניי, באתי למסקנה כי דינה להידחות. המסגרת הנורמטיבית לבחינת הבקשה מצויה בתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003. תקנה 4 קובעת כדלקמן:

           מתקנה 4 הנ"ל עולה כי הכלל הינו התרת העיון בתיקי בית-משפט אף כאשר המבקש אינו צד להליך, וזאת בהתחשב בעקרון פומביות הדיון ובזכות הציבור לדעת וכן בהתחשב בתפיסה היסודית לפיה הרשות הציבורית היא נאמן הציבור (ראו: בג"צ 9474/00 גל נ' ראש עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 714 (2004), פס' 5 מפי המשנה-לנשיא א' מצא; וכן: בג"צ 4405/97 המכללה לחינוך גופני ולספורט נ' שר החינוך והתרבות (לא פורסם, 25.4.2005), מפי הנשיא א' ברק). כאשר המבקש לעיין בתיק בית-המשפט הינו עיתונאי והעיון מתבקש למטרות סיקור וכתיבה עיתונאית, עשויה זכות העיון לשאוב כוחה גם מחופש הביטוי והעיתונות. עם זאת, בדומה לטעמים המונחים בבסיסה, אף הזכות לעיין בתיקי בית-משפט אינה מוחלטת, ויש שעליה לסגת מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. בהתאם לכך, נקבע בסיפא של תקנה 4(א) כי אין להתיר עיון כאשר הוא "אסור על-פי דין". תקנה 4(ד) מוסיפה וקובעת כי אף כאשר העיון אינו אסור על-פי דין, נתון בידי בית-המשפט שיקול-דעת האם להגבילו בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובהם- עניינו של המבקש לעיין בתיק בית-המשפט, עניינם של בעלי הדין ומי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, והקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה. זאת ועוד; בהתאם לתקנה 4(ו), על-אף שנקודת המוצא היא התרת העיון, בסמכותו של בית-המשפט לסייג את תנאי העיון במקרים מתאימים, על-מנת להבטיח כי הפגיעה בזכויות ובאינטרסים מתנגשים וכן הקצאת המשאבים הנדרשים לשם מימוש העיון, יהיו סבירים ומידתיים בנסיבות העניין (ראו בעניין זה: ע"א 8849/01 סבוב נ' פז-גז, פ"ד נט(5) 385 (2005), מפי הרשם מרזל).

4.        בעניין שלפניי חלקים מסוימים מתוך כתבי-הטענות המצויים בתיקי בית-המשפט, אסורים לפרסום על-פי צו בית-משפט. כאמור, המבקש אינו מלין כנגד צו איסור הפרסום עצמו. בנסיבות אלה, השאלה המתעוררת הינה האם צו איסור הפרסום עולה כדי "איסור על-פי דין" כאמור בסיפא של תקנה 4(א), באופן שהצו אוסר לא רק על פרסום החומר הנדון אלא גם על עיון בו.

           על-פני הדברים, נוכח מעמדו החוקתי של עקרון פומביות הדיון המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, ובהתחשב במעמדה הרם של זכות הציבור לדעת בשיטתנו המשפטית, יש לכאורה מקום לטענה לפיה צו איסור פרסום הנוגע לכתבי-טענות שהוגשו לתיק בית-משפט, אין משמעותו בהכרח איסור על עיון בהם שלא למטרות פרסום. לפי גישה זו, השאלה אימתי צו איסור פרסום הנוגע לחומר הנכלל בתיק בית-משפט, חל מבחינת היקפו גם על עיון באותו החומר, תלויה בפרשנות הצו ועליה להיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו. מטבע הדברים, קשה להציג רשימה ממצה של השיקולים הרלוונטיים להכרעה בעניין זה. בין היתר, ראוי לשקול את סוגו ומהותו של החומר בתיק בית-המשפט שפרסומו נאסר; התכליות המונחות בבסיסו של צו איסור הפרסום, והשאלה האם ובאיזו עוצמה תכליות אלה ייפגעו בעקבות העיון בחומר שפרסומו אסור; הטעמים אשר לשמם מבוקש העיון, ואיזונם הראוי אל מול זכויות ואינטרסים מתנגשים; הקצאת המשאבים הנדרשת לשם התרת העיון המבוקש ועוד. על-פני הדברים, בעוד שבמקרה הרגיל הכלל הוא לאפשר עיון והנטל הוא על הטוען להגבלתו, נוטה אני לדעה כי כאשר מדובר בחומר בתיק בית-משפט שהוצא לגביו צו איסור פרסום, הכלל הוא כי אין לאפשר עיון בחומר והנטל הוא על מי שמבקש לעיין בחומר הנ"ל לשכנע מדוע ראוי להתיר לו את העיון על-אף קיומו של צו איסור פרסום.

           בהמשך לדברים האמורים יוער כי אף בנסיבות בהן המסקנה המתבקשת היא כי צו איסור הפרסום אינו אוסר על עיון בחומר ולפיכך אינו מקים "איסור לפי דין" כאמור בסיפא של תקנה 4(א), אין בכך כדי לשלול את שיקול-דעתו של בית-המשפט לפי תקנה 4(ד) ו- 4(ו) לאסור על העיון או לסייגו בהתאם לשיקולים עליהם עמדנו בפסקה 3 לעיל. עם זאת, בהעדר איסור על-פי דין על העיון המבוקש, נטל השכנוע בנסיבות אלה שב להיות על המבקש למנוע או להגביל את העיון.

5.        ומן הכלל אל הפרט - בנסיבות העניין שלפניי, צו איסור הפרסום חל על חלקים מוגבלים בכתבי-הטענות של הצדדים המצויים בתיקי בית-המשפט, הכוללים ציטוטים מתוך הודעותיהן של המתלוננות במשטרה והתייחסות לראיות אחרות המצויות בתיק החקירה. מדובר בציטוטים מקוטעים מתוך חומר חקירה חלקי, אשר נכללו בכתבי-הטענות של הצדדים למטרה המוגבלת של דיון בעתירות שהוגשו לבית-המשפט הגבוה לצדק כנגד הסדר הטיעון שנערך עם הנשיא קצב. כפי שעולה מהחלטת הרכב השופטים מיום 25.3.2008 שנוסחה הובא לעיל, התכלית שבבסיס מתן צו איסור הפרסום על החומר האמור, היתה כפולה: ראשית, הגנה על פרטיות המתלוננות; ושנית, חשש מפני האפשרות לשיבוש הליך תלוי ועומד בפני בית-משפט השלום ופגיעה בזכות למשפט הוגן. נוכח ההתפתחויות שחלו בפרשה מאז הוצאת צו איסור הפרסום, קרי- ביטול הסדר הטיעון עם מר קצב והגשת כתב-אישום נגדו בפני בית-המשפט המחוזי, הצורך לאסור על פרסום החומר הנדון קיבל משנה תוקף עקב קיומו של הליך תלוי ועומד במסגרתו צפויות להישמע עדויותיהן של המתלוננות. יוער כי בעת הנוכחית, טרם נקבע על-ידי הערכאה הדיונית באילו תנאים תישמענה עדויות אלה. לא למותר לציין כי ככלל, החומר שנאסר לפרסום בנסיבות המקרה שלפנינו הוא מן הסוג שברגיל אינו נחשף לפני שמיעת העדויות בהליך הפלילי עצמו, ושאלת קבילותו ואופן הצגתו היא חלק מההליך הפלילי האמור.