השופטת ע' ארבל:
האם מי שפרע את חובו של אחר על פי חוזה שנערך בין המשלם לחייב, יכול לקבל את כספו חזרה ממקבל התשלום, במקרה שהחוזה בין המשלם לחייב מתבטל. שאלה זו היא העומדת לפנינו.
הרקע העובדתי
1. אלו העובדות בקצרה, כפי שקבע אותן בית המשפט המחוזי. נגה היא בעלים של נכס מקרקעין (להלן: הנכס). פלונית (להלן: "המוכרת") זייפה את תעודת הזהות של נגה, וערכה הסכם למכירת הנכס למשיב מס' 1 (להלן: חליווה), שלא בידיעתה ושלא בהסכמתה של נגה. לטובתו של חליווה נרשמה הערת אזהרה במרשם המקרקעין.
בעקבות הסכם זה, פנה חליווה אל המשיב מס' 2 (להלן: הבנק) לקבלת הלוואה. בין הבנק לחליווה נערך הסכם הלוואה ומשכון. הבנק נתן לחליווה הלוואה בסך של 820,000 ש"ח וחליווה מישכן את זכויותיו בנכס לטובתו של הבנק. בעקבות הסכם זה, נרשמה לטובת הבנק הערת אזהרה אצל רשם המשכונות בדבר המשכון.
זמן קצר לאחר מכן, ביקש חליווה למכור את הנכס. חליווה מצא רוכשת, היא המערערת (להלן: בייזמן). בין בייזמן לחליווה נערך הסכם מכר. חליווה התחייב למכור את הנכס לבייזמן, ובייזמן התחייבה, כחלק מתשלום התמורה, לפרוע את חובו של חליווה לבנק.
זמן מה אחרי פירעון החוב על ידי בייזמן, התגלתה התרמית, והתברר שלחליווה מעולם לא היו זכויות כלשהן ביחס לנכס. משהתברר כי לחליווה אין זכויות ביחס לנכס, התברר גם כי פירעון החוב על ידי בייזמן נעשה בטעות. בית המשפט המחוזי קבע באופן חד משמעי כי בייזמן והבנק פעלו שניהם בתום לב וללא ידיעה כי הנכס נשוא המשכון והמכר שייך לנגה, אשר לא הסכימה לעסקאות שנערכו בעניין הנכס ולא היתה מודעת להן כלל.
2. הערעור בפנינו עוסק בדרישתה של בייזמן לקבל חזרה את הכספים שהיא שילמה לבנק. להשלמת התמונה אציין, כי חליווה לא התייצב לדיון ולא הגיש תגובה לבית המשפט, אולם הצדדים הצהירו בפנינו כי הם אינם מבקשים להביא לשינוי בתוצאות פסק הדין של בית המשפט המחוזי בכל הקשור אליו - בכל מקרה יחויב חליווה לשלם 834,960 ש"ח. השאלה אינה אלא מי זכאי לכספים שבייזמן שילמה לבנק ומי יצטרך להיפרע מחליווה. למותר להוסיף, כי להערכת הצדדים, זכות החזרה אל חליווה אינה, כנראה, בעלת ערך רב.
כן יש לציין, כי בדיון שנערך בפנינו המלצנו לצדדים לבחון אפשרויות של פשרה והם אף ניהלו משא ומתן במטרה זו. ברם, ניסיונותיהם לא הניבו פרי ועלינו להכריע אפוא בסכסוך.
ההליך בבית המשפט המחוזי
3. ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' ג'רג'ורה) התייחס לפרשה כולה, והשתתפו בו צדדים רבים: נגה, חליווה, באי כוחו של חליווה, בייזמן והבנק. לאחר התדיינות ארוכה ניתן פסק דין חלקי, שהכיר בזכותה של נגה לנכס. סוגיה מרכזית אחת בלבד נותרה להכרעה בפסק הדין נשוא ערעור זה והיא נוגעת, כאמור, לזכותה של בייזמן להשבת הכספים שהיא שילמה לבנק.
4. בית המשפט המחוזי קבע ארבע קביעות מרכזיות הנוגעות לענייננו. ראשית, נקבע כי בין בייזמן לבנק נכרת חוזה, לפיו בייזמן תפרע את חובו של חליווה, ובתמורה יגרום הבנק לשחרור המשכון. שנית, נקבע כי נפל פגם בכריתת החוזה, טעות משותפת לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים, תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים): שני הצדדים - בייזמן והבנק - הניחו כי לחליווה זכויות הממושכנות לטובת הבנק וכי הבנק יוכל להיפרע מהן במידה וחליווה לא יפרע את חובו. שלישית, נקבע, כי בשל הטעות רשאי בית המשפט על-פי בקשת הצדדים לבטל את החוזה ולהורות על השבה, כולה או מקצתה, על-פי שיקול דעתו, וכי בפועל בייזמן אכן ביקשה סעד זה. רביעית, נקבע כי יש לבטל את החוזה ולהורות על השבה חלקית, שכן ראוי לחלק את "הנזק הכספי שנגרם בעטיה של הטעות המשותפת" בין בייזמן לבנק. כלשון בית המשפט:
"לאחר ששקלתי את "אשמם התורם היחסי" של הבנק ושל בייזמן למצב העגום אשר נקלעו, וכן את טענותיו של הבנק בדבר הקטנת סיכוייו לגבות את החוב לאחר שסגר את תיק ההלוואה בעקבות פרעונה על ידי בייזמן, הגעתי למסקנה כי זה יהיה צודק להורות על השבה חלקית בלבד של התשלום ששילמה בייזמן לבנק. לפיכך אני מחייב את הבנק לשלם לבייזמן את מחצית הסכום של 834,960 ש"ח, שקיבל הבנק מבייזמן."
