השופטת ע' ארבל:
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט דוד חשין, סגן נשיא) אשר דחה את תביעתם של המערערים, הוריו של איתמר לוי ז"ל (להלן: איתמר), בה טענו לאחריותם הנזיקית של המשיבים למותו של בנם.
זהו מקרה טראגי של התאבדות של אדם צעיר ששם קץ לחייו בהיותו במעצר בתחנת משטרה. השאלה הנדרשת להכרעה היא האם יש להטיל אחריות בנזיקין על משטרת ישראל ושניים מחוקריה.
רקע עובדתי
1. איתמר, צעיר בן 22 בעת המקרה ללא עבר פלילי, נעצר בביתו ביום 28.12.97 בשעה 23:00 על-ידי המשטרה בחשד שדקר כשעה קודם לכן את מעסיקו בחלוקת עיתונים ואת אשתו בעקבות ויכוח על תשלום פיצויי פיטורין לאיתמר. איתמר נחקר תחילה בביתו שם טען להגנה עצמית. באותו לילה הובא איתמר לבית המעצר. המשיבים 2 ו-3 הופקדו על החקירה. במהלך שהותו של איתמר בבית המעצר הוא נחקר פעמיים על-ידי המשיב 2, כאשר בפעם השניה הוקלטה החקירה. מעצרו של איתמר הוארך על-ידי בית משפט השלום בשישה ימים. בלילה שבין 31.12.97 לבין 1.1.98 בשעה 3:20 גילה שותפו לתא המעצר של איתמר את גופתו תלויה על סורג המקלחת, ובתוך מחברתו נמצא מכתב התאבדות.
בעקבות אירועים אלו הגישו הוריו של איתמר, המערערים שבפנינו, תביעת נזיקין כנגד חוקריו של איתמר, המשיבים 2 ו-3, וכנגד משטרת ישראל בטענה כי האחרונים אחראים ברשלנותם להתאבדותו של איתמר במעצר ולפיכך יש לחייבם לפצותם בגין נזקיהם.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי ציין שלצורך קביעת אחריות יש לבחון קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ובהיקבע קיומה של חובת זהירות יש לבחון אם הופרה החובה ואם יש קשר סיבתי בין ההתרשלות והנזק. בית המשפט קבע תחילה כי אין מחלוקת שהמשיבים חבו חובת זהירות מושגית כלפי איתמר שהושם במעצר תחת משמרתם. לפיכך, המחלוקת בפני בית המשפט המחוזי התמקדה בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, דהיינו האם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 125-126 (1982)). בית המשפט דחה את טענתם המקדמית של המשיבים לפיה אם לא היה "מידע ראשוני" על קיומה של סכנת התאבדות לא ניתן להטיל עליהם אחריות, ואת טענתם כי קרוביו של איתמר לא צפו סכנה זו ולפיכך אף אדם סביר לא היה יכול לצפות אותה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי קרוביו של איתמר לא ידעו על אופן התנהלות החקירה, התנהלות אשר לטענת המערערים היא זו שהובילה להתאבדותו של איתמר.
3. לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה דנן התמקד בית המשפט בשני סוגי אירועים: כאלו שהשפיעו על ראיית המציאות על-ידי איתמר ועל נסיבותיו המיוחדות של המקרה. להלן אפרט את ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא בשאלות אלו ולאחר מכן אביא את מסקנתו לאורם.
