הגבלת תחולת ההטבות לנכים שהגיעו לגיל זקנה פוגעת בשוויון אך מידתית

השופטת מ' נאור:

           העותרות בעתירה שלפנינו מבקשות כי נורה על בטלותם של סעיפי תחולה הקבועים בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ובהסכם בדבר גמלת ניידות. לטענתן סעיפים אלה פוגעים בזכותן לשוויון ולקיום בכבוד.

העובדות הצריכות לעניין

1.        במשך השנים נקבעו קצבאות והטבות שונות שהמדינה מעניקה לציבור הנכים בישראל, בין היתר מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות ממלכתי) והסכם בדבר גמלת ניידות (להלן: הסכם הניידות).

2.        במסגרת תיקון לחוק הביטוח הלאומי (חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 54), התשס"ב-2002 (להלן: תיקון מס' 54)) תוקנו חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, והטבות חדשות הוענקו לנכים שהגיעו לגיל זקנה, הטבות שעליהן אעמוד בהמשך. ואולם, תיקון מס' 54 הגביל את תחולתן של הוראות החוק המיטיבות, לנכים שהגיעו לגיל זקנה החל מיום 1.1.2002 (להלן: המועד הקובע). נוכח הגבלת תחולתו של החוק, על פי נתוני המשיבים ישנם כ-39,400 נכים שהגיעו לגיל זקנה לפני המועד הקובע ולגביהם תיקון מס' 54 לא חל.

3.        תיקון נעשה גם בהסכם הניידות. במסגרת תיקון מס' 20 להסכם הוארכה הזכאות להטבות על פי ההסכם, ללא כל תנאי (בניגוד להסדר ערב התיקון), לנכים שהגיעו לגיל 65. גם בהסכם הניידות, בדומה לתיקון מס' 54 לחוק הביטוח הלאומי, נקבע סעיף תחולה אשר קבע כי הוראות תיקון מס' 20 יחולו רק על נכים שהגיעו לגיל 65 החל מיום 1.1.2002 ואילך (ואשר היו זכאים בעבר להטבות הניתנות במסגרת הסכם הניידות).

4.        העתירה שלפנינו מכוונת כנגד חוקתיותו של סעיף התחולה שנקבע בתיקון מס' 54 וכנגד חוקיותו של סעיף התחולה שנקבע בהסכם הניידות כאחד.

5.        ביום 15.9.2005 ניתן צו על תנאי בעתירה (הרכב השופטים: הנשיא א' ברק, השופטת ד' ביניש, והשופט א' ריבלין).

החוקים נשוא העתירה שלפנינו

6.        סעיף 251 לחוק הביטוח הלאומי קבע בניסוחו בעבר כי אדם שנהנה מקצבת נכות והגיע לגיל זקנה, זכאי לקצבת זקנה חריגה, בגובה קצבת הנכות האחרונה ששולמה לו; ואולם אותה קצבת זקנה לא עודכנה וערכה נשחק בהדרגה, עד שהגיע לערך קצבת זקנה רגילה, המוענקת לקשישים שאינם נכים. בשנת 2002 שונה סעיף 251 במסגרת תיקון מס' 54. נוסחו של הסעיף החדש, לאחר תיקון מס' 54:

" 251. (א) בסעיף זה-

'קצבת נכות'- קצבה חודשית כמשמעותה בסעיף 199(1) וכן גמלה מיוחדת לעולה המשתלמת לפי הסכם מכוח סעיף 9;

'סכום קצבת זקנה'-סכום השווה לקצבה המשתלמת לפי הוראות סעיפים 244(א) ו-(ב) ו-248, וכן גמלת זקנה מיוחדת לעולה המשתלמת לפי הסכם מכוח סעיף 9;

'גמלה נוספת לנכה'- סכום השווה להפרש שבין קצבת נכות וסכום קצבת זקנה.

(ב) מבוטח ששולמה לו קצבת נכות בתכוף לפני שנעשה זכאי לקצבת זקנה, וסכום קצבת הזקנה שהוא זכאי לו נמוך מסכום קצבת הנכות האמורה, זכאי לקצבת הזקנה בצירוף גמלה נוספת לנכה (בסעיף זה-קצבת זקנה לנכה), ואולם תוספת התלויים תחושב בעד כל חודש בהתאם למספר התלויים בנכה באותו חודש כמשמעותם בסעיף 200(ג);

קצבת הזקנה לנכה תעודכן בשיעורים ובמועדים שבהם מתעדכנת קצבת הנכות."

           משמעותו של תיקון מס' 54 הינה שנכה שהגיע לגיל זקנה יחדל לקבל קצבת נכות, ובמקומה יהא זכאי לקצבת זקנה. יחד עם זאת, חידושו של תיקון מס' 54 הוא בקביעה כי במידה וקצבת הזקנה המשולמת לנכה תהא נמוכה מהסכום ששולם לו בקצבת הנכות, יקבל הנכה הקשיש הן את קצבת הזקנה והן גמלה נוספת, אשר תעמיד אותו במצב דומה לזה שעמד טרם הגיעו לגיל הזקנה. כן נקבע כי קצבת הזקנה לנכה תעודכן במועדים שבהם מתעדכנת קצבת הנכות.

7.        באותו תיקון מס' 54 שונה גם סעיף 14(ה)(1) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ונקבע כי נכה שהגיע לגיל זקנה ימשיך לשלם דמי ביטוח בריאות מופחתים, בסכום מינימום, כפי ששילם בטרם הגיע לגיל הזקנה. לשון הסעיף החדש קובעת:

"מבוטח שמשתלמת לו קצבת זקנה בתוספת גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן-השלמת הכנסה) ומבוטח שמשתלמת לו גמלה נוספת לנכה כמשמעותה בסעיף 251 לחוק הביטוח הלאומי, חייב לשלם למוסד דמי ביטוח בריאות בסכום המינימום."