טענות הצדדים בערעור
5. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשו ערעור וערעור שכנגד. בייזמן טוענת כי בית המשפט צדק בקביעתו כי בינה לבין הבנק נכרת חוזה, וכן כי נפל פגם בכריתת החוזה. כן טוענת היא, כי צדק בית המשפט בקביעתו כי יש לבטל את החוזה ולהורות על השבה. לדבריה, ניתן היה אף להגיע לתוצאה זהה גם בהעדר הסכם בינה לבנק, שכן פירעון חוב מהווה פעולה משפטית במובן סעיף 61(ב) לחוק החוזים, ומכאן שעל פירעון חוב חלים סעיף 14 של אותו חוק שמכוחו ניתן לבטל את החוזה וסעיף 21 שמכוחו יש להשיב את הכספים שניתנו לבנק מכוח החוזה שבוטל.
יחד עם זאת, טוענת בייזמן, בית המשפט שגה בקביעה כי ניתן לסייג את הזכות להשבה על-פי שיקול דעתו. לפי בייזמן, אין סמכות לבית המשפט במסגרת סעיפים 14 ו-21 לחוק החוזים להורות על השבה חלקית בלבד. זאת ועוד, גם אם מוסמך בית המשפט להורות על השבה חלקית בלבד, אין כל הצדקה לכך במקרה זה. לטענתה, בית המשפט המחוזי שגה בקביעה כי מצבו של הבנק הורע בעקבות כריתת החוזה ואם יורה בית המשפט על השבה מלאה, הבנק יוכל לפנות לחליווה לפרעון החוב, בדיוק כפי שהיה עושה אלמלא בייזמן נכנסה לתמונה. כן היא טוענת, כי שגה בית המשפט בקובעו כי על בייזמן לשאת בנזקים הנובעים מטעותו של הבנק. לטענת בייזמן, היא נכנסה לתמונה אחרי שהבנק העמיד לחליווה הלוואה בסך של 820,000 ש"ח ללא בטוחה של ממש. מכאן, שאם תרם צד כלשהו להכשלתו של הצד האחר, היה זה הבנק שתרם להכשלתה של בייזמן, שכן בייזמן היתה רשאית להניח כי הבנק בדק, לפני מתן ההלוואה, כי לחליווה זכויות בנכס, ובייזמן נקשרה בחוזה עם חליווה, בין היתר, בהסתמכה על בדיקתו של הבנק. על יסוד טענות אלו מבקשת בייזמן כי נורה על השבה מלאה של הכספים ששולמו לבנק.
6. הבנק מצידו משיג על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה נוצרו יחסים חוזיים בינו לבייזמן. לטענתו, פרעון החוב על ידי בייזמן היה פעולה משפטית חד-צדדית. על טעות במצבים אלו חלים דיני עשיית עושר ולא במשפט, ובפרט דוקטרינת "תשלום בתמורה""Discharge for Value")() שמקורה במשפט האנגלו-אמריקאי ואשר אומצה, לדברי הבנק, במשפט הישראלי. בהתאם לדוקטרינה זו, מקבל תשלום בתום לב עבור חוב אמיתי פטור מהשבה. כן טוען הבנק כי מצבו הורע עקב פירעון חובו של חליווה על ידי בייזמן, שכן זכות שהיתה לו נגד חליווה נמחקה. לשיטתו של הבנק, התוצאה המתבקשת על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט ועל פי הפסיקה במקרים מעין אלו, הינה להותיר את הכספים בידי הבנק, שכן התעשרותו היתה כדין - נפרע חוב אמיתי המגיע לו. תוצאה זו מתבקשת לטעמו של הבנק גם על פי שיקולי מדיניות ראויה, שכן בכך יוטלו נזקי הטעות על הצד אשר יכול היה למנוע באופן טוב יותר את הטעות ואשר נטל על עצמו את סיכוניה - הצד שטעה, שהוא גם הצד שמיוזמתו פרע את חובו של האחר. על בסיס שיקולים אלו מבקש הבנק כי נקבל את הערעור שכנגד, ונורה על השבת הכספים שהבנק החזיר לבייזמן מכוח פסק דינו של בית המשפט המחוזי (מחצית הסכום ששולם לבנק על-ידי בייזמן).
הסוגיות הטעונות הכרעה בערעור
7. כפי שציינתי, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי בייזמן והבנק פעלו בתום לב ולא ידעו במועד פירעון החוב כי לחליווה אין זכויות ביחס לנכס. מכאן מסקנתו של בית המשפט המחוזי - אשר אף היא מקובלת עלי - כי בביצוע התשלום נפלה טעות יסודית ומשותפת. על בסיס קביעות אלו, עלינו לדון בשאלה הניצבת בפנינו: האם בייזמן זכאית להשבת הכספים, כולם או מקצתם? ברם, תחילה יש לבחון את טיב היחסים בין בייזמן לבנק ואת הדין החל על טעות הנוצרת על רקע יחסים אלו.