4. בית המשפט קבע כי החוקרים הציגו בפני איתמר מצגי שווא שגרמו לו לראות את המציאות בצורה חמורה מכפי שהיתה באמת. ראשית, בית המשפט קבע כי המשיב 2 אמר לאיתמר באשר לאימו: "היית רוצה לראות אותה בוכה כמו שהיא בכתה בפרוזדור? כמה קשה היה לה לשמוע, כמה קשה היה לה לעכל". כמו כן אמר המשיב 2 לאיתמר שאולי יודה במעשה המיוחס לו וזאת למען משפחתו. כן טען באוזניו כי היו אמורים להפגיש בינו לבין אמו, אשר באה לבית המעצר, אך היא נשברה ולפיכך לא תתקיים הפגישה. בחקירתו בבית המשפט הודה המשיב 2 כי האם רצתה להיפגש עם איתמר אך הדברים הוצגו לו באופן שונה כתחבולה בחקירה. בית המשפט הטעים כי שקר זה השמיע לאיתמר שהמעשה בו הוא חשוד השפיע על אימו באופן כל כך קשה עד שנשברה בתחנת המשטרה ולא היתה אפילו מסוגלת לדבר עימו. שנית, בית המשפט קבע כי חיץ נוסף יצרו המשיבים בין איתמר לבין עורכת דינו, עו"ד סוויד. נקבע כי המשיב 2 אמר לאיתמר כי הוא - איתמר - אינו יכול לבטוח בעו"ד סוויד וכי היא רוצה ברעתו. כמו כן צוין כי בתגובה אמר לאיתמר שותפו לתא, שהיה אף הוא מיוצג על-ידי עו"ד סוויד, דברים בשבחה. שלישית, קבע בית המשפט כי המשיב 2 אמר לאיתמר כי מצבם של בני הזוג אותם דקר הוא אנוש, שעה שידע כי הדברים אינם אמת. מנגד, דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה יצר המשיב 2 מצג שווא בפני איתמר כאילו הילדה בת ה-4 שנכחה באירוע הדקירה הינה בתם של בני הזוג, בעוד שדובר באחייניתה של האישה. לסיכום ציין בית המשפט כי תמונת המציאות שהיתה בפני איתמר בעקבות מצגים אלו היתה קשה במיוחד לאדם צעיר בן 22 ללא עבר פלילי שהיה צריך להתמודד עם עצם המעשה שעשה.
5. בנוסף למצגים אלו בחן בית משפט קמא נסיבות נוספות אשר היוו לטענת המערערים אינדיקציות לכך שהמשיבים היו יכולים לצפות את סכנת ההתאבדות הטמונה באיתמר. בית המשפט קבע כי איתמר לא נבדק על-ידי רופא למרות בקשתה של עו"ד סוויד במהלך הדיון בהארכת המעצר בבית משפט השלום כי יראה רופא והערתה כי איתמר מצוי במצב נפשי קשה. בית המשפט קבע כי המשיב 3 הוא שנכח בדיון בבית המשפט וכי הוא לא העביר את המידע בעניין זה למשיב 2 ולגורמים הבכירים בתחנה. יוער כי בדו"ח בדיקה שנערך במשטרה בעקבות התאבדותו של איתמר הומלץ להעיר למשיב 3 על שלא ביצע ההנחיה ולא דיווח על הדיון בבית המשפט למשיב 3 ולרמ"ח. עם זאת נקבע כי לא הוכח שעו"ד סוויד ביקשה מהחוקרים או ממפקד התחנה שאיתמר ייבדק על-ידי רופא בנוסף לבקשתה בפני בית המשפט. עוד יצוין כי בית משפט השלום בהחלטתו על הארכת המעצר לא התייחס לבקשתה זו של עו"ד סוויד. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי לא בוצעה בדיקה בתאים אחת לשעתיים במהלך הלילה כפי שמורות הנחיות המשטרה. עם זאת נקבע כי לא הוכח שניתנו הוראות להשגחה מיוחדת על איתמר, ובכל מקרה לא ניתן לקבוע כי הוראות מעין אלו הן אינדיקציה דווקא למודעות לסכנת התאבדות.
6. באשר להתנהגותו של איתמר בחקירות בחן בית המשפט המחוזי שלוש נקודות שהעלו המערערים: ראשית, בחן בית המשפט מזכר שכתב המשיב 2 בעקבות חקירתו הראשונה של איתמר ובו נאמר כי החשוד ישב בצורה נפולה כשידיו עוטפות את גופו בצורה משולבת מסביב למתניים או מסביב לראשו, ראשו היה מוטה למטה והוא סרב להרימו ולהסתכל בפניו של החוקר. כן כתב המשיב 2 כי גילה שידיו של איתמר נוטפות זיעה. בעדותו בבית המשפט טען המשיב 2 כי לא הבחין שאיתמר מצוי במצב חריג וכי רק חשב שהתנהגותו מלמדת על לחץ בעקבות שבירת קו הגנתו בחקירה. למעשה המזכר נכתב כהיערכות לקראת הודאה ועל מנת להקדים ולמנוע טענות נגדה. בית המשפט קיבל את ניתוחו של המומחה מטעם המשיבים, פרופ' אליצור, לפיו המזכר מעיד על מודעותו של המשיב 2 לכך שאיתמר מצוי בלחץ, אך לא מעיד על כל הבחנה של החוקר כי מדובר במצב בו קיימת סכנת התאבדות. שנית, נבחנה אמירתו של המשיב 2 לאימו של איתמר בעת ביקורה בבית המעצר כי איתמר "לא מדבר ועומד להתפוצץ" וכי "טוב שהבן ידבר כדי שלא יתפוצץ". המשיב 2 בעדותו הבהיר כי התכוון שאיתמר רוצה לשפוך את ליבו ולספר את האמת, ובית המשפט קבע כי לא ניתן מדברים אלו לקבוע שהמשיב 2 הבחין כי איתמר מצוי בסכנת התאבדות. שלישית, נבחנה משמעות התנהגותו של איתמר במהלך חקירתו השניה המוקלטת. איתמר לא השיב לכל שאלה הנוגעת לחקירה, הוריד את ראשו וניתק קשר עין, אך בחלקים אחרים סיפר "בדיחות על השואה". המשיב 2 הכחיש כי הסיק מהתנהגות זו שאיתמר מצוי במצוקה נפשית המצריכה בדיקה על-ידי פסיכיאטר. גם בהקשר זה קיבל בית המשפט את עמדתו של פרופ' אליצור כי אף הוא לא יכול היה מצפייה בקלטת החקירה לזהות סימנים של התנהגות חריגה. לפיכך קבע בית המשפט כי לא היתה נדלקת אצל החוקר הסביר נורה אדומה בעקבות התנהגותו של איתמר בחקירתו השנייה.
7. לסיכום קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקבוע כי אדם סביר יכול היה לצפות שאיתמר ישלח יד בנפשו. בפני המשיבים לא היה מידע על ניסיונות התאבדות או על הצהרות אובדניות קודמות. אין לקבל את טענת המערערים כי המשיבים התעללו באיתמר ולפיכך היה עליהם לצפות את התאבדותו בדומה לנסיבות ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534 (להלן: עניין יעקובוב). בית המשפט אף הוסיף ואבחן מעניין יעקובוב, שם הסתמך בית המשפט על מחקרים המעידים על קשר בין התעללות בנשים לבין התאבדותן, בעוד שבמקרה דנן לא הובאו מחקרים דומים. משלא קמה חובת זהירות קונקרטית דחה בית המשפט את התביעה.
טענות הצדדים
8. המערערים טוענים כי די היה בקביעת בית משפט קמא בדבר מצגי השווא שהציגו החוקרים בפני איתמר כדי לקבוע את אחריותם של המשיבים להתאבדותו של איתמר. המערערים טוענים כי מצגים אלו מלמדים על הפרת זכויות חוקתיות- על פגיעה בכבוד האדם במצג הנוגע לאימו של איתמר; ועל פגיעה בזכותו להגנה משפטית ולייצוג במצג הנוגע לעורכת דינו. לטעמם, נוכח מצגים אלו אשר יצרו חיץ בין איתמר לבין משפחתו ועורכת דינו, מנעו ממנו תמיכה והיוועצות עימם, והותירו אותו בודד ונואש, היה על המשיבים לצפות כי מצבו הנפשי של איתמר יחריף וכי הוא עלול להתאבד. עוד סבורים המערערים כי לאור סימני המצוקה הנפשית של איתמר היה על המשיבים להביאו לבדיקה רפואית, וזאת אף בהתאם להנחיות המשטרה באשר לעצירים המגלים מצוקה נפשית. לטענתם, בעקבות התרעתה של עו"ד סוויד במהלך הדיון בבית המשפט על מצבו הנפשי וכן בעקבות דבריה למפקד התחנה אודות מצבו הנפשי של איתמר, היה על המשיבים להביא את איתמר לבדיקה רפואית. עוד טוענים המערערים כי המזכר שנכתב על-ידי המשיב 2 בעקבות חקירתו הראשונה של איתמר מעלה כי המשיב 2 היה מודע למצוקתו הנפשית של איתמר, וכי מודעות זו היתה אמורה לגרום לו להפנות את איתמר לבדיקה של הגורמים המקצועיים. המערערים מזכירים גם את עדותה של הגב' מרים פיירברג לפיה פנתה לממונה על בית המעצר בבקשה להיפגש עם איתמר לאור מצבו הנפשי הקשה. המערערים שבים ומעלים את התנהגותו של איתמר במהלך החקירה המוקלטת ואת דבריו של המשיב 2 לאימו של איתמר כי הוא "עומד להתפוצץ".
המערערים מוסיפים וטוענים כי המשיבה 1 אחראית ברשלנות בשל העדר כל בקרה והנחיות לחוקרים אודות שיעור והיקף התחבולות אשר מותר להם לנקוט, והעדר מנגנון מסודר ומבוקר לאישור תחבולות חוקרים. רשלנות נוספת נעוצה, לטעם המערערים, בכך שהכלאים פעלו בניגוד להנחייה מרחבית של המשיבה 1 ולא נכנסו לתוך תאי המעצר בלילה. המערערים מבקרים את חוות דעתו של פרופ' אליצור וטוענים כי לא היה בפניו המזכר שכתב המשיב 2 וכי הוא סבר שאיתמר נבדק בידי רופא. כמו כן הם טוענים כי ניתן להסיק מעדותו של המומחה כי מתקיים מבחן הצפיות במקרה דנן. עוד הם קובלים על דחיית עמדתו של המומחה מטעמם, פרופ' אור-בך. המערערים מציינים כי על המשיבים חלה חובת זהירות מוגברת וזאת מאחר שאיתמר היה נתון תחת השגחתם שלא מבחירתו. לבסוף טוענים המערערים כי היה על בית המשפט המחוזי לדון גם בעוולת הפרת חובה חקוקה, ובעיקר בהפרת זכותו של איתמר לייצוג על-ידי עורך דין.
9. המשיבים סבורים כי הערעור נסב על קביעת ממצאים עובדתיים על-ידי בית משפט קמא ועל העדפת חוות דעת המומחה מטעם המשיבים על פני חוות דעת המומחה מטעם המערערים. מאחר שהתערבות ערכאת הערעור בקביעות מעין אלו היא מצומצמת ביותר סבורים המשיבים כי יש לדחות את הערעור. לטענתם כל טענות המערערים הועלו בפני בית משפט קמא ונבחנו על ידו.
לגופו של עניין טוענים המשיבים כי הם לא צפו את ההתאבדות ואף לא יכולים היו לצפות אותה. לטענתם, רובם המכריע של העצורים שזהו מעצרם הראשון, ובייחוד כאלה העצורים בגין עבירות אלימות קשות, מצויים בלחץ רב במהלך החקירה והמעצר. למרות זאת מספרם של אלה השולחים יד בנפשם זניח. על כן, לטענתם, לא די בביסוס מצב של לחץ או מצוקה כדי לבסס את מבחן הצפיות אלא יש צורך במידע קונקרטי וממשי או תמרורי אזהרה לכוונות אובדניות. המשיבים מבהירים כי לא נקבע כל ממצא עובדתי באשר למידע חיצוני שהגיע למשיבים בדבר מצבו הנפשי של איתמר ואף הדברים שנאמרו בדיון בבית המשפט אינם מקימים יכולת לצפות, שכן הבקשה שהוצגה היתה כללית במסגרת הטיעונים לשחרור ממעצר ולא כבקשה עצמאית. לטענתם, הבקשה לא נתפסה כבעלת חשיבות בעיני המשיב 3, בית המשפט או אף עו"ד סוויד עצמה אשר לא חזרה על הבקשה בסיכום טענותיה ואף לא פנתה לאף אחד מהגורמים בבית המעצר בבקשה שאיתמר ייבדק על-ידי רופא. באשר להתנהגותו של איתמר במהלך החקירות טוענים המשיבים כי אין להתערב באימוץ עמדתו של פרופ' אליצור על-ידי בית משפט קמא, לפיה אף הוא עצמו לא יכול היה להסיק על כוונת התאבדות מצפייה בחקירה. לטענתם כל גורמי החקירה שפגשו באיתמר לא הבחינו בסימני אזהרה למצב נפשי חמור, ומשכך גם לא היו צריכים להפנות אותו לבדיקה רפואית.
באשר לאי בדיקת תיקו הצבאי של המנוח, ממנו עולה כי איתמר העלה איומי התאבדות במסגרת ניסיונותיו להשתחרר מהצבא במועד גיוסו (נובמבר 93'), טוענים המשיבים כי לא היתה חובה לפנות לתיק זה מלכתחילה, וכי ממילא קבע בית משפט קמא כי גם אם היו רואים המשיבים את התיק לא היה ניתן לצפות התאבדות שכן אף הפסיכיאטר הצבאי סבר כי מדובר בהתחזות. באשר לבדיקת התאים במהלך הלילה מבהירים המשיבים כי ההוראה בעניין מתייחסת למצב בו ישנם שני כלאים בבית המעצר, מצב שלא התקיים במקרה דנן. מעבר לכך הם טוענים כי בדיקה כזו לא היתה יכולה למנוע את ההתאבדות. איתמר שהה עם עצירים נוספים בתא, וממילא מדובר בבדיקה קצרה ומהירה שמיד לאחריה יכול היה איתמר להוציא את תוכניתו אל הפועל.